00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מילים" נמצאו 35 פוסטים

אם קשה והעליה תלולה מדי, תני למישהו יד כדי שיעזור לך קצת...

  נעלמתי. לא שנעלמתי בכלל, אלא מהכתיבה כאן לאחרונה ולא שהפסקתי לכתוב, אני פשוט לא מוצאת את הזמן לכתוב  לבלוג  בין העיסוקים האחרים שלי.  לכתוב אני כותבת בין הדפים הלבנים והעפרונות לבין מסמכי הWORD שבסוף כנראה יהפכו למסמך אחד גדול עם התחלה-אמצע-סוף וייצר איזשהו עולם שלם של מה שעבר לי בראש ב<הכנס כאן תקופת זמן משוערת של כמה זמן ייקח לי לסיים לכתוב ולעשות עם זה משהו>. כך או כך, אני בעליה. עליה קשה, עליה שעושה לי שוב בית ספר על כמה קושי מזמן נסיונות ואתגרים חדשים, מבחנים שעושים חדש לעמוד מולם ולהצליח. אבל זו עדיין עליה ואני עדיין בתחילתה, כך שמוקדם מדי לסכם אותה. בין ריצת שטח אחת לשניה, אני בתקופת מעבר, מן המתנה כזו ובין מצבי עניינים שונים ואחרים מאלו שחזיתי שאתמודד איתם כרגע. אני מגלה בעצמי שוב כוחות מסוג אחר וגם יכולות מסוג אחר להשלים או לשנות מצבים, לקבל החלטות אמיצות שלאו דווקא מקלות איתי, והאמת? די גאה בעצמי על כך. לשמחתי, יש סביבי אנשים שלא מרפים ממני, לטוב ולרע (וגם כשזה לרע, זה בד"כ טוב, פשוט לא את הכל נעים לשמוע...) ונותנים לי יד, כדי למשוך אותי קדימה ולהמשיך לנוע. לא לחזור אחורנית, לא להיתקע במקום, ללמוד לקבל החלטות, להתמודד עם המציאות והמצב הנתון בדרך הכי טובה שאפשר באותו הרגע, למצוא את הדרך להשתפר, לחסוך אנרגיות מיותרות, לשמור כוחות להמשך - כי הוא לאו דווקא יהפוך קל יותר, רק אני אהפוך לחכמה וחזקה יותר.   אעצור כאן וברשות קוראיי היקרים, את הפירוט והסיפורים הארוכים, אשמור למועד מאוחר יותר.  שיהיה שבוע טוב, אני.
לדף הרשומה

זמן לכעוס. ולשתוק.

01/07/2014
כבר כמה ימים שמדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. חוויות סוף השבוע האחרון. עשיתי הרבה עבודת הכנה עם עצמי כדי להביא את המילים האלה שחלפו לי בראש וליצוק אותן אל תוך הדף הלבן. *** אבל כל זה נמצא כרגע בצד, כי יש זמן נכון לכל דבר. בעצם... לא, למציאות הזו אין זמן נכון. המון מילים חדשות ישנות מציפות אותי מאז אתמול: כאב, כעס, שנאה, חיבוק, צער, שנאה, שבר, דמעות, שנאה, עצב, שקט, חצי, שנאה... קמתי בבוקר ורצף המילים הזה המשיך להדהד לי בראש, מעגלים של כאב, משפטים חצויים, מחשבות לא שלמות, כעס על מציאות מעוותת שנדמית כמו סרט אימה של במאי כושל. זה לא מצחיק! מתחשק לי לצעוק לתסריטאי סוג ז' הזה. אתמול לקראת ערב, קראתי את הפוסט הזה:   (function(d, s, id) { var js, fjs = d.getElementsByTagName(s)[0]; if (d.getElementById(id)) return; js = d.createElement(s); js.id = id; js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1"; fjs.parentNode.insertBefore(js, fjs); }(document, 'script', 'facebook-jssdk')); Post by ‎ סטטוסים מצייצים ‎.     שעה אחרי הצמרמורת וההצטרפות לתפילה שיחזרו כבר, יצאה ההודעה הרישמית (כי הלא רישמית כבר יצאה קודם לכן), והדמעות פשוט באו לבד, שוב. הדבר הראשון היה להתקשר לאימא שלי, להזכיר לה כמה אני אוהבת אותה ואת אבא. אחרי שהרבצתי קצת לכרית וייבשתי לתוכה את הדמעות, חשבתי על עצמי בגיל 16, חשבתי על אחי ועל אחותי. אני אמנם לא אימא, אבל לא צריך להיות אחת כזו כדי לכאוב, כדי לשנוא כאלו שלוקחים ילדים תמימים בני 16 מההורים שלהם. אז קמתי הבוקר ורצף מילים שמהדהד לי בראש לא נפסק. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא מבינה כלום, בדיוק הרגעים שמתחשק לי לשאול כל כך הרבה שאלות, בדיוק הרגעים שלא בא לי לקבל תשובות לאותן שאלות, אלו בדיוק הרגעים שבא לי לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה, אבל אלו גם בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת את הארץ ומרגישה שאין מקום אחר. אלו בדיוק הרגעים שבא לי שיחסלו אותם אחת ולתמיד, את כל הרוצחים השנואים שלנו, אבל בדיוק הרגעים שאני יודעת שזה די בלתי אפשרי.   זה בדיוק הרגע בו אני מבינה שאין לי פואנטה ברורה לפוסט הזה והוא בעיקר שחרור והוצאת כעס. גם הבוקר קמתי ואני חצויה, כמו שאמרו כבר לפני. המציאות הזו חייבת להשתנות, אסור
לדף הרשומה

רק קצת עסוקה, לא מתלוננת

"הכתיבה היא חלק ממני אבל קשה לי למלא את החלק של הכתיבה." (משהו שאמרתי פעם למישהו בניסיון להסביר לו למה המשהו הזה שנקרא "כתיבה" לא בא בקלות...) ***   אני עסוקה. כמו כולם. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. אני עובדת, מתאמנת, מבשלת, אוכלת, שותה קפה, מתאמנת, רצה, ישנה (לא הרבה אבל מספיק), נוסעת מגבעתיים לתל-אביב לראשון לציון לגבעתיים... וחוזר חלילה. מבלה זמן איכות עם חברים, מבלה זמן איכות איתי, לפעמים רובצת סתם ככה מבלי לעשות כלום ומקדישה את הזמן לריק כדי למלא אותו שוב.   ולמה כל אלה מעניינים אותי/את מי שקורא את המילים האלה? כי בין לבין לבין אני כותבת. כותבת המון, כותבת בדרכים, כותבת באמצע הלילה במקום לישון, מעבדת את המחשבות למילים תוך כדי שינה או באמצע אימון. מקליטה את עצמי חושבת והופכת את המחשבות למשפטים שלמים שהופכים לפסקאות ואנקדוטות של חיים. לאחרונה חזרתי להתעסק שוב בסיפור ישן שמרגש אותי. כתבתי אותו פעם בז`אנר כתוב אחר ועכשיו אני עובדת קשה ובצעדים בטוחים וקטנים, כדי להפוך אותו למשהו קריא. כרגע הוא נמצא בשלבי שלד צעיר ולא שלם. כשהשלד יעמוד ויפנה לכיוון מסוים, אני אוכל להתחיל לעבוד עליו, לעבות אותו לכדי תוצר שיהיה ראוי לעיני כל מי שיבקש לחלוק איתי את העולם הכתוב שלי.   הכתיבה היא חלק ממני וגם כשאני לא כותבת, אני כל היום עסוקה במילים וניסוחים. אני לא מאמינה במוזה ולמרות זאת היא חלק מההשראה שאני מקבלת מטקסטים כתובים שאני קוראת, מוזיקה שאני מקשיבה לה, אמנות שאני רואה, צעדים ותוך כדי תנועה.   אז אני עסוקה. כמו כולם ואולי גם קצת אחרת. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. כי אני חיה. ומה שבטוח, אני נהנית.   *** התמונה המדוייקת להפליא, לקוחה מ כאן .
לדף הרשומה

רשימות חלקיות על אושר

אני לא כאן כי אני שם. אי שם. אל תשאלו אותי איפה כי זה גם ככה משתנה. המקום לא קבוע בזמנים משתנים שהולכים והופכים קצרים יותר. המרצים שלי מחכים שאספק להם את הסחורה שבאתי לייצר בהחלטה להמשיך ללמוד שם, זה מפעל, זו לא בחירה, זה צורך, זה הכרח, אם יש או אין לי זמן, ממש כמו קצב הנשימה. את המרצה שלך לא יעניין התירוץ שבמקום להושיב את עצמך מול המחשב לעבוד, יצאת לרוץ 8 קילומטרים בזמן משופר ושברת את השיא, אפילו של החברה ההיא שהשתתפה במירוץ תל אביב האחרון. המרצה שלך תחייך לשניה וזהו, כשתספרי לה שאתמול עשית שלוש שעות קפואירה ושכחת את הסינופסיס בבית, את עדיין עובדת עליו, הרעיון עוד בדגירה, את תקועה עם המוזה והתרגיל הזה של הכתיבה על אוכל רק מחזיר אותך שוב ושוב למטבח, למחשבה קדימה, להיזכרות על אורח חיים אחד שהפך לאחר ועכשיו השאיר לו אבק מחייך, שמגיע עד לאי שם בעבר שנשבעת והבטחת לעצמך שלעולם שלעולם לא יחזור. 8 קורסים, 3 ממנ"ים בסמסטר של האו"פ, 3 מתוכם עם ציונים מעל 90, 4 אימונים, 2 ריצות שבועיות (לפחות) של 8 ק"מ (לפחות. הערב למשל רצתי 9!), 2 עבודות שמצאתי רק החודש, פעמיים בשבוע על כל אחת מהן, וכל זה ב-24 שעות כפול 7 וחוזר חלילה. 18 ק"ג הלכו לאיבוד, 18 טון חיוכים נולדו ותפסו את מקומם, 5 מחמאות ביום פלוס (לפחות) 3 חיזוקים של גאווה מאנשים שמכירים באמת מקרוב, 10 פעמים של הצצה למראה, ביום! בחינה מחודשת וחיוך כי עכשיו כבר מותר להגיד שאני ממש מרוצה. 1 אני. אחת. אך ורק אני. מירוץ של הוכחות ועשייה עם ניצחון קבוע בתחרות, שאין בה יותר מאשר מתמודדת אחת ויחידה שמרגישה שלגעת בשמיים זו רק ההתחלה. בלי יומרות, בלי להכביד במילים, בלי לדחוף או להפריע לאחרים, עם לסחוף אחריה מחזרים וחברים. מישהו פעם ניסה להגדיר במקומי מה יעשה אותי מאושרת. החזרתי לו את המילון השלם שכתב על אושר כי לא הצלחתי לקרוא. עכשיו כבר כתבתי לי בראש אחד על עצמי. אושר זו מילה גדולה שצריכה לעמוד בזמנים שלי בריצה למרחקים ארוכים. כמו שזה נראה עכשיו, היא בכושר מעולה, 9 ק"מ בזמן שיא, וזה רק ממשיך, הולך ומשתפר...
לדף הרשומה

תפנית

למה שאנשים ירצו לקרוא עוד סיפור חיים של אחת שמדגדג לה באצבעות הידיים לכתוב את עצמה? הפעם בלי שימוש בדמויות אחרות, בלי סיפורי אגדות, בלי טשטוש של אמת מוכרת ובלי רקע שקרי. הפעם אלו רק היא והמילים שלה, שחור על גבי לבן. הפעם זו תהיה התעמתות עם כל מה שבוער לה בפנים. קיבלתי את ההמלצה. קראתי דברים שמתחברים ונושקים למה שהרגשתי בפנים. אולי אם אתעל את המשאבים שאני משקיעה כלפי התהליכים שעוברים עלי, אצליח לפשט אותם לכדי מילים. אולי אצליח להיות מרוצה ממשהו שאני כותבת. הגיע הזמן, לא? אולי באמת. אם באמת אלך על זה, זו כנראה תהיה תפנית מאד רצינית במה שאני מתכננת לכתוב בזמן הקרוב. זה ינתק אותי קצת, יכוון מטרה ויהפוך אותי למהרהרת בכתיבה. לא שאני רחוקה משם כרגע, כי כל המהות שלי היא מחשבה שמתארכת על גבי מילים שמנסות לקלוע לסל הזה שכל הזמן הולך ומתרחק. אבל שווה לנסות, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא. עליכם אני בכלל לא מדברת, לא כי לא איכפת לי, פשוט כי הפעם אתם לא פונקציה במשוואה הזו.
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת