00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אובדן" נמצאו 8 פוסטים

הָיִיתָ שם (רשומה ליום הזיכרון)

24/04/2012
היית שם כשגידי גוב שר על הזמן שלו בלי יורם שנשאר אי שם בן עשרים ואני פרצתי בבכי. היית שם כשניסיתי להסביר לאמא שלי למה דווקא השיר הזה. היית שם כשישבתי בטקס בבית-ספר "חביב" ומושיקו בכה כשהקריא שני שמות משפחה זהים לשלו בין "ואלה שמות הנופלים". היית שם כשהלכנו לאכול את ארוחת-הבוקר אצל סבתא, כמו בכל שנה לפני שעולים לבית- הקברות. היית שם איתי כשנכנסתי עשר דקות לפני שהתחיל, ומצאתי את החלקה בקלות, הפעם לבד. היית שם ב11:00 בדיוק, כשעמדתי דום בצפירה מול הקבר של ההוא שמעולם לא ראיתי, ושקעתי במחשבות על געגועים. היית שם כשהרמתי מבט וראיתי את הקצין ההוא, שכל-כך הזכיר לי אותך, לבוש מדי חיל-אוויר ומוחה דמעה מעין שמאל. הוא הצדיע כמעט כמוך בזמן תרועת האבל. היית שם כשנורו שלוש יריות של כבוד ואחריהן תם טקס יום הזיכרון תשע"א. היית שם כשהלכתי משם הביתה לבד ושרתי לעצמי את אותו שיר שריגש אותי עד דמעות אתמול בערב. היית שם כשהכרחתי את עצמי בפעם הראשונה לראות את "בוּפוֹר" מההתחלה ועד הסוף. היית שם כשהלכתי לישון שנת-צהריים, פשוט כי היה לי עצוב לחשוב עליך ולהחזיק את העיניים פקוחות (הן געשו מדמעות). היית שם בשעת ערב, כשהתחיל המעבר מהבכי לחגיגה. נזכרתי שתמיד אמרת שזה הזמן הכי מוזר ועצוב. היית שם בלילה, כשחזרתי מהבילוי עם החברים שעתיים לפני התכנון, כי הייתי צריכה פיפי וגם כי התעייפתי להיות לבד. היית שם בבוקר, כשריח המנגלים בחוץ חנק לי את הרוח והעיר אותי מהשינה. היית שם בערב, כשהשמש עלתה על נתיב השקיעה ועוד יומיים של זיכרון וחגיגות הגיעו לקיצם. בבוקר שאחרי, נסעתי לבית-הקברות שלך רק בשביל לומר לך "שלום, התגעגעתי". אני יודעת שגם אתה התגעגעת אלי. אני יודעת כי היית שם. היית. כמו בכל מקום וכמו תמיד.
לדף הרשומה

שלוש שנים. ללא

  אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים. והבטחתי להם שאגיע ולהיות חלק ולהראות את הדמעות שלי בפומבי. אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים ולא קיימתי, לא כי לא איכפת לי או כי לא רציתי להיות איתם ביחד במקום הזה שהם צריכים אותי שאאחוז להם את היד, אלא כי איבדתי אחיזה ותחושת זמן לא היתה שם אף פעם ובכלל, איך לעזאזל את מסבירה להם שאת עדיין חולמת ואוהבת ומתגעגעת בכל לילה. כל יום. אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים, והם נפגשו כולם ליד הגבעה הקטנה שבסוף השביל הצדדי ואני הייתי צריכה לעמוד שם איתם ולבכות ולהרגיש. מעין מפגש מחזור של חיים שלמים שלא הסתיימו ולעולם כבר לא יסתיימו. נוסעים מכל התחנות ודרך כל המסלולים התנקזו בקרון אחד וזכרו להגיד את מה שכבר לא ישמע. תהרגו אותי, אבל אני לא הייתי מסוגלת. הבטחתי להם, ולא שלא היה איכפת לי או שלא רציתי להיות איתם ביחד במקום הזה. אני יודעת שהם צריכים שאאחוז בידם, אבל איבדתי אחיזה ואיבדתי תחושת זמן. אני עדיין מרגישה ועדיין חושבת, אני עדיין מתגעגעת ועדיין הכי רוצה להגיד את מה שלא העזתי אז. וכשהשתלטתי על עצמי ומצאתי את המילים להגיד את מה שהרגשתי, זה היה מאוחר מידי כי לא היה מי שיקשיב. למרות שאולי זה לא נכון, כי הוא עדיין מקשיב. ואולי הוא עדיין מרגיש. אבל הוא כבר לא יכול להשיב לי את מה שהוא לקח ממני. אותו. אני צריכה להגיע לבד. לאפשר לעצמי להיות. שרק הוא יתן לי יד וישחרר.
לדף הרשומה

זמן לסלוח?

כולם מקווים שזו רק התקופה הזו ושזה יעבור לו. הוא סוגר את הדלת ונשאר בחדר החשוך שלו ברוב הזמן שהוא בבית, וכל נסיון לתקשר איתו מסתיים באגרופים חדים הישר למרכז הבטן. כאלה שיכולים או לעצבן אותך עד טירוף, או להעליב, עם כל האבסורד שבכך. נורא רציתי לנסות להתקרב לשם כדי להבין. אחרי הכל גם אני עברתי את הגיל העקום הזה עם קשיים בלתי נסבלים. כולם תמיד אמרו שזה גיל ההתבגרות ושזה יעבור. בסוף, בסוף כיתה י"א התעשטתי על עצמי והבנתי שאם לא אעשה שינוי, לא אוכל להישאר במסגרת (כולה בית-ספר תיכון!), ובסוף י"ב קיבלתי תעודת הצטיינות. אז ניסיתי לדבר איתו בשפה שלו כדי להקשיב באמת ולהבין באמת. וגם כדי להרגיע את ההורים שלי שהוא בסדר, שהכל בסדר. כל נסיון כזה שמתחיל טוב מסתיים בהתרסקות, כל משפט שמתחיל בחיוך מסתיים בחיכוך שהופך למכות מילוליות ומשאיר אותי עם טעם רע בפה ורצון לא לראות אותו לפחות לשארית היום. מה שפחות תקשורת ככה טוב. ניסיתי לסלוח לו היום, רציתי לשים את הכל מאחור ולשכוח. להתחיל את השנה הזו ברגל ימין (אפילו שהיא עדיין פצועה!). ושוב נכוויתי. ניסיתי להסביר לו למה זה מפריע לי שהוא מנגן על החשמלית שלו ב12:00 בצהריים של יום כיפור. ולך תסביר לו שהדבר היחיד שמפר את השקט (לא רק) שלי, אלה הבאסים שיוצאים מהחדר שלו. נכון! - סביר להניח שהשכנים לא שומעים את זה. נכון - לא צמתי, אבל השקט המוחלט הזה שיש פעם אחת בשנה למשך 24 שעות הוא דבר שאני צריכה ולא מוכנה להתפשר עליו. והוא שונא את יום כיפור, וגם אף פעם לא מוכן להתפשר על אוזניות למשל. כולם אומרים שזה הגיל, שזו רק תקופה ושזה יעבור לו. מבפנים כולם מודאגים ומפחדים. גם אני. ולמרות זאת קשה לי לסלוח לו על הכל. ואני רוצה, ואני משתדלת. * לפני שבועיים וחצי נפצעתי בברך ימין. לא משהו רציני מידי אבל מספיק בשביל שלא אוכל להתאמן (אני באמת מקווה שנכנסתי לישורת האחרונה ואוכל לחזור להתאמן בעוד כמה ימים). מצאתי את עצמי כועסת על עצמי כל-כך הרבה פעמים בשלושת הימים הראשונים שלאחר הפציעה, מכיוון שקרתה ברגע כל-כך קטן ובדרך כל-כך סתמית. ביום ההולדת שלי הייתי בשיא הכעס והבאסה, מתוך הבנה ברורה שלא אוכל לחגוג באימון קפואירה כמיטב המסורת (ואמנם כן חגגתי עם החברים באימון אבל מבלי להתאמן..) בלילה שלאחר יום ההולדת שלי, החלטתי לא לכעוס עליי ולהבין שהגוף שלי דרש
לדף הרשומה

אהבה שמיים וריח הדרים, מאת: מירה קדר

  אהבה שמיים וריח הדרים, מאת: מירה קדר. הוצאת ידיעות ספרים. עורכת: יפעת הר-אבן. 222 עמודים.   הספר "אהבה שמיים וריח הדרים" מאת מירה קדר, עורר בי סקרנות רבה. חיכיתי למפגש איתו וחיכיתי למסע שיקח אותי הספר, שעוסק בשאלות פילוסופיות, יהדות, אלוהים, אהבה ומוות. חיכיתי לשאלות ולספקות ולתשובות שיעניק לי הסיפור, תוך שהוא ירקם ויסופר מכמה נקודות מבט, מה שככל הנראה יגביר את הפערים, את המתח ואת העומק שלו.   "ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים, ג, ב) * מתוך הכתוב על גב הספר: ראשיתו וסופו של הרומן אהבה שמיים וריח הדרים באירוע טראומטי שמטלטל את חייהם של חמישה אנשים – רותם, ענבר, עופר, צבי ויעל. סיפוריהם הולכים ונרקמים לאורך הספר, כשדווקא קולו של גלעד, הדמות העיקרית, נעדר ממנו. חמשת המספרים שוזרים לסירוגין את הסיפור שלו ואת הסיפורים שלהם עצמם, ועוקבים אחרי עניינים לא פתורים שהשאיר אחריו. רותם – אשתו של גלעד, ביישנית ומופנמת, נשענת על הזוגיות שלה כדי להקהות את חסרונה של אִמה, אך מודאגת שמא תאבד גם את בעלה. ענבר – חברת ילדות של רותם, תוססת ואסרטיבית, קושרת קשרי ידידות נפש עם גלעד, ונאבקת על דרכה הייחודית כאמנית. עופר – בן זוגה של ענבר, חצוי-עד-קרוע בפנימיותו אך שלם ונאה בהתנהלותו, נלחם בדחפיו הטבעיים ומתוודע לזלזול שלו באדם לעומת אמונתו בהומניזם. יעל וצבי – אחותו של גלעד ובעלה, צדיקים נסתרים בהווייתם, תומכים בזוגיות של גלעד ורותם, קושרים קרבה עם ענבר ועופר, ומתמודדים עם מוגבלותו של בנם אלעד. אהבה שמיים וריח הדרים הוא סיפור על הומניזם מול יהדות, או על אדם מול אלוהים: על התמודדותו של האדם עם המוות לעומת נצחיות האל; על הכפירה באלוהים, ועל השאלה מי נברא בצלמו של מי. * "ויברא האלוהים את האדם בצלמו... זכר ונקבה ברא אותם (בראשית, א, כז) שאלות פילוסופיות על החיים והמוות ועל היחסים שבין אדם לאלוהים מאד מעניינות אותי, בייחוד אחרי השנה הזו. לכן ציפיתי לספר הזה בכליון עיניים וקיוויתי שיפתח לי צוהר לעוד מחשבות על אלו. ושלרגע לא יובן ממני לא נכון, הוא אכן פתח אותו, אך הוא השאיר אותי לדפוק על שערי גן-עדן כמעט לכל אורכו, ולקוות שיגיע הרגע שיגיע אל השער ויכניס אותי בסערה או טלטלה אל תוכו. אל תוכנו. חמש הדמויות הדוברות
לדף הרשומה

שתיקת הבדידות

אני לא באמת יודעת איך ולמה זה התחיל שוב, אבל המחשבות על הדפוק הזה ("עושה לך טוב?" כן בטח!) מאז אז, שוב עלו לי למרכז המחשבות בשבוע האחרון. בין שתיקה אחת לשנייה שאחריה, מחשבה שעברה ועוד רצף מילים סתמיות, שקפצו בנג'י מקצות האצבעות דרך המקלדת אל ערימות המסמכים של השבוע, שורת זכרונות כואבים עלו, האירו והציפו את כל הצרכים, החלומות והחסרונות. באמת הייתי שמחה לשכוח ולהניח אותם בצד לתקופה. "נפגעי הבדידות" קראתי לזה בשיר שכתבתי לפני שנתיים וחצי, כשנפרדתי מ- ד' אחרי שנה שלמה של קשר בלתי אפשרי בעליל. הוא שנא את הדפוק כמעט כמו שאני שונאת אותו עכשיו, ובצדק. לכו ספרו לו עכשיו, שאחרי שלוש וחצי שנים של נתק, שהבדידות עדיין לובשת ועוטה עליה את דמותו.   לפני שלושה ימים התחיל איתי מישהו באמצע הרחוב של התחנה המרכזית ברחובות. הוא חייך אליי חיוך מקסים ואני החזרתי לו אחד. הוא המשיך ללכת הלאה ואז עשה אחורה פנה וחזר לעמוד לידי כדי להתחיל שיחה, כלשהי. בלי הרבה תכנון ובלי הרבה מחשבות, עמדנו ברמזור שהתחלף לירוק ארבע פעמים בערך. חייכנו, הובכנו ובסוף החלפנו גם מספרים. רק שעד עכשיו לא נעשה בהם שום שימוש, ונדמה לי שגם זה כבר מחוק ונשכח אי שם מאחור. כנראה שמחוסר עניין או חוסר בטחון או... ואני לא יודעת עדיין מה מהם ומאיזה צד.   אתמול בערב קראתי שוב את "נפגעי הבדידות" שכתבתי לפני שנתיים וחצי בעיפרון לא מחודד על סוף של דף לבן. שוב הדהים אותי איך אותן מילים שנכתבו אז, מבטאות בדיוק את מה שאני מרגישה היום. ולמרות שהמילים חידשו, השתנו והתרבו עם הזמן, הבדידות לובשת בדיוק את אותן פנים מדוייקות של אז.
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת