00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"התחדשות" נמצאו 9 פוסטים

אז מה הולך? למעשה הכל רץ...

אני לא מצליחה לכתוב פה כי אני עסוקה בכתיבה שמחוץ למרחב הציבורי לעת עתה. בין ריצה אחת לשניה, מרוץ לילה או מקצה 10 ק"מ במרתון טבריה, אני מוצאת את עצמי נושמת עמוק ושומרת את רוב המחשבות שלי לכתיבה הפרטית שלי, עד שאגיע לנקודה שיהיה אפשר לשחרר את זה החוצה. זה מאוד לא קל להספיק בעשרים וארבע שעות להתאמן לפחות שעה (בימים קלים זה מסתכם בריצה של שעה אחת, בימים עמוסים יותר זה ריצה של שעה וחצי לפחות+ אימון חיזוק+ שחרור+ מפגשים חברתיים עם אותם אנשים שמתאמנים איתי, ועוד לא הזכרתי את הריצות שאורכות 3 שעות...) זו תקופה עמוסה, הכל רץ, מסביב לשעון, מסביב לעצמי, אין לי המון זמן לעצמי וכשיש לי אני משתדלת לנצל אותו עם מוזיקה נכונה, כתיבה, קריאה (בעיקר באוטובוסים וגם שם אני די צולעת עם זה, מודה) ותכנון שבועי, ככה אני כרגע- רצה משבוע לשבוע...  אני בשבוע 12 לתכנית אימונים לקראת מרתון ת"א שבסוף פברואר, מכניסה ריצה בכל מקום וזמן שיכולה, לפי התכנית. זה לא תמיד קל ולא תמיד נוח אבל זה ממלא אותי בכל כך הרבה טוב ומנקה ממני את כל הרע, שאין תלונות. אפילו הבוקר כששאלתי את עצמי ברבע לחמש בבוקר "מה לעזאזל חשבת לעצמך כשכיוונת שעון לשעה הזויה כל כך?" הצלחתי למצוא לפחות 10 סיבות (אחת לכל ק"מ שרצתי) והרגשתי בסיום הריצה הרבה יותר טוב. אז הנה אני רצה לי אל עבר היעד, ואחריו יבוא היעד הבא, ותכניות חדשות והישגים אחרים שיסומנו.   חזרתי לגשש אחר דירה. חייבת את זה לעצמי, צריכה למצוא את העצמאות הנכונה לי ולהתמקם בתוכה בנוחות. אני חושבת שזה השלב הראשון של כל הדברים שאני רוצה ומקווה להשיג בשנה החדשה הזו וזה ישדרג אותי ואת אורח החיים שלי באופן שאין שני לו, ואין לי ספקות לגבי זה.   יש המון דברים שקורים מסביב, חברים באים והולכים, מוצאת את עצמי מתמודדת עם עומסים רגשיים, עומסים בעבודה או בבית או סתם עומס שאי אפשר לשים עליו את האצבע. זו פשוט תקופה כזו.   אז הכל רץ, ואני בדרך לחידושים, ליעדים, להישגים. בעוד שבוע וחצי מתחילה לימודים חדשים, קורס מאמני חדר כושר. עוד קצת אינטנסיביות של ידע ועניין, זה יכניס לי הרבה אור לשיגרה, אין לי ספק בזה. אני מתרגשת, אני לחוצה, אני מפחדת, אני נחושה...   מה
לדף הרשומה

זינוק לחיים האמיתיים

זה לא שלא ידעתי שעכשיו הכל יהיה אחרת, יתחיל מחדש. זה נהיה מאתגר. מאתגר זה טוב. אני לומדת להכיר את עצמי מחדש ולאהוב את מה שאני רואה מולי בכל יום. זה לא פשוט, הרבה השתנה וזה כבר מזמן לא רק המראה החיצוני. בעצם, המראה החיצוני הוא האחרון בשיירה של שינויים שצריך להתרגל אליהם. לאט לאט, צעד צעד – כמו בכל התהליך, כל בכל תהליך. * הוא הרגיש שזה מתקדם לו מהר, למרות שזה נעשה בצעדים קטנים ומינונים מדוייקים, מבחינתי לפחות. אני צריכה גם לזכור שזה מאוד אינדיוידואלי ובכלל, אם אחד רואה את העולם באופן מסויים, זה רק אומר שהאחר רואה אותו אחרת. המון השתנה והכול חדש לי. הפעם האחרונה שעמדתי בסיטואציה הזו מול אינטימיות כזו היתה לפני יותר משנה; לראות, להכיר, להתקרב, להתחבר, לחוות את הכל מהיסוד, צעדים ראשונים מבלי לדעת בוודאות לאן הם מובילים, אם בכלל. מכשולים לא חסרים. עם הכל נתמודד. אז לא. והכול ממש בסדר. אני מביטה על עצמי במראה ומבינה שזו כבר לא אותה הדרך כמו שהכרתי אותה פעם, משהו השתנה, צריך ללמוד את זה מחדש. גלי אומרת שזה טוב, שחזרתי לשם, קפצתי למים, ניסיתי, התנסיתי, חוויתי. ואני ממשיכה לעמוד זקוף ולהתקדם קדימה, רק קדימה, שום דבר לא יפיל אותי כי יש לי את הכוחות להתמודד עם הכל. לאט לאט, בלי לחץ. * התהליך הזה לא מתכוון להיגמר אי פעם והאתגר האמיתי יהיה לשמור על ההישג. והרי ידוע שלשמור על ההישגים זו משימה לא פחות קשה מלהגיע אליהם. אבל אני מאמינה בעצמי. היום אני יודעת שאין דבר שאני לא יכולה לעשות ולראות ולהצליח בו. הכל עניין של רצון. אני רוצה ובגלל זה אני גם אצליח. אם זה תלוי בי (וזה תלוי רק בי), הרי שאין אופציה אחרת.    שבת שלום...
לדף הרשומה

נתק זמן (ברכבת)

הרגעים האלה ברכבת, כשאתה כבר אחרי מחצית הדרך אל היעד הסופי שלך, הם הרגעים הכי מעיקים: מצד אחד, השקט מלטף ומאפשר לך להתרוקן מכל המחשבות, מצד שני השלפוחית לוחצת. מצד שלישי, התרוקנות הרכבת משאירה מן חלל ריק וקפוא, שלא משנה כמה חם בחוץ, תמיד יסמרו לך השיערות בידיים והתחושה של הצמרמורת מתחזקת בעיקר באיברים המכוסים שלך, ומצד רביעי.. אוף, רק להגיע כבר! בחצי הדרך הראשון, השקעת זמן בקריאה ועריכה. טקסטים חדשים שלך, או מילים של אחרים. מה זה חשוב? העיקר הוא להעביר את הזמן בכמה שפחות רחמים עצמיים וכמה שיותר יעילות. הספר של קימל שרצית לקרוא כבר ממש מזמן מחכה לך בתיק, אקטואלי מתמיד, נעלב מכמות המסמכים שמקדימים את פתיחתו. "אל דאגה, גם זמנך יגיע בקרוב", לחשת לו ללא מילים. הנסיעה באמת נעימה ונקייה וזה נחמד שעל שקיות הזבל שבין כל ארבעה מושבים, מאחלים לך ומקיימים. Creep של רדיוהד נשמה מהקומה התחתונה של הרכבת. מישהו שומע בלי אוזניות וחולק עם כולם את מצב הרוח שלו באותו רגע. לי אין קליטה באייפון, וכשאין לי קליטה אני בקליטה מלאה. עם עצמי, מול עצמי, ושיזדיין כל העולם! אולי הקילופים האלה רק מסמלים את ההתחדשות שתבוא אחרי ההווה. כמו נחש שמשיל את העור והופך ליפה יותר, מלוטש יותר. כנראה שככה זה עכשיו. קרני השמש נכנסות דרך החלון ומבליטות את כל הנמשים החדשים שהצטרפו ותפסו עליי טרמפ בביקור האחרון בים. לפעמים נדמה שעצם הנסיעה עצמה היא הדרך להתנתקות ולנקיון. אולי אפשר או צריך, סתם ככה, אחת לכמה זמן, לבחור לי יעד לא ידוע ולנסוע. להקשיב לעצמי, לסביבה, לכרוז שמדווח על כל תחנה ויחד איתו לעבור בין התחנות בתוך המחשבה. זה מוציא ממני הרבה תובנות, הרבה מילים. ולכל מילה שלי הרי יש משמעות, גם אם היא לא כל-כך מובנת... * * ולא, לא שכחתי להגיד לך תודה ולהזכיר את ההשראה התמידית ל לאבד את הראש :  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1768039  - זו אחת הרשומות האהובות עליי שלך, ובנסיעות ארוכות ובמיוחד תוך כדי כתיבה, היא עולה לי ומזכירה כמה דברים. כמו למשל, לקחת פסק זמן ולא לחשוב...      שבת שלום  ( התמונה לקוחה מפה )
לדף הרשומה

הימים האלה

זה מסוג הימים האלה, שהמוזה לא מתישבת עלי נכון עם אור השמש שקורץ לי מבעד לחלון ואני מתעוררת קצת חמוצה. השעה היתה כבר 10:00 בבוקר, ואמנם זה החופש הגדול שלי (והנחיתה אל "אחרי החגים" של רוב השאר), אבל ראבק, תתעוררי ותתחילי לחיות את היום! ולחשוב שעד לפני חודש, עשר בבוקר היתה בשבילך שעה של הקפה השני של הבוקר טוב וגם עמוס לך וכמעט אמצע יום עבודה. חשק לצאת למפגש אינטימי עם השמש (אפילו לא על חוף הים ) לא היה לי וגם מצב הרוח לא היה במיטבו. בהחלטה של רגע אחרון, הברזתי לשמש מהדייט הלוהט ברחובות העיר .
לדף הרשומה

שאלה של פחד

06/10/2010
הסתכלתי לפחד ישר לתוך העיניים, ראיתי רק את ההשתקפות של עצמי. לא יותר. קטנה ומזערית כל-כך בעולם אדיר ומשוגע כזה. תגידו, מי ערב לכך שאצליח?   זה לא פשוט לאבד את הכל ולהתחיל שוב מאפס. הכל ריק, הכל שקט. חדש ישר מהניילונים. וליד כל העוצמה הזו - האמונה שקטה מידי. ומי בכלל יודע האם הפחד יחלוף?   זו רק אני, בים של שאלות לרוב ללא תשובות פשוטות. הכרישים מתרבים, מסתובבים חופשי מסביב ולך תנסה אתה לחמוק מהם וגם להתקדם. ואיך בכלל ממשיכים הלאה בלי להתקע שם מאחור?
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת