00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"משפחה" נמצאו 20 פוסטים

אז מה הולך? למעשה הכל רץ...

אני לא מצליחה לכתוב פה כי אני עסוקה בכתיבה שמחוץ למרחב הציבורי לעת עתה. בין ריצה אחת לשניה, מרוץ לילה או מקצה 10 ק"מ במרתון טבריה, אני מוצאת את עצמי נושמת עמוק ושומרת את רוב המחשבות שלי לכתיבה הפרטית שלי, עד שאגיע לנקודה שיהיה אפשר לשחרר את זה החוצה. זה מאוד לא קל להספיק בעשרים וארבע שעות להתאמן לפחות שעה (בימים קלים זה מסתכם בריצה של שעה אחת, בימים עמוסים יותר זה ריצה של שעה וחצי לפחות+ אימון חיזוק+ שחרור+ מפגשים חברתיים עם אותם אנשים שמתאמנים איתי, ועוד לא הזכרתי את הריצות שאורכות 3 שעות...) זו תקופה עמוסה, הכל רץ, מסביב לשעון, מסביב לעצמי, אין לי המון זמן לעצמי וכשיש לי אני משתדלת לנצל אותו עם מוזיקה נכונה, כתיבה, קריאה (בעיקר באוטובוסים וגם שם אני די צולעת עם זה, מודה) ותכנון שבועי, ככה אני כרגע- רצה משבוע לשבוע...  אני בשבוע 12 לתכנית אימונים לקראת מרתון ת"א שבסוף פברואר, מכניסה ריצה בכל מקום וזמן שיכולה, לפי התכנית. זה לא תמיד קל ולא תמיד נוח אבל זה ממלא אותי בכל כך הרבה טוב ומנקה ממני את כל הרע, שאין תלונות. אפילו הבוקר כששאלתי את עצמי ברבע לחמש בבוקר "מה לעזאזל חשבת לעצמך כשכיוונת שעון לשעה הזויה כל כך?" הצלחתי למצוא לפחות 10 סיבות (אחת לכל ק"מ שרצתי) והרגשתי בסיום הריצה הרבה יותר טוב. אז הנה אני רצה לי אל עבר היעד, ואחריו יבוא היעד הבא, ותכניות חדשות והישגים אחרים שיסומנו.   חזרתי לגשש אחר דירה. חייבת את זה לעצמי, צריכה למצוא את העצמאות הנכונה לי ולהתמקם בתוכה בנוחות. אני חושבת שזה השלב הראשון של כל הדברים שאני רוצה ומקווה להשיג בשנה החדשה הזו וזה ישדרג אותי ואת אורח החיים שלי באופן שאין שני לו, ואין לי ספקות לגבי זה.   יש המון דברים שקורים מסביב, חברים באים והולכים, מוצאת את עצמי מתמודדת עם עומסים רגשיים, עומסים בעבודה או בבית או סתם עומס שאי אפשר לשים עליו את האצבע. זו פשוט תקופה כזו.   אז הכל רץ, ואני בדרך לחידושים, ליעדים, להישגים. בעוד שבוע וחצי מתחילה לימודים חדשים, קורס מאמני חדר כושר. עוד קצת אינטנסיביות של ידע ועניין, זה יכניס לי הרבה אור לשיגרה, אין לי ספק בזה. אני מתרגשת, אני לחוצה, אני מפחדת, אני נחושה...   מה
לדף הרשומה

משפחה שכזו (ילדה של אבא)

יום המשפחה היום (או אתמול? לא הצלחתי להבין אבל זה לא קריטי). חשבתי לקפוץ להורים לארוחת ערב של שישי, להפגין נוכחות מוגברת לכבוד היום שפעם הוקדש רק לאמא יש רק אחת, והיום מצויין כאין כמו המשפחה, לא בוחרים אותם והם אלו שיהיו שם תמיד, לא משנה מה יקרה. משפיעים, משליכים, מעצבים והופכים אותי למי שאני, מה אני. בית. אני לומדת המון על המשפחה שלי דווקא מאז שעזבתי את הבית ואני לא גרה בבית. היחסים עם ההורים עלו על הבמה בה גם לגעגוע יש תפקיד. כשלא נמצאים אחד בטריטוריה של השני 24/7 משהו הופך להיות נכון יותר באופן הדדי. אני די בטוחה שנעשו ויש על זה כמויות של מחקרים והסברים, היו כמה שסיפרו לי שזה מה שקורה אחרי שעוזבים את הבית, ועדיין – עד שלא חווים את זה, לא מבינים את זה. השוס האמיתי הוא היחסים עם אחי ואחותי. הפכנו לאחים חברים. חיבוקים כשנפגשים, התבדחויות ששמורות רק לנו סביב שולחן ארוחת הערב או הקפה הספונטני בסלון. המוזיקה, הסיפורים – הכל מקבל יחס אחר כשהוא במינון הנכון. גם הפירגונים והמחוות הקטנות (כמו זו ששלחתי להם בהפתעה השבוע). אני נהנית מזה. נהנית מהלבד שיש לי, נהנית לחקור את האופן בו החיים מתנהלים. אני לומדת המון עלי ועליהם כשאני לא נמצאת איתם בלי הפסקה. לא שהייתי יותר מדי בבית גם כשגרתי שם, ועדיין – משהו בקונספט הכללי פשוט שונה וכל העטיפה נראית אחרת. יום המשפחה היום. אחר הצהריים סיימתי אימון עם המשפחה השניה שלי, לקבל את השבת עם האנרגיות הנכונות. אבא שלי ואני ישבנו לארוחת ערב מוקדמת בנמל תל אביב. שקיעה מעל ים, טעמים של האוכל הפשוט ביותר הופכים להיות משודרגים כשנמצאים עם אלו שאוהבים, השיחה שכבר מזמן לא התקיימה באופן הזה, השקט, הבדיחות והצחוקים ששמורים רק לנו, שפה פרטית, סלנג אלמותי, דברים שישגעו את כל העולם ולנו יראו וישמעו הכי טבעיים בעולם. אני לומדת ממנו כל כך הרבה, מבינה על עצמי ומקבלת פרספקטיבה על הכל מהכל. אלו היו שעה וחצי שהפכו שבוע שלם שהיה פשוט מועקה אחת גדולה ומצטברת, ללא רלוונטי. יש לו מלא כוח.  יום המשפחה היום ואני מרגישה שהתברכתי במשפחה הכי הכי שיש. ארבעה אנשים וכלב, פלוס אני, שמרכיבים יחידה אחת שלמה, מופלאה, שאין שניה לה. קראו לזה סינרגיה, קראו לזה אהבה, פירגון, יצירתיות, שקט, חופש. מה זה משנה איך נקרא לזה?  ברת מזל אני
לדף הרשומה

נחנקת, אחת לחודש.

שנה שלישית בלימודים ואת נחנקת. ראשון לימודים, שני עבודה, שלישי לימודים, רביעי עבודה ואז לימודים, חמישי לימודים ואז עבודה, שישי כבר לא נראה כמו יום שישי כי את עובדת. שתי עבודות, ארבע משמרות בשעות משתנות, ארבעה ימי לימודים ועוד לא הזכרתי בכלל את האימונים והריצות היזומות כדי לשמור על כושר השיא. הכסף הולך ואוזל ואוזל ואוזל... כדי לחיות צריך לשלם, על הכל, כל הזמן. הטלפון מהבנק אף פעם לא יגיע בזמן הנכון. אמצע שיעור, פעמיים חסוי ואת כבר נלחצת. עונה להיא ממרכז השירות שבכלל לא איכפת לה שאת באמצע שיעור, יש לך שם כספים אחרונים מאיזה חיסכון שצריך לשחרר, כדי לשלם את התשלום האחרון שירד ליל אמש ואם לא תקבלי עוד איזה טלפון מעצבן מההיא שפעם היתה מקבלת אותך בחיוך מאוזן לאוזן והיום גם כשהיא רואה את החיוך הנבוך שלך, הפנים שלה מסרבים להתרכך. את מתחילה לחשוב שאם שם המשפחה שלך היה אחר, משהו מפוצץ כזה ומוכר, היו מדברים אלייך בכבוד. ההיא ממרכז השירות לא היתה צועקת עלייך שבשעה שלוש, כשאת תסיימי את השיעור, היא כבר תסיים את המשמרת ולא תוכל לחזור אלייך, "אני צריכה שתגיעי לסניף להפקיד את הכסף עוד היום." את מבקשת ממנה שתעביר הודעה לשירות הטלפוני של הבנק שפועל עשרים וארבע שעות, תדברי עם היועץ והוא ישחרר את מה שצריך כדי להעביר את התשלומים האחרונים, יתן לך עוד קצת זמן אוויר צח. עד החודש הבא כבר יהיה יותר טוב, יותר רגוע, פחות תשלומים, יותר משמרות בעבודה שירגיעו את לחץ האוויר. ההיא ממרכז השירות רק עובדת במרכז השירות ואין לה אפשרות לעזור לך. זה מה שהיא אומרת בפעם השלישית בלי להקשיב. איזה מן נותנת שירות לא יכולה לתת שירות ללקוח של הבנק? שוב מקרקרת בך המחשבה שאם היית בת של מישהו חשוב או שהפלוסים היו זורמים בתדירות גבוהה יותר מהכסף שיורד, היו מעניקים לך יחס אחר, מנומס יותר, שירותי יותר. "איזה מן נותנת שירות את?" את רוצה לשאול אותה, "שלא יכולה לתת לי את מינימום השירות שדרוש לי. אחרי הכל אני הלקוחה כאן, ואני יכולה להעביר את המינוסים שלי לבנק אחר ואתם תפסידו את הריביות שיצטברו אחרי שאסיים להיות סטודנטית עם עמלות נמוכות מהשאר." בא לך להקיא. את עומדת באמצע חדר המדרגות של המכללה שלך וצועקת עליה, מקדימה תרופה למכה ומתפללת שהיא לא תגרום לך לבכות. כל מי שעובר לידך רואה את המצוקה בעיניים, מרגיש את החנק סביב
לדף הרשומה

סליחה? איבדתי את הדרך. זה הבלוג של טוליפ?

    זה כנראה לא כל כך קשה לחזור ומסתכם בעיקר בהחלטה אחת: לשבת מול השולחן ולא על המיטה, להדליק את אחד מהלפטופים (יש לי כולה 2), לפתוח את הוורד ופשוט להתחיל. לשם שינוי, זה לא ייגמר ב-140 תווים עד למחשבה הבאה, אלא ימשיך ויתמשך עד שאני אגיד שמספיק לי, ששחררתי את מה שרציתי ועמד בקצה הלשון (לא כזה, סוטים!) ואז אוכל לפרסם ולתת לכם לקרוא... כמה זמן לא עשיתי את זה! (שוב? לא התכוונתי לזה הפעם) אז מה עם קצת עדכוני חיים? טוב, אז קדימה: להחזיק חזק... בזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שלי פה, הספקתי לסיים את שנת הלימודים השנייה שלי, להתמודד עם פרידה שהשאירה אותי בתוך קונכייה כדי להגן על עצמי מפני הבאות וגם כדי להחליט מתי שוב ואיך לצאת החוצה, לחפש עבודה בלי הכרה, למצוא עבודה שמתאימה לי בול ואחרי שבועיים כמעט לעזוב כי לא טוב, להחליט שאני נותנת צ'אנס שני ולעבור לפול גז ששינה את פני הדברים והפך את המקום שבו אני נמצאת למקום הרבה יותר נעים וטוב ו... שנייה לנשום. פתאום קמתי בשבת בבוקר אחרי שישי שלא עשיתי בו יותר מידי, בלי עבודה ובלי לימודים. בעצם, יצאתי אתמול מהבית רק לטיול עם מיקס ולבית הקפה השכונתי עם חברה אחרי שלא התראינו חודש בגלל עומסים. כן, גם עומס החום משפיע על הכל. מערכת השעות שלי לשנה ג' היתה מוכנה ומושלמת ואפילו עברה את אישור המנהל שלי בעבודה (שזה גם סיפור בפני עצמו), ועכשיו יש סיכוי מסויים שתצטרך לעבור עוד כמה שינויים ושיופים כדי שתתאים לדרישות המערכת ולדרישות שלי. את השנה הזו סיימתי בהצלחה. אני חושבת. הציונים שלי נשמרים פחות או יותר על אותו ממוצע, המוטיבציה שלי יותר דומה ליאכטה באמצע הים, עולה ויורדת לפי הגאות ועושה לי מחלת ים. אני משתדלת לשבת למעלה, להביט את האופק ולנסות לא להקיא. אני אופטימית, העגינה הזו בצד הדרך עושה לי טוב בינתיים. כשההפלגה תמשיך נתמודד עם זה הלאה... ועוד מן עדכון ביניים שכזה: אחותי התגייסה! היא בעיצומה של טירונות, חזרה שבת הביתה. תקופה מרגשת. לה ולי. בכל זאת, לא בכל יום אני הופכת להיות אחות של חיילת. ומה לגבי העבודה החדשה? נכנסתי לעבודה במלוא המרץ. ההתחלה היתה קשה ומאז דברים השתנו והתחילו שוב ומחדש בדף חדש ונקי. אני פוגשת הרבה אנשים מוכרים ובתכל'ס? בלי לשים לב נכנסתי ללב הברנז'ה ותעשיית הבידור בארץ.
לדף הרשומה

קשקוש

קשקוש. עיניים, ידיים, שפתיים, כל מה שהיא מסתכלת עליו נראה כמו קשקוש. היא מביטה עלי בבוז מוזר שכל מה שיוצא ממנו זה שחור. אני לא יודעת למה או איך זה קורה, אבל זה מה שיוצא ממנה גם אחרי כל-כך הרבה זמן. פעם נורא אהבתי את מה שהיה לה להציע, את האוכל שלה, המילים שלה, את הדרך שבה היתה מסתכלת עליי ואוהבת. ואז קרה משהו וזה הפסיק. אולי זה מה שאמרה לה, אולי מה שעשתה לו... זה הרי היה ברור שאחרי כל זה יהיה לי קשה לנשום לידה. וזה חלחל, לא רק אצלה אלא גם אצל אלה שנמצאו מסביב. אתמול הזה היה אחרת. אתמול הרגשתי מוגנת בתוך בועה של חיבוק, של עיניים שמלטפות וידיים שמחזיקות אותי צמוד אליהן. אני לא בטוחה אם היא ידעה שאני בין הידיים האלה חזקה יותר ואדישה יותר מפעם, אבל ככה הייתי. החיוך שלי התמזג עם חיוך נוסף שליווה ונטה עוד כוחות להתעלם- לבעוט- להרגיש שזה הבית שלי. זה הבית שלי! מה פתאום שהיא תגרום לי להרגיש בו לא בסדר? בדיחות פרטיות, בדיחות צבא, בדיחות קרש וסתם דיבורים שמעלים חיוך טשטשו את כל מה שהיה לה להקרין כלפיי ולקשקש עליו.  היא באמת סתם קשקוש, וקשקוש כזה, סופו להימחק.   (נכתב יום אחרי ערב החג השני. ללא עריכה. ללא תמונה. רק מילים של מחשבות)
לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת