00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"התחלה" נמצאו 21 פוסטים

אם קשה והעליה תלולה מדי, תני למישהו יד כדי שיעזור לך קצת...

  נעלמתי. לא שנעלמתי בכלל, אלא מהכתיבה כאן לאחרונה ולא שהפסקתי לכתוב, אני פשוט לא מוצאת את הזמן לכתוב  לבלוג  בין העיסוקים האחרים שלי.  לכתוב אני כותבת בין הדפים הלבנים והעפרונות לבין מסמכי הWORD שבסוף כנראה יהפכו למסמך אחד גדול עם התחלה-אמצע-סוף וייצר איזשהו עולם שלם של מה שעבר לי בראש ב<הכנס כאן תקופת זמן משוערת של כמה זמן ייקח לי לסיים לכתוב ולעשות עם זה משהו>. כך או כך, אני בעליה. עליה קשה, עליה שעושה לי שוב בית ספר על כמה קושי מזמן נסיונות ואתגרים חדשים, מבחנים שעושים חדש לעמוד מולם ולהצליח. אבל זו עדיין עליה ואני עדיין בתחילתה, כך שמוקדם מדי לסכם אותה. בין ריצת שטח אחת לשניה, אני בתקופת מעבר, מן המתנה כזו ובין מצבי עניינים שונים ואחרים מאלו שחזיתי שאתמודד איתם כרגע. אני מגלה בעצמי שוב כוחות מסוג אחר וגם יכולות מסוג אחר להשלים או לשנות מצבים, לקבל החלטות אמיצות שלאו דווקא מקלות איתי, והאמת? די גאה בעצמי על כך. לשמחתי, יש סביבי אנשים שלא מרפים ממני, לטוב ולרע (וגם כשזה לרע, זה בד"כ טוב, פשוט לא את הכל נעים לשמוע...) ונותנים לי יד, כדי למשוך אותי קדימה ולהמשיך לנוע. לא לחזור אחורנית, לא להיתקע במקום, ללמוד לקבל החלטות, להתמודד עם המציאות והמצב הנתון בדרך הכי טובה שאפשר באותו הרגע, למצוא את הדרך להשתפר, לחסוך אנרגיות מיותרות, לשמור כוחות להמשך - כי הוא לאו דווקא יהפוך קל יותר, רק אני אהפוך לחכמה וחזקה יותר.   אעצור כאן וברשות קוראיי היקרים, את הפירוט והסיפורים הארוכים, אשמור למועד מאוחר יותר.  שיהיה שבוע טוב, אני.
לדף הרשומה

חומות. להרוס את אלו שנבנו סביבי.

    בערך בתקופה הזו לפני שנה, הבנתי שאני כבר לא שם. או לפחות לא רוצה להיות. נמאס לי לשלם  X  כדי לחמם את הכסא  Y  שעות ביום, להגיע גמורה מעייפות בכל יום, ולא להפיק מזה תועלת. לא הצלחתי לשלב עוד עבודה וחיים שמעבר למה שהרגיש לי כמו שיעבוד של עצמי כלפי החלטות שעשיתי. החלטות שהפכו להיות פחות רלוונטיות עם הזמן שעבר... אני זוכרת את אחת השיחות האחרונות שניהלתי עם בר באחת ההפסקות. נלחמתי למצוא את עצמי ואת המילים שלי בתוך הקופסה הזו. ברחתי וניסיתי לשבור את אותה מסגרת שהתייצבתי לתוך החומות שלה שלוש שנים קודם לכן. בסוף פשוט הבנתי שהזמן הופך דברים לרלוונטיים יותר או פחות, והחכמה היא לדעת להקשיב לתנודות האלו ולפעול במקום להתחרט בדיעבד.   הא כן, לימודים. זה הנושא שאני מדברת עליו. אם לימודי ספרות וכתיבה יוצרת גרמו לי להפסיק להתעניין, לקרוא או לרצות לכתוב, כנראה שיש איזו טעות בדרך.   אני עובדת כאן מעל לחצי שנה, גרה לבד חצי שנה, חווה אינספור גירויים, מילים, מחשבות, דמויות, צבעים. עומדת בלו"ז סדור של עבודה, אימונים, ביקורים אצל ההורים, חברים, חברות. וגם זמן לבד. השורה התחתונה היא שסופסוף החומות האלה שכלאו אותי לתוך מערכת של חוקים; איסורים ומותרות, נהרסו. מה זאת אומרת נהרסו, אני הרסתי אותן בשתי ידיים. הפעם ההליכה נגד מלווה בידע והבנה של היסודות, אל העומק שלהם. כנראה שכשדברים קורים מתוך רצון ולא הכרח הם הופכים יעילים יותר. אז אני יעילה יותר כלפי עצמי, כנראה. חזרתי לכתוב. חזרתי לקרוא. חזרתי להתעניין בשירה ובמשחקי מילים, רבדים לשוניים, מקורות משתנים. מחשבות מחוץ לקופסה קורמות עור וגידים למשפטים. המשפטים נודדים אל הדף הריק שלי בלהקות של פסקאות ממלאים עמודים מוצאים לעצמם מקום מואר ונוח ניזונים ממני ואני מהם. מייצרים חיים. אני מרוצה. מרגישה שהעניין שלי בעולם עושה סדר בבלאגן ובלאגן בסדר. נדמה לי שזה הרעיון, באלנס.  הומאוסטזיס ויציאה ממנו. מעניין.   נראה כבר לאן זה יוביל...   (פורסם לראשונה בבלוג שלי " נינג'ה מתולתלת " ביום 6/4/14 בשעה 14:31)
לדף הרשומה

קפיצה קטנה ליום כיפור- היום ולפני שנה...

  שנה שלמה של שקט כדי להיזכר ברעש שלפני. אני כל כך בתוך זה ששכחתי כבר איך היה קודם. עברה שנה שלמה ואני רק יודעת שהשנה הזו הולידה ממני את האמת, את מי שניסתה ורצתה להיות שם כל הזמן הזה ולא היה לה מקום. שנה שלמה של שקט עברה, ויום הכיפורים הוא בדיוק הזמן. הזמן לסלוח לעצמי על שנים של הזנחה, נפשית ופיזית. זמן לסלוח לאנשים סביבי שראו ולא ידעו איך לעזור לי וגם לאלה שבכלל לא יודעים על מה אני מדברת והרי תמיד הייתי נורא שמחה וחייכנית ולא הראיתי סבל... אני רק למדתי שהכל יחסי. זמן לחשוב על דרכים חדשות לפצות ולכפר על מה שעוד לא הגעתי אליו, על הדברים שחסרים לי, על מה אני רוצה להשיג ועל מה אני רוצה לוותר. זמן טוב לנקיון, לשקט, לרעש, לחיים...   שנה שלמה שהיא עולם ומלואו והרי קרה בה כל כך הרבה: הרגלים, שינויים, התחלות, סיומים, ריבים, סליחות, כעסים, הבנות, אהבות, אכזבות. מהכל למדתי. את מה שחשוב אני לוקחת איתי ומעתיקה לראשית הדף החדש, את מה שלא אני משאירה מאחור ולא מסתכלת לשם.   שתהיה שנה טובה ושמחה, שנה של התפתחויות, שינויים, צמיחה ולמידה אינסופית. שנחווה, נאהב, נחייך, נרקוד ונכיר את עצמינו בגבהים חדשים, כאלה שטרם הספקנו לטפס אליהם. צום מעניין, מאתגר וטוב לצמים (אני בינהם).   גמר חתימה טובה. טל
לדף הרשומה

אפקט המגנט ("תעביר את זה הלאה")

אני רק צריכה לזכור תמיד שחלק מהעניין של להעביר את זה הלאה, זה להיות קשוחה אבל קשובה. יודעת מתי לדרוש התמודדות מוגברת יותר מאותם אלה שביקשו את עזרתי, ומתי להושיט את היד או להניח את ידי על כתפם כדי לתת להם דחיפה קדימה. להמשיך להזכיר להם שעוד קצת ומגיעים ליעד. ואז נציב את היעד הבא... הרבה אנשים רואים את זה כמלחמה, אני רואה בזה דרך, חיים שלמים, אני כאן ואני אי שם בקו האופק. הוא גם ככה מתרחק כל הזמן. אין תחנה סופית. אם הייתי נלחמת כבר הייתי מפסידה מזמן, וזה מה שחשוב לי להזכיר, ולעזור למצוא את הדרך להנות מזה באמת, מבפנים. האמת היא שאני גאה להיות מקור השראה לאחרים, זה מחזק אותי ושוטף במוטיבציה. זה בכלל די מפתיע אותי איך בתקופת זמן קצרה כל כך השתניתי והתפתחתי עד כדי שהצלחתי למשוך אחרים אחרי. לפעמים אני לא זוכרת בכלל איך הייתי קודם. (מישהו הזכיר לידה מחדש?) אתמול מישהו אמר לי שזה קצת דומה לאלה שמחזירים בתשובה דווקא את האנשים הרחוקים ביותר מהדת. אבל זה הגיוני, ככה הוא אמר, כי הם אלה שהכי צריכים את התשובה, אנשים אבודים. אני לא בטוחה לגבי האבדון אבל אני מבינה למה הוא מתכוון. אז אני מעבירה את זה הלאה. כי אם עשיתי את  השינוי  בעצמי אין סיבה שלא אפיץ את הבשורה ואגרום לאחרים ללכת איתי, זה הרבה יותר כיף ללכת את הדרך הזו ביחד. ("אחרים לבד איתך...") אז אתמול בערב זה קרה, קבוצת הליכה של כמה חברות. אני הרמתי את הכפפה, הן זרקו כדורים והצטרפו. אני בכושר שלי, הן בשלהן, אחת מושכת את השניה וכך נגדל ונצמח. נמשוך עוד אנשים אלינו. ממש קבוצת"אפקט המגנט". ובנימה אישית: שבוע שלם בלי ספורט, מי היה מאמין שהגוף שלי צמא לתנועה באופן נואש כל-כך. פעם הייתי צריכה לשכנע את עצמי לצאת להתאמן. אז היתה בעיקר הליכה, וקצת ריצה כי אני לא יכולה בלי. הברך כבר בסדר, הפצע מחלים והכל חוזר לתפקד. לא רציני. אני הרי נינג`ה אחרי הכל.. ;) * * * ועוד קטנה לפני סיום: פתחתי בלוג נוסף, לא במקום אלא מקביל לכאן, קצת שונה במהות, שונה בתוכן, שונה באופי הכתיבה בו...   אני לא נוטשת את הפרדס, לא לדאוג. רק קצת משתכפלת, מגדילה מחשבות, מתפתחת. אשמח אם תכנסו, אעריך ואהיה
לדף הרשומה

חיה חלומות

27/03/2013
  אפשר לחלום כל החיים ואפשר לחיות את החלום. הרבה זמן חלמתי ועכשיו אני חיה את מה שחלמתי, הכי חיה שיש. לרגע לא מפסיקה, ומפה יש לי אינסוף יכולות ואפשרויות. זה מוזר ואני עדיין לא בטוחה שאני יודעת איך להכיל את כל השינוי הזה, זה קרה בחצי שנה וזה שינה לי את כל ההסתכלות על החיים ועל עצמי. המראה מראה לי מישהי שפעם היתה מחייכת רק אם יש סיבה מספיק טובה לכך, היום אני רואה בה אישה שאין לה שום סיבה לא לחייך. אחת שקושי הוא טריגר לעבוד קשה יותר, שהמטרות שלה יותר חזקות מהרוח, שהיכולות שלה תמיד מחפשות אתגרים חדשים, רק בשביל לא להשתעמם. אף פעם, אף פעם לא משעמם. בשבוע שעבר היינו בוינגייט. אני לא חושבת שאי פעם הייתי מוכנה כל כך ומרוכזת כל כך, אפילו היציבה השתנתה לי וזה לא מובן מאליו. חמישה אימונים, שלושה ימים, שורה ראשונה באמצע מול העיניים של המורים, ואינסוף השראה. יש בזה משהו מרגש שזר כנראה לא יבין, אולי רק המאמן שלי מצליח. כמעט שבע שנות קפואירה ואף פעם לא הייתי מוכנה כמו עכשיו. הכושר בשיא שלא היכרתי, המורל שלי בשמיים, אני נהנית מהדרך (זו לא פירסומת לרכבת), המוטיבציה שלי ללמוד מהדהדת בקול מתגבר וההשראה פשוט נשאבת לתוכי באופן טבעי שמנקה את האוויר, היא מרעננת והיא מושכת אותי קדימה. עוד ועוד קדימה. בפסח שעבר הייתי שבר כלי. אז זה לא היה נראה ככה, אבל במבט לאחור וראיה מפוקחת יותר, כל כך הרבה השתנה לי. אני כבר לא תלויה ונשרכת מאחור. אני נקייה, חזקה וחכמה יותר, דוחפת אחרים קדימה, מסוגלת להתמודד עם מה שיבוא, לטוב ולרע ולטוב. התקעקעתי השבוע בסמל האינסוף על הגב, בין השכמות. זה הקעקוע השני במספר שלי, כנראה שלא האחרון, אבל זה לא משנה עכשיו. הוא נעשה בציון יום חצי השנה של חיי החדשים, מציין יכולת אינסופית אחרי ששיניתי את הכל; השלתי מעצמי רבע מהמשקל, גיליתי בעצמי עוד ועוד כוחות בלי סוף. עכשיו אני יודעת בוודאות שהם שם, וברגעי משבר אדע לחזור לאחור ואיזכר במה שיוביל אותי קדימה, תמיד קדימה [  ועל זה נאמר: טפו טפו טפו בלי עין רעה ].   ה וכחתי לעצמי שאין דבר שמפריע לי להגשים חלומות ישנים או חדשים. זו כמעט תחושת הקתרזיס. ואולי לא רק כמעט...
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת