00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מחשבות" נמצאו 12 פוסטים

גם גרגירי חול ראויים לקרן שמש <או: שעה וחצי בלי לחשוב>

נראה לי שכל מה שעולה לי בראש בשעה וחצי, בלי צנזורה וללא עריכה בחיים לא ייכנס ברשומה אחת, ובייחוד לא אחרי כל-כך הרבה זמן שלא כתבתי. אבל ככה הוחלט וכך יהיה, ולעזאזל עם הכל. נראה מה ייגמר קודם: הזמן או המילים. ואולי לא זה ולא זה ולא... טוב די! מתחילים: גרגיר חול. זה מרגיש כמו גרגיר חול שתקוע בין האצבעות ברגליים אחרי הליכה של שעתיים בחוף הים, ולא משנה כמה פעמים אני שוטפת ומקרצפת את כפות הרגליים שלי, תמיד ישאר שם עוד גרגר קטן שיגרד ויציק. אין לי בעיה עם חול הים. להיפך. ועכשיו כשהאביב הגיע ובקרוב הקיץ יכנס לתוקף, הביקורים שלי שם עשויים להיות תכופים יותר וממושכים יותר. כאלה שינקו ממני את כל השיט וישאירו אותי כמו שאני צריכה, כמו שדרוש לי. אין לי מושג למה נזכרתי דווקא בחול הזה, אבל הוא שם והוא מהדהד לי כמו שאריות מהקיץ שעבר שאני כנראה צריכה לנער מעצמי כדי להשתחרר מהן, לעבור הלאה ולשכוח כדי להתחיל דף חדש בכל כך הרבה תחומים בחיים שלי שזקוקים לזה. כל עוד אתן לגרגרי החול האלה להציק לי בין האצבעות, לא אוכל לישון בשקט וגם לא לצאת מהבית וללכת בלי לחשוב על כלום. פעם כתבתי כאן על הסחף ועל לאפשר לעצמי ולשחרר את עצמי מכל המטענים ההם מפעם, לחיות כמו שמתחשק-בא-צריך, ומבלי לחשוב על מי יגיד מה, מתי ולמה. שכחתי שהייתי צריכה לזכור את זה. ועכשיו זה שוב הרגיש כמו משהו חסר. ונזכרתי. הדרך הידועה זורמת קדימה ולפעמים נתקעת במערבולות שמעכבות אותי. לפעמים זו אני שמעכבת את עצמי מבלי לשים לב, ולעיתים אני מצליחה לקפוץ מעל או לצלול מתחת ולתת לגל לעבור. ברגעים שאני מרגישה עצורה וחסרת ביטחון לגבי המילים שיוצאות לי מהפה, אני שותקת ומרגישה שמשהו נלקח ממני ולא מאפשר לי לשחרר. אני כועסת על ערן ועל אורנה שלא מאפשרים לי לבטא את מה שאני רוצה באמת, ואם אני כבר כן מבטאה את מה שרציתי, יש מי שמנסה לכבול אותי לאיזושהי גדר שממילא לא קיימת ולא לתת לי לשחות בעצמי, בלי לחשוב ולנתח כל צעד. אותן מילים עצורות שלא נאמרות בגלל שאין לי למי. הבדידות ואיבוד הדרך שם והחזרה לחיים שמחוץ משתנים לי כל-כך הרבה. לפעמים קשה לי לעקוב. מידי פעם הליכה בחושך מובילה אותי למקומות חדשים שלא הכרתי קודם לכן, ואז אני מגלה את עצמי מחדש. ולא רק את עצמי. יש כל-כך הרבה רגשות, תחושות, מחשבות, ציורים, צילומים, מילים ואותיות, סמלים
לדף הרשומה

כבר שכחנו מה זאת אהבה? (לא!)

ליד המכללה שלי, יושב לו בעל קיוסק חביב וחייכן. לא קיימת פעם, שאני נכנסת ולא מברכת אותו לשלום/ בוקר טוב/ ערב טוב. לעיתים גם שואלת אותו לשלומו ומאחלת לו שיהיה יום מקסים. באחד הבקרים, חברה שלי ללימודים הלכה לצידי בדרך אל המכללה, ועצרה לקנות סיגריות באותו קיוסק. נכנסנו, חייכתי ובירכתי אותו לשלום, ואיחלתי לו איחולי המשך יום נעים כשיצאנו. ואז יצאנו. בפיהוק ישנוני היא שאלה אותי מה נפל עליי על הבוקר? היא הזכירה את המרץ ומצב הרוח החיובי במיוחד שתקף אותי ושאלה איך זה יכול להיות? התשובה שלי היתה ברורה כי את הטבע (וההתפתחות בתוכו) אי אפשר להסביר: חיוך ואהבה בשבילי הם לא תלויי הקשר בעייפות.  (היום, גם בתקופות של עצב מוחלט אני משתדלת להמשיך לחייך. זה משפר את הכל!) שלא יהיו ספקות, אני מדברת על אהבה בין בני אדם. חיבה וחיוך, כי מה כבר נשאר לנו מלבד אלה? נכון. לא תמיד הייתי כזו. לא תמיד היה לי חשק לחייך ולא תמיד היתה לי אנרגיה לחלק לאחרים. מצאתי את עצמי פעמים רבות זעופת פנים מבחוץ ועם כובד מעיק מבפנים. והיום... אני אנרגטית. אני נכנסת לתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בשעות שונות של היום, ומברכת את איש הבטחון בכניסה לבוקר/ערב טוב. אומרת תודה כשחולפת על פניו (תודה על מה? על זה שהוא עושה את תפקידו ועל זה שהוא נחמד אלי בחזרה). אני נוסעת בקווי תחבורה ציבורית די קבועים בסביבת המגורים שלי, ולכן אני מכירה את רוב נהגי האוטובוס. אני מברכת אותם לשלום ותודה, מחייכת ומאחלת גם שבת שלום ביום המתאים. למה? כי זה עושה לי שמח להיות נחמדה ושמחה. לא כולם כאלה. יש רבים שכן אבל בכל זאת לא מספיק. לדעתי. ולפעמים מספיק רק חיוך אחד נחמד כדי לגרום למישהו נוסף להרגיש טוב. שלשום חציתי את הכביש באחד הרחובות הסמוכים לבית שלי. שישה רכבים ראשונים שחלפו על פניי לא עצרו ואף האיצו כדי לחלוף במהרה. אחריהם, עצר נהג מבוגר אחד, בגיל שסבא שלי יכל להיות, במכונית ישנה ואיפשר לי לעבור את הכביש. חייכתי אליו וללא קול אמרתי לו "תודה". הוא פתח את החלון לצידו וחייך אלי. חשבתי שרצה לשאול או לבקש הכוונה אז עצרתי. בתמורה לחיוך הוא אמר לי "רק בשביל החיוך הנחמד שלך היה שווה לעצור. אושר וכל טוב ילדתי." התרגשתי. פתאום התחלתי לשים לב לעצמי. לחיוך ולתקשורת החיובית שלי עם העולם. [טוב, רוב הזמן...] למה?
לדף הרשומה

אחת וחצי בלילה

אחת וחצי בלילה. אחרי שעתיים די מעורפלות שהשאירו אותי עם חיוך מרוח על הפנים ונשימה שעוד צריכה להסדיר את עצמה, יצאתי מהבניין והתחלתי ללכת. נעלי קרוקס סגולות מזעזות בלי גרביים והקור חודר דרך החוֹרים. טרנינג שחור וחולצת טי-שירט ארוכה שקרועה בשרוול - הראשונה שמצאתי בארון ללילה שהגיע ומעל כל זה הצעיף הצבעוני והמעיל השחור.   רק שהלילה הזה הוא במתכונת קצת אחרת. הספקתי להסדיר דופק מהשעתיים האחרונות, לשמור על צעדים בקצב אחיד ונשימות עמוקות, לשאוף אוויר קר לריאות, להוציא אוויר חם כדי לחמם את הכפות ואת קצות האצבעות. להסתכל על הרצפה ולא לראות את האיש שכמעט נתקע בי במעבר חציה, להסתכל רק קדימה וכמעט לדרוך על קקי של כלב, להסתכל על הירח ולראות את האור מסביבו. להקשיב לשקט ולתת לעצמי להרגיש.  המחשבה הראשונה שעלתה היא רק תירוץ סוג בֶּית כדי להתחמק מהאמת. הרבה זמן לא הודיתי באמת הזו בפני עצמי. אולי פשוט לא חיפשתי אותה כמו שצריך. ולא מצאתי. יכול להיות שהיא היתה לי מתחת לאף כל הזמן והייתי עיוורת. כנראה בגלל שיום האהבה מחר, ואני מבינה שאני מבזבזת את הזמן שלי אצל הוא ששכח להסתכל לי בעיניים כשאמר לי שלום. הקור דקר לי באצבעות של הרגליים דרך החורים של הקרוקס ואני המשכתי ללכת. לא הסכמתי לעצור, לא רציתי לחזור הביתה, ובמיוחד לא להסתכל לאחור כדי לא להזכר שוב בשיכחה. לא הסכמתי לעלות הביתה ולא להכנס למיטה וללכת לישון, עד שלא אבין. ולהבין זה לא מספיק, צריך לראות בעיניים ולהרגיש בקצות האצבעות שזו האמת. וממנה, כבר אי אפשר להתחמק. כנראה שהרגש קיים גם אם לא מבחינים בו בשנייה הראשונה שהוא מופיע...   ...והוא שם. את החיוך הזה אני מכירה טוב. אני רואה אותו לפחות פעם בשבוע.
לדף הרשומה

שאריות של החיים - הקדשה עצמית לשבת

  "להתחיל להסתדר ולעשות קצת רעש..."   חבר אמר לי השבוע, שאני צריכה ללמוד לדבר. להתבטא ולהמחיש את עצמי כמו שאני יודעת (ואני יודעת), לתת למילים את הדרור המתאים להם למען ישמעו לשאר הסובבים אותי.   אולי באמת הגיע הזמן.. וגם ברגעים קשים יותר, כואבים יותר, מפוספסים יותר, אירק החוצה במקום לבלוע את הגלולה המרה הזו, ואבטא את מה שתקוע בתוכי.. אחרת אשתגע..   ועכשיו, אחרי אתמול, כשאני מרגישה (קצת) יותר טוב מקודם, הזמן מסמן לי שאריות של החיים..   "...להתחיל קצת לקלקל ולתקן עוד פעם..."   שבת שלום. אני.
לדף הרשומה

דיבור צפוף

עד לפני כמה שנים, כשנקלעתי לשיחות חולין עם אנשים בשפה זרה, הייתי נלחצת. אני לא יודעת לשים את האצבע המדוייקת למה, האותיות היו מתחלפות לי ומתבלבלות לי והנסיון למבטא בגדר הסביר שישמיע את המשמעות האמיתית של המילים היה גורם לאותיות להבלע ולהשמט ולהחליף מילה אחת באחרת. אם תוך כדי שיחה מקרית, בנסיון להסביר איך להגיע לחניה הקרובה בשכונה או אם בכוונה תחילה עם חברים, משפחה, מורים או שאר מכרים. אני זוכרת מצבים מסויימים בצעירותי, כששהיתי בין קבוצות חברים, גדולות או מצומצמות, שהעדפתי לשתוק, להשאר .
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת