00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"לימודים" נמצאו 15 פוסטים

נחנקת, אחת לחודש.

שנה שלישית בלימודים ואת נחנקת. ראשון לימודים, שני עבודה, שלישי לימודים, רביעי עבודה ואז לימודים, חמישי לימודים ואז עבודה, שישי כבר לא נראה כמו יום שישי כי את עובדת. שתי עבודות, ארבע משמרות בשעות משתנות, ארבעה ימי לימודים ועוד לא הזכרתי בכלל את האימונים והריצות היזומות כדי לשמור על כושר השיא. הכסף הולך ואוזל ואוזל ואוזל... כדי לחיות צריך לשלם, על הכל, כל הזמן. הטלפון מהבנק אף פעם לא יגיע בזמן הנכון. אמצע שיעור, פעמיים חסוי ואת כבר נלחצת. עונה להיא ממרכז השירות שבכלל לא איכפת לה שאת באמצע שיעור, יש לך שם כספים אחרונים מאיזה חיסכון שצריך לשחרר, כדי לשלם את התשלום האחרון שירד ליל אמש ואם לא תקבלי עוד איזה טלפון מעצבן מההיא שפעם היתה מקבלת אותך בחיוך מאוזן לאוזן והיום גם כשהיא רואה את החיוך הנבוך שלך, הפנים שלה מסרבים להתרכך. את מתחילה לחשוב שאם שם המשפחה שלך היה אחר, משהו מפוצץ כזה ומוכר, היו מדברים אלייך בכבוד. ההיא ממרכז השירות לא היתה צועקת עלייך שבשעה שלוש, כשאת תסיימי את השיעור, היא כבר תסיים את המשמרת ולא תוכל לחזור אלייך, "אני צריכה שתגיעי לסניף להפקיד את הכסף עוד היום." את מבקשת ממנה שתעביר הודעה לשירות הטלפוני של הבנק שפועל עשרים וארבע שעות, תדברי עם היועץ והוא ישחרר את מה שצריך כדי להעביר את התשלומים האחרונים, יתן לך עוד קצת זמן אוויר צח. עד החודש הבא כבר יהיה יותר טוב, יותר רגוע, פחות תשלומים, יותר משמרות בעבודה שירגיעו את לחץ האוויר. ההיא ממרכז השירות רק עובדת במרכז השירות ואין לה אפשרות לעזור לך. זה מה שהיא אומרת בפעם השלישית בלי להקשיב. איזה מן נותנת שירות לא יכולה לתת שירות ללקוח של הבנק? שוב מקרקרת בך המחשבה שאם היית בת של מישהו חשוב או שהפלוסים היו זורמים בתדירות גבוהה יותר מהכסף שיורד, היו מעניקים לך יחס אחר, מנומס יותר, שירותי יותר. "איזה מן נותנת שירות את?" את רוצה לשאול אותה, "שלא יכולה לתת לי את מינימום השירות שדרוש לי. אחרי הכל אני הלקוחה כאן, ואני יכולה להעביר את המינוסים שלי לבנק אחר ואתם תפסידו את הריביות שיצטברו אחרי שאסיים להיות סטודנטית עם עמלות נמוכות מהשאר." בא לך להקיא. את עומדת באמצע חדר המדרגות של המכללה שלך וצועקת עליה, מקדימה תרופה למכה ומתפללת שהיא לא תגרום לך לבכות. כל מי שעובר לידך רואה את המצוקה בעיניים, מרגיש את החנק סביב
לדף הרשומה

רשימות חלקיות על אושר

אני לא כאן כי אני שם. אי שם. אל תשאלו אותי איפה כי זה גם ככה משתנה. המקום לא קבוע בזמנים משתנים שהולכים והופכים קצרים יותר. המרצים שלי מחכים שאספק להם את הסחורה שבאתי לייצר בהחלטה להמשיך ללמוד שם, זה מפעל, זו לא בחירה, זה צורך, זה הכרח, אם יש או אין לי זמן, ממש כמו קצב הנשימה. את המרצה שלך לא יעניין התירוץ שבמקום להושיב את עצמך מול המחשב לעבוד, יצאת לרוץ 8 קילומטרים בזמן משופר ושברת את השיא, אפילו של החברה ההיא שהשתתפה במירוץ תל אביב האחרון. המרצה שלך תחייך לשניה וזהו, כשתספרי לה שאתמול עשית שלוש שעות קפואירה ושכחת את הסינופסיס בבית, את עדיין עובדת עליו, הרעיון עוד בדגירה, את תקועה עם המוזה והתרגיל הזה של הכתיבה על אוכל רק מחזיר אותך שוב ושוב למטבח, למחשבה קדימה, להיזכרות על אורח חיים אחד שהפך לאחר ועכשיו השאיר לו אבק מחייך, שמגיע עד לאי שם בעבר שנשבעת והבטחת לעצמך שלעולם שלעולם לא יחזור. 8 קורסים, 3 ממנ"ים בסמסטר של האו"פ, 3 מתוכם עם ציונים מעל 90, 4 אימונים, 2 ריצות שבועיות (לפחות) של 8 ק"מ (לפחות. הערב למשל רצתי 9!), 2 עבודות שמצאתי רק החודש, פעמיים בשבוע על כל אחת מהן, וכל זה ב-24 שעות כפול 7 וחוזר חלילה. 18 ק"ג הלכו לאיבוד, 18 טון חיוכים נולדו ותפסו את מקומם, 5 מחמאות ביום פלוס (לפחות) 3 חיזוקים של גאווה מאנשים שמכירים באמת מקרוב, 10 פעמים של הצצה למראה, ביום! בחינה מחודשת וחיוך כי עכשיו כבר מותר להגיד שאני ממש מרוצה. 1 אני. אחת. אך ורק אני. מירוץ של הוכחות ועשייה עם ניצחון קבוע בתחרות, שאין בה יותר מאשר מתמודדת אחת ויחידה שמרגישה שלגעת בשמיים זו רק ההתחלה. בלי יומרות, בלי להכביד במילים, בלי לדחוף או להפריע לאחרים, עם לסחוף אחריה מחזרים וחברים. מישהו פעם ניסה להגדיר במקומי מה יעשה אותי מאושרת. החזרתי לו את המילון השלם שכתב על אושר כי לא הצלחתי לקרוא. עכשיו כבר כתבתי לי בראש אחד על עצמי. אושר זו מילה גדולה שצריכה לעמוד בזמנים שלי בריצה למרחקים ארוכים. כמו שזה נראה עכשיו, היא בכושר מעולה, 9 ק"מ בזמן שיא, וזה רק ממשיך, הולך ומשתפר...
לדף הרשומה

סליחה? איבדתי את הדרך. זה הבלוג של טוליפ?

    זה כנראה לא כל כך קשה לחזור ומסתכם בעיקר בהחלטה אחת: לשבת מול השולחן ולא על המיטה, להדליק את אחד מהלפטופים (יש לי כולה 2), לפתוח את הוורד ופשוט להתחיל. לשם שינוי, זה לא ייגמר ב-140 תווים עד למחשבה הבאה, אלא ימשיך ויתמשך עד שאני אגיד שמספיק לי, ששחררתי את מה שרציתי ועמד בקצה הלשון (לא כזה, סוטים!) ואז אוכל לפרסם ולתת לכם לקרוא... כמה זמן לא עשיתי את זה! (שוב? לא התכוונתי לזה הפעם) אז מה עם קצת עדכוני חיים? טוב, אז קדימה: להחזיק חזק... בזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שלי פה, הספקתי לסיים את שנת הלימודים השנייה שלי, להתמודד עם פרידה שהשאירה אותי בתוך קונכייה כדי להגן על עצמי מפני הבאות וגם כדי להחליט מתי שוב ואיך לצאת החוצה, לחפש עבודה בלי הכרה, למצוא עבודה שמתאימה לי בול ואחרי שבועיים כמעט לעזוב כי לא טוב, להחליט שאני נותנת צ'אנס שני ולעבור לפול גז ששינה את פני הדברים והפך את המקום שבו אני נמצאת למקום הרבה יותר נעים וטוב ו... שנייה לנשום. פתאום קמתי בשבת בבוקר אחרי שישי שלא עשיתי בו יותר מידי, בלי עבודה ובלי לימודים. בעצם, יצאתי אתמול מהבית רק לטיול עם מיקס ולבית הקפה השכונתי עם חברה אחרי שלא התראינו חודש בגלל עומסים. כן, גם עומס החום משפיע על הכל. מערכת השעות שלי לשנה ג' היתה מוכנה ומושלמת ואפילו עברה את אישור המנהל שלי בעבודה (שזה גם סיפור בפני עצמו), ועכשיו יש סיכוי מסויים שתצטרך לעבור עוד כמה שינויים ושיופים כדי שתתאים לדרישות המערכת ולדרישות שלי. את השנה הזו סיימתי בהצלחה. אני חושבת. הציונים שלי נשמרים פחות או יותר על אותו ממוצע, המוטיבציה שלי יותר דומה ליאכטה באמצע הים, עולה ויורדת לפי הגאות ועושה לי מחלת ים. אני משתדלת לשבת למעלה, להביט את האופק ולנסות לא להקיא. אני אופטימית, העגינה הזו בצד הדרך עושה לי טוב בינתיים. כשההפלגה תמשיך נתמודד עם זה הלאה... ועוד מן עדכון ביניים שכזה: אחותי התגייסה! היא בעיצומה של טירונות, חזרה שבת הביתה. תקופה מרגשת. לה ולי. בכל זאת, לא בכל יום אני הופכת להיות אחות של חיילת. ומה לגבי העבודה החדשה? נכנסתי לעבודה במלוא המרץ. ההתחלה היתה קשה ומאז דברים השתנו והתחילו שוב ומחדש בדף חדש ונקי. אני פוגשת הרבה אנשים מוכרים ובתכל'ס? בלי לשים לב נכנסתי ללב הברנז'ה ותעשיית הבידור בארץ.
לדף הרשומה

גם גרגירי חול ראויים לקרן שמש <או: שעה וחצי בלי לחשוב>

נראה לי שכל מה שעולה לי בראש בשעה וחצי, בלי צנזורה וללא עריכה בחיים לא ייכנס ברשומה אחת, ובייחוד לא אחרי כל-כך הרבה זמן שלא כתבתי. אבל ככה הוחלט וכך יהיה, ולעזאזל עם הכל. נראה מה ייגמר קודם: הזמן או המילים. ואולי לא זה ולא זה ולא... טוב די! מתחילים: גרגיר חול. זה מרגיש כמו גרגיר חול שתקוע בין האצבעות ברגליים אחרי הליכה של שעתיים בחוף הים, ולא משנה כמה פעמים אני שוטפת ומקרצפת את כפות הרגליים שלי, תמיד ישאר שם עוד גרגר קטן שיגרד ויציק. אין לי בעיה עם חול הים. להיפך. ועכשיו כשהאביב הגיע ובקרוב הקיץ יכנס לתוקף, הביקורים שלי שם עשויים להיות תכופים יותר וממושכים יותר. כאלה שינקו ממני את כל השיט וישאירו אותי כמו שאני צריכה, כמו שדרוש לי. אין לי מושג למה נזכרתי דווקא בחול הזה, אבל הוא שם והוא מהדהד לי כמו שאריות מהקיץ שעבר שאני כנראה צריכה לנער מעצמי כדי להשתחרר מהן, לעבור הלאה ולשכוח כדי להתחיל דף חדש בכל כך הרבה תחומים בחיים שלי שזקוקים לזה. כל עוד אתן לגרגרי החול האלה להציק לי בין האצבעות, לא אוכל לישון בשקט וגם לא לצאת מהבית וללכת בלי לחשוב על כלום. פעם כתבתי כאן על הסחף ועל לאפשר לעצמי ולשחרר את עצמי מכל המטענים ההם מפעם, לחיות כמו שמתחשק-בא-צריך, ומבלי לחשוב על מי יגיד מה, מתי ולמה. שכחתי שהייתי צריכה לזכור את זה. ועכשיו זה שוב הרגיש כמו משהו חסר. ונזכרתי. הדרך הידועה זורמת קדימה ולפעמים נתקעת במערבולות שמעכבות אותי. לפעמים זו אני שמעכבת את עצמי מבלי לשים לב, ולעיתים אני מצליחה לקפוץ מעל או לצלול מתחת ולתת לגל לעבור. ברגעים שאני מרגישה עצורה וחסרת ביטחון לגבי המילים שיוצאות לי מהפה, אני שותקת ומרגישה שמשהו נלקח ממני ולא מאפשר לי לשחרר. אני כועסת על ערן ועל אורנה שלא מאפשרים לי לבטא את מה שאני רוצה באמת, ואם אני כבר כן מבטאה את מה שרציתי, יש מי שמנסה לכבול אותי לאיזושהי גדר שממילא לא קיימת ולא לתת לי לשחות בעצמי, בלי לחשוב ולנתח כל צעד. אותן מילים עצורות שלא נאמרות בגלל שאין לי למי. הבדידות ואיבוד הדרך שם והחזרה לחיים שמחוץ משתנים לי כל-כך הרבה. לפעמים קשה לי לעקוב. מידי פעם הליכה בחושך מובילה אותי למקומות חדשים שלא הכרתי קודם לכן, ואז אני מגלה את עצמי מחדש. ולא רק את עצמי. יש כל-כך הרבה רגשות, תחושות, מחשבות, ציורים, צילומים, מילים ואותיות, סמלים
לדף הרשומה

על שפה ותרגום המציאות

  ומה אם לא היו לי מספיק מילים לספר את מה שעובר לי בראש? מה אם השפה היא לא כלי מספק כדי לתרגם את כל מה שהולך לי בפנים? ואולי היא רק מכשול תבניתי קיים שאין לנו ברירה אלא לקבל אותו כי כך הורגלנו. ואם נעצור רגע, נבין שהמילה לא מכילה במדוייק את שרצינו להגיד... (ע"ע אהבה) שבועיים עברו מאז תחילת הלימודים. צדקו אלה, כשאמרו לי ששנה ב' היא אחרת לגמרי משנה א'. בין תסריט קצר וקריאת מאמר לכתיבת עבודה לטיוטה ראשונה של סיפור ילדים שצריך להגיש לנורית ביום שלישי, הם מערערים על הגבולות וטורפים את הקלפים. כולם. זה התפקיד שלהם בשלב הזה- לגרום לנו לחשוב. הפוך על הפוך. על הפוך. ("איך תגדיר חושך מבלי להשתמש במילה 'לא' או 'בלי' כך שאם תפגוש אותו ברחוב תוכל לזהותו מיד?") הרעב משנה שעברה ליצור וללמוד, משחק במקום העייפות שיושבת בצד על הספסל (היא תמיד שם). השתיקות יוצרות מחשבה והכאוס מתחיל להסתדר לי בראש – שמיים וארץ, ים ויבשה. זה לוקח זמן. זה תהליך. התהליך הזה מרתק כל-כך עד שאין מספיק מילים לתאר אותו במילים. השקט שלי הוא חיפוש. חיפוש אחר מחשבות של מילים. מילים של רעיונות. יש לי כל-כך הרבה מה לומר, אבל עם כל רעידות האדמה שמתחלפות פה אחת אחר השניה, אני לא מספיקה למצֹא מספיק מילים ומיד צריכה להתחיל בחיפוש הבא. ביאליק כתב ב- 1915 על גִילּוּי וְכִסּוּי בַּלָּשׁוֹן : "אֶל הַ'תֹּהוּ' תְּשׁוּקָתְךָ, וְהַדִיבּוּר יִמְשֹׁל בְּךָ". אשרי ביאליק על שמעלה שוב ושוב את הנקודה על שפה-מחשבה-מציאות: מי בורא את מי, מי שולט על מי ובאילו מילים אבחר לתאר את זה. (ותודה לך ערן, על המכשולים שאתה כבר עכשיו מציב ועל ההכוונה בדרך אל הלא נודע) ואתם שקוראים אותי, הנה לכם עוד תשובה ל"למה אני כותבת?" שהרי אתם כל הזמן שואלים. כי אם אני לא אתרגם את פסקול התוהו האישי שלי, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי.  * * * * * ועוד קטנה שקשורה (אבל לא רק) לכאן :  לאחרונה גיליתי שלשבת על הספסל ולצפות במתרחש מרחוק, זה לא נורא כל-כך. אם מדובר על הפסקה יזומה ובין אם לא- היא זורקת עוד כוח ויוזמת עוד מחשבה על שיפור ושדרוג, וגם מכניסה קצת פרופורציה... לגוף, למחשבה, לשפה, למציאות.
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת