00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"דרך" נמצאו 20 פוסטים

לכאן או לכאן

( התמונה מכאן ) כמעט שנה עברה והיא עדיין עומדת באותו המקום בדיוק, צופה על אותו הנוף ומרגישה את אותם הדברים. בנאלי, מאוס, לעוס וכואב. היא מלאת געגועים וחלומות על אותו הדבר, אותם העיניים הטובות אותן היא אוהבת, ולא מפסיקה. הנתק לא מצליח להיות נתק כי הלב לא יכול להיות מנותק מהגוף אליו הוא שייך. כמעט שנה עברה, והיא עדיין בצומת הדרכים הזו, לא יודעת לאן ללכת. כל נסיונותיהם של העוברים ושבים לכוון אותה, להסיט את מסלולה, לשנות את פניה ועיניה אל צד הפוך – כשלו.   עכשיו נשאר להחליט, ביחד או לחוד. הם צריכים לקבל החלטה משותפת וליישם, לפנות לכאן או לכאן. ומכאן כבר להמציא את הדרך מחדש.   “.If you don't know where you are going, any road will get you there”   Lewis Carroll - -
לדף הרשומה

עמידה ביעדים

26/11/2013
אני אף פעם לא באמת יודעת ירגיש לכבוש את היעד הבא, עד שאגיע אליו...  לפעמים זה מרגש עד צמרמורת מכף רגל ועד תלתל ג'ינג'י שעל ראשי, ולפעמים אני מדלגת על זה במהירות אדישה, משום שהיעד הבא כבר ממש מעבר לפינה והנוכחי לא מספיק לי. מודה ומתוודה – כמו שעם האוכל בא התיאבון, כך עם ההצלחה באות השאיפות הגרידיות שיש לי. אבל פעם בכמה זמן, יש מן יעד כזה שממש מתחשק לי לעבור וזה דווקא זה שלא מגיע בקלות. אני נלחמת עבורו בשיניים במשך תקופה מסויימת ומחכה לו בסבלנות מעבר לפינה... וכשהוא מגיע, אחחח, כשהוא מגיע מושג האדישות נמחק מהלקסיקון שלי ואני מתרגשת עד ששיערות הידיים סומרות לי. אני ממשיכה ומפמפמת את אותו הכיבוש כדי להזכיר לעצמי ולסביבה כמה נלחמתי בעבורו, כמה השתדלתי, לא ויתרתי, ניסיתי וניסיתי שוב, וניסיתי שוב להילחם כדי להצליח.  מישהו אמר לי פעם שכישלון הוא הרגע בו מפסיקים לנסות, אז אם אני באמת רוצה משהו אני פשוט צריכה להמשיך לנסות. ואז הרגע הזה של ההצלחה מגיע. זה יישמע בנאלי ולעוס מצידי, יש שיגידו גם שאיבדתי פרופורציה ונעשיתי קיצונית מדי או מכורה או גם וגם ונמאס להם לשמוע את זה. כן, יש כאלו שאומרים לי את זה... בכל מקרה,  רצתי הבוקר במירוץ גבעתיים את מקצה ה-10 ק"מ בזמן של 0:58:54 !!! ירדתי מזמן של שעה, הישג שהרבה זמן ניסיתי ונלחמתי כדי לנצח.  זה זמן שכבר כמעט, אבל כמעט ראיתי לפני שלושה שבועות (במירוץ הלילה של נייקי ת"א). והיום השגתי את עצמי. ולא רק שהשגתי את עצמי, שיפרתי את זמן השיא שלי ממירוץ הלילה של נייקי ב-2:06 דקות (שם סיימתי ב 1:01:00 בדיוק!)   מאז הבוקר אני בשמים, מרגישה שוב ומזכירה לעצמי שהכל אפשרי ואין דבר שלא אצליח אם רק ארצה ואנסה. למעשה כל ארבעה-עשר החודשים האחרונים, מאז ספטמבר 2012, הם מבחינתי סוג של מסע כיבוש ועשיית שלום עם עצמי. כל התקדמות כזו רק מזכירה לי כמה כוח יש לי היום לעומת החוסרים של פעם. כל שיפור וכל הישג שאני מציבה ומשיגה מבחינתי הוא עוד סוג של תזכורת להסתכלות קדימה, להמשיך להתמיד, להנות מהדרך ואף פעם לא להתייאש, לא להפסיק לחפש... כי הרי תמיד יהיו עוד פינות ורגעים ממלאים שעוד לא חוויתי. או אולי לא ניסיתי מספיק.   המטרה הגדולה הבאה שלי היא חצי מרתון (21.1 ק"מ), והדרך לשם נסללת בזמן שלה... אני לא
לדף הרשומה

אפקט המגנט ("תעביר את זה הלאה")

אני רק צריכה לזכור תמיד שחלק מהעניין של להעביר את זה הלאה, זה להיות קשוחה אבל קשובה. יודעת מתי לדרוש התמודדות מוגברת יותר מאותם אלה שביקשו את עזרתי, ומתי להושיט את היד או להניח את ידי על כתפם כדי לתת להם דחיפה קדימה. להמשיך להזכיר להם שעוד קצת ומגיעים ליעד. ואז נציב את היעד הבא... הרבה אנשים רואים את זה כמלחמה, אני רואה בזה דרך, חיים שלמים, אני כאן ואני אי שם בקו האופק. הוא גם ככה מתרחק כל הזמן. אין תחנה סופית. אם הייתי נלחמת כבר הייתי מפסידה מזמן, וזה מה שחשוב לי להזכיר, ולעזור למצוא את הדרך להנות מזה באמת, מבפנים. האמת היא שאני גאה להיות מקור השראה לאחרים, זה מחזק אותי ושוטף במוטיבציה. זה בכלל די מפתיע אותי איך בתקופת זמן קצרה כל כך השתניתי והתפתחתי עד כדי שהצלחתי למשוך אחרים אחרי. לפעמים אני לא זוכרת בכלל איך הייתי קודם. (מישהו הזכיר לידה מחדש?) אתמול מישהו אמר לי שזה קצת דומה לאלה שמחזירים בתשובה דווקא את האנשים הרחוקים ביותר מהדת. אבל זה הגיוני, ככה הוא אמר, כי הם אלה שהכי צריכים את התשובה, אנשים אבודים. אני לא בטוחה לגבי האבדון אבל אני מבינה למה הוא מתכוון. אז אני מעבירה את זה הלאה. כי אם עשיתי את  השינוי  בעצמי אין סיבה שלא אפיץ את הבשורה ואגרום לאחרים ללכת איתי, זה הרבה יותר כיף ללכת את הדרך הזו ביחד. ("אחרים לבד איתך...") אז אתמול בערב זה קרה, קבוצת הליכה של כמה חברות. אני הרמתי את הכפפה, הן זרקו כדורים והצטרפו. אני בכושר שלי, הן בשלהן, אחת מושכת את השניה וכך נגדל ונצמח. נמשוך עוד אנשים אלינו. ממש קבוצת"אפקט המגנט". ובנימה אישית: שבוע שלם בלי ספורט, מי היה מאמין שהגוף שלי צמא לתנועה באופן נואש כל-כך. פעם הייתי צריכה לשכנע את עצמי לצאת להתאמן. אז היתה בעיקר הליכה, וקצת ריצה כי אני לא יכולה בלי. הברך כבר בסדר, הפצע מחלים והכל חוזר לתפקד. לא רציני. אני הרי נינג`ה אחרי הכל.. ;) * * * ועוד קטנה לפני סיום: פתחתי בלוג נוסף, לא במקום אלא מקביל לכאן, קצת שונה במהות, שונה בתוכן, שונה באופי הכתיבה בו...   אני לא נוטשת את הפרדס, לא לדאוג. רק קצת משתכפלת, מגדילה מחשבות, מתפתחת. אשמח אם תכנסו, אעריך ואהיה
לדף הרשומה

שנה לא נגמרת ככה סתם "פתאום".

01/01/2013
ופתאום בלי ששמתי לב, השנה נגמרה. מחר יתחילו לפחות שבועיים בהם בכל פעם שאכתוב את התאריך במחברת או יומן, אצטרך לזכור להשתדל לא להתבלבל בין הספרות בציון השנה. האמת שלא, זה לא כל כך נכון לומר שהיא נגמרה בלי ששמתי לב, כי כן שמתי לב. ועוד איך שמתי לב. זו היתה שנה של מכשולים קטנים, מטרות מסומנות, הצלחות קטנות, גאוות גדולות ושינוי אחד משמעותי שהתחיל ועדיין בהתהוות.. טוב בסדר, לא צריך לצעוק עלי! אני מיד מספרת ומפרטת לכם על הכל: בשנת 2012 סיימתי את השנה השנייה בלימודים (מתוך ארבע), שהיא השנה הכי מתסכלת מבחינה יצירתית שהיתה לי, שהיא הכי מעייפת וגם כזו שידועה בציבור בתור "השנה שבה יש רוב של נשירה ופרישה מהלימודים". – אז הנה אני! בשנה השלישית מתוך ארבע שכנראה יתארכו מעט עם השלמות ומרחב נשימה, אבל ישתלמו בסופו של דבר. בשנת 2012 הכרתי את אחד האנשים שעזרו לי להכיר את עצמי. חברתי אליו לאחר שהגיע במקרה, בלי שתכננתי. הוא גרם לי להתאהב בו, לשנוא אותו ושוב לחבב אותו. הוא עזר לי למצוא את הדרך הקצרה שהייתי צריכה באותם רגעים, שימש לנחמה וסיפק כמה מהדברים שהיו דרושים לי באותה תקופה. המרחק שנוצר ביננו היום הוא מרחק טבעי שלאחר תקופה, והוא שם גם היום, פשוט בסטטוס מעט אחר מפעם. בשנת 2012 הלך לעולמו החצי השני שלי, אדם קרוב וחבר שהיה כמעט כמו אח נפטר ממחלה קשה ועצובה שגברה עליו ועל הכוח שהיה לו. הוא האמין בי מהרגע הראשון שהכרנו לפני יותר מעשור, ובלכתו הוריש לי את החיוך והשביע אותי שלא אעצור מלעשות חיים בחיים. בשנת 2012 הבנתי מה חסר לי ביחסים שלי עם עצמי, כדי שאוכל לנהל מערכת יחסים רצינית עם גבר. זה תהליך שאני עוד צריכה לעבור, זה זמן, אלו הבנות שכשהן יתיישבו במקום הנכון להם, אני נוטה להאמין שזה פשוט יגיע. עד אז אני נהנית מלהכיר ולבנות את היחסים האלה שהזכרתי עם עצמי. בשנת 2012 לא כתבתי הרבה. לפחות לא כמו שאני רגילה. זה בא לידי ביטוי (גם) בבלוג, בלימודים ומחוץ להם. זו כן שנה שקראתי, ניסיתי, נכשלתי, למדתי והתקדמתי. פתחתי את התודעה שלי אל עוד תחומים אחרים חדשים שמעסיקים אותי, שאבתי עוד ידע ואספתי חומרים שבטוח אעשה מהם משהו בסופו של דבר. בשנת 2012 הכרתי המון אנשים חדשים, חלקם הפכו חברים טובים וקרובים מאד, חלקם פחות. הם, ביחד עם החברים הטובים והותיקים יותר ממלאים את החיים שלי בכל
לדף הרשומה

שתיקה

27/12/2012
  השתיקה הזו תיפסק בסוף ואת תמצאי את המילים הנכונות לומר לו. זה נורא קשה להיתלות באדם שכבר אין לך תקשורת נכונה איתו. היא כבר מזמן לא נכונה, למעשה, מהרגע שנפרדתם היא לא נכונה לך. הוא בוחר להמשיך אותה, לתלות את עצמו על הקיר שלך בכל רשת קיימת, להזכיר לך שהוא שם ולא הולך לאף מקום. אם את רוצה או לא רוצה. ואת לא רוצה. את יודעת. כבר מזמן שאת יודעת מה הדבר הנכון עבור עצמך, עזבי אותו, את יודעת שהוא לא טוב לך, שהוא צריך להיות רחוק כמה שיותר מהמקום הזה בחיים שלך. בתקופה של צמיחה והתפתחות, אין שום סיבה שיהיו נוכחים איתך אלה שמורידים אותך למטה. זה לא הכיוון הנכון. ממש לא. אז השתיקה היא הפיתרון הטוב ביותר. מן דרך לא מועילה ולא מציקה, פשרה שהתקבלה עלייך בלי שאלות מיותרות, בלי לקחת את האיזמל ולחתוך בבשר החי, בלי לתת לפצעים באמת להגליד. שתיקה היא פלסטר נחמד, אבל כמה באמת תוכל להחזיק ולשמור עלייך? הרי במקלחת הראשונה הפלסטר כבר יורד וחושף את הפצע ששורף לך אימים. אז לא חבל?
לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת