00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"חיוך" נמצאו 22 פוסטים

פרידה

"פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב..."   חצי שנה לקח לי להסתכל על עצמי במראה ולהבין שאני לא יכולה לברוח יותר מהרגש שלי. האמיתי, לא זה שמוצג לכל. זו פרידה שפשוט נמשכת שוב ושוב ושוב. וסירבתי, סירבתי להשלים איתה ולהבין שהגיע הזמן. סירבתי להמשיך הלאה, להפסיק לאהוב אותו. לא רציתי להבין שכדי להתקדם הלאה, אני צריכה, לא צריכה אלא חייבת להתנתק מהרצועות שקושרות אותי לאחור ומפריעות לי לפתוח בספרינט שיפתח מספיק פער כדי שאוכל להנמיך את הקצב והווליום, להנות מקולות הרקע לריצה שלי. הנקישות של כל צעד כשהרגל והאדמה נפגשות, הנשימות שהולכות ומתארכות, הופכות להיות מדודות ומדוייקות ומתמזגות עם הרוח. והרוח, שכל כך כיף ששורקת ומלטפת לי את אגלי הזיעה שעל המצח. כן, בהחלט הגיע הזמן לשוב להנות מכל רגע של חיים, היכרויות חדשות, מרווחי נשימה לא מוכרים, מאתגרים. המון אומץ דרשתי מעצמי על הצעד הזה אבל ניתקתי. כי אני לא מסוגלת לראות את עצמי נקטעת באמצע שוב. והכי כאב לי לדעת שאני קורעת ממנו חלק, מעכבת לו את הסיכויים להחלים יותר מהר. גם לו זה קשה כמוני, אולי יותר. אין לי מושג. אז אחרי חצי שנה, קצת קרסתי אל תוך השקט של עצמי, הבנתי שהסיכוי שאחזור להרגיש את הדבר הזה שאני כל כך כמהה אליו לא יגדל אלמלא אעשה משהו חד. המעשה הזה הונח באופן הכי מובן וטבעי, הכי ברור מאליו, עם כל הכאב שבדבר. לקחתי את השבוע הזה לעצמי, התנתקתי מכולם ומעצמי כדי למצוא את החיבורים שוב, כדי להבין איזה חלק שייך לאיזו פינה של הפאזל. עברתי למצב טייס אוטומט; בלי לרוץ, בלי להרעיש, בלי לספר, בלי לחלוק, בלי לרצות עוד מהכל. הסתפקתי בשקט, בעשייה שקטה, בגשם שכנראה סוגר לנו את החורף היבש הזה (סימבולי משהו...) ששטף לי את הכל, האפיר לי את הימים והשחיר לי את הלילות. אני די בטוחה שזה היה שבוע הגשם הכי עצוב שאני זוכרת מזה הרבה מאוד זמן. וזהו, חצי שנה של פרידה שנמשכה והתארכה לי, לקחה ממני כוחות אחדים והחזיקה בי תקוות שאולי עוד יתעוררו יום אחד, יחזרו בזמן אחר. מה שצריך לקרות יקרה. אני מתחזקת. ודווקא בפורים הזה הורדתי איזו מסכה כבדה שכיסתה לי את האמת. ערימות של איפור כבד שנשטפו בין הגשמים והותירו אותי שוב אני. נקייה וחזקה. לפחות כלפי חוץ. יכול להיות שמבפנים נשארו לי עוד כמה חדרים לנקות. לחיי חגים שמחים, חגיגות
לדף הרשומה

קפיצה קטנה ליום כיפור- היום ולפני שנה...

  שנה שלמה של שקט כדי להיזכר ברעש שלפני. אני כל כך בתוך זה ששכחתי כבר איך היה קודם. עברה שנה שלמה ואני רק יודעת שהשנה הזו הולידה ממני את האמת, את מי שניסתה ורצתה להיות שם כל הזמן הזה ולא היה לה מקום. שנה שלמה של שקט עברה, ויום הכיפורים הוא בדיוק הזמן. הזמן לסלוח לעצמי על שנים של הזנחה, נפשית ופיזית. זמן לסלוח לאנשים סביבי שראו ולא ידעו איך לעזור לי וגם לאלה שבכלל לא יודעים על מה אני מדברת והרי תמיד הייתי נורא שמחה וחייכנית ולא הראיתי סבל... אני רק למדתי שהכל יחסי. זמן לחשוב על דרכים חדשות לפצות ולכפר על מה שעוד לא הגעתי אליו, על הדברים שחסרים לי, על מה אני רוצה להשיג ועל מה אני רוצה לוותר. זמן טוב לנקיון, לשקט, לרעש, לחיים...   שנה שלמה שהיא עולם ומלואו והרי קרה בה כל כך הרבה: הרגלים, שינויים, התחלות, סיומים, ריבים, סליחות, כעסים, הבנות, אהבות, אכזבות. מהכל למדתי. את מה שחשוב אני לוקחת איתי ומעתיקה לראשית הדף החדש, את מה שלא אני משאירה מאחור ולא מסתכלת לשם.   שתהיה שנה טובה ושמחה, שנה של התפתחויות, שינויים, צמיחה ולמידה אינסופית. שנחווה, נאהב, נחייך, נרקוד ונכיר את עצמינו בגבהים חדשים, כאלה שטרם הספקנו לטפס אליהם. צום מעניין, מאתגר וטוב לצמים (אני בינהם).   גמר חתימה טובה. טל
לדף הרשומה

רשימות חלקיות על אושר

אני לא כאן כי אני שם. אי שם. אל תשאלו אותי איפה כי זה גם ככה משתנה. המקום לא קבוע בזמנים משתנים שהולכים והופכים קצרים יותר. המרצים שלי מחכים שאספק להם את הסחורה שבאתי לייצר בהחלטה להמשיך ללמוד שם, זה מפעל, זו לא בחירה, זה צורך, זה הכרח, אם יש או אין לי זמן, ממש כמו קצב הנשימה. את המרצה שלך לא יעניין התירוץ שבמקום להושיב את עצמך מול המחשב לעבוד, יצאת לרוץ 8 קילומטרים בזמן משופר ושברת את השיא, אפילו של החברה ההיא שהשתתפה במירוץ תל אביב האחרון. המרצה שלך תחייך לשניה וזהו, כשתספרי לה שאתמול עשית שלוש שעות קפואירה ושכחת את הסינופסיס בבית, את עדיין עובדת עליו, הרעיון עוד בדגירה, את תקועה עם המוזה והתרגיל הזה של הכתיבה על אוכל רק מחזיר אותך שוב ושוב למטבח, למחשבה קדימה, להיזכרות על אורח חיים אחד שהפך לאחר ועכשיו השאיר לו אבק מחייך, שמגיע עד לאי שם בעבר שנשבעת והבטחת לעצמך שלעולם שלעולם לא יחזור. 8 קורסים, 3 ממנ"ים בסמסטר של האו"פ, 3 מתוכם עם ציונים מעל 90, 4 אימונים, 2 ריצות שבועיות (לפחות) של 8 ק"מ (לפחות. הערב למשל רצתי 9!), 2 עבודות שמצאתי רק החודש, פעמיים בשבוע על כל אחת מהן, וכל זה ב-24 שעות כפול 7 וחוזר חלילה. 18 ק"ג הלכו לאיבוד, 18 טון חיוכים נולדו ותפסו את מקומם, 5 מחמאות ביום פלוס (לפחות) 3 חיזוקים של גאווה מאנשים שמכירים באמת מקרוב, 10 פעמים של הצצה למראה, ביום! בחינה מחודשת וחיוך כי עכשיו כבר מותר להגיד שאני ממש מרוצה. 1 אני. אחת. אך ורק אני. מירוץ של הוכחות ועשייה עם ניצחון קבוע בתחרות, שאין בה יותר מאשר מתמודדת אחת ויחידה שמרגישה שלגעת בשמיים זו רק ההתחלה. בלי יומרות, בלי להכביד במילים, בלי לדחוף או להפריע לאחרים, עם לסחוף אחריה מחזרים וחברים. מישהו פעם ניסה להגדיר במקומי מה יעשה אותי מאושרת. החזרתי לו את המילון השלם שכתב על אושר כי לא הצלחתי לקרוא. עכשיו כבר כתבתי לי בראש אחד על עצמי. אושר זו מילה גדולה שצריכה לעמוד בזמנים שלי בריצה למרחקים ארוכים. כמו שזה נראה עכשיו, היא בכושר מעולה, 9 ק"מ בזמן שיא, וזה רק ממשיך, הולך ומשתפר...
לדף הרשומה

שבועה לחייך

05/09/2012
  התמונה מפה נשבעתי שאחייך את כל החיוכים שהוא לא הספיק לחייך בחיים. האמת היא, שבכיתי הרבה פחות ממה שחשבתי שאבכה. אולי כי הבטחתי לו ואולי בגלל שכבר התרגלתי ללבוש את החיוך הזה. אולי פשוט כי חשבתי כמה הוא מותש וכמה הוקל לו לשחרר. השבועה הזו די קשה לקיום, בייחוד בתקופה כל כך מסובכת כמו עכשיו ועם כל הדברים שקורים מסביב ותוך כדי, זה די קשה לשמור על החיוך הזה לפני הכל ולחשוב פרופורציה מהי. אז כן, מזל שיש כמה אנשים שמזכירים לי ועוזרים לי לחייך, בדיוק בזמנים שהכי חשוך והכי עצוב. (כן כן, אני מדברת בדיוק עליך!) בינתיים אני והיא בקשר יומיומי כמעט, כדי לשמור על השפיות ועל הגעגוע המשותף שעדיין לא ברור איך אמורים לחיות איתו. הרגע הקשה ביותר של שתינו, היה רגע מחיקת הטלפון מהנייד. פשוט כדי למנוע את האינסטינקט הבסיסי הזה לקום בבוקר ולהיזכר שיש משהו שאני חייבת חייבת לספר לו לפני הכל ושהוא יפול מצחוק, בדוק!                     אני בטוחה שהוא נופל מצחוק, שהוא אי שם מסתכל ומחייך מתוך החשכה ודי מרוצה בסך הכל ממה שהשאיר כאן. החור הזה בבטן כנראה יישאר לעד ואני אצטרך ללמוד לחיות איתו. בינתיים למדתי שהחיים קצרים מידי בשביל להתעסק בשטויות, שלא כולם מסוגלים להסתכל על העולם כמוך, שהנתינה שלי היא לא אותה נתינה כמו של כל החברים שלי, ושהחברים האמיתיים שלי מלווים אותי גם בשתיקות, לא רק במילים.   לימדת אותי לחיות את החיים ולא להתחרט על כלום, לימדת אותי לאהוב את עצמי היום, כי מי יודע לאן נגיע מחר. לימדת אותי לחייך גם כשעצוב, לצחוק גם כשבא לבכות ולחיות. העיקר הוא לא להפסיק לחיות. לא אשכח אותך לעולם. אוהבת אותך. אז לחייך!
לדף הרשומה

עוד חוזר החיוך

21/10/2011
בשבוע שחלף מיום ההודעה עד הביצוע, החלטתי שעדיף לשתוק. לשמור על פרופיל נמוך ולחכות. עוד לא לכתוב על זה כלום ולא להביע יותר מידי התרגשות. אולי אלו ציפיות העבר שהתנפצו לרסיסים, אולי זוהי התקווה והאמונה ש"ככל שנדבר על זה פחות, כך זה יעבור 'חלק' ובטוח יותר". אולי כדי להיות שותפה ולכבד את השקט שהם צריכים עכשיו. ואולי, אולי פשוט לא מצאתי את המילים הנכונות לביטויי התרגשות כנים, מתוך כל אלה הקיימות לי במאגרים של הנפש. גם אני הייתי חיילת כשהוא נחטף, וגם אני התעוררתי בבוקר יום שלישי האחרון עם פרפרים בבטן. בין ציפייה ותקווה, התעורר שוב אותו חוסר סבלנות רועש, שרצה לשוב להתפרע אחרי שבוע שלם של שתיקה ממושכת והתרגשות אילמת. "רק תמונה אחת!", הוא יצא להפגין בצעקות, "רק תמונה אחת! חיוך אחד של חופש ואעזוב אותך במנוחה!". אחרי אותה תמונה הוא באמת נאלם, ונתן לדמעות של אושר להחליף אותו. עברו עוד יומיים שלמים מאז, בהם חלונות, מסמכים ועוד חתיכות נייר פזורות התמלאו במילים ובמחשבות. ניסיתי לאגד את כל אלה למשפטים שלמים בעלי משמעות ורגש, אך מרוב מילים, טבעתי. ושוב שתקתי. כדי להתרגש וכדי להבין שלא מדובר ב"עוד חלום שעוד רגע אתעורר ממנו" (ואלוהים עדי למספר הפעמים שחלמתי שגלעד חזר הביתה...).   ביום שלישי האחרון, נזכרתי ברגע הקטן ההוא מלפני שלוש ומשהו שנים. עליתי במעלית לעוד יום עבודה במשרד. אל אותה מעלית נכנס נועם שליט. החנק בגרון שלי היה כואב כל-כך כאילו הרגשתי את הכאב מתוכו ולו לרגע. הרצון לחבק את אותו אדם עצוב שראיתי מולי היה חזק כל-כך. והמילים? גם אז לא היו לי ולא בכל הפעמים בהם ראיתי אותו. מה כבר יש לומר ("בוקר טוב?", "מה שלומך?" כן בטח...), או להוסיף שעוד לא נאמר לאותו אדם עצוב וכבוי? מי בכלל תיאר או שיער שיעברו עוד שלוש ומשהו שנים עד שהוא ישוב לחייך.   אביב גפן כתב אתמול ב"ידיעות אחרונות" שהוא גאה בישראליות שחזרה אליו. שי גולדן כתב ב"מעריב" על נצחון השפיות את הטירוף. ולא היינו כחולמים כי אם לרגע אחד, היינו חיים. ברשותם, אני אצטרף בשתיקה למילותיהם ואתלה על פניי חיוך גדול של אושר, גאווה ואנחת רווחה. השבוע האנושיות ניצחה והשאירה את כל השאר הרחק מאחור. החזרנו לעצמינו ויותר חשוב- לגלעד ולמשפחה שלו את האפשרות לחיות, להגשים חלומות ולחייך. סוף-סוף
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת