00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אהבה" נמצאו 56 פוסטים

פרידה

"פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב..."   חצי שנה לקח לי להסתכל על עצמי במראה ולהבין שאני לא יכולה לברוח יותר מהרגש שלי. האמיתי, לא זה שמוצג לכל. זו פרידה שפשוט נמשכת שוב ושוב ושוב. וסירבתי, סירבתי להשלים איתה ולהבין שהגיע הזמן. סירבתי להמשיך הלאה, להפסיק לאהוב אותו. לא רציתי להבין שכדי להתקדם הלאה, אני צריכה, לא צריכה אלא חייבת להתנתק מהרצועות שקושרות אותי לאחור ומפריעות לי לפתוח בספרינט שיפתח מספיק פער כדי שאוכל להנמיך את הקצב והווליום, להנות מקולות הרקע לריצה שלי. הנקישות של כל צעד כשהרגל והאדמה נפגשות, הנשימות שהולכות ומתארכות, הופכות להיות מדודות ומדוייקות ומתמזגות עם הרוח. והרוח, שכל כך כיף ששורקת ומלטפת לי את אגלי הזיעה שעל המצח. כן, בהחלט הגיע הזמן לשוב להנות מכל רגע של חיים, היכרויות חדשות, מרווחי נשימה לא מוכרים, מאתגרים. המון אומץ דרשתי מעצמי על הצעד הזה אבל ניתקתי. כי אני לא מסוגלת לראות את עצמי נקטעת באמצע שוב. והכי כאב לי לדעת שאני קורעת ממנו חלק, מעכבת לו את הסיכויים להחלים יותר מהר. גם לו זה קשה כמוני, אולי יותר. אין לי מושג. אז אחרי חצי שנה, קצת קרסתי אל תוך השקט של עצמי, הבנתי שהסיכוי שאחזור להרגיש את הדבר הזה שאני כל כך כמהה אליו לא יגדל אלמלא אעשה משהו חד. המעשה הזה הונח באופן הכי מובן וטבעי, הכי ברור מאליו, עם כל הכאב שבדבר. לקחתי את השבוע הזה לעצמי, התנתקתי מכולם ומעצמי כדי למצוא את החיבורים שוב, כדי להבין איזה חלק שייך לאיזו פינה של הפאזל. עברתי למצב טייס אוטומט; בלי לרוץ, בלי להרעיש, בלי לספר, בלי לחלוק, בלי לרצות עוד מהכל. הסתפקתי בשקט, בעשייה שקטה, בגשם שכנראה סוגר לנו את החורף היבש הזה (סימבולי משהו...) ששטף לי את הכל, האפיר לי את הימים והשחיר לי את הלילות. אני די בטוחה שזה היה שבוע הגשם הכי עצוב שאני זוכרת מזה הרבה מאוד זמן. וזהו, חצי שנה של פרידה שנמשכה והתארכה לי, לקחה ממני כוחות אחדים והחזיקה בי תקוות שאולי עוד יתעוררו יום אחד, יחזרו בזמן אחר. מה שצריך לקרות יקרה. אני מתחזקת. ודווקא בפורים הזה הורדתי איזו מסכה כבדה שכיסתה לי את האמת. ערימות של איפור כבד שנשטפו בין הגשמים והותירו אותי שוב אני. נקייה וחזקה. לפחות כלפי חוץ. יכול להיות שמבפנים נשארו לי עוד כמה חדרים לנקות. לחיי חגים שמחים, חגיגות
לדף הרשומה

קפיצה קטנה ליום כיפור- היום ולפני שנה...

  שנה שלמה של שקט כדי להיזכר ברעש שלפני. אני כל כך בתוך זה ששכחתי כבר איך היה קודם. עברה שנה שלמה ואני רק יודעת שהשנה הזו הולידה ממני את האמת, את מי שניסתה ורצתה להיות שם כל הזמן הזה ולא היה לה מקום. שנה שלמה של שקט עברה, ויום הכיפורים הוא בדיוק הזמן. הזמן לסלוח לעצמי על שנים של הזנחה, נפשית ופיזית. זמן לסלוח לאנשים סביבי שראו ולא ידעו איך לעזור לי וגם לאלה שבכלל לא יודעים על מה אני מדברת והרי תמיד הייתי נורא שמחה וחייכנית ולא הראיתי סבל... אני רק למדתי שהכל יחסי. זמן לחשוב על דרכים חדשות לפצות ולכפר על מה שעוד לא הגעתי אליו, על הדברים שחסרים לי, על מה אני רוצה להשיג ועל מה אני רוצה לוותר. זמן טוב לנקיון, לשקט, לרעש, לחיים...   שנה שלמה שהיא עולם ומלואו והרי קרה בה כל כך הרבה: הרגלים, שינויים, התחלות, סיומים, ריבים, סליחות, כעסים, הבנות, אהבות, אכזבות. מהכל למדתי. את מה שחשוב אני לוקחת איתי ומעתיקה לראשית הדף החדש, את מה שלא אני משאירה מאחור ולא מסתכלת לשם.   שתהיה שנה טובה ושמחה, שנה של התפתחויות, שינויים, צמיחה ולמידה אינסופית. שנחווה, נאהב, נחייך, נרקוד ונכיר את עצמינו בגבהים חדשים, כאלה שטרם הספקנו לטפס אליהם. צום מעניין, מאתגר וטוב לצמים (אני בינהם).   גמר חתימה טובה. טל
לדף הרשומה

ואז כל החיים השתנו (על השינוי הגדול ביותר שעשיתי בחיי!)

08/07/2013
  אני דקה אחרי מירוץ המוסיקה, 10 ק"מ בראשון לציון (מאי 2013) VS אני מפעם. ניצחתי. אם סבתא שלי היקרה (ז"ל) היתה פה, היא בטח היתה שואלת אותי "למה את רצה? פשוט קחי מונית!". סבא שלי היה מחייך ואומר שאם הוא היה יכול היה מצטרף אלי, ואני הייתי רצה להביא לו את התרופות שלו עם כוס מים. *** ב-19.9.2012 הצטרפתי לשומרי משקל. זה היה יום אחרי ראש השנה, שבוע לפני יום ההולדת ה-26 שלי. האסימון נפל בראש השנה, הסתכלתי על אנשים אוכלים בארוחות החג ופתאום תפסתי את עצמי, את הכמויות, את האיכות של מה שנכנס לי לפה, נחרדתי. אף פעם לא הייתי רזה. אני שוקלת היום כמו ששקלתי בכיתה ז' בערך וגם כשהצטרפתי לקפואירה וירדתי במשקל, עדיין הייתי מלאה (ואז עם הזמן עליתי שוב....). אז שיניתי הכל מאותו היום: את החיים, את האיכות, את הכושר, את האושר. המפגשים השבועיים בקבוצה הפכו להיות דבר שחיכיתי לו יותר מכל, האימונים הפכו להיות  המתנה  שלי לעצמי ולא  המטלה  שלי. זו תחושה נפלאה של דרך ותהליך, ויחד עם אלו מגיעות התוצאות. קצב ההורדה שלי במשקל באמת לא טריוויאלי, אני חושבת שאני עדיין מתרגלת ומפנימה את השינוי. כל שבוע ראיתי ירידה, אולי רק מלבד פעמיים ואלה היו שבועות של המחזור החודשי (אישה, בכ"ז). עשיתי את כל מה שלאה המדריכה אמרה והמליצה, ניסיתי, שיניתי, התחלתי לבשל ולמצוא תחליפים מהנים לכל דבר שאהבתי בעבר ולא שייך לתזונה מזינה ודיאטתית ויחד עם אלה זכרתי ואני עדיין זוכרת לשמור גם על ההנאות הקטנות ועל הרגעים בהם צ'ופר לעצמי דרוש לי. בנקודה זו, אני חייבת לציין שתגובות מהמשפחה ומהחברים הם הדבר הכי מפרגן והכי מעשיר שיש מבחינת התהליך הזה. כולם מבינים את רמת הרצינות, כולם נרתמים לעזרתך, מייעצים פה ושם ונותנים לי את מה שאת צריכה, רק צריך לדעת מה, ממי ואיך לקחת. הכל בידיים שלי. אין רגע אחד בעשר החודשים האחרונים שלא נהניתי מהתהליך. זו לא דיאטה, זה אורח חיים. זו אולי נשמעת כמו בדיחה קלישאתית. לדיאטה יש תאריך תפוגה ולאורח חיים לא. אנשים שואלים אותי איזו דיאטה עשיתי, ומקבלים את אותה התשובה: "מוטיבציה בשמיים ורעל
לדף הרשומה

רשימות חלקיות על אושר

אני לא כאן כי אני שם. אי שם. אל תשאלו אותי איפה כי זה גם ככה משתנה. המקום לא קבוע בזמנים משתנים שהולכים והופכים קצרים יותר. המרצים שלי מחכים שאספק להם את הסחורה שבאתי לייצר בהחלטה להמשיך ללמוד שם, זה מפעל, זו לא בחירה, זה צורך, זה הכרח, אם יש או אין לי זמן, ממש כמו קצב הנשימה. את המרצה שלך לא יעניין התירוץ שבמקום להושיב את עצמך מול המחשב לעבוד, יצאת לרוץ 8 קילומטרים בזמן משופר ושברת את השיא, אפילו של החברה ההיא שהשתתפה במירוץ תל אביב האחרון. המרצה שלך תחייך לשניה וזהו, כשתספרי לה שאתמול עשית שלוש שעות קפואירה ושכחת את הסינופסיס בבית, את עדיין עובדת עליו, הרעיון עוד בדגירה, את תקועה עם המוזה והתרגיל הזה של הכתיבה על אוכל רק מחזיר אותך שוב ושוב למטבח, למחשבה קדימה, להיזכרות על אורח חיים אחד שהפך לאחר ועכשיו השאיר לו אבק מחייך, שמגיע עד לאי שם בעבר שנשבעת והבטחת לעצמך שלעולם שלעולם לא יחזור. 8 קורסים, 3 ממנ"ים בסמסטר של האו"פ, 3 מתוכם עם ציונים מעל 90, 4 אימונים, 2 ריצות שבועיות (לפחות) של 8 ק"מ (לפחות. הערב למשל רצתי 9!), 2 עבודות שמצאתי רק החודש, פעמיים בשבוע על כל אחת מהן, וכל זה ב-24 שעות כפול 7 וחוזר חלילה. 18 ק"ג הלכו לאיבוד, 18 טון חיוכים נולדו ותפסו את מקומם, 5 מחמאות ביום פלוס (לפחות) 3 חיזוקים של גאווה מאנשים שמכירים באמת מקרוב, 10 פעמים של הצצה למראה, ביום! בחינה מחודשת וחיוך כי עכשיו כבר מותר להגיד שאני ממש מרוצה. 1 אני. אחת. אך ורק אני. מירוץ של הוכחות ועשייה עם ניצחון קבוע בתחרות, שאין בה יותר מאשר מתמודדת אחת ויחידה שמרגישה שלגעת בשמיים זו רק ההתחלה. בלי יומרות, בלי להכביד במילים, בלי לדחוף או להפריע לאחרים, עם לסחוף אחריה מחזרים וחברים. מישהו פעם ניסה להגדיר במקומי מה יעשה אותי מאושרת. החזרתי לו את המילון השלם שכתב על אושר כי לא הצלחתי לקרוא. עכשיו כבר כתבתי לי בראש אחד על עצמי. אושר זו מילה גדולה שצריכה לעמוד בזמנים שלי בריצה למרחקים ארוכים. כמו שזה נראה עכשיו, היא בכושר מעולה, 9 ק"מ בזמן שיא, וזה רק ממשיך, הולך ומשתפר...
לדף הרשומה

תפנית

למה שאנשים ירצו לקרוא עוד סיפור חיים של אחת שמדגדג לה באצבעות הידיים לכתוב את עצמה? הפעם בלי שימוש בדמויות אחרות, בלי סיפורי אגדות, בלי טשטוש של אמת מוכרת ובלי רקע שקרי. הפעם אלו רק היא והמילים שלה, שחור על גבי לבן. הפעם זו תהיה התעמתות עם כל מה שבוער לה בפנים. קיבלתי את ההמלצה. קראתי דברים שמתחברים ונושקים למה שהרגשתי בפנים. אולי אם אתעל את המשאבים שאני משקיעה כלפי התהליכים שעוברים עלי, אצליח לפשט אותם לכדי מילים. אולי אצליח להיות מרוצה ממשהו שאני כותבת. הגיע הזמן, לא? אולי באמת. אם באמת אלך על זה, זו כנראה תהיה תפנית מאד רצינית במה שאני מתכננת לכתוב בזמן הקרוב. זה ינתק אותי קצת, יכוון מטרה ויהפוך אותי למהרהרת בכתיבה. לא שאני רחוקה משם כרגע, כי כל המהות שלי היא מחשבה שמתארכת על גבי מילים שמנסות לקלוע לסל הזה שכל הזמן הולך ומתרחק. אבל שווה לנסות, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא. עליכם אני בכלל לא מדברת, לא כי לא איכפת לי, פשוט כי הפעם אתם לא פונקציה במשוואה הזו.
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת