00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מוזיקה" נמצאו 8 פוסטים

מעבדות לחירות - שיר לשבת ולפסח

    מעבדות לחירות - אריק איינשטיין מילים :   יענקל'ה רוטבליט לחן :   יצחק קלפטר   ו גיא בוקאטי   כשל כח הסבל   לא יכולתי לשאת   די זה די אמרתי   אני מוכרח לצאת   את העבד שבי   להשאיר מאחור   במקום שאליו   לעולם לא אחזור     אין עוד מה להגיד   נגמרו המילים   אין לי מה להפסיד עוד   מלבד הכבלים   שחתכו עד זוב דם   ועדיין אני שרוט   הלילה הזה אצא   מעבדות לחירות     ויש משהו בי   כמו ירח מלא של ניסן   שקורא לי לקום   וחוזר וקורא כל הזמן   לצאת למסע שכולו סיכונים   לקראת שמץ סיכוי   לסוף דמיוני מאושר והזוי     באמת יש מצב   שמראש איזה הר   אראה מרחוק   הבטחה למחר   שאולי לא יבוא אבל   גם אם בדרך אמות   הלילה הזה אצא   מעבדות לחירות     ויש משהו בי   כמו ירח מלא של ניסן   שקורא לי לקום   וחוזר וקורא כל הזמן   לצאת למסע שכולו סיכונים   לקראת שמץ סיכוי   לסוף דמיוני מאושר והזוי   *** על פי אחת הדעות בתלמוד (דברי רבי יהושע במסכת ראש השנה) נברא העולם בחודש ניסן, ועפ"י אותה דעה ניסן הוא גם חודש הגאולה. ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך ובתקופה התלמודית, כראש השנה למלכים, ובו התחילו למנות את שנות מלכי יהודה. (המידע מויקיפדיה) פסח נחשב לראשון מבין שלושת הרגלים... והנה עוד זמן מצוין להחליט, ליצור ולשנות. לחשוב איך נרצה שהשנה הקרובה תיראה ומה עלינו לעשות לטובת החופש והאושר שלנו.   עבד   עפ"י הגדרתו המילונית: אדם ללא חופש פעולה, מכור. (עפ"י יהודה הלוי: "עבדי הזמן" – כבולים לחומר. עבד הוא מצב בו אינך יכול לבחור מרצונך.)   עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי   עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד
לדף הרשומה

משפחה שכזו (ילדה של אבא)

יום המשפחה היום (או אתמול? לא הצלחתי להבין אבל זה לא קריטי). חשבתי לקפוץ להורים לארוחת ערב של שישי, להפגין נוכחות מוגברת לכבוד היום שפעם הוקדש רק לאמא יש רק אחת, והיום מצויין כאין כמו המשפחה, לא בוחרים אותם והם אלו שיהיו שם תמיד, לא משנה מה יקרה. משפיעים, משליכים, מעצבים והופכים אותי למי שאני, מה אני. בית. אני לומדת המון על המשפחה שלי דווקא מאז שעזבתי את הבית ואני לא גרה בבית. היחסים עם ההורים עלו על הבמה בה גם לגעגוע יש תפקיד. כשלא נמצאים אחד בטריטוריה של השני 24/7 משהו הופך להיות נכון יותר באופן הדדי. אני די בטוחה שנעשו ויש על זה כמויות של מחקרים והסברים, היו כמה שסיפרו לי שזה מה שקורה אחרי שעוזבים את הבית, ועדיין – עד שלא חווים את זה, לא מבינים את זה. השוס האמיתי הוא היחסים עם אחי ואחותי. הפכנו לאחים חברים. חיבוקים כשנפגשים, התבדחויות ששמורות רק לנו סביב שולחן ארוחת הערב או הקפה הספונטני בסלון. המוזיקה, הסיפורים – הכל מקבל יחס אחר כשהוא במינון הנכון. גם הפירגונים והמחוות הקטנות (כמו זו ששלחתי להם בהפתעה השבוע). אני נהנית מזה. נהנית מהלבד שיש לי, נהנית לחקור את האופן בו החיים מתנהלים. אני לומדת המון עלי ועליהם כשאני לא נמצאת איתם בלי הפסקה. לא שהייתי יותר מדי בבית גם כשגרתי שם, ועדיין – משהו בקונספט הכללי פשוט שונה וכל העטיפה נראית אחרת. יום המשפחה היום. אחר הצהריים סיימתי אימון עם המשפחה השניה שלי, לקבל את השבת עם האנרגיות הנכונות. אבא שלי ואני ישבנו לארוחת ערב מוקדמת בנמל תל אביב. שקיעה מעל ים, טעמים של האוכל הפשוט ביותר הופכים להיות משודרגים כשנמצאים עם אלו שאוהבים, השיחה שכבר מזמן לא התקיימה באופן הזה, השקט, הבדיחות והצחוקים ששמורים רק לנו, שפה פרטית, סלנג אלמותי, דברים שישגעו את כל העולם ולנו יראו וישמעו הכי טבעיים בעולם. אני לומדת ממנו כל כך הרבה, מבינה על עצמי ומקבלת פרספקטיבה על הכל מהכל. אלו היו שעה וחצי שהפכו שבוע שלם שהיה פשוט מועקה אחת גדולה ומצטברת, ללא רלוונטי. יש לו מלא כוח.  יום המשפחה היום ואני מרגישה שהתברכתי במשפחה הכי הכי שיש. ארבעה אנשים וכלב, פלוס אני, שמרכיבים יחידה אחת שלמה, מופלאה, שאין שניה לה. קראו לזה סינרגיה, קראו לזה אהבה, פירגון, יצירתיות, שקט, חופש. מה זה משנה איך נקרא לזה?  ברת מזל אני
לדף הרשומה

רק קצת עסוקה, לא מתלוננת

"הכתיבה היא חלק ממני אבל קשה לי למלא את החלק של הכתיבה." (משהו שאמרתי פעם למישהו בניסיון להסביר לו למה המשהו הזה שנקרא "כתיבה" לא בא בקלות...) ***   אני עסוקה. כמו כולם. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. אני עובדת, מתאמנת, מבשלת, אוכלת, שותה קפה, מתאמנת, רצה, ישנה (לא הרבה אבל מספיק), נוסעת מגבעתיים לתל-אביב לראשון לציון לגבעתיים... וחוזר חלילה. מבלה זמן איכות עם חברים, מבלה זמן איכות איתי, לפעמים רובצת סתם ככה מבלי לעשות כלום ומקדישה את הזמן לריק כדי למלא אותו שוב.   ולמה כל אלה מעניינים אותי/את מי שקורא את המילים האלה? כי בין לבין לבין אני כותבת. כותבת המון, כותבת בדרכים, כותבת באמצע הלילה במקום לישון, מעבדת את המחשבות למילים תוך כדי שינה או באמצע אימון. מקליטה את עצמי חושבת והופכת את המחשבות למשפטים שלמים שהופכים לפסקאות ואנקדוטות של חיים. לאחרונה חזרתי להתעסק שוב בסיפור ישן שמרגש אותי. כתבתי אותו פעם בז`אנר כתוב אחר ועכשיו אני עובדת קשה ובצעדים בטוחים וקטנים, כדי להפוך אותו למשהו קריא. כרגע הוא נמצא בשלבי שלד צעיר ולא שלם. כשהשלד יעמוד ויפנה לכיוון מסוים, אני אוכל להתחיל לעבוד עליו, לעבות אותו לכדי תוצר שיהיה ראוי לעיני כל מי שיבקש לחלוק איתי את העולם הכתוב שלי.   הכתיבה היא חלק ממני וגם כשאני לא כותבת, אני כל היום עסוקה במילים וניסוחים. אני לא מאמינה במוזה ולמרות זאת היא חלק מההשראה שאני מקבלת מטקסטים כתובים שאני קוראת, מוזיקה שאני מקשיבה לה, אמנות שאני רואה, צעדים ותוך כדי תנועה.   אז אני עסוקה. כמו כולם ואולי גם קצת אחרת. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. כי אני חיה. ומה שבטוח, אני נהנית.   *** התמונה המדוייקת להפליא, לקוחה מ כאן .
לדף הרשומה

להתראות אדון שוקו

27/11/2013
  בכיתי בלילה כמו ילדה קטנה. לכבות את הטלויזיה הרגיש לי כמו כניעה למציאות שאין לי מושג איך לנשום אותה. ישבתי מול הטלויזיה עד שהעיניים נעצמו מעצמן, על רקע תמונות מתחלפות של איש, שמסמל בשבילי כל כך הרבה בפשטות שאינני בטוחה שיש שמשתווה לה בתרבות עליה גדלתי, עליה אני חיה. זיכרונות הילדות והעבר עלו לי אחד אחר השני. אנשים התחילו להספיד, לספר מיהו אריק בשבילם. ברקע, כל צליל התחיל לזרוק אותי לרגע אחר, כל מילה שהוא שר היא חוט שנקשר לקצה אחר בלב שלי, תופר את תמונת החיים כולה. אריק פשוט שם, הוא היה שם תמיד, גידל אותי, ליווה בקולו את כל מה שאני מכירה, את כל מה שאני זוכרת: אם זה את ימי שבת בבוקר (יום יפה...), אימא שלי היתה מתעוררת מוקדם, נכנסת למטבח או יושבת בסלון, פותרת תשבצים או קוראת עיתון מתחת לקרני שמש שהציצו מהחלון. קולו של אריק העיר את הרקע וכיוון את השבת להיות מה שהיא. או למשל את הרגע בו סיימתי את בית הספר והתגייסתי לצה"ל. אריק גילה לי בסוד איך ההורים שלי מרגישים כשהבכורה שלהם פורשת כנפיים ועפה. אריק היה הראשון שהאמין לי שיש בי אהבה והיא תנצח, וגם כשזו הפסידה בקרב על הלב של מי שהרגיש באותו רגע כ"האחד", הוא המשיך לשיר לי, הוא תמיד שר והקול שלו תמיד הצליח ומצליח לנחם אותי.  ומה עם כל הפעמים בחיים שלי שאריק הזכיר לי שאני יכולה לשנות את העולם או למצוא אוצרות בתוך תפוזים קלופים...  או שבזכותו בין השאר עברתי את המבחן בקולנוע ישראלי בלימודים לפני שנתיים, כשהייתי צריכה לזכור רגעים מ"מציצים" שהצילו לי את הציון, והרי מי לא מכיר את מציצים.- זה נמשך ונמשך וזה לא נגמר.   ואז מודיעים בחדשות שהוא איננו. ורק אתמול בצהריים אמרתי לחברה שזה כל כך משמח שהוא הולך לכתוב לעיתון מעריב, שהמילים הכתובות שלו בהווה יהיו בטח אוצר שווה ערך ששווה לחכות לו. כזה שיפתח את ימי שישי בדיוק המיוחד לו, כמו המוזיקה שעשתה לי את ימי שבת ההם, כשעוד הייתי הילדה היחידה בבית, זו שלימדה את אחיה הקטנים להקשיב לאותה מוזיקה שהיא הכירה מילדות.   רוב המילים שעברו לי בראש נעתקו ממקומן. במקומן נשארו צלילים, מילים אלמותיות ששרות לי נצח. המוזיקה של אריק היא הדבר הכי ישראלי בעיני. הוא האמן עליו גדלתי, זה שמסמל לי בית ומשפחה ואהבה ובגרות... ואין לזה סוף.  
לדף הרשומה

זינוק לחיים האמיתיים

זה לא שלא ידעתי שעכשיו הכל יהיה אחרת, יתחיל מחדש. זה נהיה מאתגר. מאתגר זה טוב. אני לומדת להכיר את עצמי מחדש ולאהוב את מה שאני רואה מולי בכל יום. זה לא פשוט, הרבה השתנה וזה כבר מזמן לא רק המראה החיצוני. בעצם, המראה החיצוני הוא האחרון בשיירה של שינויים שצריך להתרגל אליהם. לאט לאט, צעד צעד – כמו בכל התהליך, כל בכל תהליך. * הוא הרגיש שזה מתקדם לו מהר, למרות שזה נעשה בצעדים קטנים ומינונים מדוייקים, מבחינתי לפחות. אני צריכה גם לזכור שזה מאוד אינדיוידואלי ובכלל, אם אחד רואה את העולם באופן מסויים, זה רק אומר שהאחר רואה אותו אחרת. המון השתנה והכול חדש לי. הפעם האחרונה שעמדתי בסיטואציה הזו מול אינטימיות כזו היתה לפני יותר משנה; לראות, להכיר, להתקרב, להתחבר, לחוות את הכל מהיסוד, צעדים ראשונים מבלי לדעת בוודאות לאן הם מובילים, אם בכלל. מכשולים לא חסרים. עם הכל נתמודד. אז לא. והכול ממש בסדר. אני מביטה על עצמי במראה ומבינה שזו כבר לא אותה הדרך כמו שהכרתי אותה פעם, משהו השתנה, צריך ללמוד את זה מחדש. גלי אומרת שזה טוב, שחזרתי לשם, קפצתי למים, ניסיתי, התנסיתי, חוויתי. ואני ממשיכה לעמוד זקוף ולהתקדם קדימה, רק קדימה, שום דבר לא יפיל אותי כי יש לי את הכוחות להתמודד עם הכל. לאט לאט, בלי לחץ. * התהליך הזה לא מתכוון להיגמר אי פעם והאתגר האמיתי יהיה לשמור על ההישג. והרי ידוע שלשמור על ההישגים זו משימה לא פחות קשה מלהגיע אליהם. אבל אני מאמינה בעצמי. היום אני יודעת שאין דבר שאני לא יכולה לעשות ולראות ולהצליח בו. הכל עניין של רצון. אני רוצה ובגלל זה אני גם אצליח. אם זה תלוי בי (וזה תלוי רק בי), הרי שאין אופציה אחרת.    שבת שלום...
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת