00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"הבנה" נמצאו 7 פוסטים

פרידה

"פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב..."   חצי שנה לקח לי להסתכל על עצמי במראה ולהבין שאני לא יכולה לברוח יותר מהרגש שלי. האמיתי, לא זה שמוצג לכל. זו פרידה שפשוט נמשכת שוב ושוב ושוב. וסירבתי, סירבתי להשלים איתה ולהבין שהגיע הזמן. סירבתי להמשיך הלאה, להפסיק לאהוב אותו. לא רציתי להבין שכדי להתקדם הלאה, אני צריכה, לא צריכה אלא חייבת להתנתק מהרצועות שקושרות אותי לאחור ומפריעות לי לפתוח בספרינט שיפתח מספיק פער כדי שאוכל להנמיך את הקצב והווליום, להנות מקולות הרקע לריצה שלי. הנקישות של כל צעד כשהרגל והאדמה נפגשות, הנשימות שהולכות ומתארכות, הופכות להיות מדודות ומדוייקות ומתמזגות עם הרוח. והרוח, שכל כך כיף ששורקת ומלטפת לי את אגלי הזיעה שעל המצח. כן, בהחלט הגיע הזמן לשוב להנות מכל רגע של חיים, היכרויות חדשות, מרווחי נשימה לא מוכרים, מאתגרים. המון אומץ דרשתי מעצמי על הצעד הזה אבל ניתקתי. כי אני לא מסוגלת לראות את עצמי נקטעת באמצע שוב. והכי כאב לי לדעת שאני קורעת ממנו חלק, מעכבת לו את הסיכויים להחלים יותר מהר. גם לו זה קשה כמוני, אולי יותר. אין לי מושג. אז אחרי חצי שנה, קצת קרסתי אל תוך השקט של עצמי, הבנתי שהסיכוי שאחזור להרגיש את הדבר הזה שאני כל כך כמהה אליו לא יגדל אלמלא אעשה משהו חד. המעשה הזה הונח באופן הכי מובן וטבעי, הכי ברור מאליו, עם כל הכאב שבדבר. לקחתי את השבוע הזה לעצמי, התנתקתי מכולם ומעצמי כדי למצוא את החיבורים שוב, כדי להבין איזה חלק שייך לאיזו פינה של הפאזל. עברתי למצב טייס אוטומט; בלי לרוץ, בלי להרעיש, בלי לספר, בלי לחלוק, בלי לרצות עוד מהכל. הסתפקתי בשקט, בעשייה שקטה, בגשם שכנראה סוגר לנו את החורף היבש הזה (סימבולי משהו...) ששטף לי את הכל, האפיר לי את הימים והשחיר לי את הלילות. אני די בטוחה שזה היה שבוע הגשם הכי עצוב שאני זוכרת מזה הרבה מאוד זמן. וזהו, חצי שנה של פרידה שנמשכה והתארכה לי, לקחה ממני כוחות אחדים והחזיקה בי תקוות שאולי עוד יתעוררו יום אחד, יחזרו בזמן אחר. מה שצריך לקרות יקרה. אני מתחזקת. ודווקא בפורים הזה הורדתי איזו מסכה כבדה שכיסתה לי את האמת. ערימות של איפור כבד שנשטפו בין הגשמים והותירו אותי שוב אני. נקייה וחזקה. לפחות כלפי חוץ. יכול להיות שמבפנים נשארו לי עוד כמה חדרים לנקות. לחיי חגים שמחים, חגיגות
לדף הרשומה

תלוי (רק בי)- הפיל הכחול - שיר ליום פעמיים כי טוב!

אין מקום גבוה, "אין מקום רחוק, אם אני ארצה, גם שם אוכל לנגוע,     עכשיו אני מבין,  עכשיו אני יודע, הכל תלוי רק בִּי ..."
לדף הרשומה

מחשבת מסלול מחדש

יש רגעים כאלה, כמו מן הארה של אמצע יום קיצי מעיק, שאני מבינה שעד שלא אשחרר את כל מה שיצקתי לתוכי במשך ימים ארוכים ומתישים, לא אצליח להמשיך הלאה ולחזור לעצמי. אותם רגעים, בהם הכאב והעצב סיימו לבצע את פעולת ההשתלטות שלהם ולעטוף אותי בצבע זר, כזה שלא הולם אותי. ואז אני מחליטה לשתוק, להתנתק, להתרחק מכל מי שנמצא בסביבה הקרובה שלי וגם הרחוקה, רק כדי לחשב מסלול מחדש.   הוא, אמר לי השבוע שיש לי משהו עצוב מידי בעיניים ושהוא לא מצליח להבין אותי, להתמודד עם זה. קצת התאכזבתי לשמוע את זה ממנו .
לדף הרשומה

פספוס

הרגע שאחרי. ולא אותו אחד כשזה רלוונטי ומבעיר עצמות. ההבנה מגיעה באיחור והרגש מתמזג עם האור ומסנוור, כך שהחרטה שורפת פיוז אחד מיותר (מיותר למי?). הגעה באיחור של שניה, אותה שניה שלא תחזור וכבר תשנה את הכל, תרעיד את הקול כשהמבט יצטלב בעיני שניהם ויזעק להם. אותה שניה שהיתה ועברה כבר לא תביט לאחור. תחושה של ריק במקום שהיה מלא לפני, כמו חור בתוך שקית שוקו מתוק שתכננת לשתות בשקיקה, שמטפטפת ומכתימה את החולצה הלבנה בצבע אפור מכוער. עד שנגמר.   רגע קטן של פספוס אחד, שמעתה יהיה .
לדף הרשומה

להמריא עם החיים

לא. לא עליתי על טיסה ליעד מותאם לאיזה סוף שבוע ספונטני באירופה (הלוואי!). אחרי יום לא פשוט, עמוס ברגשות כבדים והרבה בלבולים, הגעתי לשערי נמל התעופה עם החברה הכי טובה. האמת שעד הרגע בו עלינו על הכביש המוביל לתוך השדה בדרך אל טרמינל 3 בכלל לא ידעתי לאן מועדות פניי. ("המקום היחידי שיותר טוב מהים.. יותר מהכינרת גם.."). אם כבר מדברים על נתב"ג, אני בכלל לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שטיילתי בין אולמות הנוסעים ושורות החנויות המקשטות ומקדמות את השקט העצום הזה שכלוא בתוך חדר אחד אינסופי שמשנה את הכל. (אולי באמת הגיע הזמן לבחור יעד ולצאת לחופשה?!) המון אנשים עברו סביבי היום, רעש והמולת העיר הגדולה החליפו את עצמם בדריכות ומוכנות של אילו המתכננים את ימיהם הקרובים בדרכם אל מחוץ לכותלי הארץ הקטנה. בורחים או נופשים או סתם מתנקים. כל התשובות נכונות ואין נכון או לא. אני ביניהם, רק ישבתי שם בצד וצפיתי בעוברים ושבים. הרחתי את ההתרגשות מסביב, את ההמראה אל השחקים והזריקה של כל מה שלא חשוב לאחור. ובשיחה שקטה עם חברה טובה, ישבתי והבנתי את מה שהיתי צריכה להבין כבר לפני הרבה זמן (ואבוי למי שיגיד לי "אמרתי לך"). חלון ראווה גדול פרש בפניי את החופש. שדות ירוקים בוהקים ושמים כחולים כהים מכוסים עננים שהורידו גשמים חזקים שניקו וחיזקו וחיבקו את הרגש המתלקח ומתפרץ מתוכי. קרני שמש שובבות הציצו והאירו את הילתו של הרגש, קשת בענן פרשה את צבעיה כסרט הקושר מתנה הישר לידי כל מי שרק חולם. מילים. מדהים איך משמעות אחת יכולה להישמע אחרת ברגע שאחריה. כשהראש מתנקה והנפש משחררת, כל מה שנותר הוא לנשום עמוק ולהשתחרר מהעול. מהכל. לתת לעצמי תפיחה על השכם כי מגיע לי, להודות בטוב שבי לפני המגרעות ולדעת שמכאן את הטוב פחות, נותר לשפר ולשנות. מבט אל חלון הראווה הגדול באולם שמשקיף אל השחקים האינסופיים של העולם, כמו אל החיים. מטוסים מתניעים מנוע וממריאים אל יעדים בלתי נגמרים. חיים שברגע אחד מרגישים כעומדים ואולי פשוט ממתינים לטיסה הבאה, להמראה של פעם אחת שבשבילי תהיה הפעם ה-נכונה. ההתנקות הזו מול השמיים שהם הגבול שלא קיים, עשתה לי משהו היום. אולי היא החזירה לי את הרגליים אל הקרקע והזכירה לי כמה מעלות חיוניות יש לי בתוכי. (בסוף אלמד להעריך את עצמי מספיק כמו שמגיע לי.) בין קשתות מעוטרות בשלל צבעים מרהיבים,
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת