00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"חשיפה" נמצאו 11 פוסטים

הוא הלך לאיבוד #2

  צילום: טל הורוביץ. אולי אם אכתוב זה ישתחרר. אם לא אכנע-אשבר-אתייאש-אתעייף לגמרי מהחיפוש הזה אחרי הדבר ההוא שאיבדתי. נראה לי שאני מתחילה להבין איפה להתחיל לחפש אותו. אולי אני לא צריכה לחפש אותו אלא הוא ימצא אותי. אולי ואולי ואולי... נוט טו מייסלף: תפסיקי לחשוב כל-כך הרבה על כל מילה כתובה שיוצאת לך מהבטן. כשישבנו ברדיו, עמית שאל אותי על מה אני כותבת בעיקר, ובאיזה סגנון. הייתי אחרי חצי ליטר גולדסטאר ועוד חצי היה בדרך לסיום, שני צ'ייסר ג'יימסון והשלישי שכבר היה בתכנון. היה שמח. אמרתי לו שאני כותבת הכל מהכל, אבל לאחרונה אני לא כותבת כלום. כי אין זמן, אין הכוונה ואין מחשבה נכונה. כי אני לא מצליחה להושיב את עצמי מול המחשב ליותר משלושים דקות מבלי להרגיש את הקוצים בישבן ננעצים בכיסא וגונבים לי את הפוקוס, כי פתאום התרוקנתי, בלי לתכנן. זה הצחיק אותו בעיקר כי אני מצייצת בלי לחשוב יותר מידי לפחות 60 פעם ביום, ואני מספיק מעניינת כדי שירצו לקרוא את המילים שלי. אמרתי לו שאני לא יודעת למה זה ככה, אבל זה בא בתקופות. ועכשיו זו תקופה של חושך. כל השנה הזו כבדה לי וקשה יותר מהקודמת. גם יותר מעניינת. אבל צפיתי את זה. סיפרו לי שזה ככה. הזהירו אותי להחזיק חזק כי הנפילה מכאן היא שכיחה וכואבת. אז אני מנסה ומשתדלת, ומוצאת עוד מילים מהבטן. לפעמים כואב לי לגרד אותן ולרוב הן גם משאירות צלקת. אבל בסופו של דבר זה מרגיש קצת משתלם. החורף הזה עושה לי רע על הלב, שמישהו יקח אותו מכאן. רחוק. הוא סוגר אותי בתוך עצמי, גורם לי לפספס הרבה דברים שלא כדאי ולא ראוי לי לפספס. הוא מכניס אותי למן מצב טיסה-המתנה לגבי דברים שאני רוצה לעשות ולנסות ולהתחיל מחדש. לבנה של ארבעה טון התיישבה לי על מרכז עמוד השידרה, כופפה אותי לפנים, הפילה אותי, הכבידה עליי, עצרה אותי מכל תנועה עתידית אל הגובה. ובינתיים עד שהיא תישבר או תרד לי מהגב, אני מבלה עם קבוצת האנשים שמקלים עלי וגורמים לי להרגיש שמחה וחיונית יותר (אתם יודעים מי אתם, אין צורך להוסיף ולפרט), אוגרת שעות שינה לפני הסמסטר הבא, ממלאה מצברים. אומרים שגם זה משהו שצריך לעשות מידי פעם, לא?
לדף הרשומה

לא רק אנשים יכולים!

אחרי שכתבתי כאן על היום בו הצלחתי לעמוד על הידיים , נזכרתי שיש עוד סוד גדול-קטן שהגיע הזמן לחשוף ולספר לכל מי שרק ירצה לקרוא, ולצחוק. תכירו: התמונה היא של  Mix  הכלב שלנו. בן 8 שנות כלב ואישיות בלתי נפרדת ממשפחתי מאז שהגיע אלינו בהיותו בן חודשיים. מהטיול הראשון אי פעם ברחובות העיר ועד היום, יש דבר אחד שלעולם לא יפסיק להצחיק ולייחד את Mix מכל שאר הכלבים שיצא לי להכיר בחיי (וכן, אני מודעת לאיך זה נקרא ונשמע. קחו והבינו את זה איך שמתחשק  ). אמנם התמונה מדברת ומצחיקה בעד עצמה אבל רק לשם ההבהרה: Mix המוכשר (והגמיש) משתין בעמידה על שתי רגלים קדמיות. ...לפעמים הוא רק עומד עליהן, לפעמים הוא מעלה את שתי האחוריות בצד אחד ועושה גלגלון אל צד השני. לפעמים הוא גם הולך כמה צעדים קדימה תוך כדי. (ציינתי כבר שהוא שרוּט לא פחות מבעליו?)  אז אמש, בלילה הארוך האחרון של החורף, לפני ששעון הקיץ (הבא עלינו לטובה!) חוזר ובגדול, עשיתי עם האישיות טיולון לילי בשכונה, והחלטתי שהגיע הזמן... שהסוד הגדול של מיקסושי יחשף... אז מי אמר שקפואירה זה רק לבני-אדם? (;   שיהיה סופשבוע קסום ושמשי לכולם.   הב- הב
לדף הרשומה

סוגרים ופותחים - שרביט לשנת 2011

בצלאל הציע לסכם את השנה בבלוגיה ב העברת שרביט לשנת 2011 . עוד יומיים נגמרת השנה, ולפני שאצלול לשיעורי הבית והעבודות שיש לי להגיש, זה ב-ד-י-ו-ק הזמן הטוב עבורי לסכם את השנה שלי בבלוג ובכתיבה: יש שהבלוג מעניק להם פורקן, יש שכותבים לשם הנאה, ויש שאוספים זכרונות דרך המקלדת. האם לדעתך עדיין תכתוב בעוד שנה? אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, אפילו מחר. אמנם, אם יש דבר אחד שאני מכירה בו ויודעת, כצורך ברור וכחלק בלתי נפרד ובלתי נמנע ממני- זו הכתיבה. אני כותבת תמיד, על ו(בעיקר) את הכל. חלק מתפרסם בבלוג וברור שחלק גדול גם לא. בנוסף לכל אלו, אני לומדת במחלקת כתיבה וספרות במכללה. כל עוד זה ככה- קצת קשה ללמוד כתיבה מבלי לכתוב, לא?   כל אחד כותב בבלוג שלו בקצב מסוים המתאים לו. בחן את קצת הכתיבה ופרסום הרשומות שלך עד כה. להערכתך, כמה רשומות תפרסם השנה? בשנה פלוס קצת שהבלוג שלי קיים, יוצא שפרסמתי בממוצע בין רשומה לשלוש בשבוע. אולי בימיו הראשונים היו יותר, אבל לא בהרבה. אני כותבת כשיש לי מה לומר ומתחשק לי לשתף, אני כותבת כשאני רוצה לפרוק ולקבל פידבקים/ הארות/ ביקורות/ מילים טובות או רעות או תשובות לשאלות. הבלוג שלי קיים שנה וחודש. יש בו כמאה עשרים רשומות. לשנת 2011, נשאר לי רק לקוות שאמשיך, לייחל לאותה הדרך ולאחל לעצמי שהקצב, יהיה אותו קצב. אם כל אלה יקרו, בעוד שנה, יהיו לי פי שניים ממה שיש לי כרגע. (... More or less ) כמה מנויים יתווספו לך? ואולי... ייחסרו? אני רוצה להאמין שיתווספו. למען האמת, לא יצא לי לבדוק את מספר המנויים שלי בבלוג לאחרונה. בדיקה אקראית מראה לי שנוספו ארבעה מאז הפעם האחרונה שבדקתי. ברוכים הבאים לכל אלה שהצטרפו ולכל אלה שעוד יצטרפו. אני כאן בכל זמן שתרצו.   כמה אנשים שמכירים אותך בחיים נחשפו לבלוג עד כה? האם אתה צופה שהספר הזה ישתנה ויגדל בשנה הקרובה? למה? בתחילתו של דבר, הבלוג שלי הוא על שמי הפרטי. הוא מתנוסס בפרטים בפייסבוק ובטוויטר, הוא מצורף בחתימה שלי בדוא"ל והוא מוכר. אם לא ארצה לחשוף או לפרסם דברים על שמי המוכר, אמצא את הדרך המיועדת לכך. בינתיים, הבלוג הזה ידוע ומוכר כבלוג של טל (טולה). המרצים שלי, חברים למכללה, ההורים שלי, יתר המשפחה. יש הרבה מהם, ואני שמחה שהם קוראים אותי. אשמח ואאחל שיפיצו ויכירו אותי עוד. הכתיבה
לדף הרשומה

לקלף את התפוז

אזהרה: הרשומה הבאה היא רגע של השתטות, שעשוע והומור עצמי מובהק. אין להתייחס אליה ברצינות מלאה.    ב- 26.8.2003, פרסמתי את הרשומה הראשונה שלי בבלוג הראשון שלי אי פעם. בתפוז כמובן. מבט מהיר ושיטוט מלא בדיחות על עצמי, על מה שהיה היומן הוירטואלי הראשון שלי, בדיעבד, בהחלט מציג דרך מאד משמעותית וארוכה בחיים. יש בזה משהו קסום, להסתכל על הכל במבט לאחור ולראות איך שבע שנים הן כאלה משמעותיות)   הא כן שכחתי, הרשומה הזו היא סוג של נוסטלגיה משעשעת. אם תפוז חוגג ארבע-עשרה שנות קיום ( מזל טוב לתפוז! ), גם לי מותר לתת מבט רטרוספקטיבי שובב בין כתליו ולהישען על דלתות הנוסטלגיה ההן שתמיד מהדהדות אי שם מאחור. אז הבלוג ההוא (הייתי אחת בשם "נמש", למי שממש מתעקש לדעת), התחיל בנסיון שרירותי וחצי צחוק. הוא המשיך כדרך קבע ביחד איתי דרך ארוכה של שלוש שנים, עד אמצע השירות הצבאי שלי. את "חטא כתיבת השירים" שהתחיל בגיל צעיר (12) העליתי אליו בעיקר, את הסיפורים המצחיקים על המסיבות, הבנים, האכזבות ואפילו סודות משיעורי הנהיגה הגרועים ביותר שלקחתי. אני חייבת להודות שאותו מבט לאחור רק גורם לי לחיוך מצחיק, מבוכה קלה על אופן הכתיבה, ובעיקר אנחת רווחה על ההתבגרות וההשתנות שהגיעו מאז, וזו ממש דרך ארוכה.   מלבד הבלוגיה, קהילות הפורומים היו הבית המרכזי שלי עד לפני כמה שנים. ארבע שנים של ניהול, ואפילו פתיחה של כמה מהפורומים (חלקם כבר נסגרו אני יודעת...) ואם אתם באמת מתעקשים לדעת איזה: סקס לנוער, אביב גפן, שייגעצ, אלג'יר (הלהקה), סטאנד-אפ. והרי סקופ: שניים מתו הקשרים הזוגיים והאהבות שהיו לי בחיי, הכרתי כאן, בין עצי הפרדס! תפוז הוא דף הבית שלי במחשב האישי. בעצם, בשניהם אפילו. שם המשתמש הראשון שלי אי פעם היה-  NemeSh בגן החטאים (בהשפעת גן החטאים של א. גפן). בשלב כלשהו בין ניהולי הפורומים, הוא הוחלף ל"נמש לנצח" ואחריו ל Forever NemeSh . (גם עליו יש סיפור לא קל..) אנקדוטה אחרונה לפני סיום - למי ששאל את עצמו למה "נמש", יכל לנחש שאני מנומשת מילדות. בכיתה ד', אחד החברים הטובים שלי ניסה להקניט אותי בחצי צחוק ואמר "אויש, את כזאת נמש". הוא קלע בול וזה פשוט תפס. היום אף אחד כבר לא קורא לי נמש (זה הוחלף בטלטול, טולה וטוליפה). עד לפני שנה
לדף הרשומה

שתיקת הבדידות

אני לא באמת יודעת איך ולמה זה התחיל שוב, אבל המחשבות על הדפוק הזה ("עושה לך טוב?" כן בטח!) מאז אז, שוב עלו לי למרכז המחשבות בשבוע האחרון. בין שתיקה אחת לשנייה שאחריה, מחשבה שעברה ועוד רצף מילים סתמיות, שקפצו בנג'י מקצות האצבעות דרך המקלדת אל ערימות המסמכים של השבוע, שורת זכרונות כואבים עלו, האירו והציפו את כל הצרכים, החלומות והחסרונות. באמת הייתי שמחה לשכוח ולהניח אותם בצד לתקופה. "נפגעי הבדידות" קראתי לזה בשיר שכתבתי לפני שנתיים וחצי, כשנפרדתי מ- ד' אחרי שנה שלמה של קשר בלתי אפשרי בעליל. הוא שנא את הדפוק כמעט כמו שאני שונאת אותו עכשיו, ובצדק. לכו ספרו לו עכשיו, שאחרי שלוש וחצי שנים של נתק, שהבדידות עדיין לובשת ועוטה עליה את דמותו.   לפני שלושה ימים התחיל איתי מישהו באמצע הרחוב של התחנה המרכזית ברחובות. הוא חייך אליי חיוך מקסים ואני החזרתי לו אחד. הוא המשיך ללכת הלאה ואז עשה אחורה פנה וחזר לעמוד לידי כדי להתחיל שיחה, כלשהי. בלי הרבה תכנון ובלי הרבה מחשבות, עמדנו ברמזור שהתחלף לירוק ארבע פעמים בערך. חייכנו, הובכנו ובסוף החלפנו גם מספרים. רק שעד עכשיו לא נעשה בהם שום שימוש, ונדמה לי שגם זה כבר מחוק ונשכח אי שם מאחור. כנראה שמחוסר עניין או חוסר בטחון או... ואני לא יודעת עדיין מה מהם ומאיזה צד.   אתמול בערב קראתי שוב את "נפגעי הבדידות" שכתבתי לפני שנתיים וחצי בעיפרון לא מחודד על סוף של דף לבן. שוב הדהים אותי איך אותן מילים שנכתבו אז, מבטאות בדיוק את מה שאני מרגישה היום. ולמרות שהמילים חידשו, השתנו והתרבו עם הזמן, הבדידות לובשת בדיוק את אותן פנים מדוייקות של אז.
לדף הרשומה
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת