00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"כאב" נמצאו 14 פוסטים

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013
היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה. יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח. השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר.  הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות. זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל. דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה. בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת
לדף הרשומה

שתיקה

27/12/2012
  השתיקה הזו תיפסק בסוף ואת תמצאי את המילים הנכונות לומר לו. זה נורא קשה להיתלות באדם שכבר אין לך תקשורת נכונה איתו. היא כבר מזמן לא נכונה, למעשה, מהרגע שנפרדתם היא לא נכונה לך. הוא בוחר להמשיך אותה, לתלות את עצמו על הקיר שלך בכל רשת קיימת, להזכיר לך שהוא שם ולא הולך לאף מקום. אם את רוצה או לא רוצה. ואת לא רוצה. את יודעת. כבר מזמן שאת יודעת מה הדבר הנכון עבור עצמך, עזבי אותו, את יודעת שהוא לא טוב לך, שהוא צריך להיות רחוק כמה שיותר מהמקום הזה בחיים שלך. בתקופה של צמיחה והתפתחות, אין שום סיבה שיהיו נוכחים איתך אלה שמורידים אותך למטה. זה לא הכיוון הנכון. ממש לא. אז השתיקה היא הפיתרון הטוב ביותר. מן דרך לא מועילה ולא מציקה, פשרה שהתקבלה עלייך בלי שאלות מיותרות, בלי לקחת את האיזמל ולחתוך בבשר החי, בלי לתת לפצעים באמת להגליד. שתיקה היא פלסטר נחמד, אבל כמה באמת תוכל להחזיק ולשמור עלייך? הרי במקלחת הראשונה הפלסטר כבר יורד וחושף את הפצע ששורף לך אימים. אז לא חבל?
לדף הרשומה

הָיִיתָ שם (רשומה ליום הזיכרון)

24/04/2012
היית שם כשגידי גוב שר על הזמן שלו בלי יורם שנשאר אי שם בן עשרים ואני פרצתי בבכי. היית שם כשניסיתי להסביר לאמא שלי למה דווקא השיר הזה. היית שם כשישבתי בטקס בבית-ספר "חביב" ומושיקו בכה כשהקריא שני שמות משפחה זהים לשלו בין "ואלה שמות הנופלים". היית שם כשהלכנו לאכול את ארוחת-הבוקר אצל סבתא, כמו בכל שנה לפני שעולים לבית- הקברות. היית שם איתי כשנכנסתי עשר דקות לפני שהתחיל, ומצאתי את החלקה בקלות, הפעם לבד. היית שם ב11:00 בדיוק, כשעמדתי דום בצפירה מול הקבר של ההוא שמעולם לא ראיתי, ושקעתי במחשבות על געגועים. היית שם כשהרמתי מבט וראיתי את הקצין ההוא, שכל-כך הזכיר לי אותך, לבוש מדי חיל-אוויר ומוחה דמעה מעין שמאל. הוא הצדיע כמעט כמוך בזמן תרועת האבל. היית שם כשנורו שלוש יריות של כבוד ואחריהן תם טקס יום הזיכרון תשע"א. היית שם כשהלכתי משם הביתה לבד ושרתי לעצמי את אותו שיר שריגש אותי עד דמעות אתמול בערב. היית שם כשהכרחתי את עצמי בפעם הראשונה לראות את "בוּפוֹר" מההתחלה ועד הסוף. היית שם כשהלכתי לישון שנת-צהריים, פשוט כי היה לי עצוב לחשוב עליך ולהחזיק את העיניים פקוחות (הן געשו מדמעות). היית שם בשעת ערב, כשהתחיל המעבר מהבכי לחגיגה. נזכרתי שתמיד אמרת שזה הזמן הכי מוזר ועצוב. היית שם בלילה, כשחזרתי מהבילוי עם החברים שעתיים לפני התכנון, כי הייתי צריכה פיפי וגם כי התעייפתי להיות לבד. היית שם בבוקר, כשריח המנגלים בחוץ חנק לי את הרוח והעיר אותי מהשינה. היית שם בערב, כשהשמש עלתה על נתיב השקיעה ועוד יומיים של זיכרון וחגיגות הגיעו לקיצם. בבוקר שאחרי, נסעתי לבית-הקברות שלך רק בשביל לומר לך "שלום, התגעגעתי". אני יודעת שגם אתה התגעגעת אלי. אני יודעת כי היית שם. היית. כמו בכל מקום וכמו תמיד.
לדף הרשומה

הוא הלך לאיבוד #2

  צילום: טל הורוביץ. אולי אם אכתוב זה ישתחרר. אם לא אכנע-אשבר-אתייאש-אתעייף לגמרי מהחיפוש הזה אחרי הדבר ההוא שאיבדתי. נראה לי שאני מתחילה להבין איפה להתחיל לחפש אותו. אולי אני לא צריכה לחפש אותו אלא הוא ימצא אותי. אולי ואולי ואולי... נוט טו מייסלף: תפסיקי לחשוב כל-כך הרבה על כל מילה כתובה שיוצאת לך מהבטן. כשישבנו ברדיו, עמית שאל אותי על מה אני כותבת בעיקר, ובאיזה סגנון. הייתי אחרי חצי ליטר גולדסטאר ועוד חצי היה בדרך לסיום, שני צ'ייסר ג'יימסון והשלישי שכבר היה בתכנון. היה שמח. אמרתי לו שאני כותבת הכל מהכל, אבל לאחרונה אני לא כותבת כלום. כי אין זמן, אין הכוונה ואין מחשבה נכונה. כי אני לא מצליחה להושיב את עצמי מול המחשב ליותר משלושים דקות מבלי להרגיש את הקוצים בישבן ננעצים בכיסא וגונבים לי את הפוקוס, כי פתאום התרוקנתי, בלי לתכנן. זה הצחיק אותו בעיקר כי אני מצייצת בלי לחשוב יותר מידי לפחות 60 פעם ביום, ואני מספיק מעניינת כדי שירצו לקרוא את המילים שלי. אמרתי לו שאני לא יודעת למה זה ככה, אבל זה בא בתקופות. ועכשיו זו תקופה של חושך. כל השנה הזו כבדה לי וקשה יותר מהקודמת. גם יותר מעניינת. אבל צפיתי את זה. סיפרו לי שזה ככה. הזהירו אותי להחזיק חזק כי הנפילה מכאן היא שכיחה וכואבת. אז אני מנסה ומשתדלת, ומוצאת עוד מילים מהבטן. לפעמים כואב לי לגרד אותן ולרוב הן גם משאירות צלקת. אבל בסופו של דבר זה מרגיש קצת משתלם. החורף הזה עושה לי רע על הלב, שמישהו יקח אותו מכאן. רחוק. הוא סוגר אותי בתוך עצמי, גורם לי לפספס הרבה דברים שלא כדאי ולא ראוי לי לפספס. הוא מכניס אותי למן מצב טיסה-המתנה לגבי דברים שאני רוצה לעשות ולנסות ולהתחיל מחדש. לבנה של ארבעה טון התיישבה לי על מרכז עמוד השידרה, כופפה אותי לפנים, הפילה אותי, הכבידה עליי, עצרה אותי מכל תנועה עתידית אל הגובה. ובינתיים עד שהיא תישבר או תרד לי מהגב, אני מבלה עם קבוצת האנשים שמקלים עלי וגורמים לי להרגיש שמחה וחיונית יותר (אתם יודעים מי אתם, אין צורך להוסיף ולפרט), אוגרת שעות שינה לפני הסמסטר הבא, ממלאה מצברים. אומרים שגם זה משהו שצריך לעשות מידי פעם, לא?
לדף הרשומה

עם לחשוף שיניים! ("את מוכנה להשתתף בניסוי?")

מי מאיתנו אוהב רופאי שיניים? ושינניות? (איכס..) ולמרות שאנחנו נורא לא אוהבים שמתעסקים לנו בפה בצורות אגרסיביות לרוב, אנחנו ממשיכים ללכת אליהם כי.. טוב אין לנו כ"כ הרבה ברירות, לא? אני מעולם לא הייתי אצל אורטודנט. אמא שלי אומרת שזה כי מעולם לא מצצתי מוצץ והשיניים שלי היו תמיד ישרות (אמרה אמרה. אני קונה את זה..) אצל רופא שיניים אני מבקרת אחת לתקופה לביקורת (מה שמזכיר לי שצריך לקבוע תור), וגם זה אחרי תקופה בחיי שפחדתי פחד מוות ולא הסכמתי ללכת. (כאילו מישהו שואל אותי... כאב שיניים זה לא .
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת