00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"סבתא" נמצאו 8 פוסטים

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013
היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה. יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח. השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר.  הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות. זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל. דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה. בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת
לדף הרשומה

שנתיים בלעדייך

היום בבוקר, ואחרי השיחה הלילית איתו השבוע, קמתי מחלום עלייך. עוד אחד מיני רבים, עוד אחד מיני רגעים קצרצרים בהם חיוכייך מגיעים לי בפלאשים מתחת לכרית ומחבקים אותי כשקר. סבתא,  הרבה מילים כבר נאמרו, שירים נכתבו ואינספור רגעים ממך שנצרתי לי עמוק בלב. היית ונשארת בעבורי אישה יקרה, מורה, חברה, נפש תאומה, זיכרון גדול ונעים שגאווה להודות ששייך לי. לפעמים נדמה לי, שרק אתמול שרת לי "יהונתן הקטן" בגרמנית. לפעמים נדמה לי, שרק אתמול הסתובבנו בגן העיר והאכלנו את הברווזים שרק אתמול, כששאלו אותך "סבתא, בת כמה את?" ענית כמו תמיד "עשרים ושבע וחצי" וקרצת קריצה מושלמת בעין ימין מבלי להזיז אף שריר נוסף בפנייך המחייכים. ואת אינך. ואת הינך איתי. תמיד. בכל זמן או מקום. היום אלו בדיוק שנתיים בלעדייך והגעגוע רק הולך וגדל. אני אוהבת אותך. "רציתי להגיד לך שבכל מקום את איתי..."   ועוד משהו קטן: המצ"ב פורסם בעיתון "במקום" 20.1.1998. גאה להודות שזו סבתא שלי:
לדף הרשומה

הזיקנה מביכה?

02/05/2011
  "סבתא, את רוצה לשתות משהו קר? את רוצה עוד סלט? לשים לך תפוח-אדמה ואורז? מה עם קפה? נוח לך לשבת על הספה הזו? תיזהרי כשאת קמה, שלא תעופי מהגלגלים שלה..." והתשובה תמיד מפסיקה אותה וחוזרת: "אני מספיק עצמאית כדי לבקש או לדאוג לעצמי!" בכל פעם שסבתא שלי מגיעה אלינו, שוב עולה בי מחשבה (ולפעמים גם צער) על הזיקנה שלה. היא מביכה אותה. ואולי לא רק אותה. אמא שלי, בתה הבכורה, שואלת אותה לשלומה ורוצה לדאוג לה, אם לתת לה מים אחר עליה במדרגות עד לדירתנו בקומה השלישית, אם להגיש לה אוכל לצלחת ואם להכין לה תה או קפה חם בסוף הארוחה, כשאנחנו רובצים בסלון, מדברים וצוחקים על הא ודה. השיא מתעצם והשאלות נענות באופן החלטתי ותקיף יותר בכל פעם. כל הצעה ונסיון עזרה, אפילו הקטן ביותר, נדחה על הסף. שוב ושוב היא מתעקשת להראות לנו, ולעצמה, שהיא עצמאית ופיקחית ושהיא לא מוכנה להרגיש נטל (ולכו תסבירו ותשכנעו אדם בן 83 שהוא באמת לא נטל!). אחר-כך אנחנו יושבים בסלון עם קפה ועוגיות לקינוח כשהטלויזיה דלוקה על סיום העונה של "ארץ נהדרת". סבתא מתעכבת ומוציאה מהתיק חבילת שוקולדים ומחייכת. היא יודעת בעיניים עצומות, שבין רגע תתחיל זלילה שקטה והיא תשמח, תהיה לה הזדמנות והיא תמשוך את תשומת הלב כדי לספר לנו בפעם השלישית על היום העמוס שעברה. היא גם תנצל שוב את הרגע לומר לאמא שלי שהסלק לא היה טעים הפעם. "בפעם הבאה תוסיפי לו עוד סוכר או עוד מלח, תלוי מה את רוצה, מלוח או מתוק יותר". כל זה כבר לאחר שסלט הסלק היה הראשון שנגמר בארוחת הערב. (אבל זה לא חשוב, לה הוא היה לא טעים אז צריך לתקן להבא... ) יש משהו אבסורדי בהתנגדות הזו לטבע. זיקנה היא משהו בלתי נמנע, והיא מגיעה אם מוכנים לה או לא. על סבתא שלי אתגאה ואומר שהיא לא מלווה במחלות (חלילה וחס) או נלווים המונעים ממנה את עצמאותה. היא צועדת כל יום, עושה קניות והולכת למועדון, נפגשת עם חברות, מבשלת, מנקה וחיה את שנותיה המאוחרות בכבוד רב. היא גם היתה הראשונה שקמה לרקוד עם האחיין שלה בחתונה של עידו אתמול בצהריים. לצד כל אלה, נשארת תמיד ההתעקשות שלה להתנגד ולהמשיך לדחוק את עצמה עד לקצה, שיוכיח שהיא לא רק נראית עשר שנים פחות, אלא באמת מרגישה כזו.  אני מעריכה את התכונה הזו בסבתא שלי. בסופו של דבר היא האדם המבוגר ביותר שחי במשפחה המורחבת שלי, והיא
לדף הרשומה

גורל בצירוף מקרים

2 סיפורים קטנים על צירופי מקרים גדולים...  * בוקרו של יום. עשיתי את דרכי הזריזה אל התחנה המרכזית בעיר הגדולה של איזור החיוג 08, לצורך עליה וחזרה לאיזור חיוג 03 הביתי והמוכר שלי. ביקור חגיגי במיוחד, שהרי הפעם הראשונה בחגיגות מהסוג , הן סיבה מספקת למעבר החד בין האיזורים (ממש חו"ל במרחק שעת נסיעה בודדה ). הוא תפס אותי על הדרך באחד הרחובות, עצר אותי והימם אותי בשאלתו: "היי, את הבת של תמי, לא?", ברגע הראשון הייתי קצת בשוק, כי אחרי הכל אני באמת הבת של תמי. עניתי שכן והוא אמר והוסיף .
לדף הרשומה

כוח במקרה

אי שם בכיתה י"ב בשנת 2004 (אני פיצקית נו ), הוטל עליי פרוייקט הגמר שלי במגמת צילום (סטילס כמובן). אחרי מאות התלבטויות ואלפי חששות, טלפונים בשעות לא הגיוניות ופגישות עם המורה שליוותה את התהליך ועם רכז המגמה שלי, מצאתי נושא לצילום!!! אותו נושא לקח את המצבים הנפשיים שהכרתי, הפחדים שהתמודדתי איתם, הזיכרונות הכואבים והאהובים שלי וחיבר אותם באמצעות מילים. ומנגינה. מילים של אמן אחד ישראלי ומרדן מהשורה הראשונה שהתנגן אצלי באופן קבוע. אמן שמאד הערכתי אז והיום גם (אבל זה כבר פחות דומיננטי ולא .
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת