00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אריק איינשטיין" נמצאו 3 פוסטים

מעבדות לחירות - שיר לשבת ולפסח

    מעבדות לחירות - אריק איינשטיין מילים :   יענקל'ה רוטבליט לחן :   יצחק קלפטר   ו גיא בוקאטי   כשל כח הסבל   לא יכולתי לשאת   די זה די אמרתי   אני מוכרח לצאת   את העבד שבי   להשאיר מאחור   במקום שאליו   לעולם לא אחזור     אין עוד מה להגיד   נגמרו המילים   אין לי מה להפסיד עוד   מלבד הכבלים   שחתכו עד זוב דם   ועדיין אני שרוט   הלילה הזה אצא   מעבדות לחירות     ויש משהו בי   כמו ירח מלא של ניסן   שקורא לי לקום   וחוזר וקורא כל הזמן   לצאת למסע שכולו סיכונים   לקראת שמץ סיכוי   לסוף דמיוני מאושר והזוי     באמת יש מצב   שמראש איזה הר   אראה מרחוק   הבטחה למחר   שאולי לא יבוא אבל   גם אם בדרך אמות   הלילה הזה אצא   מעבדות לחירות     ויש משהו בי   כמו ירח מלא של ניסן   שקורא לי לקום   וחוזר וקורא כל הזמן   לצאת למסע שכולו סיכונים   לקראת שמץ סיכוי   לסוף דמיוני מאושר והזוי   *** על פי אחת הדעות בתלמוד (דברי רבי יהושע במסכת ראש השנה) נברא העולם בחודש ניסן, ועפ"י אותה דעה ניסן הוא גם חודש הגאולה. ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך ובתקופה התלמודית, כראש השנה למלכים, ובו התחילו למנות את שנות מלכי יהודה. (המידע מויקיפדיה) פסח נחשב לראשון מבין שלושת הרגלים... והנה עוד זמן מצוין להחליט, ליצור ולשנות. לחשוב איך נרצה שהשנה הקרובה תיראה ומה עלינו לעשות לטובת החופש והאושר שלנו.   עבד   עפ"י הגדרתו המילונית: אדם ללא חופש פעולה, מכור. (עפ"י יהודה הלוי: "עבדי הזמן" – כבולים לחומר. עבד הוא מצב בו אינך יכול לבחור מרצונך.)   עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי   עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד
לדף הרשומה

להתראות אדון שוקו

27/11/2013
  בכיתי בלילה כמו ילדה קטנה. לכבות את הטלויזיה הרגיש לי כמו כניעה למציאות שאין לי מושג איך לנשום אותה. ישבתי מול הטלויזיה עד שהעיניים נעצמו מעצמן, על רקע תמונות מתחלפות של איש, שמסמל בשבילי כל כך הרבה בפשטות שאינני בטוחה שיש שמשתווה לה בתרבות עליה גדלתי, עליה אני חיה. זיכרונות הילדות והעבר עלו לי אחד אחר השני. אנשים התחילו להספיד, לספר מיהו אריק בשבילם. ברקע, כל צליל התחיל לזרוק אותי לרגע אחר, כל מילה שהוא שר היא חוט שנקשר לקצה אחר בלב שלי, תופר את תמונת החיים כולה. אריק פשוט שם, הוא היה שם תמיד, גידל אותי, ליווה בקולו את כל מה שאני מכירה, את כל מה שאני זוכרת: אם זה את ימי שבת בבוקר (יום יפה...), אימא שלי היתה מתעוררת מוקדם, נכנסת למטבח או יושבת בסלון, פותרת תשבצים או קוראת עיתון מתחת לקרני שמש שהציצו מהחלון. קולו של אריק העיר את הרקע וכיוון את השבת להיות מה שהיא. או למשל את הרגע בו סיימתי את בית הספר והתגייסתי לצה"ל. אריק גילה לי בסוד איך ההורים שלי מרגישים כשהבכורה שלהם פורשת כנפיים ועפה. אריק היה הראשון שהאמין לי שיש בי אהבה והיא תנצח, וגם כשזו הפסידה בקרב על הלב של מי שהרגיש באותו רגע כ"האחד", הוא המשיך לשיר לי, הוא תמיד שר והקול שלו תמיד הצליח ומצליח לנחם אותי.  ומה עם כל הפעמים בחיים שלי שאריק הזכיר לי שאני יכולה לשנות את העולם או למצוא אוצרות בתוך תפוזים קלופים...  או שבזכותו בין השאר עברתי את המבחן בקולנוע ישראלי בלימודים לפני שנתיים, כשהייתי צריכה לזכור רגעים מ"מציצים" שהצילו לי את הציון, והרי מי לא מכיר את מציצים.- זה נמשך ונמשך וזה לא נגמר.   ואז מודיעים בחדשות שהוא איננו. ורק אתמול בצהריים אמרתי לחברה שזה כל כך משמח שהוא הולך לכתוב לעיתון מעריב, שהמילים הכתובות שלו בהווה יהיו בטח אוצר שווה ערך ששווה לחכות לו. כזה שיפתח את ימי שישי בדיוק המיוחד לו, כמו המוזיקה שעשתה לי את ימי שבת ההם, כשעוד הייתי הילדה היחידה בבית, זו שלימדה את אחיה הקטנים להקשיב לאותה מוזיקה שהיא הכירה מילדות.   רוב המילים שעברו לי בראש נעתקו ממקומן. במקומן נשארו צלילים, מילים אלמותיות ששרות לי נצח. המוזיקה של אריק היא הדבר הכי ישראלי בעיני. הוא האמן עליו גדלתי, זה שמסמל לי בית ומשפחה ואהבה ובגרות... ואין לזה סוף.  
לדף הרשומה

נתק זמן (ברכבת)

הרגעים האלה ברכבת, כשאתה כבר אחרי מחצית הדרך אל היעד הסופי שלך, הם הרגעים הכי מעיקים: מצד אחד, השקט מלטף ומאפשר לך להתרוקן מכל המחשבות, מצד שני השלפוחית לוחצת. מצד שלישי, התרוקנות הרכבת משאירה מן חלל ריק וקפוא, שלא משנה כמה חם בחוץ, תמיד יסמרו לך השיערות בידיים והתחושה של הצמרמורת מתחזקת בעיקר באיברים המכוסים שלך, ומצד רביעי.. אוף, רק להגיע כבר! בחצי הדרך הראשון, השקעת זמן בקריאה ועריכה. טקסטים חדשים שלך, או מילים של אחרים. מה זה חשוב? העיקר הוא להעביר את הזמן בכמה שפחות רחמים עצמיים וכמה שיותר יעילות. הספר של קימל שרצית לקרוא כבר ממש מזמן מחכה לך בתיק, אקטואלי מתמיד, נעלב מכמות המסמכים שמקדימים את פתיחתו. "אל דאגה, גם זמנך יגיע בקרוב", לחשת לו ללא מילים. הנסיעה באמת נעימה ונקייה וזה נחמד שעל שקיות הזבל שבין כל ארבעה מושבים, מאחלים לך ומקיימים. Creep של רדיוהד נשמה מהקומה התחתונה של הרכבת. מישהו שומע בלי אוזניות וחולק עם כולם את מצב הרוח שלו באותו רגע. לי אין קליטה באייפון, וכשאין לי קליטה אני בקליטה מלאה. עם עצמי, מול עצמי, ושיזדיין כל העולם! אולי הקילופים האלה רק מסמלים את ההתחדשות שתבוא אחרי ההווה. כמו נחש שמשיל את העור והופך ליפה יותר, מלוטש יותר. כנראה שככה זה עכשיו. קרני השמש נכנסות דרך החלון ומבליטות את כל הנמשים החדשים שהצטרפו ותפסו עליי טרמפ בביקור האחרון בים. לפעמים נדמה שעצם הנסיעה עצמה היא הדרך להתנתקות ולנקיון. אולי אפשר או צריך, סתם ככה, אחת לכמה זמן, לבחור לי יעד לא ידוע ולנסוע. להקשיב לעצמי, לסביבה, לכרוז שמדווח על כל תחנה ויחד איתו לעבור בין התחנות בתוך המחשבה. זה מוציא ממני הרבה תובנות, הרבה מילים. ולכל מילה שלי הרי יש משמעות, גם אם היא לא כל-כך מובנת... * * ולא, לא שכחתי להגיד לך תודה ולהזכיר את ההשראה התמידית ל לאבד את הראש :  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1768039  - זו אחת הרשומות האהובות עליי שלך, ובנסיעות ארוכות ובמיוחד תוך כדי כתיבה, היא עולה לי ומזכירה כמה דברים. כמו למשל, לקחת פסק זמן ולא לחשוב...      שבת שלום  ( התמונה לקוחה מפה )
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת