00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"ישראל" נמצאו 6 פוסטים

זמן לכעוס. ולשתוק.

01/07/2014
כבר כמה ימים שמדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. חוויות סוף השבוע האחרון. עשיתי הרבה עבודת הכנה עם עצמי כדי להביא את המילים האלה שחלפו לי בראש וליצוק אותן אל תוך הדף הלבן. *** אבל כל זה נמצא כרגע בצד, כי יש זמן נכון לכל דבר. בעצם... לא, למציאות הזו אין זמן נכון. המון מילים חדשות ישנות מציפות אותי מאז אתמול: כאב, כעס, שנאה, חיבוק, צער, שנאה, שבר, דמעות, שנאה, עצב, שקט, חצי, שנאה... קמתי בבוקר ורצף המילים הזה המשיך להדהד לי בראש, מעגלים של כאב, משפטים חצויים, מחשבות לא שלמות, כעס על מציאות מעוותת שנדמית כמו סרט אימה של במאי כושל. זה לא מצחיק! מתחשק לי לצעוק לתסריטאי סוג ז' הזה. אתמול לקראת ערב, קראתי את הפוסט הזה:   (function(d, s, id) { var js, fjs = d.getElementsByTagName(s)[0]; if (d.getElementById(id)) return; js = d.createElement(s); js.id = id; js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1"; fjs.parentNode.insertBefore(js, fjs); }(document, 'script', 'facebook-jssdk')); Post by ‎ סטטוסים מצייצים ‎.     שעה אחרי הצמרמורת וההצטרפות לתפילה שיחזרו כבר, יצאה ההודעה הרישמית (כי הלא רישמית כבר יצאה קודם לכן), והדמעות פשוט באו לבד, שוב. הדבר הראשון היה להתקשר לאימא שלי, להזכיר לה כמה אני אוהבת אותה ואת אבא. אחרי שהרבצתי קצת לכרית וייבשתי לתוכה את הדמעות, חשבתי על עצמי בגיל 16, חשבתי על אחי ועל אחותי. אני אמנם לא אימא, אבל לא צריך להיות אחת כזו כדי לכאוב, כדי לשנוא כאלו שלוקחים ילדים תמימים בני 16 מההורים שלהם. אז קמתי הבוקר ורצף מילים שמהדהד לי בראש לא נפסק. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא מבינה כלום, בדיוק הרגעים שמתחשק לי לשאול כל כך הרבה שאלות, בדיוק הרגעים שלא בא לי לקבל תשובות לאותן שאלות, אלו בדיוק הרגעים שבא לי לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה, אבל אלו גם בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת את הארץ ומרגישה שאין מקום אחר. אלו בדיוק הרגעים שבא לי שיחסלו אותם אחת ולתמיד, את כל הרוצחים השנואים שלנו, אבל בדיוק הרגעים שאני יודעת שזה די בלתי אפשרי.   זה בדיוק הרגע בו אני מבינה שאין לי פואנטה ברורה לפוסט הזה והוא בעיקר שחרור והוצאת כעס. גם הבוקר קמתי ואני חצויה, כמו שאמרו כבר לפני. המציאות הזו חייבת להשתנות, אסור
לדף הרשומה

להתראות אדון שוקו

27/11/2013
  בכיתי בלילה כמו ילדה קטנה. לכבות את הטלויזיה הרגיש לי כמו כניעה למציאות שאין לי מושג איך לנשום אותה. ישבתי מול הטלויזיה עד שהעיניים נעצמו מעצמן, על רקע תמונות מתחלפות של איש, שמסמל בשבילי כל כך הרבה בפשטות שאינני בטוחה שיש שמשתווה לה בתרבות עליה גדלתי, עליה אני חיה. זיכרונות הילדות והעבר עלו לי אחד אחר השני. אנשים התחילו להספיד, לספר מיהו אריק בשבילם. ברקע, כל צליל התחיל לזרוק אותי לרגע אחר, כל מילה שהוא שר היא חוט שנקשר לקצה אחר בלב שלי, תופר את תמונת החיים כולה. אריק פשוט שם, הוא היה שם תמיד, גידל אותי, ליווה בקולו את כל מה שאני מכירה, את כל מה שאני זוכרת: אם זה את ימי שבת בבוקר (יום יפה...), אימא שלי היתה מתעוררת מוקדם, נכנסת למטבח או יושבת בסלון, פותרת תשבצים או קוראת עיתון מתחת לקרני שמש שהציצו מהחלון. קולו של אריק העיר את הרקע וכיוון את השבת להיות מה שהיא. או למשל את הרגע בו סיימתי את בית הספר והתגייסתי לצה"ל. אריק גילה לי בסוד איך ההורים שלי מרגישים כשהבכורה שלהם פורשת כנפיים ועפה. אריק היה הראשון שהאמין לי שיש בי אהבה והיא תנצח, וגם כשזו הפסידה בקרב על הלב של מי שהרגיש באותו רגע כ"האחד", הוא המשיך לשיר לי, הוא תמיד שר והקול שלו תמיד הצליח ומצליח לנחם אותי.  ומה עם כל הפעמים בחיים שלי שאריק הזכיר לי שאני יכולה לשנות את העולם או למצוא אוצרות בתוך תפוזים קלופים...  או שבזכותו בין השאר עברתי את המבחן בקולנוע ישראלי בלימודים לפני שנתיים, כשהייתי צריכה לזכור רגעים מ"מציצים" שהצילו לי את הציון, והרי מי לא מכיר את מציצים.- זה נמשך ונמשך וזה לא נגמר.   ואז מודיעים בחדשות שהוא איננו. ורק אתמול בצהריים אמרתי לחברה שזה כל כך משמח שהוא הולך לכתוב לעיתון מעריב, שהמילים הכתובות שלו בהווה יהיו בטח אוצר שווה ערך ששווה לחכות לו. כזה שיפתח את ימי שישי בדיוק המיוחד לו, כמו המוזיקה שעשתה לי את ימי שבת ההם, כשעוד הייתי הילדה היחידה בבית, זו שלימדה את אחיה הקטנים להקשיב לאותה מוזיקה שהיא הכירה מילדות.   רוב המילים שעברו לי בראש נעתקו ממקומן. במקומן נשארו צלילים, מילים אלמותיות ששרות לי נצח. המוזיקה של אריק היא הדבר הכי ישראלי בעיני. הוא האמן עליו גדלתי, זה שמסמל לי בית ומשפחה ואהבה ובגרות... ואין לזה סוף.  
לדף הרשומה

נחנקת, אחת לחודש.

שנה שלישית בלימודים ואת נחנקת. ראשון לימודים, שני עבודה, שלישי לימודים, רביעי עבודה ואז לימודים, חמישי לימודים ואז עבודה, שישי כבר לא נראה כמו יום שישי כי את עובדת. שתי עבודות, ארבע משמרות בשעות משתנות, ארבעה ימי לימודים ועוד לא הזכרתי בכלל את האימונים והריצות היזומות כדי לשמור על כושר השיא. הכסף הולך ואוזל ואוזל ואוזל... כדי לחיות צריך לשלם, על הכל, כל הזמן. הטלפון מהבנק אף פעם לא יגיע בזמן הנכון. אמצע שיעור, פעמיים חסוי ואת כבר נלחצת. עונה להיא ממרכז השירות שבכלל לא איכפת לה שאת באמצע שיעור, יש לך שם כספים אחרונים מאיזה חיסכון שצריך לשחרר, כדי לשלם את התשלום האחרון שירד ליל אמש ואם לא תקבלי עוד איזה טלפון מעצבן מההיא שפעם היתה מקבלת אותך בחיוך מאוזן לאוזן והיום גם כשהיא רואה את החיוך הנבוך שלך, הפנים שלה מסרבים להתרכך. את מתחילה לחשוב שאם שם המשפחה שלך היה אחר, משהו מפוצץ כזה ומוכר, היו מדברים אלייך בכבוד. ההיא ממרכז השירות לא היתה צועקת עלייך שבשעה שלוש, כשאת תסיימי את השיעור, היא כבר תסיים את המשמרת ולא תוכל לחזור אלייך, "אני צריכה שתגיעי לסניף להפקיד את הכסף עוד היום." את מבקשת ממנה שתעביר הודעה לשירות הטלפוני של הבנק שפועל עשרים וארבע שעות, תדברי עם היועץ והוא ישחרר את מה שצריך כדי להעביר את התשלומים האחרונים, יתן לך עוד קצת זמן אוויר צח. עד החודש הבא כבר יהיה יותר טוב, יותר רגוע, פחות תשלומים, יותר משמרות בעבודה שירגיעו את לחץ האוויר. ההיא ממרכז השירות רק עובדת במרכז השירות ואין לה אפשרות לעזור לך. זה מה שהיא אומרת בפעם השלישית בלי להקשיב. איזה מן נותנת שירות לא יכולה לתת שירות ללקוח של הבנק? שוב מקרקרת בך המחשבה שאם היית בת של מישהו חשוב או שהפלוסים היו זורמים בתדירות גבוהה יותר מהכסף שיורד, היו מעניקים לך יחס אחר, מנומס יותר, שירותי יותר. "איזה מן נותנת שירות את?" את רוצה לשאול אותה, "שלא יכולה לתת לי את מינימום השירות שדרוש לי. אחרי הכל אני הלקוחה כאן, ואני יכולה להעביר את המינוסים שלי לבנק אחר ואתם תפסידו את הריביות שיצטברו אחרי שאסיים להיות סטודנטית עם עמלות נמוכות מהשאר." בא לך להקיא. את עומדת באמצע חדר המדרגות של המכללה שלך וצועקת עליה, מקדימה תרופה למכה ומתפללת שהיא לא תגרום לך לבכות. כל מי שעובר לידך רואה את המצוקה בעיניים, מרגיש את החנק סביב
לדף הרשומה

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013
היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה. יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח. השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר.  הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות. זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל. דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה. בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת
לדף הרשומה

הָיִיתָ שם (רשומה ליום הזיכרון)

24/04/2012
היית שם כשגידי גוב שר על הזמן שלו בלי יורם שנשאר אי שם בן עשרים ואני פרצתי בבכי. היית שם כשניסיתי להסביר לאמא שלי למה דווקא השיר הזה. היית שם כשישבתי בטקס בבית-ספר "חביב" ומושיקו בכה כשהקריא שני שמות משפחה זהים לשלו בין "ואלה שמות הנופלים". היית שם כשהלכנו לאכול את ארוחת-הבוקר אצל סבתא, כמו בכל שנה לפני שעולים לבית- הקברות. היית שם איתי כשנכנסתי עשר דקות לפני שהתחיל, ומצאתי את החלקה בקלות, הפעם לבד. היית שם ב11:00 בדיוק, כשעמדתי דום בצפירה מול הקבר של ההוא שמעולם לא ראיתי, ושקעתי במחשבות על געגועים. היית שם כשהרמתי מבט וראיתי את הקצין ההוא, שכל-כך הזכיר לי אותך, לבוש מדי חיל-אוויר ומוחה דמעה מעין שמאל. הוא הצדיע כמעט כמוך בזמן תרועת האבל. היית שם כשנורו שלוש יריות של כבוד ואחריהן תם טקס יום הזיכרון תשע"א. היית שם כשהלכתי משם הביתה לבד ושרתי לעצמי את אותו שיר שריגש אותי עד דמעות אתמול בערב. היית שם כשהכרחתי את עצמי בפעם הראשונה לראות את "בוּפוֹר" מההתחלה ועד הסוף. היית שם כשהלכתי לישון שנת-צהריים, פשוט כי היה לי עצוב לחשוב עליך ולהחזיק את העיניים פקוחות (הן געשו מדמעות). היית שם בשעת ערב, כשהתחיל המעבר מהבכי לחגיגה. נזכרתי שתמיד אמרת שזה הזמן הכי מוזר ועצוב. היית שם בלילה, כשחזרתי מהבילוי עם החברים שעתיים לפני התכנון, כי הייתי צריכה פיפי וגם כי התעייפתי להיות לבד. היית שם בבוקר, כשריח המנגלים בחוץ חנק לי את הרוח והעיר אותי מהשינה. היית שם בערב, כשהשמש עלתה על נתיב השקיעה ועוד יומיים של זיכרון וחגיגות הגיעו לקיצם. בבוקר שאחרי, נסעתי לבית-הקברות שלך רק בשביל לומר לך "שלום, התגעגעתי". אני יודעת שגם אתה התגעגעת אלי. אני יודעת כי היית שם. היית. כמו בכל מקום וכמו תמיד.
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת