00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"כתיבה" נמצאו 90 פוסטים

אם קשה והעליה תלולה מדי, תני למישהו יד כדי שיעזור לך קצת...

  נעלמתי. לא שנעלמתי בכלל, אלא מהכתיבה כאן לאחרונה ולא שהפסקתי לכתוב, אני פשוט לא מוצאת את הזמן לכתוב  לבלוג  בין העיסוקים האחרים שלי.  לכתוב אני כותבת בין הדפים הלבנים והעפרונות לבין מסמכי הWORD שבסוף כנראה יהפכו למסמך אחד גדול עם התחלה-אמצע-סוף וייצר איזשהו עולם שלם של מה שעבר לי בראש ב<הכנס כאן תקופת זמן משוערת של כמה זמן ייקח לי לסיים לכתוב ולעשות עם זה משהו>. כך או כך, אני בעליה. עליה קשה, עליה שעושה לי שוב בית ספר על כמה קושי מזמן נסיונות ואתגרים חדשים, מבחנים שעושים חדש לעמוד מולם ולהצליח. אבל זו עדיין עליה ואני עדיין בתחילתה, כך שמוקדם מדי לסכם אותה. בין ריצת שטח אחת לשניה, אני בתקופת מעבר, מן המתנה כזו ובין מצבי עניינים שונים ואחרים מאלו שחזיתי שאתמודד איתם כרגע. אני מגלה בעצמי שוב כוחות מסוג אחר וגם יכולות מסוג אחר להשלים או לשנות מצבים, לקבל החלטות אמיצות שלאו דווקא מקלות איתי, והאמת? די גאה בעצמי על כך. לשמחתי, יש סביבי אנשים שלא מרפים ממני, לטוב ולרע (וגם כשזה לרע, זה בד"כ טוב, פשוט לא את הכל נעים לשמוע...) ונותנים לי יד, כדי למשוך אותי קדימה ולהמשיך לנוע. לא לחזור אחורנית, לא להיתקע במקום, ללמוד לקבל החלטות, להתמודד עם המציאות והמצב הנתון בדרך הכי טובה שאפשר באותו הרגע, למצוא את הדרך להשתפר, לחסוך אנרגיות מיותרות, לשמור כוחות להמשך - כי הוא לאו דווקא יהפוך קל יותר, רק אני אהפוך לחכמה וחזקה יותר.   אעצור כאן וברשות קוראיי היקרים, את הפירוט והסיפורים הארוכים, אשמור למועד מאוחר יותר.  שיהיה שבוע טוב, אני.
לדף הרשומה

רשימות לביצוע

  לקום בבוקר, להכין רשימה, לצייר ריבועים קטנים ליד כל סעיף ולקוות לסמן וי על הכול, להעתיק לרשימה בטלפון הנייד ולצחוק שהריבועים לסימון קיימים כבר מראש. הרשימה מתארכת, המשימות שלך לעצמך הן אחרונות בסבב, תמיד מחכות בתור. הפעם מחשבה אחרת, היום זה הפוך, קודם את, אחר-כך היתר. לקום בבוקר, להכין רשימה, לסמן וי על הריבוע הראשון, הריבוע השני, הריבוע השלישי הצטרף גם ל"בוצע" שאת רגילה לענות להם, הפעם עונה לעצמך בקול.  הבוקר נגמר והצהריים התחילו, איתו הגיע גם האומץ, ההחלטה לשנות משהו שחסר לך, זמן לעצמך, דלק להתקדם קדימה, לא לעמוד במקום, לא להישאר במקום, יום שבו את עומדת במקום הוא יום שחבל שנגמר, יום בו לא עשית כלום למען עצמך הוא יום שפספסת בו משהו מהותי משלך. משימות לכולם, עבודה לא נגמרת, אף פעם, כולם יחכו, עכשיו זמן לעצמך.     שבוע טוב. 
לדף הרשומה

זמן לכעוס. ולשתוק.

01/07/2014
כבר כמה ימים שמדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. חוויות סוף השבוע האחרון. עשיתי הרבה עבודת הכנה עם עצמי כדי להביא את המילים האלה שחלפו לי בראש וליצוק אותן אל תוך הדף הלבן. *** אבל כל זה נמצא כרגע בצד, כי יש זמן נכון לכל דבר. בעצם... לא, למציאות הזו אין זמן נכון. המון מילים חדשות ישנות מציפות אותי מאז אתמול: כאב, כעס, שנאה, חיבוק, צער, שנאה, שבר, דמעות, שנאה, עצב, שקט, חצי, שנאה... קמתי בבוקר ורצף המילים הזה המשיך להדהד לי בראש, מעגלים של כאב, משפטים חצויים, מחשבות לא שלמות, כעס על מציאות מעוותת שנדמית כמו סרט אימה של במאי כושל. זה לא מצחיק! מתחשק לי לצעוק לתסריטאי סוג ז' הזה. אתמול לקראת ערב, קראתי את הפוסט הזה:   (function(d, s, id) { var js, fjs = d.getElementsByTagName(s)[0]; if (d.getElementById(id)) return; js = d.createElement(s); js.id = id; js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1"; fjs.parentNode.insertBefore(js, fjs); }(document, 'script', 'facebook-jssdk')); Post by ‎ סטטוסים מצייצים ‎.     שעה אחרי הצמרמורת וההצטרפות לתפילה שיחזרו כבר, יצאה ההודעה הרישמית (כי הלא רישמית כבר יצאה קודם לכן), והדמעות פשוט באו לבד, שוב. הדבר הראשון היה להתקשר לאימא שלי, להזכיר לה כמה אני אוהבת אותה ואת אבא. אחרי שהרבצתי קצת לכרית וייבשתי לתוכה את הדמעות, חשבתי על עצמי בגיל 16, חשבתי על אחי ועל אחותי. אני אמנם לא אימא, אבל לא צריך להיות אחת כזו כדי לכאוב, כדי לשנוא כאלו שלוקחים ילדים תמימים בני 16 מההורים שלהם. אז קמתי הבוקר ורצף מילים שמהדהד לי בראש לא נפסק. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא מבינה כלום, בדיוק הרגעים שמתחשק לי לשאול כל כך הרבה שאלות, בדיוק הרגעים שלא בא לי לקבל תשובות לאותן שאלות, אלו בדיוק הרגעים שבא לי לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה, אבל אלו גם בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת את הארץ ומרגישה שאין מקום אחר. אלו בדיוק הרגעים שבא לי שיחסלו אותם אחת ולתמיד, את כל הרוצחים השנואים שלנו, אבל בדיוק הרגעים שאני יודעת שזה די בלתי אפשרי.   זה בדיוק הרגע בו אני מבינה שאין לי פואנטה ברורה לפוסט הזה והוא בעיקר שחרור והוצאת כעס. גם הבוקר קמתי ואני חצויה, כמו שאמרו כבר לפני. המציאות הזו חייבת להשתנות, אסור
לדף הרשומה

לכאן או לכאן

( התמונה מכאן ) כמעט שנה עברה והיא עדיין עומדת באותו המקום בדיוק, צופה על אותו הנוף ומרגישה את אותם הדברים. בנאלי, מאוס, לעוס וכואב. היא מלאת געגועים וחלומות על אותו הדבר, אותם העיניים הטובות אותן היא אוהבת, ולא מפסיקה. הנתק לא מצליח להיות נתק כי הלב לא יכול להיות מנותק מהגוף אליו הוא שייך. כמעט שנה עברה, והיא עדיין בצומת הדרכים הזו, לא יודעת לאן ללכת. כל נסיונותיהם של העוברים ושבים לכוון אותה, להסיט את מסלולה, לשנות את פניה ועיניה אל צד הפוך – כשלו.   עכשיו נשאר להחליט, ביחד או לחוד. הם צריכים לקבל החלטה משותפת וליישם, לפנות לכאן או לכאן. ומכאן כבר להמציא את הדרך מחדש.   “.If you don't know where you are going, any road will get you there”   Lewis Carroll - -
לדף הרשומה

חומות. להרוס את אלו שנבנו סביבי.

    בערך בתקופה הזו לפני שנה, הבנתי שאני כבר לא שם. או לפחות לא רוצה להיות. נמאס לי לשלם  X  כדי לחמם את הכסא  Y  שעות ביום, להגיע גמורה מעייפות בכל יום, ולא להפיק מזה תועלת. לא הצלחתי לשלב עוד עבודה וחיים שמעבר למה שהרגיש לי כמו שיעבוד של עצמי כלפי החלטות שעשיתי. החלטות שהפכו להיות פחות רלוונטיות עם הזמן שעבר... אני זוכרת את אחת השיחות האחרונות שניהלתי עם בר באחת ההפסקות. נלחמתי למצוא את עצמי ואת המילים שלי בתוך הקופסה הזו. ברחתי וניסיתי לשבור את אותה מסגרת שהתייצבתי לתוך החומות שלה שלוש שנים קודם לכן. בסוף פשוט הבנתי שהזמן הופך דברים לרלוונטיים יותר או פחות, והחכמה היא לדעת להקשיב לתנודות האלו ולפעול במקום להתחרט בדיעבד.   הא כן, לימודים. זה הנושא שאני מדברת עליו. אם לימודי ספרות וכתיבה יוצרת גרמו לי להפסיק להתעניין, לקרוא או לרצות לכתוב, כנראה שיש איזו טעות בדרך.   אני עובדת כאן מעל לחצי שנה, גרה לבד חצי שנה, חווה אינספור גירויים, מילים, מחשבות, דמויות, צבעים. עומדת בלו"ז סדור של עבודה, אימונים, ביקורים אצל ההורים, חברים, חברות. וגם זמן לבד. השורה התחתונה היא שסופסוף החומות האלה שכלאו אותי לתוך מערכת של חוקים; איסורים ומותרות, נהרסו. מה זאת אומרת נהרסו, אני הרסתי אותן בשתי ידיים. הפעם ההליכה נגד מלווה בידע והבנה של היסודות, אל העומק שלהם. כנראה שכשדברים קורים מתוך רצון ולא הכרח הם הופכים יעילים יותר. אז אני יעילה יותר כלפי עצמי, כנראה. חזרתי לכתוב. חזרתי לקרוא. חזרתי להתעניין בשירה ובמשחקי מילים, רבדים לשוניים, מקורות משתנים. מחשבות מחוץ לקופסה קורמות עור וגידים למשפטים. המשפטים נודדים אל הדף הריק שלי בלהקות של פסקאות ממלאים עמודים מוצאים לעצמם מקום מואר ונוח ניזונים ממני ואני מהם. מייצרים חיים. אני מרוצה. מרגישה שהעניין שלי בעולם עושה סדר בבלאגן ובלאגן בסדר. נדמה לי שזה הרעיון, באלנס.  הומאוסטזיס ויציאה ממנו. מעניין.   נראה כבר לאן זה יוביל...   (פורסם לראשונה בבלוג שלי " נינג'ה מתולתלת " ביום 6/4/14 בשעה 14:31)
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת