00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"זיכרון" נמצאו 22 פוסטים

שתי דקות

  שתי דקות של צפירה בקומה אחד עשרה עם הפנים למרכז תל אביב. שתי דקות שמכילות כל כך הרבה יותר. מהחלון ראיתי איך הרחוב עוצר מלכת. האוטובוסים עצרו באמצע הצומת הקרוב כבר בדקה שלפני, נהגי מוניות השירות פתחו את הדלתות ונתנו לנוסעים את המרחב לצאת, לעצור. מהקומה האחד עשר ראיתי גם את כל הדגלים שרקדו ברוח, שיחקו תופסת עם האור והצל. למעשה, הם עדיין מתחבאים שם, בין הכאב לגבורה שמלווים את הרגעים האלו. הדממה שהיתה כאן היממה אותי, מקום מרכזי, שוקק חיים, מלא עשייה ותנועה ופתאום ברגע אחד של שקט הכול מקבל "השתקה".   את כל מה שהיה לי לכתוב על השבוע המורכב הזה, כבר אמרתי בעבר בצורה הכי טובה שיכלתי , ועל כן אין לי הרבה להוסיף. מה שכן, שתי הדקות האלו הפתיעו אותי בדמעות שקטות. כאב וגאווה הקיפו אותי בזרועות שלובות והזכירו לי שוב כמה מזל יש לי, כמה מזל יש לנו. זה פשוט מן יום כזה, שכל הצרות והקשיים עוצרים ומחכים בצד, בדיוק כמונו. כל מה שנשאר הוא להגיד תודה על זה שהם נלחמו, על כך שלא וויתרו, על שסיכנו הכל וניצלו, כנגד כל הסיכויים. ואסור לנו לשכוח אותם. לא משנה מה. אסור לנו לשכוח אותם. תבכו, תדברו, תזכירו, תשאלו אותם, תקשיבו להם, תתעניינו בהם כמה שרק אפשר ואפילו עד שהם יבקשו מכם לשתוק קצת. תנצלו את הזמן כל עוד הם כאן, הם לא יהיו כאן לנצח. למעשה, אף אחד מאיתנו. להבדיל מהזיכרונות, הם אלמותיים. צריך רק לדאוג לשמור עליהם כאלו...
לדף הרשומה

פרידה

"פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב..."   חצי שנה לקח לי להסתכל על עצמי במראה ולהבין שאני לא יכולה לברוח יותר מהרגש שלי. האמיתי, לא זה שמוצג לכל. זו פרידה שפשוט נמשכת שוב ושוב ושוב. וסירבתי, סירבתי להשלים איתה ולהבין שהגיע הזמן. סירבתי להמשיך הלאה, להפסיק לאהוב אותו. לא רציתי להבין שכדי להתקדם הלאה, אני צריכה, לא צריכה אלא חייבת להתנתק מהרצועות שקושרות אותי לאחור ומפריעות לי לפתוח בספרינט שיפתח מספיק פער כדי שאוכל להנמיך את הקצב והווליום, להנות מקולות הרקע לריצה שלי. הנקישות של כל צעד כשהרגל והאדמה נפגשות, הנשימות שהולכות ומתארכות, הופכות להיות מדודות ומדוייקות ומתמזגות עם הרוח. והרוח, שכל כך כיף ששורקת ומלטפת לי את אגלי הזיעה שעל המצח. כן, בהחלט הגיע הזמן לשוב להנות מכל רגע של חיים, היכרויות חדשות, מרווחי נשימה לא מוכרים, מאתגרים. המון אומץ דרשתי מעצמי על הצעד הזה אבל ניתקתי. כי אני לא מסוגלת לראות את עצמי נקטעת באמצע שוב. והכי כאב לי לדעת שאני קורעת ממנו חלק, מעכבת לו את הסיכויים להחלים יותר מהר. גם לו זה קשה כמוני, אולי יותר. אין לי מושג. אז אחרי חצי שנה, קצת קרסתי אל תוך השקט של עצמי, הבנתי שהסיכוי שאחזור להרגיש את הדבר הזה שאני כל כך כמהה אליו לא יגדל אלמלא אעשה משהו חד. המעשה הזה הונח באופן הכי מובן וטבעי, הכי ברור מאליו, עם כל הכאב שבדבר. לקחתי את השבוע הזה לעצמי, התנתקתי מכולם ומעצמי כדי למצוא את החיבורים שוב, כדי להבין איזה חלק שייך לאיזו פינה של הפאזל. עברתי למצב טייס אוטומט; בלי לרוץ, בלי להרעיש, בלי לספר, בלי לחלוק, בלי לרצות עוד מהכל. הסתפקתי בשקט, בעשייה שקטה, בגשם שכנראה סוגר לנו את החורף היבש הזה (סימבולי משהו...) ששטף לי את הכל, האפיר לי את הימים והשחיר לי את הלילות. אני די בטוחה שזה היה שבוע הגשם הכי עצוב שאני זוכרת מזה הרבה מאוד זמן. וזהו, חצי שנה של פרידה שנמשכה והתארכה לי, לקחה ממני כוחות אחדים והחזיקה בי תקוות שאולי עוד יתעוררו יום אחד, יחזרו בזמן אחר. מה שצריך לקרות יקרה. אני מתחזקת. ודווקא בפורים הזה הורדתי איזו מסכה כבדה שכיסתה לי את האמת. ערימות של איפור כבד שנשטפו בין הגשמים והותירו אותי שוב אני. נקייה וחזקה. לפחות כלפי חוץ. יכול להיות שמבפנים נשארו לי עוד כמה חדרים לנקות. לחיי חגים שמחים, חגיגות
לדף הרשומה

להתראות אדון שוקו

27/11/2013
  בכיתי בלילה כמו ילדה קטנה. לכבות את הטלויזיה הרגיש לי כמו כניעה למציאות שאין לי מושג איך לנשום אותה. ישבתי מול הטלויזיה עד שהעיניים נעצמו מעצמן, על רקע תמונות מתחלפות של איש, שמסמל בשבילי כל כך הרבה בפשטות שאינני בטוחה שיש שמשתווה לה בתרבות עליה גדלתי, עליה אני חיה. זיכרונות הילדות והעבר עלו לי אחד אחר השני. אנשים התחילו להספיד, לספר מיהו אריק בשבילם. ברקע, כל צליל התחיל לזרוק אותי לרגע אחר, כל מילה שהוא שר היא חוט שנקשר לקצה אחר בלב שלי, תופר את תמונת החיים כולה. אריק פשוט שם, הוא היה שם תמיד, גידל אותי, ליווה בקולו את כל מה שאני מכירה, את כל מה שאני זוכרת: אם זה את ימי שבת בבוקר (יום יפה...), אימא שלי היתה מתעוררת מוקדם, נכנסת למטבח או יושבת בסלון, פותרת תשבצים או קוראת עיתון מתחת לקרני שמש שהציצו מהחלון. קולו של אריק העיר את הרקע וכיוון את השבת להיות מה שהיא. או למשל את הרגע בו סיימתי את בית הספר והתגייסתי לצה"ל. אריק גילה לי בסוד איך ההורים שלי מרגישים כשהבכורה שלהם פורשת כנפיים ועפה. אריק היה הראשון שהאמין לי שיש בי אהבה והיא תנצח, וגם כשזו הפסידה בקרב על הלב של מי שהרגיש באותו רגע כ"האחד", הוא המשיך לשיר לי, הוא תמיד שר והקול שלו תמיד הצליח ומצליח לנחם אותי.  ומה עם כל הפעמים בחיים שלי שאריק הזכיר לי שאני יכולה לשנות את העולם או למצוא אוצרות בתוך תפוזים קלופים...  או שבזכותו בין השאר עברתי את המבחן בקולנוע ישראלי בלימודים לפני שנתיים, כשהייתי צריכה לזכור רגעים מ"מציצים" שהצילו לי את הציון, והרי מי לא מכיר את מציצים.- זה נמשך ונמשך וזה לא נגמר.   ואז מודיעים בחדשות שהוא איננו. ורק אתמול בצהריים אמרתי לחברה שזה כל כך משמח שהוא הולך לכתוב לעיתון מעריב, שהמילים הכתובות שלו בהווה יהיו בטח אוצר שווה ערך ששווה לחכות לו. כזה שיפתח את ימי שישי בדיוק המיוחד לו, כמו המוזיקה שעשתה לי את ימי שבת ההם, כשעוד הייתי הילדה היחידה בבית, זו שלימדה את אחיה הקטנים להקשיב לאותה מוזיקה שהיא הכירה מילדות.   רוב המילים שעברו לי בראש נעתקו ממקומן. במקומן נשארו צלילים, מילים אלמותיות ששרות לי נצח. המוזיקה של אריק היא הדבר הכי ישראלי בעיני. הוא האמן עליו גדלתי, זה שמסמל לי בית ומשפחה ואהבה ובגרות... ואין לזה סוף.  
לדף הרשומה

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013
היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה. יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח. השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר.  הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות. זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל. דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה. בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת
לדף הרשומה

שבועה לחייך

05/09/2012
  התמונה מפה נשבעתי שאחייך את כל החיוכים שהוא לא הספיק לחייך בחיים. האמת היא, שבכיתי הרבה פחות ממה שחשבתי שאבכה. אולי כי הבטחתי לו ואולי בגלל שכבר התרגלתי ללבוש את החיוך הזה. אולי פשוט כי חשבתי כמה הוא מותש וכמה הוקל לו לשחרר. השבועה הזו די קשה לקיום, בייחוד בתקופה כל כך מסובכת כמו עכשיו ועם כל הדברים שקורים מסביב ותוך כדי, זה די קשה לשמור על החיוך הזה לפני הכל ולחשוב פרופורציה מהי. אז כן, מזל שיש כמה אנשים שמזכירים לי ועוזרים לי לחייך, בדיוק בזמנים שהכי חשוך והכי עצוב. (כן כן, אני מדברת בדיוק עליך!) בינתיים אני והיא בקשר יומיומי כמעט, כדי לשמור על השפיות ועל הגעגוע המשותף שעדיין לא ברור איך אמורים לחיות איתו. הרגע הקשה ביותר של שתינו, היה רגע מחיקת הטלפון מהנייד. פשוט כדי למנוע את האינסטינקט הבסיסי הזה לקום בבוקר ולהיזכר שיש משהו שאני חייבת חייבת לספר לו לפני הכל ושהוא יפול מצחוק, בדוק!                     אני בטוחה שהוא נופל מצחוק, שהוא אי שם מסתכל ומחייך מתוך החשכה ודי מרוצה בסך הכל ממה שהשאיר כאן. החור הזה בבטן כנראה יישאר לעד ואני אצטרך ללמוד לחיות איתו. בינתיים למדתי שהחיים קצרים מידי בשביל להתעסק בשטויות, שלא כולם מסוגלים להסתכל על העולם כמוך, שהנתינה שלי היא לא אותה נתינה כמו של כל החברים שלי, ושהחברים האמיתיים שלי מלווים אותי גם בשתיקות, לא רק במילים.   לימדת אותי לחיות את החיים ולא להתחרט על כלום, לימדת אותי לאהוב את עצמי היום, כי מי יודע לאן נגיע מחר. לימדת אותי לחייך גם כשעצוב, לצחוק גם כשבא לבכות ולחיות. העיקר הוא לא להפסיק לחיות. לא אשכח אותך לעולם. אוהבת אותך. אז לחייך!
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת