00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"כעס" נמצאו 11 פוסטים

זמן לכעוס. ולשתוק.

01/07/2014
כבר כמה ימים שמדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. חוויות סוף השבוע האחרון. עשיתי הרבה עבודת הכנה עם עצמי כדי להביא את המילים האלה שחלפו לי בראש וליצוק אותן אל תוך הדף הלבן. *** אבל כל זה נמצא כרגע בצד, כי יש זמן נכון לכל דבר. בעצם... לא, למציאות הזו אין זמן נכון. המון מילים חדשות ישנות מציפות אותי מאז אתמול: כאב, כעס, שנאה, חיבוק, צער, שנאה, שבר, דמעות, שנאה, עצב, שקט, חצי, שנאה... קמתי בבוקר ורצף המילים הזה המשיך להדהד לי בראש, מעגלים של כאב, משפטים חצויים, מחשבות לא שלמות, כעס על מציאות מעוותת שנדמית כמו סרט אימה של במאי כושל. זה לא מצחיק! מתחשק לי לצעוק לתסריטאי סוג ז' הזה. אתמול לקראת ערב, קראתי את הפוסט הזה:   (function(d, s, id) { var js, fjs = d.getElementsByTagName(s)[0]; if (d.getElementById(id)) return; js = d.createElement(s); js.id = id; js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1"; fjs.parentNode.insertBefore(js, fjs); }(document, 'script', 'facebook-jssdk')); Post by ‎ סטטוסים מצייצים ‎.     שעה אחרי הצמרמורת וההצטרפות לתפילה שיחזרו כבר, יצאה ההודעה הרישמית (כי הלא רישמית כבר יצאה קודם לכן), והדמעות פשוט באו לבד, שוב. הדבר הראשון היה להתקשר לאימא שלי, להזכיר לה כמה אני אוהבת אותה ואת אבא. אחרי שהרבצתי קצת לכרית וייבשתי לתוכה את הדמעות, חשבתי על עצמי בגיל 16, חשבתי על אחי ועל אחותי. אני אמנם לא אימא, אבל לא צריך להיות אחת כזו כדי לכאוב, כדי לשנוא כאלו שלוקחים ילדים תמימים בני 16 מההורים שלהם. אז קמתי הבוקר ורצף מילים שמהדהד לי בראש לא נפסק. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא מבינה כלום, בדיוק הרגעים שמתחשק לי לשאול כל כך הרבה שאלות, בדיוק הרגעים שלא בא לי לקבל תשובות לאותן שאלות, אלו בדיוק הרגעים שבא לי לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה, אבל אלו גם בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת את הארץ ומרגישה שאין מקום אחר. אלו בדיוק הרגעים שבא לי שיחסלו אותם אחת ולתמיד, את כל הרוצחים השנואים שלנו, אבל בדיוק הרגעים שאני יודעת שזה די בלתי אפשרי.   זה בדיוק הרגע בו אני מבינה שאין לי פואנטה ברורה לפוסט הזה והוא בעיקר שחרור והוצאת כעס. גם הבוקר קמתי ואני חצויה, כמו שאמרו כבר לפני. המציאות הזו חייבת להשתנות, אסור
לדף הרשומה

זמן לסלוח?

כולם מקווים שזו רק התקופה הזו ושזה יעבור לו. הוא סוגר את הדלת ונשאר בחדר החשוך שלו ברוב הזמן שהוא בבית, וכל נסיון לתקשר איתו מסתיים באגרופים חדים הישר למרכז הבטן. כאלה שיכולים או לעצבן אותך עד טירוף, או להעליב, עם כל האבסורד שבכך. נורא רציתי לנסות להתקרב לשם כדי להבין. אחרי הכל גם אני עברתי את הגיל העקום הזה עם קשיים בלתי נסבלים. כולם תמיד אמרו שזה גיל ההתבגרות ושזה יעבור. בסוף, בסוף כיתה י"א התעשטתי על עצמי והבנתי שאם לא אעשה שינוי, לא אוכל להישאר במסגרת (כולה בית-ספר תיכון!), ובסוף י"ב קיבלתי תעודת הצטיינות. אז ניסיתי לדבר איתו בשפה שלו כדי להקשיב באמת ולהבין באמת. וגם כדי להרגיע את ההורים שלי שהוא בסדר, שהכל בסדר. כל נסיון כזה שמתחיל טוב מסתיים בהתרסקות, כל משפט שמתחיל בחיוך מסתיים בחיכוך שהופך למכות מילוליות ומשאיר אותי עם טעם רע בפה ורצון לא לראות אותו לפחות לשארית היום. מה שפחות תקשורת ככה טוב. ניסיתי לסלוח לו היום, רציתי לשים את הכל מאחור ולשכוח. להתחיל את השנה הזו ברגל ימין (אפילו שהיא עדיין פצועה!). ושוב נכוויתי. ניסיתי להסביר לו למה זה מפריע לי שהוא מנגן על החשמלית שלו ב12:00 בצהריים של יום כיפור. ולך תסביר לו שהדבר היחיד שמפר את השקט (לא רק) שלי, אלה הבאסים שיוצאים מהחדר שלו. נכון! - סביר להניח שהשכנים לא שומעים את זה. נכון - לא צמתי, אבל השקט המוחלט הזה שיש פעם אחת בשנה למשך 24 שעות הוא דבר שאני צריכה ולא מוכנה להתפשר עליו. והוא שונא את יום כיפור, וגם אף פעם לא מוכן להתפשר על אוזניות למשל. כולם אומרים שזה הגיל, שזו רק תקופה ושזה יעבור לו. מבפנים כולם מודאגים ומפחדים. גם אני. ולמרות זאת קשה לי לסלוח לו על הכל. ואני רוצה, ואני משתדלת. * לפני שבועיים וחצי נפצעתי בברך ימין. לא משהו רציני מידי אבל מספיק בשביל שלא אוכל להתאמן (אני באמת מקווה שנכנסתי לישורת האחרונה ואוכל לחזור להתאמן בעוד כמה ימים). מצאתי את עצמי כועסת על עצמי כל-כך הרבה פעמים בשלושת הימים הראשונים שלאחר הפציעה, מכיוון שקרתה ברגע כל-כך קטן ובדרך כל-כך סתמית. ביום ההולדת שלי הייתי בשיא הכעס והבאסה, מתוך הבנה ברורה שלא אוכל לחגוג באימון קפואירה כמיטב המסורת (ואמנם כן חגגתי עם החברים באימון אבל מבלי להתאמן..) בלילה שלאחר יום ההולדת שלי, החלטתי לא לכעוס עליי ולהבין שהגוף שלי דרש
לדף הרשומה

האישה שלא הצליחה לבכות

הכרתי אותה לפני לא כ"כ הרבה זמן. החיבור ביננו עשה את שלו בטבעיות והגורל הושיב אותה בדיוק על ידי על המטוס לגן - עדן, כך שהחיבור היה מהיר וההתרגשות היתה משותפת. אני חושבת. היא סיפרה לי על עצמה פרטים כמוסים, כאלה שלא טרחה לספר לאף אחד נוסף שהיה על הטיסה הזאת. היא לא הצליחה לחבר את עצמה למושבו של אף אחד מלבדי. ואני חשבתי שזו זכות גדולה עבורי. היא סמכה עליי, ואני פיתחתי אמון בה, ובטיסה הזו ובכל שהיה אחריה, מצאנו את עצמינו חוברות, מחוברות, מכירות. שתי נפשות רגישות שמצאו את החֶבְרַה שתבין אותן. שתי .
לדף הרשומה

מההתחלה אל הסליחה (וחסרה לי בינהן מילה)

היא התחילה. עם "פוּל גז" וטנק דלק מלא, בלי הודעה מוקדמת, הכרזה ברורה ("היכון הכן צא?") או יכולת להתעכב גם אם נורא נרצה לחזור לאחור. היא שם והיא כאן, בלי שהתכוננתי אליה בכל גוניה ובלי שלמדתי להבין את המשמעויות המלאות שלה. היא נוסעת על אוטומט ולא הולכת לעצור. הא וגם אי אפשר להכניס ל"רוורס", הוא פשוט לא עובד.. יש נטייה כזו, יאמרו חלק נכונה וחלק יאמרו אחרת, לקחת התחלות כחשבון נפש כדי לנקות את הכל. בבסיסה אני מסכימה עם הטענה ואפילו בעד התחלות כאלה, בייחוד שמדובר על הבין- אישיות שבינהן, אך מה .
לדף הרשומה

מחשבת מסלול מחדש

יש רגעים כאלה, כמו מן הארה של אמצע יום קיצי מעיק, שאני מבינה שעד שלא אשחרר את כל מה שיצקתי לתוכי במשך ימים ארוכים ומתישים, לא אצליח להמשיך הלאה ולחזור לעצמי. אותם רגעים, בהם הכאב והעצב סיימו לבצע את פעולת ההשתלטות שלהם ולעטוף אותי בצבע זר, כזה שלא הולם אותי. ואז אני מחליטה לשתוק, להתנתק, להתרחק מכל מי שנמצא בסביבה הקרובה שלי וגם הרחוקה, רק כדי לחשב מסלול מחדש.   הוא, אמר לי השבוע שיש לי משהו עצוב מידי בעיניים ושהוא לא מצליח להבין אותי, להתמודד עם זה. קצת התאכזבתי לשמוע את זה ממנו .
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת