00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סיפורים" נמצאו 9 פוסטים

חומות. להרוס את אלו שנבנו סביבי.

    בערך בתקופה הזו לפני שנה, הבנתי שאני כבר לא שם. או לפחות לא רוצה להיות. נמאס לי לשלם  X  כדי לחמם את הכסא  Y  שעות ביום, להגיע גמורה מעייפות בכל יום, ולא להפיק מזה תועלת. לא הצלחתי לשלב עוד עבודה וחיים שמעבר למה שהרגיש לי כמו שיעבוד של עצמי כלפי החלטות שעשיתי. החלטות שהפכו להיות פחות רלוונטיות עם הזמן שעבר... אני זוכרת את אחת השיחות האחרונות שניהלתי עם בר באחת ההפסקות. נלחמתי למצוא את עצמי ואת המילים שלי בתוך הקופסה הזו. ברחתי וניסיתי לשבור את אותה מסגרת שהתייצבתי לתוך החומות שלה שלוש שנים קודם לכן. בסוף פשוט הבנתי שהזמן הופך דברים לרלוונטיים יותר או פחות, והחכמה היא לדעת להקשיב לתנודות האלו ולפעול במקום להתחרט בדיעבד.   הא כן, לימודים. זה הנושא שאני מדברת עליו. אם לימודי ספרות וכתיבה יוצרת גרמו לי להפסיק להתעניין, לקרוא או לרצות לכתוב, כנראה שיש איזו טעות בדרך.   אני עובדת כאן מעל לחצי שנה, גרה לבד חצי שנה, חווה אינספור גירויים, מילים, מחשבות, דמויות, צבעים. עומדת בלו"ז סדור של עבודה, אימונים, ביקורים אצל ההורים, חברים, חברות. וגם זמן לבד. השורה התחתונה היא שסופסוף החומות האלה שכלאו אותי לתוך מערכת של חוקים; איסורים ומותרות, נהרסו. מה זאת אומרת נהרסו, אני הרסתי אותן בשתי ידיים. הפעם ההליכה נגד מלווה בידע והבנה של היסודות, אל העומק שלהם. כנראה שכשדברים קורים מתוך רצון ולא הכרח הם הופכים יעילים יותר. אז אני יעילה יותר כלפי עצמי, כנראה. חזרתי לכתוב. חזרתי לקרוא. חזרתי להתעניין בשירה ובמשחקי מילים, רבדים לשוניים, מקורות משתנים. מחשבות מחוץ לקופסה קורמות עור וגידים למשפטים. המשפטים נודדים אל הדף הריק שלי בלהקות של פסקאות ממלאים עמודים מוצאים לעצמם מקום מואר ונוח ניזונים ממני ואני מהם. מייצרים חיים. אני מרוצה. מרגישה שהעניין שלי בעולם עושה סדר בבלאגן ובלאגן בסדר. נדמה לי שזה הרעיון, באלנס.  הומאוסטזיס ויציאה ממנו. מעניין.   נראה כבר לאן זה יוביל...   (פורסם לראשונה בבלוג שלי " נינג'ה מתולתלת " ביום 6/4/14 בשעה 14:31)
לדף הרשומה

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013
היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה. יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח. השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר.  הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות. זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל. דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה. בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת
לדף הרשומה

הזמן בתורו עומד

01/12/2011
מוקדש לאחד היחיד והנצחי שאין, לא היה ולא יהיה כמותו בעולם.   הזמן בתוֹרוֹ עוֹמד/ מאת: טל הורוביץ.     "החיים הם רק תור, לפגישה עם המוות" (אביב גפן)   אלוהים, כמה אנשים! אפשר לחשוב שמחלקים פה משהו בחינם. הדבר הכי גדול שמישהו עתיד לקבל פה זו תשובה שלילית, שתשלח אותו הביתה עם אנחת רווחה וחיוך מרוח על השפתיים. יושב כאן איזה אחד שנראה כאילו רק הרגע נגמל מהחלב של אמא שלו. אני מנסה להבין מה יש לו לחפש במקום הזה. שלא ידע מצרות. הוא מחזיק ביד את האייפון הכתום שלו, שמחובר לאוזניות שתקועות לו בחריצי האוזניים. נדמה לי שהוא עובר על רשימת השמות בספר הטלפונים כבר פעם השנייה או השלישית, אם לא יותר. הרגל שלו קופצת בחוסר שקט והפנים שלו רציניות מידי לגילו. אפשר לחשוב שהוא מנסה לפענח איזה צופן דה בולשיט. היי ילד! אין פה יותר מידי אפשרויות. זה כן או לא. אני באמת מקווה בשבילו שלא. "מספר 402, נא להגיע לדלפק בבקשה". היא קמה מהכסא בשורת ההמתנה האחרונה. שיער שחור גולש ושמלה כחולה מהסוג שמשאיר הרבה מקום לדמיון. אם רק היינו נפגשים במקום אחר, אני די בטוח שהייתי קם לבקש ממנה מספר טלפון. המבט המהוסס שלה סקר את כל מי שישב בדרכה, וגם מרחוק יכלתי לראות את הידיים שלה רועדות. היא נעמדה ליד הדלפק עם הגב אליי וחתמה על כמה טפסים. נשמתי עמוק כשראיתי את האגרופים הקפוצים שלה משתחררים ואת הכתפיים שלה מתרווחות לצד גופה. היא שהתה שם עוד כמה רגעים וכשהסתובבה לצאת, החיוך שלה האיר את קנאתם של כל היושבים בחדר. "ברוכה השבה לחיים" רציתי לומר לה, אבל הייתי יותר מידי לחוץ מעצמי. "סלח לי אחי, אולי אתה יודע מה השעה בדיוק?", שאל אותי איזה אחד שהרגע נכנס עם פתקית "407" ביד. הוא התיישב בכסא מולי. "אני מנחש שעשר וחצי", עניתי לו, "אני יושב פה בערך עשר דקות." הוא הנהן וחייך אלי חיוך מעט מבולבל ומנחם, אבל המבט שלו ביקש תנחומים בחזרה. חייכתי אליו וחזרתי לבהות ב"צעקה" של מונק שנמצאת על הקיר מולי. קשה לי עם כל זה. "403, נא לגשת!". הילד מולי קם ממקומו ושלף את האוזניות מהאוזניים. הוא לבש גופיה שחורה שחשפה את הצלקות על הידיים שלו ומכנסיים רחבים עם כיסים אחוריים עמוקים. הוא העלים את האייפון לתוך אחד מכיסיו, ואחז בטפסים שהפקידה בדלפק נתנה לו. היא יצאה מהמשרד וסימנה לו לבוא איתה אל החדר של ד"ר
לדף הרשומה

הביקור האחרון

המונית עצרה בכניסה לטרמינל. שילמתי לנהג וביקשתי שימתין. פתחתי את הדלת, לקחתי את התיק ויצאתי. רצתי אל הכניסה, עצרתי מול הדלת הכסופה ולחצתי על כפתור הזמנת המעלית. העברתי את המכשיר הסלולארי שלי מיד שמאל ליד ימין ושוב לשמאל ושוב לימין. לידי עצרה אישה שהחזיקה ילד מחייך על הידיים שמחא כפיים ומשכה אחריה עגלה ריקה ביד אחת. היא שאלה אותי אם אני יודעת מה השעה. הסתכלתי על צג הסלולארי שלי וגיליתי שהוא סגור. הדלקתי אותו ואחרי רגע הופיעה על המסך השעה 11:27. המעלית הגיעה והדלת נפתחה. עזרתי לה לדחוף את העגלה לתוך המעלית, נכנסתי והיא אחריי. לחצתי על "2" ובשניה אחרי נזכרתי שאני צריכה להגיע בכלל לקומה "3". המעלית עצרה בקומה השניה והדלת נפתחה ושוב נסגרה ואז המשיכה לקומה השלישית. זינקתי החוצה בשניה שהדלת נפתחה שוב, ורצתי בין המוני אנשים סוחבים מזוודות עם גלגלים באיטיות. חיפשתי את הדרך לאולם ההמתנה לנוחתים וקצת הסתבכתי בין המעברים. החלטתי לשאול את איש האבטחה שישב על הספסל במרכז האולם איך להגיע לשם הכי מהר. הוא חייך ודיבר באיטיות. אמר שאמשיך ישר עד שאגיע למזרקה הכחולה, שם אראה עמוד עם שלט הכוונה: "לשירותים, לאולמות 3-5" עם חץ ימינה, לפנות ימינה וללכת עד הסוף. משם לפנות שמאלה ושוב שמאלה וללכת עד שאראה את השלט הירוק של "סטימצקי", שם כבר אראה את הכניסה לאולם המתנה מספר 2. הלכתי בצעדים מהירים ותוך שניות התחלתי לרוץ. פתאום נשבר לי העקב של הנעל השמאלית אז עצרתי כדי להוריד את שתיהן. אחזתי אותן ביד אחת והמשכתי לרוץ יחפה  על הרצפה החלקה על-פי ההוראות של איש הבטחון. הסלולארי שלי התחיל לצלצל ועל הצג הופיע "אבא". השתקתי אותו ורק המשכתי לרוץ. על השעון הגדול בכניסה לאולם 2 הופיעה השעה 11:38. האטתי את קצב ההליכה ונתתי לאנשים מסביב לעקוף אותי. ניגבתי בשרוול את הזיעה שעל המצח והתיישבתי על הספסל הראשון ליד דלת הכניסה אל האולם. לידי התישב ילד שהחזיק גביע פלסטיק עם שני כדורי גלידה ורודים. הוא חייך אלי והרים את הגלידה שלו כדי להציע לי לק. חייכתי אליו בחזרה וסובבתי את הראש מצד לצד כדי לחפש את אמא או אבא שלו. לא היה איתו שם אף אחד. סובבתי אליו בחזרה את הראש ומצאתי אותו צוחק ותוקע את שתי אצבעות בכדור גלידה שנפל ונזל על המכנסיים שלו. הוצאתי מהתיק שלי חבילת טישו, התקבתי אליו וניגבתי לקטנצ'יק את
לדף הרשומה

בלאק אאוט

הנסיעה היתה ארוכה. היא היתה מתישה ושקטה. שקט שהפחיד קצת, סיקרן הרבה ובעיקר גרם לי לחשוב ולהיזכר במה שרציתי לשכוח. קרני האור האחרונות שהאירו את היום, הציתו בי את הרעיון והסיפור מאחורי. שטפו בחמימות קלושה שעטפה והזרימה מילים מהרגש אל הנפש ומשם החוצה לידי ביטוי. פנקס קטן שמצאתי בתרמיל שסחבתי איתי ברגע האחרון התמלא די מהר בשרבוטים שהפכו ממילים למשפטים. קווים ודמיונות שיצרו וציירו את אותו רעיון מאחורי הדמות השחורה וחסרת החיים הזו שישבה שם. לא קרובה מספיק כדי שאראה בה את הפרטים הקטנים אך גם לא .
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת