00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"יום הולדת" נמצאו 7 פוסטים

נשים, גברים, ביצה ותרנגולת

     שני אנשים לעולם לא יראו את העולם באותה צורה. הוא הרים ידיים והפסיק להאמין במין הנשי. ככה הוא אמר. הפסיק לנסות או לרצות להבין ולחפש שהן ירצו אותו. הן שוללות אותו מראש בגלל הרקע ומצבו הכלכלי, "חסר היציבות" לטענתו (כאילו שבימינו יש מישהו יציב כלכלית). לדעת אחרים הוא במצב טבעי ביחס להיותו סטודנט שמתקרב לגיל 30. נדמה לו וגם לי שהכיוון שאליו מועדות פניו, הוא די דיפרסי וזקוק לשינוי. התחושה הכללית היא שהוא כבר מבטל את הרצון אליהן מראש, כי אין לו יותר כוחות למשחק השחמט המתיש הזה. נראה שהפער והמרחק בינהם גדל, הולך ונעשה בלתי ניתן לגישור. אלא אם יעשה שם שינוי. בעוד שבועיים אהיה בת 26. זה לא סוד שאני מחפשת עתיד. לצאת עם בחורים לשם השעשוע, לזרום לסטוצים של לילה בלי היום שאחרי, כשכבר התגבשה ההבנה במהלך הדייט שאהבה לא תצא שם, כל זה כיף ומרגש. אבל כשאת נכנסת למיטה שלך ועוצמת עיניים, את מפנטזת על האחד שאת רוצה שישן לידך. להפתעתך, זה בדיוק אותו אחד שאת רוצה שיקום איתך בבוקר. הרבה מהגברים שאני פוגשת בטווח הגיל שלי, נבהלים מהמחשבה הזו. חבר טוב אמר לי שהוא יוצא עם בחורה היום מבלי לחשוב על מחר. שזה טוב ונכון וכיף, אבל אתה באמת מוותר על המחשבה על המשך? בפסיכולוגיה בטח יסבירו את ההבדל הזה בפער הבגרות בין נשים לגברים. "כי מבחינה קוגנטיבית הם בנויים, מתנהגים וחושבים מעט אחרת מהנשים". אני רק תוהה האם אין איזה בסיס זהה בנקודת הפתיחה בין המינים? האם טבע האדם בסופו של יום, הוא לא לחיות בזוג? האם הצורך להשתייך מבחינה פיזית ונפשית של גברים ושל נשים כל-כך שונה זה מזה? הבחור האחרון שיצאתי איתו היה על פניו חלומה של כל אישה. סטודנט למשפטים עם תובנות מרתקות על החיים, חיי חברה שאפשר רק לקנא, מצחיק, שנון. הא כן, הוא גם נראה מדהים. רק שהוא חסום ריגשית. לא מסוגל לחשוב על הצעד הבא אחרי הפגישה הראשונה. היא גם היתה האחרונה דרך אגב. אחרי התגוששות בחדר המדרגות של מגוריי, נפרדנו לשלום עם רצון הדדי למפגש שני ושלישי לפחות. שיחת הטלפון הלילית הגיעה ממנו במפתיע, כך גם בבוקר שאחרי כן ואז - היעלמות. דום שתיקה. אלף תירוצים נשפכו שם אחרי זמן מה, ספקולציות חוזרות ונשנות ובסוף שוב הגעתי למסקנה שהוא פשוט לא נמצא שם. יש שבעים עניינים אחרים שיעסיקו אותו. קשר עם בחורה הוא לא אחד מהם כרגע,
לדף הרשומה

הבית התפוזי שלי בן 15!

08/01/2012
מידי פעם שואלים אותי למה דווקא תפוז. לא, זו לא שאלה בניחוח סרקסטי, אלא שאלה שמנסה להבין למה אני מתעקשת על התפוז גם כשהוא "עושה בעיות", למה לא להעביר את עצמי למקומות "ראויים יותר" (כך נשאל במקור - ואני רק שאלה: "מה זה ראוי?"). האמת היא שזה פונה יותר לתחום ה"רצוי" כי הכל מתחיל ונשאר בעיני המתבונן. הדרך והזמן עושים את שלהם, ואולי לא סתם בלחיצת כפתור על אייקון "הבית" שבראש הדפדפן שלי, אני חוזרת תוך שניות אל האתר הראשון אליו נרשמתי אי פעם (אוגוסט 2003) תחת כינוי שהיה מזוהה איתי אז (לעיתים רחוקות גם היום). חלק מן ה"מתבוננים" כמו שקראתי להם, הם הקוראים עצמם שמגיעים לבלוג שלי. לא כולם מכירים את כל הסיפור והדרך. השורה התחתונה היא: זו אני וזה הבלוג שלי. בלוג אחד, פשוט, חשוף ואמיתי. הוא המקום המרכזי שאני מגיעה אליו, מזוהה איתו, בוחנת אותו, מנסה עליו, מתפתחת בו. ולפעמים גם סתם מלווה את עצמי מהצד, רק בשביל לא ללכת לאיבוד בחושך. אחרי אקספוזיציה בניחוח נוסטלגי מתפלסף (מי לא אוהב נוסטלגיות?), כדאי להתחיל בסיפור עצמו, לא? זה לא סיפור גדול עם דמויות גדולות ושינויים גדולים (מידי). זה בסה"כ סיפור קטן, שמשיט דמות אחת פשוטה על נהרות הנוסטלגיה, מתדפק על לבו של הפרדס התפוזי, עובר דרך כמה עורקים ראשיים, ומתיר אחריו עקבות מתקתקים, חיוכים נוסטלגיים ואנחת רווחה - התבגרתי. תפוז הוא הרבה יותר מסתם אתר. הוא אותו מלווה רציני לתקופת זמן ארוכה וחשובה, תקופת עיצוב אישית שלי. הוא משקף הרבה מהתחומים שמעניינים ומושכים אותי. הוא קדם לעידן הפייסבוק והטוויטר, הוא שותף חשוב ומרכזי בבניית קן החברים שלי (לא רק הוירטואלי!) עמיד ויציב, מתחלף לעיתים, ורובו חזק ואיתן עד היום. את כל זה אפשר שוב לחזור ולסכם ב- תפוז הוא בית. על הדרך וכמה נקודות ציון כתומות: באוגוסט 2003 נרשמתי לתפוז בפעם הראשונה. ב- 26.8.2003 פרסמתי את הרשומה הראשונה שלי בבלוג הראשון שפתחתי פה. אבל על זה כבר כתבתי בשנה שעברה ב רגע שטות כתום . הזכרתי גם את הפורומים שניהלתי (ואפילו הקמתי ו/או סגרתי), הזכרתי את המעברים ועוד כמה שינויים שקרו לי בצל ההתבגרות והגדילה של תפוז... אותו בלוג ראשון שכתבתי, נסגר ביוני 2006, אחרי שעברתי בו כברת דרך: חוויתי דרכו את האהבה הראשונה שלי, את השנייה שלי וגם את השלישית (תזכורת קצרה: שניים
לדף הרשומה

זמן לסלוח?

כולם מקווים שזו רק התקופה הזו ושזה יעבור לו. הוא סוגר את הדלת ונשאר בחדר החשוך שלו ברוב הזמן שהוא בבית, וכל נסיון לתקשר איתו מסתיים באגרופים חדים הישר למרכז הבטן. כאלה שיכולים או לעצבן אותך עד טירוף, או להעליב, עם כל האבסורד שבכך. נורא רציתי לנסות להתקרב לשם כדי להבין. אחרי הכל גם אני עברתי את הגיל העקום הזה עם קשיים בלתי נסבלים. כולם תמיד אמרו שזה גיל ההתבגרות ושזה יעבור. בסוף, בסוף כיתה י"א התעשטתי על עצמי והבנתי שאם לא אעשה שינוי, לא אוכל להישאר במסגרת (כולה בית-ספר תיכון!), ובסוף י"ב קיבלתי תעודת הצטיינות. אז ניסיתי לדבר איתו בשפה שלו כדי להקשיב באמת ולהבין באמת. וגם כדי להרגיע את ההורים שלי שהוא בסדר, שהכל בסדר. כל נסיון כזה שמתחיל טוב מסתיים בהתרסקות, כל משפט שמתחיל בחיוך מסתיים בחיכוך שהופך למכות מילוליות ומשאיר אותי עם טעם רע בפה ורצון לא לראות אותו לפחות לשארית היום. מה שפחות תקשורת ככה טוב. ניסיתי לסלוח לו היום, רציתי לשים את הכל מאחור ולשכוח. להתחיל את השנה הזו ברגל ימין (אפילו שהיא עדיין פצועה!). ושוב נכוויתי. ניסיתי להסביר לו למה זה מפריע לי שהוא מנגן על החשמלית שלו ב12:00 בצהריים של יום כיפור. ולך תסביר לו שהדבר היחיד שמפר את השקט (לא רק) שלי, אלה הבאסים שיוצאים מהחדר שלו. נכון! - סביר להניח שהשכנים לא שומעים את זה. נכון - לא צמתי, אבל השקט המוחלט הזה שיש פעם אחת בשנה למשך 24 שעות הוא דבר שאני צריכה ולא מוכנה להתפשר עליו. והוא שונא את יום כיפור, וגם אף פעם לא מוכן להתפשר על אוזניות למשל. כולם אומרים שזה הגיל, שזו רק תקופה ושזה יעבור לו. מבפנים כולם מודאגים ומפחדים. גם אני. ולמרות זאת קשה לי לסלוח לו על הכל. ואני רוצה, ואני משתדלת. * לפני שבועיים וחצי נפצעתי בברך ימין. לא משהו רציני מידי אבל מספיק בשביל שלא אוכל להתאמן (אני באמת מקווה שנכנסתי לישורת האחרונה ואוכל לחזור להתאמן בעוד כמה ימים). מצאתי את עצמי כועסת על עצמי כל-כך הרבה פעמים בשלושת הימים הראשונים שלאחר הפציעה, מכיוון שקרתה ברגע כל-כך קטן ובדרך כל-כך סתמית. ביום ההולדת שלי הייתי בשיא הכעס והבאסה, מתוך הבנה ברורה שלא אוכל לחגוג באימון קפואירה כמיטב המסורת (ואמנם כן חגגתי עם החברים באימון אבל מבלי להתאמן..) בלילה שלאחר יום ההולדת שלי, החלטתי לא לכעוס עליי ולהבין שהגוף שלי דרש
לדף הרשומה

חצי יוֹבל! (הוֹפ טרללה...)

  אין פלא שזה מרגש. 25 זה מספר מיוחד. גדול אבל לא מידי. בוגר אבל לא זקן. 25 שנים של התפתחות ולמידה והבנה וגדילה ויש עוד כל-כך הרבה לעשות, כל-כך הרבה להגשים, כל-כך הרבה להגיע אליו. 25 זו אבן דרך בדרך ל... אלו 5 שנים בלבד לפני סיום העשור השלישי לחיים שלי. 5 שנים לפני שהעשור הרביעי של החיים מתחיל (ויש אנשים שאומרים שאז מתחילים החיים באמת). 25 זה אמצע הדרך ל-50. אבל עזבו אתכם מכל אלו, יש לי עוד זמן לשם ועכשיו זה הזמן לחגוג את הרגע. את היום. את החיוך הזה שנמצא באמצע הפרצוף שלי בזה הרגע ממש. לא אעמיס במילים הפעם, רק אומר שהשנה האחרונה היתה בהחלט גדושה ומרגשת, חשובה, מועילה, מלמדת, מאתגרת. התחלתי דרך חדשה, כבשתי כמה יעדים חדשים, והרשמתי אפילו את עצמי בכמות הדברים שלמדתי, חוויתי ועשיתי. אני מאחלת לעצמי עוד אושר, גדילה והתפתחות. אני מקווה ומאחלת לעצמי לעשות את כל מה שארצה, להגיע לכל מקום שאני חולמת עליו והעיקר - לחייך.  מאחלת לי להיות אני – אנרגטית, רגשנית, אוהבת, שמחה, שלמה ו... תמיד להישאר כזו. אני. כי השנה באמת למדתי לאהוב את מה שה"אני" הזו מכילה בתוכה. לטוב ולרע. יום הולדת 25 שמח לי ושתמיד יהיה הכי שמח!   
לדף הרשומה

פעם, לפני ארבע וחצי שנים לפחות

או כמו שנאמר - "פעם היו גברים!" (אתם צריכים לשמוע את זה במבטא פורטוגזי עם החיוך מאוזן לאוזן של איזאקי ).   לפני ארבע וחצי שנים, אני ו- ל' נפרדנו. ביננו, אחרי כמה חודשים נעימים הקשר הזה פשוט הפסיק להיות נכון לשנינו. נפרדנו, על מנת שכל אחד מאיתנו יוכל להמשיך הלאה למקום טוב ושמח יותר, כדי להתפתח ולפתח עצמאות מבלי התלות הבלתי נגמרת הזו (שהיתה לי בו, ולו בי). הייתי אי שם לקראת סוף השירות הצבאי שלי, ועד היום אני זוכרת בבהירות את הרגשת סוף העולם שנחתה עלי ברגע שירדתי מהאוטובוס והסתכלתי לל' בלבן של העיניים. בדיעבד, זו היתה הפרידה הכי נכונה שיכלה להיות. בתור ידידים, היום שנינו יודעים שזה קרה בדיוק במקום הראוי ובזמן הנכון, לפני שהסלעים שהתגלגלו במפולת היו נוחתים במקום עמוק יותר וכואב פי שלוש. (שלא נדבר על הקפואירה, שגיליתי בדיוק חודש לאחר ובזכות הפרידה, ששינתה לי את החיים מקצה לקצה לקצה ב180 מעלות. אבל זה כבר נושא לפעם אחרת..). לפני ארבע וחצי שנים, אהבה אמיתית עוד נראתה לי קיימת, קרובה ומוכרת. ידעתי להמחיש רגש וידעתי לקוות לרגש שיחזור כמו בומרנג מלב שותף שעמד ממול. [לא, הרשומה הזו לא מיועדת להציף את הקיטש (וגם אם כן, זכותי!). גם לעובדה ש- ל' חוגג היום יום הולדת (מזל טוב ילדוד!) אין קשר לסיבת הכתיבה על זה. פשוט חשבתי שאם אעלה את המחשבות על כתב הן יראו אור אחר ובהיר יותר... בארבע וחצי שנים האחרונות, בהן הקשר ה"רציני" היחיד שהיה לי - בואו רק נגיד שהיה בלתי אפשרי ולא הגיוני ולא נאריך עליו במילים. התאהבתי ב-ע' והתאזכבתי קשות, נדלקתי על נ' ושוב התאכזבתי, הפעם קלות. ניסיתי באומץ עם ד', וכשהכל התפוצץ נפלתי ואז גם קמתי עם כוח.. בדרך הבנתי כמה דברים על עצמי וגם עליהם, אותם בחורים שנקלעו לדרכי בדרך לא דרך, לא ראויה ולא רצויה.   כן, הכי קל לבוא בטענות, להטיח בכולם שזו לא אני, הרצפה עקומה, המראה משמינה, התקרה גבוהה מידי ומי יודע כמה פולנים צריך כדי להחליף נורה שנשרפה לי בחדר? (יש מתנדבים?) אני לא מתכוונת להתקע בעמדה של "זה אתם חרא, ואני תמיד בסדר", כי אני לא וכבר דיברנו על זה שאני מודה ושלמה עם זה שאין באמת מאה אחוז. אני כן חושבת שאחרי החודש האחרון, בו ההוא אמר את הכל כדי לגרום לי להרגיש הכי גבוהה והכי
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת