00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"זמן" נמצאו 30 פוסטים

רשימות לביצוע

  לקום בבוקר, להכין רשימה, לצייר ריבועים קטנים ליד כל סעיף ולקוות לסמן וי על הכול, להעתיק לרשימה בטלפון הנייד ולצחוק שהריבועים לסימון קיימים כבר מראש. הרשימה מתארכת, המשימות שלך לעצמך הן אחרונות בסבב, תמיד מחכות בתור. הפעם מחשבה אחרת, היום זה הפוך, קודם את, אחר-כך היתר. לקום בבוקר, להכין רשימה, לסמן וי על הריבוע הראשון, הריבוע השני, הריבוע השלישי הצטרף גם ל"בוצע" שאת רגילה לענות להם, הפעם עונה לעצמך בקול.  הבוקר נגמר והצהריים התחילו, איתו הגיע גם האומץ, ההחלטה לשנות משהו שחסר לך, זמן לעצמך, דלק להתקדם קדימה, לא לעמוד במקום, לא להישאר במקום, יום שבו את עומדת במקום הוא יום שחבל שנגמר, יום בו לא עשית כלום למען עצמך הוא יום שפספסת בו משהו מהותי משלך. משימות לכולם, עבודה לא נגמרת, אף פעם, כולם יחכו, עכשיו זמן לעצמך.     שבוע טוב. 
לדף הרשומה

חומות. להרוס את אלו שנבנו סביבי.

    בערך בתקופה הזו לפני שנה, הבנתי שאני כבר לא שם. או לפחות לא רוצה להיות. נמאס לי לשלם  X  כדי לחמם את הכסא  Y  שעות ביום, להגיע גמורה מעייפות בכל יום, ולא להפיק מזה תועלת. לא הצלחתי לשלב עוד עבודה וחיים שמעבר למה שהרגיש לי כמו שיעבוד של עצמי כלפי החלטות שעשיתי. החלטות שהפכו להיות פחות רלוונטיות עם הזמן שעבר... אני זוכרת את אחת השיחות האחרונות שניהלתי עם בר באחת ההפסקות. נלחמתי למצוא את עצמי ואת המילים שלי בתוך הקופסה הזו. ברחתי וניסיתי לשבור את אותה מסגרת שהתייצבתי לתוך החומות שלה שלוש שנים קודם לכן. בסוף פשוט הבנתי שהזמן הופך דברים לרלוונטיים יותר או פחות, והחכמה היא לדעת להקשיב לתנודות האלו ולפעול במקום להתחרט בדיעבד.   הא כן, לימודים. זה הנושא שאני מדברת עליו. אם לימודי ספרות וכתיבה יוצרת גרמו לי להפסיק להתעניין, לקרוא או לרצות לכתוב, כנראה שיש איזו טעות בדרך.   אני עובדת כאן מעל לחצי שנה, גרה לבד חצי שנה, חווה אינספור גירויים, מילים, מחשבות, דמויות, צבעים. עומדת בלו"ז סדור של עבודה, אימונים, ביקורים אצל ההורים, חברים, חברות. וגם זמן לבד. השורה התחתונה היא שסופסוף החומות האלה שכלאו אותי לתוך מערכת של חוקים; איסורים ומותרות, נהרסו. מה זאת אומרת נהרסו, אני הרסתי אותן בשתי ידיים. הפעם ההליכה נגד מלווה בידע והבנה של היסודות, אל העומק שלהם. כנראה שכשדברים קורים מתוך רצון ולא הכרח הם הופכים יעילים יותר. אז אני יעילה יותר כלפי עצמי, כנראה. חזרתי לכתוב. חזרתי לקרוא. חזרתי להתעניין בשירה ובמשחקי מילים, רבדים לשוניים, מקורות משתנים. מחשבות מחוץ לקופסה קורמות עור וגידים למשפטים. המשפטים נודדים אל הדף הריק שלי בלהקות של פסקאות ממלאים עמודים מוצאים לעצמם מקום מואר ונוח ניזונים ממני ואני מהם. מייצרים חיים. אני מרוצה. מרגישה שהעניין שלי בעולם עושה סדר בבלאגן ובלאגן בסדר. נדמה לי שזה הרעיון, באלנס.  הומאוסטזיס ויציאה ממנו. מעניין.   נראה כבר לאן זה יוביל...   (פורסם לראשונה בבלוג שלי " נינג'ה מתולתלת " ביום 6/4/14 בשעה 14:31)
לדף הרשומה

קצרצר של בוקר על חיפוש תשובות לחוסר שקט.

העצב מתעורר איתי בבוקר. אני לא בטוחה שאני יכולה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אולי כי זה מכלול. פעם בשבוע אני מתעוררת עם הכבדות הזו על הגב, מתעוררת באיחור של שעה מהזמן שעומד בפני, לא מספיקה לעשות חצי מהדברים שהיתי רוצה להספיק. עייפה. אז אולי העצב הזה זו בכלל עייפות? לא בטוח... משהו לא שלם, פיסת פאזל שחסרה לי לא נותנת לי מנוח ולכו תנסו למצוא את הקצה של האמצע שאפילו לא הלך לאיבוד, פשוט חסר לי. אולי זה פאק בייצור, אולי זה חלק שאני צריכה לייצר בעצמי. אין לדעת.   בוקר. פתחתי את כל האורות כאן הבוקר ואני יושבת במקום השמור שלי, מאחורי החלון עם השמש שהתעוררה ביחד איתי, מאירה את מסך המחשב שלי. שותה את הקפה השני של הבוקר. הטלפון כבר מצלצל ואני מתחילה את שיגרת היום הרביעי לשבוע. לומר שזו שיגרת היום האידיאלית שלי? לא. הייתי מעדיפה להספיק איזו ריצת בוקר, מקלחת טובה, קפה מול הים ושקט. המון שקט. אבל זה מה שיש וצריך, על זה אני מודה ועם זה אני צריכה לטוס קדימה. אז אני עם הקפה מול המחשב, המוזיקה מבינה אותי ואני מציירת לי את היום קצת אחרת, אפילו אם זה רק במחשבה.   הצוות שלי מזכיר לי שאני טובה בדיוק בזמן שאני צריכה את התזכורת הזו. מישהו צריך להזכיר לי לומר לעצמי כל הכבוד מדי פעם על זה שאני טובה במה שאני עושה. יש לי מזל שהם שם, והם מעריכים גם אם הם מראים את זה וגם אם לא. "כל מסמך מסריח שאת כותבת מלמד אותך עוד דבר חדש." – אני צריכה לזכור את זה כדרך קבע, לעצור ולהבין שלכל דבר, אפילו הקטנטן ביותר, יש סיבה וחשיבות.   וכן, הספורט מחזיר אותי לאיזון. כל אחד מהחברים שלי ששואל איך אני מצליחה לרוץ 15 ק"מ בלי הפסקה, שעה וחצי ברצף (01:32 אם נדייק), מקבל את אותה התשובה שזו המדיטציה שלי. תכנית התנתקות פרטית משלי כדי לחזור לשיגרה בנאדם טוב יותר. חילוף אנרגיה ופורקן שאין הרבה דברים בחיים שמשתווים לו.   עד שהעצב יעזוב והשקט יחזור, אני אמצא לעצמי עוד אלף ואחת סיבות לחייך ולהיות מרוצה מהחיים שיש כרגע, מההווה ולא מהעתיד שעוד רחוק (ההווה הוא מה שנשאר...) וכמו שהיא אמרה לי כרגע כשראתה את הדמעות שלי בעיניים: "זה שאת מתכוננת לריצת מרתון, זה לא אומר שאת צריכה לחיות במרתון תמידי."   יאללה, הלכתי לחפש קצת שקט בעשייה. עבודה, שם אולי אמצא תשובות.  
לדף הרשומה

רק קצת עסוקה, לא מתלוננת

"הכתיבה היא חלק ממני אבל קשה לי למלא את החלק של הכתיבה." (משהו שאמרתי פעם למישהו בניסיון להסביר לו למה המשהו הזה שנקרא "כתיבה" לא בא בקלות...) ***   אני עסוקה. כמו כולם. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. אני עובדת, מתאמנת, מבשלת, אוכלת, שותה קפה, מתאמנת, רצה, ישנה (לא הרבה אבל מספיק), נוסעת מגבעתיים לתל-אביב לראשון לציון לגבעתיים... וחוזר חלילה. מבלה זמן איכות עם חברים, מבלה זמן איכות איתי, לפעמים רובצת סתם ככה מבלי לעשות כלום ומקדישה את הזמן לריק כדי למלא אותו שוב.   ולמה כל אלה מעניינים אותי/את מי שקורא את המילים האלה? כי בין לבין לבין אני כותבת. כותבת המון, כותבת בדרכים, כותבת באמצע הלילה במקום לישון, מעבדת את המחשבות למילים תוך כדי שינה או באמצע אימון. מקליטה את עצמי חושבת והופכת את המחשבות למשפטים שלמים שהופכים לפסקאות ואנקדוטות של חיים. לאחרונה חזרתי להתעסק שוב בסיפור ישן שמרגש אותי. כתבתי אותו פעם בז`אנר כתוב אחר ועכשיו אני עובדת קשה ובצעדים בטוחים וקטנים, כדי להפוך אותו למשהו קריא. כרגע הוא נמצא בשלבי שלד צעיר ולא שלם. כשהשלד יעמוד ויפנה לכיוון מסוים, אני אוכל להתחיל לעבוד עליו, לעבות אותו לכדי תוצר שיהיה ראוי לעיני כל מי שיבקש לחלוק איתי את העולם הכתוב שלי.   הכתיבה היא חלק ממני וגם כשאני לא כותבת, אני כל היום עסוקה במילים וניסוחים. אני לא מאמינה במוזה ולמרות זאת היא חלק מההשראה שאני מקבלת מטקסטים כתובים שאני קוראת, מוזיקה שאני מקשיבה לה, אמנות שאני רואה, צעדים ותוך כדי תנועה.   אז אני עסוקה. כמו כולם ואולי גם קצת אחרת. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. כי אני חיה. ומה שבטוח, אני נהנית.   *** התמונה המדוייקת להפליא, לקוחה מ כאן .
לדף הרשומה

רשימות חלקיות על אושר

אני לא כאן כי אני שם. אי שם. אל תשאלו אותי איפה כי זה גם ככה משתנה. המקום לא קבוע בזמנים משתנים שהולכים והופכים קצרים יותר. המרצים שלי מחכים שאספק להם את הסחורה שבאתי לייצר בהחלטה להמשיך ללמוד שם, זה מפעל, זו לא בחירה, זה צורך, זה הכרח, אם יש או אין לי זמן, ממש כמו קצב הנשימה. את המרצה שלך לא יעניין התירוץ שבמקום להושיב את עצמך מול המחשב לעבוד, יצאת לרוץ 8 קילומטרים בזמן משופר ושברת את השיא, אפילו של החברה ההיא שהשתתפה במירוץ תל אביב האחרון. המרצה שלך תחייך לשניה וזהו, כשתספרי לה שאתמול עשית שלוש שעות קפואירה ושכחת את הסינופסיס בבית, את עדיין עובדת עליו, הרעיון עוד בדגירה, את תקועה עם המוזה והתרגיל הזה של הכתיבה על אוכל רק מחזיר אותך שוב ושוב למטבח, למחשבה קדימה, להיזכרות על אורח חיים אחד שהפך לאחר ועכשיו השאיר לו אבק מחייך, שמגיע עד לאי שם בעבר שנשבעת והבטחת לעצמך שלעולם שלעולם לא יחזור. 8 קורסים, 3 ממנ"ים בסמסטר של האו"פ, 3 מתוכם עם ציונים מעל 90, 4 אימונים, 2 ריצות שבועיות (לפחות) של 8 ק"מ (לפחות. הערב למשל רצתי 9!), 2 עבודות שמצאתי רק החודש, פעמיים בשבוע על כל אחת מהן, וכל זה ב-24 שעות כפול 7 וחוזר חלילה. 18 ק"ג הלכו לאיבוד, 18 טון חיוכים נולדו ותפסו את מקומם, 5 מחמאות ביום פלוס (לפחות) 3 חיזוקים של גאווה מאנשים שמכירים באמת מקרוב, 10 פעמים של הצצה למראה, ביום! בחינה מחודשת וחיוך כי עכשיו כבר מותר להגיד שאני ממש מרוצה. 1 אני. אחת. אך ורק אני. מירוץ של הוכחות ועשייה עם ניצחון קבוע בתחרות, שאין בה יותר מאשר מתמודדת אחת ויחידה שמרגישה שלגעת בשמיים זו רק ההתחלה. בלי יומרות, בלי להכביד במילים, בלי לדחוף או להפריע לאחרים, עם לסחוף אחריה מחזרים וחברים. מישהו פעם ניסה להגדיר במקומי מה יעשה אותי מאושרת. החזרתי לו את המילון השלם שכתב על אושר כי לא הצלחתי לקרוא. עכשיו כבר כתבתי לי בראש אחד על עצמי. אושר זו מילה גדולה שצריכה לעמוד בזמנים שלי בריצה למרחקים ארוכים. כמו שזה נראה עכשיו, היא בכושר מעולה, 9 ק"מ בזמן שיא, וזה רק ממשיך, הולך ומשתפר...
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת