00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"בלוג" נמצאו 16 פוסטים

הולכת לאיבוד

  כשהולכים לאיבוד, בדרך כלל לוקח פרק זמן מסויים עד הרגע שמבינים את זה. פתאום הדרך שעברת בה לפני שעה נמצאת בכלל בצד השני, אתה מגיע לצומת שרק לפני רגע עקפת בסיבוב והכל נראה כמו מעגל כזה שחוזר על עצמו שוב... הלכתי לאיבוד. אני מסתכלת על עצמי ומתחילה לאהוב את מה שאני רואה יותר מפעם, פתאום יש לי זמן לשנות סדרי עדיפויות. דברים שנראו לי לא רלוונטים ובלתי פתירים, מגיעים לראש הרשימה, ניצבים מולי ומתחילים לשאול אותי שאלות, להתקיל אותי, לבדוק אם הם ואני במקום הנכון, אחד ביחס לשני. כשבנאדם שם את עצמו בראש, ורק אחר-כך את כל העולם, הוא הופך להיות קשוב לכל שינוי ועניין שקורה בתוכו. לפחות ככה זה מרגיש אצלי. החיבורים בין הראש ללב מתהדקים והכל נראה שקוף יותר, ברור יותר, גם אם קשה להודות בו. אני מתחילה לאבד כיוון ולהרגיש שאין לי מושג לאן מתחשק לי להמשיך מכאן. כל הכיוונים פתוחים, מחכים שאעשה את הצעד הנכון ואני עומדת במקום, בנקודת ההתחלה, מפחדת לעשות אפילו צעד אחד לשם. המילים מתבלבלות לי ואני לא מצליחה ליישב אותם לכדי משפט שלם שיתחיל רצף של משפטים שיהפכו בסופו של דבר להתחלה- אמצע- סוף. הסיפור שלי כבר לא נמצא ונדמה לי שאיבדתי את היכולת למצוא אותו. ואולי אני בכלל לא רוצה למצוא אותו? שיקח ממני חופש, אני מתרחקת, משקיעה את עצמי בדברים מסוג אחר כרגע. זה מה שמתאים לי. התנפצה לי בועת הפנטזיה על הפרצוף ויש לה ריח של מסטיק שכבר איבד את הטעם. לפני שלוש שנים ושלושה ימים פתחתי את הבלוג שלי. לא במקרה, ב2012 כתבתי הרבה פחות ממה שכתבתי בכל שנה אחרת שהוא קיים, ובכלל. המילים שלי מוצאות את המפלט בע"פ ובדרכים אחרות, ועל הדף הן מרגישות שמאבדות משמעות או לא מצליחות לתפוס אותה. התעסקות בכל כך הרבה דברים אחרים מונע ממני להיות זו שהיתה פה קודם. התפתחות, צמיחה, אמת שמקבלת תווים ברורים מול העיניים וחיה עכשיו את מה שלא הצליחה קודם. ברחה אל הכתב. יכול להיות שעשיתי טעות והימרתי על הצד הלא נכון של המטבע? יכול להיות שהצפון והדרום שלי התהפכו והשאירו אותי עם החושך בזמן הלא נכון של הדממה. אני צריכה לעשות החלטות עכשיו, הצומת סואן ורועש ורק אני יכולה לבחור לאיזה צד אני רוצה להגיע, איפה נכון לחצות את הכביש.
לדף הרשומה

הבית התפוזי שלי בן 15!

08/01/2012
מידי פעם שואלים אותי למה דווקא תפוז. לא, זו לא שאלה בניחוח סרקסטי, אלא שאלה שמנסה להבין למה אני מתעקשת על התפוז גם כשהוא "עושה בעיות", למה לא להעביר את עצמי למקומות "ראויים יותר" (כך נשאל במקור - ואני רק שאלה: "מה זה ראוי?"). האמת היא שזה פונה יותר לתחום ה"רצוי" כי הכל מתחיל ונשאר בעיני המתבונן. הדרך והזמן עושים את שלהם, ואולי לא סתם בלחיצת כפתור על אייקון "הבית" שבראש הדפדפן שלי, אני חוזרת תוך שניות אל האתר הראשון אליו נרשמתי אי פעם (אוגוסט 2003) תחת כינוי שהיה מזוהה איתי אז (לעיתים רחוקות גם היום). חלק מן ה"מתבוננים" כמו שקראתי להם, הם הקוראים עצמם שמגיעים לבלוג שלי. לא כולם מכירים את כל הסיפור והדרך. השורה התחתונה היא: זו אני וזה הבלוג שלי. בלוג אחד, פשוט, חשוף ואמיתי. הוא המקום המרכזי שאני מגיעה אליו, מזוהה איתו, בוחנת אותו, מנסה עליו, מתפתחת בו. ולפעמים גם סתם מלווה את עצמי מהצד, רק בשביל לא ללכת לאיבוד בחושך. אחרי אקספוזיציה בניחוח נוסטלגי מתפלסף (מי לא אוהב נוסטלגיות?), כדאי להתחיל בסיפור עצמו, לא? זה לא סיפור גדול עם דמויות גדולות ושינויים גדולים (מידי). זה בסה"כ סיפור קטן, שמשיט דמות אחת פשוטה על נהרות הנוסטלגיה, מתדפק על לבו של הפרדס התפוזי, עובר דרך כמה עורקים ראשיים, ומתיר אחריו עקבות מתקתקים, חיוכים נוסטלגיים ואנחת רווחה - התבגרתי. תפוז הוא הרבה יותר מסתם אתר. הוא אותו מלווה רציני לתקופת זמן ארוכה וחשובה, תקופת עיצוב אישית שלי. הוא משקף הרבה מהתחומים שמעניינים ומושכים אותי. הוא קדם לעידן הפייסבוק והטוויטר, הוא שותף חשוב ומרכזי בבניית קן החברים שלי (לא רק הוירטואלי!) עמיד ויציב, מתחלף לעיתים, ורובו חזק ואיתן עד היום. את כל זה אפשר שוב לחזור ולסכם ב- תפוז הוא בית. על הדרך וכמה נקודות ציון כתומות: באוגוסט 2003 נרשמתי לתפוז בפעם הראשונה. ב- 26.8.2003 פרסמתי את הרשומה הראשונה שלי בבלוג הראשון שפתחתי פה. אבל על זה כבר כתבתי בשנה שעברה ב רגע שטות כתום . הזכרתי גם את הפורומים שניהלתי (ואפילו הקמתי ו/או סגרתי), הזכרתי את המעברים ועוד כמה שינויים שקרו לי בצל ההתבגרות והגדילה של תפוז... אותו בלוג ראשון שכתבתי, נסגר ביוני 2006, אחרי שעברתי בו כברת דרך: חוויתי דרכו את האהבה הראשונה שלי, את השנייה שלי וגם את השלישית (תזכורת קצרה: שניים
לדף הרשומה

שאלו אם אני יכולה לענות על 39 שאלות ב30 דקות

Nevermind טוב נו, ביקשו ממני פה בבלוגיה לענות על השאלות של השרביט שמתרוצץ פה. ואני שמוכנה לעשות כרגע כל דבר מלבד להתחיל ללמוד, ניצלתי חצי שעה שלמה כדי לענות על השאלון. לא קל העניין הזה, ועוד לעמות בזמנים? : 1. כתוב את המשפט הראשון של הספר העתידי שלך: "גם כשהייתי קטנה היה לי קשה להרדם. אבא שלי היה לוקח אותי לסיבוב באוטו שלו ועוד לפני שהספקנו לצאת מהשכונה הייתי נרדמת. ככה זה תמיד, נרדמת תוך כדי תנועה...."  (לא חותמת על זה, אבל זה מה שעלה לי לראש כרגע) 2. מה השעה עכשיו? אל תסתכל בשעון. 11:30 3. ועכשיו תסתכל בשעון: מה השעה? 11:32 4. איך אתה מסביר את הפער הזה? סיימתי שיחה בנייד וראיתי את השעה לפני שתי דקות, מבלי להרגיש שעברו שתי דקות 5. אתה מאמין בתחזיות מטאורולוגיות? לא עוקבת אחריהם ביתר תשומת לב. מעדיפה להוציא את הראש מהחלון ולהרגיש את מזג האוויר בעצמי. 6. אתה מאמין בתחזיות אסטרולוגיות? לא. למרות שזה תמיד מצחיק אותי לקרוא אותן ולנחש כמה מהדברים שכתובים שם הומצאו על-ידי אנשים שכל קשר בינהם לבין אסטרולוגיה מקרי עד לא קיים. 7. אתה מביט בשמים בלילה? ברור. 8. על מה אתה חושב כשאתה מביט בשמים בלילה? על מה לא? השמיים בלילה הם השיקוף המושלם לכל מה שמתרחש על פני האדמה בעיני. הם השראה ושקט ומביאים אותי לכדי הפנמה ומחשבה בפרספקטיבה אחרת על הכל. ולפעמים אני חושבת לעצמי גם שהייתי רוצה לראות כוכב נופל. (וכשאני רואה אחד כזה אז אני מתרגשת כמו ילדה קטנה) 9. על מה הסתכלת לפני שהתחלת למלא את השאלון? על הטלפון הנייד, על החומר בפסיכולוגיה שמחכה לי על השולחן. 10. מה עושים לך קתדרלות, מסגדים, בתי כנסת ומבני דת אחרים? נהנית מהארכיטקטורה לרוב, לא יותר. 11. מה היית רואה אם היית עיוור/ת? שחור. את העולם דרך הדמיון שלי. 12. מה היית רוצה לראות אם היית עיוור/ת? הייתי מדמיינת, חשה ומקשיבה לו (לעולם). 13. אתה פוחד? כן. 14. ממה? לאבד את היכולת להרגיש וליצור, לאבד אנשים יקרים לי בטרם זמנם, מהמוות.  15. ממי את פוחדת? מאנשים עם כוונות רעות שרוצים ברעתי. 16. האם אי פעם הלכת לאיבוד? כן. 17. מה מושך אותך בנשים? אני אתייחס לשאלה במובן הא-מיני: יצירתיות, הומור וציניות. מניחה שיש משהו בעיניים שגורם לי להתקרב או להתרחק
לדף הרשומה

בלוג בן שנתיים הוא כבר דבר גדול! - המתולתלת גדלה בעוד שנה

27/11/2011
כבר שנתיים? באמת? זו מערכת היחסים הכי ארוכה שניהלתי אי פעם. בעצם, זו הכתיבה שמנהלת פה את העסק לא אני. אני זו רק המתווכת בין הצורך לבין ביצוע הפעולה עצמה. וכל התהליך הזה הוא משהו אינסופי שקורה, ממשיך אותי ואני אותו. וכחלק מכל הצורך הבלתי נמנע ובלתי נפסק, נפתח הבלוג. ופתאום אני מגלה, ממש כדרך אגב, שעברו שנתיים שלמות מאז נולד. האמת היא שבשנה שעברה, התרגשתי יותר מהפעם, ואפילו התכוננתי לזה ו כתבתי לכבוד זה במיוחד (למרות שגם עכשיו אני עושה את זה, לא?). קראתי פעם איפשהוא שהשנה הראשונה היא מבחן ההישרדות האמיתי, ושאם מחזיקים מעמד בשנה הזו, אז זה חזק ויציב ו.. אה אופס, זה בכלל היה בהקשר של מערכת זוגית ונישואים וכל זה. למרות שיהיו כאלה שיגידו שבלוג זה די דומה. אני לא בטוחה שהבלוג עצמו, אבל הוא מייצג את הכתיבה אז זה גם נכון. אז כבר עברתי את מבחן השנה הראשונה, והנה גם את השנייה. האמת היא שהיחסים שלי עם הבלוג הזה מתקרבים, מתרחקים ומשנים כל הזמן, מהסיבות הברורות: זמן, עבודות למכללה/ אוניברסיטה, יכולת להביע את אותו רעיון במילים, סיום וסיפוק מאותה כתיבה ממשית מסויימת (אני לא אפרסם חצי רשומה, ומנגד, הגעתי לשלב שאני גם לא אפרסם משהו מפותח עד כדי כך שהבלוג הוא אינו המקום הראוי והנכון לו...). אבל כל הסיבות האלה לא באמת משנות הרבה, כי בזמנים פחות לחוצים ועמוסים, אני יושבת וכותבת הרבה (המון!) מהרעיונות שלי ואז כל הסיבות האלה מתבטלות ולא כל-כך קיימות. האמנם? לאחרונה אני שואלת את עצמי המון פעמים, האם ה רִיק , שמכוסה בכל-כך הרבה, הוא עדיין קיים גם כריק? ואם לא, אז מה קורה לו? לאן הוא הולך? מי האחראי האובייקטיבי לאשר את היעלמותו? ואם הוא כן, אז איך יודעים שהוא עדיין  נמצא שם וקיים? לא משנה. אני חושבת שאפסיק עם החפירות הפילוסופיות שלי להיום, משום שזה יסתיים בדומה לעבודה בפסיכולוגיה: שבעה עמודים מלאים במושגים, מחקרים, השערות ומסקנות שאפשר להשליך ברגע על החיים הפרטיים שלי תוך כדי הכתיבה. פילוסופיה גם היא מסוג העיסוקים שיש להם קו זינוק ויריית פתיחה, אך הם לעולם לא יגיעו לסוף. נחמדה המחשבה הזו שכבר שנתיים אני כאן כותבת, באמת. זה התחיל עוד כשעבדתי אי שם, והייתי הרבה לפני המחשבות על הלימודים והכתיבה כנתיב מרכזי. דרך פה עלו כל-כך הרבה מחשבות, חששות, החלטות וביצועים. שלא
לדף הרשומה

לבלוגו שלי מליון צורות

יותר מידי צורות ורעיונות היו לי, לצילום תמונה עבור משחק הבלוגו . יותר מידי עד שהחלטתי לא להחליט על אחד מתוכם. אחרי כמה וכמה התלבטויות, במהלך כתיבה משולבת עם עשיית סדר בארון הבגדים שלי, יצרתי לעצמי בלי משים קומפוזיציה מעניינת של חפצים זרוקים על המיטה. מבט אחד יותר מידי על כל החפצים האלה העלה לי את המחשבה (מלבד זו שאני צריכה לאלתר משהו מהיר למשחק הבלוגו, כי העומס כבר כאן ואין זמן), כי מדובר על כל החפצים שמסמלים דבר כזה או אחר בעולם שלי, בדרך זו או אחרת. וכמו שזה ככה, ככה אני רוצה לצלם את זה. אז צילמתי! ברשותכם, לא אכביד בפרטים מכיוון שאני באמצע סיעור מוחות עם עצמי בנוגע להמצאת דמות חדשה לתסריט של סרט קצרצר למחר (והחרוז במקרה). את התוצאה אתם יכולים לראות בעצמכם. ואם אהבתם או לא- זה עניין שלכם. לי יש שם בדיוק את כל מה שאני צריכה לראות כדי לאפיין את הדמות שלי עצמי דרך הבלוג הזה... וזו מהות המשחק, לא? (כן, הוא מזכיר את הבלוגו הנוכחי שלי, אבל כנראה שיש סיבה מספיק טובה למה בחרתי אותו אז, ולמה צילמתי אותו כך כעת...). שאו ברכה והיו שמחים ושלמים בעשייתכם. אני
לדף הרשומה
1234
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת