00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"חברים" נמצאו 18 פוסטים

שנה לא נגמרת ככה סתם "פתאום".

01/01/2013
ופתאום בלי ששמתי לב, השנה נגמרה. מחר יתחילו לפחות שבועיים בהם בכל פעם שאכתוב את התאריך במחברת או יומן, אצטרך לזכור להשתדל לא להתבלבל בין הספרות בציון השנה. האמת שלא, זה לא כל כך נכון לומר שהיא נגמרה בלי ששמתי לב, כי כן שמתי לב. ועוד איך שמתי לב. זו היתה שנה של מכשולים קטנים, מטרות מסומנות, הצלחות קטנות, גאוות גדולות ושינוי אחד משמעותי שהתחיל ועדיין בהתהוות.. טוב בסדר, לא צריך לצעוק עלי! אני מיד מספרת ומפרטת לכם על הכל: בשנת 2012 סיימתי את השנה השנייה בלימודים (מתוך ארבע), שהיא השנה הכי מתסכלת מבחינה יצירתית שהיתה לי, שהיא הכי מעייפת וגם כזו שידועה בציבור בתור "השנה שבה יש רוב של נשירה ופרישה מהלימודים". – אז הנה אני! בשנה השלישית מתוך ארבע שכנראה יתארכו מעט עם השלמות ומרחב נשימה, אבל ישתלמו בסופו של דבר. בשנת 2012 הכרתי את אחד האנשים שעזרו לי להכיר את עצמי. חברתי אליו לאחר שהגיע במקרה, בלי שתכננתי. הוא גרם לי להתאהב בו, לשנוא אותו ושוב לחבב אותו. הוא עזר לי למצוא את הדרך הקצרה שהייתי צריכה באותם רגעים, שימש לנחמה וסיפק כמה מהדברים שהיו דרושים לי באותה תקופה. המרחק שנוצר ביננו היום הוא מרחק טבעי שלאחר תקופה, והוא שם גם היום, פשוט בסטטוס מעט אחר מפעם. בשנת 2012 הלך לעולמו החצי השני שלי, אדם קרוב וחבר שהיה כמעט כמו אח נפטר ממחלה קשה ועצובה שגברה עליו ועל הכוח שהיה לו. הוא האמין בי מהרגע הראשון שהכרנו לפני יותר מעשור, ובלכתו הוריש לי את החיוך והשביע אותי שלא אעצור מלעשות חיים בחיים. בשנת 2012 הבנתי מה חסר לי ביחסים שלי עם עצמי, כדי שאוכל לנהל מערכת יחסים רצינית עם גבר. זה תהליך שאני עוד צריכה לעבור, זה זמן, אלו הבנות שכשהן יתיישבו במקום הנכון להם, אני נוטה להאמין שזה פשוט יגיע. עד אז אני נהנית מלהכיר ולבנות את היחסים האלה שהזכרתי עם עצמי. בשנת 2012 לא כתבתי הרבה. לפחות לא כמו שאני רגילה. זה בא לידי ביטוי (גם) בבלוג, בלימודים ומחוץ להם. זו כן שנה שקראתי, ניסיתי, נכשלתי, למדתי והתקדמתי. פתחתי את התודעה שלי אל עוד תחומים אחרים חדשים שמעסיקים אותי, שאבתי עוד ידע ואספתי חומרים שבטוח אעשה מהם משהו בסופו של דבר. בשנת 2012 הכרתי המון אנשים חדשים, חלקם הפכו חברים טובים וקרובים מאד, חלקם פחות. הם, ביחד עם החברים הטובים והותיקים יותר ממלאים את החיים שלי בכל
לדף הרשומה

מוכרחים להיות

  אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יתפרץ. גם אם את אלופת ההדחקות, והסוויצ' במוח הוא משהו שאת יכולה להדליק ולכבות בכל רגע נתון, אי אפשר למחוק את זה לגמרי. אי אפשר להתכחש לעד לדפיקות הלב, כי בלעדיו גם הראש לא יכול לעבוד... פורים שמח לכולם מסביב, ואולי זה הזמן הכי טוב כדי לכסות ולעבור הלאה, למחוק את הבעת הפנים האמיתית שלך ולהחליף אותה באחת אחרת – שמחה יותר! - כזו שהיית רוצה להיות או כזו שאת צופה שתגיע בעתיד (הקרוב, בבקשה), לאחר שתתגברי על כל האיכסה הזה שמסתובב בתוכך כרגע. כן, זה יקח לך עוד קצת זמן. זה עוד יכאב ויצבוט ויעיק ויגרום לך להתעורר מעוד חלום רע בשלוש וחצי לפנות בוקר, כזה שימנע ממך שינה לעוד מחצית מהלילה. אבל בסופו של דבר את רק תתחשלי מזה, תצאי מחוזקת, מחוסנת ונוכחת הרבה יותר. והנוכחות שלך בלתי מעורערת כבר עכשיו אז... אבל זה לא רק זה! משום אחרי שתסיימי לעבור את כל הסאגה הזו שאת מעבירה את עצמך בכוח ובלי מודעות כרגע, את תסתכלי לאחור ותצחקי על עצמך. את תביני שהביקורת העצמית, החיפוש הבלתי פוסק אחר הנקודות החשוכות במקום המוארות הן היו הטעות שלך מלכתחילה. אז נכון, את העבר אי אפשר לתקן וכל שניה שעברה - מקומה לעד הוא מאחור, אבל את תדעי מה לעשות בפעם הבאה כשתעמדי על שפת המדרכה כדי לחצות את הדרך למדרכה שממול. את כבר תדעי שצריך להביט לכל הכיוונים טוב ותיזהרי יותר, תלבשי את החיוך הגדול ביותר שמצאת במלאי הרגשי שלך, ותצעדי בבטחה קדימה כדי להשיג בדיוק את מה שאת רוצה. מישהו אמר אתמול שחיוך נותן המון כוח. מדהים היה לגלות שגם אם החיוך הוא חיצוני בלבד, ומבפנים מתחשק לך לבכות או סתם להיעלם ולגרוע מעצמך כל הבעה רגשית, גם החיוך המזוייף ביותר, ידבק וישאיר אחריו עקבות. ובעקבות האלו תמיד תהיה פיסה של אמת, כי גם אם לא התכוונת לזה בדיוק כך, היית שם, צעדת שם, השארת לעצמך סימן דרך כדי לזכור בסופה אם תרצי, איך לחזור לאחור. שמעתי מישהו אומר אתמול שחיוך נותן המון כוח. אז ברשותכם, אני הולכת לחפש את חיוך הליצן השמח בארון שלי. אולי אותו ליצן יבעט בי מאחור כדי לעורר אותי, ובלי שאלות מיותרות, יזכיר לי שמוכרחים להיות שמח, גם אם זו תקופה עמוסה וקשה וגם אם אני בדיוק עכשיו סתם "רק גמורה מעייפות". ואולי לא כל יום פורים, אבל לחיוך אין רק זמן אחד והוא הרבה, הרבה מעליו.
לדף הרשומה

מציאות מתבגרת - הבלוג בן שנה

28/11/2010
היו לי המון התלבטויות לפני שהחלטתי על פתיחת הבלוג. שאלות של "על מה יהיה לי לכתוב כל-כך הרבה?" ועד ללמה שמישהו ירצה לקרוא את החיים שלי כמו שהם כתובים ומוגשים פה. ממחשבותיה של אחת מתולתלת, שיש לה הרבה מה לומר, מדברת המון ונהנית להתפלסף על הא ועל דא וגם לכתוב את כל הדמיונות שלה. אחרי שיחת עידוד עם ההוא (תודה!) וברכת הדרך מההיא (תודה כפולה!), פתחתי את הבלוג, נכנסתי למעגל והתחלתי לשחק (ספק רב אם מישהו קרא את הרשומה הראשונה  פה). שנה של בלוג. לא ידעתי אם אצליח להתמיד כמו .
לדף הרשומה

שינויים בהרגלי התפישה

לפני שהתחלתי את שנת הלימודים, מישהו אמר לי שעכשיו הכל ישתנה. החיים יהפכו להיות "סטודנטיאלים" באופן שיפתיע גם אותי ושעכשיו הם יקבלו גוון אחר, צורה אחרת וגם לזמן אני אתייחס- אחרת. בתחילה לא הבנתי את הכוונה האמיתית שבדבר וגם לא את המשמעות שמתחתיה, והגדרת הזמנים והחיים והחברים, נשמעו לי כמו זיכרון ישן מתקופת השירות הצבאי שלי.   בדיוק שבועיים מאז התחלתי ללמוד (זה נראה כמו הרבה יותר) .  סטודנטית במשרה מלאה. כמו שלא הבנתי אז על מה הוא דיבר- היום, אני בוודאות מבינה ומרגישה על בשרי את .
לדף הרשומה

אחת כפול הרבה

השיעור הבא התחיל רק בעוד שלושת רבעי שעה מאותו רגע שיצאתי מזה שרק הרגע נגמר. מבט שנע הלוך ושוב, מהיר על כל ההמון הזה ששועט לכיוון החצר הקטנטונת של המבנה הזה שמכיל בתוכו כ"כ הרבה נשמה, גילה לי שאני לא לבד. כבר לא. אני בינהם, עם כולם. מעל הספסל שבחוץ, בין קרן שמש עוטפת לשורפת, צינור שקוף של מזגן היטלטל וטיפטף עלינו. הפִיצית ההיא לא הפסיקה לצחוק על זה. נראה לי שהיא הדביקה אותי בצחוק שלה. בעצם את כולנו. לא הצלחנו לעצור את כל הקול המתגלגל הזה. היא והשפתיים הקטנות שלה, כמו ציור נטורליסטי כמעט, בוהק, .
לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת