00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מחשבה" נמצאו 23 פוסטים

מעבדות לחירות - שיר לשבת ולפסח

    מעבדות לחירות - אריק איינשטיין מילים :   יענקל'ה רוטבליט לחן :   יצחק קלפטר   ו גיא בוקאטי   כשל כח הסבל   לא יכולתי לשאת   די זה די אמרתי   אני מוכרח לצאת   את העבד שבי   להשאיר מאחור   במקום שאליו   לעולם לא אחזור     אין עוד מה להגיד   נגמרו המילים   אין לי מה להפסיד עוד   מלבד הכבלים   שחתכו עד זוב דם   ועדיין אני שרוט   הלילה הזה אצא   מעבדות לחירות     ויש משהו בי   כמו ירח מלא של ניסן   שקורא לי לקום   וחוזר וקורא כל הזמן   לצאת למסע שכולו סיכונים   לקראת שמץ סיכוי   לסוף דמיוני מאושר והזוי     באמת יש מצב   שמראש איזה הר   אראה מרחוק   הבטחה למחר   שאולי לא יבוא אבל   גם אם בדרך אמות   הלילה הזה אצא   מעבדות לחירות     ויש משהו בי   כמו ירח מלא של ניסן   שקורא לי לקום   וחוזר וקורא כל הזמן   לצאת למסע שכולו סיכונים   לקראת שמץ סיכוי   לסוף דמיוני מאושר והזוי   *** על פי אחת הדעות בתלמוד (דברי רבי יהושע במסכת ראש השנה) נברא העולם בחודש ניסן, ועפ"י אותה דעה ניסן הוא גם חודש הגאולה. ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך ובתקופה התלמודית, כראש השנה למלכים, ובו התחילו למנות את שנות מלכי יהודה. (המידע מויקיפדיה) פסח נחשב לראשון מבין שלושת הרגלים... והנה עוד זמן מצוין להחליט, ליצור ולשנות. לחשוב איך נרצה שהשנה הקרובה תיראה ומה עלינו לעשות לטובת החופש והאושר שלנו.   עבד   עפ"י הגדרתו המילונית: אדם ללא חופש פעולה, מכור. (עפ"י יהודה הלוי: "עבדי הזמן" – כבולים לחומר. עבד הוא מצב בו אינך יכול לבחור מרצונך.)   עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי   עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד
לדף הרשומה

חומות. להרוס את אלו שנבנו סביבי.

    בערך בתקופה הזו לפני שנה, הבנתי שאני כבר לא שם. או לפחות לא רוצה להיות. נמאס לי לשלם  X  כדי לחמם את הכסא  Y  שעות ביום, להגיע גמורה מעייפות בכל יום, ולא להפיק מזה תועלת. לא הצלחתי לשלב עוד עבודה וחיים שמעבר למה שהרגיש לי כמו שיעבוד של עצמי כלפי החלטות שעשיתי. החלטות שהפכו להיות פחות רלוונטיות עם הזמן שעבר... אני זוכרת את אחת השיחות האחרונות שניהלתי עם בר באחת ההפסקות. נלחמתי למצוא את עצמי ואת המילים שלי בתוך הקופסה הזו. ברחתי וניסיתי לשבור את אותה מסגרת שהתייצבתי לתוך החומות שלה שלוש שנים קודם לכן. בסוף פשוט הבנתי שהזמן הופך דברים לרלוונטיים יותר או פחות, והחכמה היא לדעת להקשיב לתנודות האלו ולפעול במקום להתחרט בדיעבד.   הא כן, לימודים. זה הנושא שאני מדברת עליו. אם לימודי ספרות וכתיבה יוצרת גרמו לי להפסיק להתעניין, לקרוא או לרצות לכתוב, כנראה שיש איזו טעות בדרך.   אני עובדת כאן מעל לחצי שנה, גרה לבד חצי שנה, חווה אינספור גירויים, מילים, מחשבות, דמויות, צבעים. עומדת בלו"ז סדור של עבודה, אימונים, ביקורים אצל ההורים, חברים, חברות. וגם זמן לבד. השורה התחתונה היא שסופסוף החומות האלה שכלאו אותי לתוך מערכת של חוקים; איסורים ומותרות, נהרסו. מה זאת אומרת נהרסו, אני הרסתי אותן בשתי ידיים. הפעם ההליכה נגד מלווה בידע והבנה של היסודות, אל העומק שלהם. כנראה שכשדברים קורים מתוך רצון ולא הכרח הם הופכים יעילים יותר. אז אני יעילה יותר כלפי עצמי, כנראה. חזרתי לכתוב. חזרתי לקרוא. חזרתי להתעניין בשירה ובמשחקי מילים, רבדים לשוניים, מקורות משתנים. מחשבות מחוץ לקופסה קורמות עור וגידים למשפטים. המשפטים נודדים אל הדף הריק שלי בלהקות של פסקאות ממלאים עמודים מוצאים לעצמם מקום מואר ונוח ניזונים ממני ואני מהם. מייצרים חיים. אני מרוצה. מרגישה שהעניין שלי בעולם עושה סדר בבלאגן ובלאגן בסדר. נדמה לי שזה הרעיון, באלנס.  הומאוסטזיס ויציאה ממנו. מעניין.   נראה כבר לאן זה יוביל...   (פורסם לראשונה בבלוג שלי " נינג'ה מתולתלת " ביום 6/4/14 בשעה 14:31)
לדף הרשומה

גברים, נשים ועל החברות שלי איתם

15/01/2014
  ואולי זה לא מקרי שהחברים הקרובים ביותר שלי הם בני המין השני. באיזשהו אופן בלתי מוסבר אני מצליחה להתחבר אל גברים בקלות יותר מאל נשים. אני כמובן לא מדברת ולא מכניסה למשוואה את אימא שלי, אחותי ובנות דודתי. אני כן מדברת על חברות, חברים, ומה שעומד ביני ובינם...   אז בתקופה האחרונה זה החיבור שלי לספורט ושיגרת האימונים המסיבית. רוב החברות שלי לא מצליחות להבין את הטירוף והעיסוק הממושך באימונים והמעקב אחר האכילה הבריאה והנקייה (יש אף שיגידו קיצונית). לעומתן, רוב החברים הגברים שלי דווקא די מבינים, מעודדים ושמחים לראות את הדרך שלי. רובם המוחלט הם אנשי שיחה ושיתוף שאני יכולה לחלוק איתם ולצפות לדיעה אמיתית ומבוססת, משום שהם בעצמם מתאמנים ושומרים על אורח חיים שנוטה להידמות לאורח החיים שלי. אבל המחשבה שלי נובעת מדברים שהם מעבר לזה... למעשה תמיד היו לי יותר ידידים וחברים קרובים מאשר חברות טובות. שיחה שלי עם ידיד קרוב תהיה חופשית יותר ונקיה מאשר שיחה עם חברה. אני מדברת כמובן על גברים ידידים שנשארים ידידים. אני יודעת שיהיו אלו שירימו את היד ויגידו שאין כזה דבר בכלל ידידות בין גבר לאישה, ושהכוונות תמיד יהיו שם. זה יכול להיות נכון ויכול להיות שלא, אי אפשר באמת לדעת. נכון, יש גם ידידים שהופכים ליותר מרק ידידים, אבל לא עם כל ידיד אני מעמיקה אל מעבר, גם אם המחשבה חלפה אי פעם בראש של לפחות אחד מאיתנו. עם אלו הידידים הקרובים, אני מוצאת שהפתיחות והאמת, ההנאה המשותפת שבשיחה יותר נעימה וטבעית לי מאשר עם הרבה מהחברות הטובות שלי. ושוב אסייג ואומר שאני מכלילה נורא. יש לי כמה חברות קרובות מאוד שאיתן זו חברות טהורה ונטולת מסיכות, בה הכל יכול להיפתח על השולחן, לטוב ולרע. אבל כמכלול, הסטטיסטיקה שלי מצביעה על כיוון מאוד ברור. אתמול אחרי הצהריים התקשרתי לחברה כדי לשאול לשלומה ולבדוק לתכניותיה לשישבת, להציע שאולי נקשקש או ניפגש, התחשק לי נורא לספר לה משהו ספציפי חשוב, וגם לדעת מה חדש אצלה אחרי כמה ימים ארוכים בהם לא דיברנו. בין המחשבה שלי למציאות הפער היה גדול מדי, משום שהיא לא ענתה לי וכמו שאנימשערת היא פשוט שכחה לחזור אלי. היא תראה אותי או תתקשר אלי בעוד כמה ימים, משהו כמו שבוע, ותפתח את השיחה ב"טולי, ראיתי שהתקשרת אלי, סליחה שלא חזרתי אלייך/ לא הספקתי/ לא היה לי זמן
לדף הרשומה

תפנית

למה שאנשים ירצו לקרוא עוד סיפור חיים של אחת שמדגדג לה באצבעות הידיים לכתוב את עצמה? הפעם בלי שימוש בדמויות אחרות, בלי סיפורי אגדות, בלי טשטוש של אמת מוכרת ובלי רקע שקרי. הפעם אלו רק היא והמילים שלה, שחור על גבי לבן. הפעם זו תהיה התעמתות עם כל מה שבוער לה בפנים. קיבלתי את ההמלצה. קראתי דברים שמתחברים ונושקים למה שהרגשתי בפנים. אולי אם אתעל את המשאבים שאני משקיעה כלפי התהליכים שעוברים עלי, אצליח לפשט אותם לכדי מילים. אולי אצליח להיות מרוצה ממשהו שאני כותבת. הגיע הזמן, לא? אולי באמת. אם באמת אלך על זה, זו כנראה תהיה תפנית מאד רצינית במה שאני מתכננת לכתוב בזמן הקרוב. זה ינתק אותי קצת, יכוון מטרה ויהפוך אותי למהרהרת בכתיבה. לא שאני רחוקה משם כרגע, כי כל המהות שלי היא מחשבה שמתארכת על גבי מילים שמנסות לקלוע לסל הזה שכל הזמן הולך ומתרחק. אבל שווה לנסות, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא. עליכם אני בכלל לא מדברת, לא כי לא איכפת לי, פשוט כי הפעם אתם לא פונקציה במשוואה הזו.
לדף הרשומה

הוא הלך לאיבוד #2

  צילום: טל הורוביץ. אולי אם אכתוב זה ישתחרר. אם לא אכנע-אשבר-אתייאש-אתעייף לגמרי מהחיפוש הזה אחרי הדבר ההוא שאיבדתי. נראה לי שאני מתחילה להבין איפה להתחיל לחפש אותו. אולי אני לא צריכה לחפש אותו אלא הוא ימצא אותי. אולי ואולי ואולי... נוט טו מייסלף: תפסיקי לחשוב כל-כך הרבה על כל מילה כתובה שיוצאת לך מהבטן. כשישבנו ברדיו, עמית שאל אותי על מה אני כותבת בעיקר, ובאיזה סגנון. הייתי אחרי חצי ליטר גולדסטאר ועוד חצי היה בדרך לסיום, שני צ'ייסר ג'יימסון והשלישי שכבר היה בתכנון. היה שמח. אמרתי לו שאני כותבת הכל מהכל, אבל לאחרונה אני לא כותבת כלום. כי אין זמן, אין הכוונה ואין מחשבה נכונה. כי אני לא מצליחה להושיב את עצמי מול המחשב ליותר משלושים דקות מבלי להרגיש את הקוצים בישבן ננעצים בכיסא וגונבים לי את הפוקוס, כי פתאום התרוקנתי, בלי לתכנן. זה הצחיק אותו בעיקר כי אני מצייצת בלי לחשוב יותר מידי לפחות 60 פעם ביום, ואני מספיק מעניינת כדי שירצו לקרוא את המילים שלי. אמרתי לו שאני לא יודעת למה זה ככה, אבל זה בא בתקופות. ועכשיו זו תקופה של חושך. כל השנה הזו כבדה לי וקשה יותר מהקודמת. גם יותר מעניינת. אבל צפיתי את זה. סיפרו לי שזה ככה. הזהירו אותי להחזיק חזק כי הנפילה מכאן היא שכיחה וכואבת. אז אני מנסה ומשתדלת, ומוצאת עוד מילים מהבטן. לפעמים כואב לי לגרד אותן ולרוב הן גם משאירות צלקת. אבל בסופו של דבר זה מרגיש קצת משתלם. החורף הזה עושה לי רע על הלב, שמישהו יקח אותו מכאן. רחוק. הוא סוגר אותי בתוך עצמי, גורם לי לפספס הרבה דברים שלא כדאי ולא ראוי לי לפספס. הוא מכניס אותי למן מצב טיסה-המתנה לגבי דברים שאני רוצה לעשות ולנסות ולהתחיל מחדש. לבנה של ארבעה טון התיישבה לי על מרכז עמוד השידרה, כופפה אותי לפנים, הפילה אותי, הכבידה עליי, עצרה אותי מכל תנועה עתידית אל הגובה. ובינתיים עד שהיא תישבר או תרד לי מהגב, אני מבלה עם קבוצת האנשים שמקלים עלי וגורמים לי להרגיש שמחה וחיונית יותר (אתם יודעים מי אתם, אין צורך להוסיף ולפרט), אוגרת שעות שינה לפני הסמסטר הבא, ממלאה מצברים. אומרים שגם זה משהו שצריך לעשות מידי פעם, לא?
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת