00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

נחנקת, אחת לחודש.

שנה שלישית בלימודים ואת נחנקת. ראשון לימודים, שני עבודה, שלישי לימודים, רביעי עבודה ואז לימודים, חמישי לימודים ואז עבודה, שישי כבר לא נראה כמו יום שישי כי את עובדת. שתי עבודות, ארבע משמרות בשעות משתנות, ארבעה ימי לימודים ועוד לא הזכרתי בכלל את האימונים והריצות היזומות כדי לשמור על כושר השיא. הכסף הולך ואוזל ואוזל ואוזל... כדי לחיות צריך לשלם, על הכל, כל הזמן.

הטלפון מהבנק אף פעם לא יגיע בזמן הנכון. אמצע שיעור, פעמיים חסוי ואת כבר נלחצת. עונה להיא ממרכז השירות שבכלל לא איכפת לה שאת באמצע שיעור, יש לך שם כספים אחרונים מאיזה חיסכון שצריך לשחרר, כדי לשלם את התשלום האחרון שירד ליל אמש ואם לא תקבלי עוד איזה טלפון מעצבן מההיא שפעם היתה מקבלת אותך בחיוך מאוזן לאוזן והיום גם כשהיא רואה את החיוך הנבוך שלך, הפנים שלה מסרבים להתרכך. את מתחילה לחשוב שאם שם המשפחה שלך היה אחר, משהו מפוצץ כזה ומוכר, היו מדברים אלייך בכבוד. ההיא ממרכז השירות לא היתה צועקת עלייך שבשעה שלוש, כשאת תסיימי את השיעור, היא כבר תסיים את המשמרת ולא תוכל לחזור אלייך, "אני צריכה שתגיעי לסניף להפקיד את הכסף עוד היום." את מבקשת ממנה שתעביר הודעה לשירות הטלפוני של הבנק שפועל עשרים וארבע שעות, תדברי עם היועץ והוא ישחרר את מה שצריך כדי להעביר את התשלומים האחרונים, יתן לך עוד קצת זמן אוויר צח. עד החודש הבא כבר יהיה יותר טוב, יותר רגוע, פחות תשלומים, יותר משמרות בעבודה שירגיעו את לחץ האוויר.

ההיא ממרכז השירות רק עובדת במרכז השירות ואין לה אפשרות לעזור לך. זה מה שהיא אומרת בפעם השלישית בלי להקשיב. איזה מן נותנת שירות לא יכולה לתת שירות ללקוח של הבנק? שוב מקרקרת בך המחשבה שאם היית בת של מישהו חשוב או שהפלוסים היו זורמים בתדירות גבוהה יותר מהכסף שיורד, היו מעניקים לך יחס אחר, מנומס יותר, שירותי יותר. "איזה מן נותנת שירות את?" את רוצה לשאול אותה, "שלא יכולה לתת לי את מינימום השירות שדרוש לי. אחרי הכל אני הלקוחה כאן, ואני יכולה להעביר את המינוסים שלי לבנק אחר ואתם תפסידו את הריביות שיצטברו אחרי שאסיים להיות סטודנטית עם עמלות נמוכות מהשאר." בא לך להקיא. את עומדת באמצע חדר המדרגות של המכללה שלך וצועקת עליה, מקדימה תרופה למכה ומתפללת שהיא לא תגרום לך לבכות. כל מי שעובר לידך רואה את המצוקה בעיניים, מרגיש את החנק סביב הצוואר בדיוק כמוך, עצוב, מיואש מאינסוף חלומות שבכל שנת לימודים משולמת, הולך ומתרחק, שלא נאמר מתנפץ.

את לא מתייאשת. את סופרת את הזמנים, מחשבת שבועות עד לסוף הסמסטר השני של שנת הלימודים השלישית שלך. את עושה חישובים של משכורות משתי עבודות שלא משאירות לך הרבה זמן לשיעורי בית, ואפילו לא מזכירה את העובדה שאת כבר מתה לעבור לגור לבד כי גיל עשרים ושש וחצי הוא גיל מספיק בשל לכך. אבל למי יש כסף גם לזה עכשיו?

ההיא מבנק מסיימת את השיחה עם אותו משפט שהתחילה, את צריכה לשחרר שם כסף מהחיסכון עוד היום או להפקיד כסף, עוד היום. במקביל את שומעת על ההוא שמוחקים לו חובות, היו כלא היו ועל מה אתם מדברים בכלל? הדמעות שלך כבר לא מסוגלות לשתוק, בא לך להקיא, בך לך להקיא. את מתקשרת לשירות הטלפוני שעובד עשרים וארבע שעות ביממה ועונה לך נציג טלפוני שעושה בשבילך את הפעולות בארבע דקות וחצי. הוא מספר לך על הדרך שגם הוא סטודנט ושהוא מבין את העצב שלך. הוא מתנצל על חוסר השירות שקיבלת מההיא ממרכז השירות ואפילו מכוון אותך איך מגישים פנייה של חוסר שביעות רצון, שלא נאמר תלונה על הדבר.

התלונות האמיתיות שלך הן בכלל לא אל ההיא ממרכז השירות, אלא לדרגים גבוהים יותר שמעליה, ואולי גם לעצמך. לעצמך כי לא כל הבחירות שלך במהלך הדרך תקפות באותה מידה גם להיום. להם כי הם לוקחים ולוקחים ולוקחים ממך.

ומה שאת מקבלת בתמורה לא תמיד מספיק לך. טלפונים חודשיים מהבנק לא מוסיפים לזה. נמאס לך להילחם ולהיחנק בכל חודש מחדש. הכל נדחה ובהמתנה עד שיתאזן קצת ויאפשר לך לנשום רק קצת. זה יותר מעכשיו.

וכל זה בלי שאמרת אפילו מילה אחת על יתר המשפחה שלך...

לדף הרשומה

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013

היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה.

יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח.


השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר. הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות.
זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל.


דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה.


בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת שנשרכת מאחור ומתבלבל בתנועות בין מחשבות נוספות.

אלו ימים בהם יותר מתמיד אני מסתכלת על הדגל הזה, על הכחול-לבן שמקשט באסתטיקה שאין כמותה את החלונות, המכוניות, הכניסות לבניינים ואת כל הדרכים בהם אני הולכת. אני מצטרפת לרוח שמנופפת בו בגאווה מעל פסגות העצים על רקע חתיכת שמים. כמה שיותר גדול ובולט- ככה טוב.

הסבתא היחידה שנשארה לי בחיים היא ניצולת שואה. הסיפור שלה מכאיב לי בכל עצב בגוף ואף פעם לא נמאס לי לשמוע אותו. היא לא מדברת עליו כמעט כי זה טראומתי מדי. אני מעריצה אותה על הכוחות שהיו ויש לה להמשיך לחיות בעצמאות מלאה.

אחד הדברים הראשונים שידעתי להגיד על סבא שלי זכרו לברכה, כשהייתי ילדה קטנה, הוא שהוא אח שכול. בהתחלה זה היה נורא מוזר לחשוב על אימא שלי שלא הכירה את הסבא והסבתא שלה מצד אחד, ואת דוד שלה מהצד השני היא הכירה רק דרך אבן שיש לבנה עליה הניחה פרחים עם אבא שלה וההורים שלו, לפחות פעם אחת בשנה. זה והסיפורים עליו.

אז הסבירו לי והתרגלתי לחיות עם צללי הזיכרונות האלה, עם הסיפורים, עם המנהגים של טקסים ועצרות ליום השואה והלו"ז הקבוע של הטקסים והביקור בבית הקברות בכל יום זיכרון. בשלב בוגר יותר, נולדה בי הבנה שהדורות שקדמו לנו הכירו טוב יותר את האנשים המתים, אולי אפילו יותר מאלה שחיו ונשמו סביבם. (ואז בצער וכאב עצומים הצטרפתי בעצמי לאלו שאיבדו מכרים וחברים שנשארו רק בזיכרונות...)

אימא שלי גדלה בבית של שכול וטראומה לצד גבורה ואומץ שאי אפשר לכמת במילים.

ואני, גדלתי עם ערימה של סיפורים וזיכרונות שאנציח לעד. גדלתי עם ראש מורם. אני גאה להיות שייכת לפה בזכותם.

לדף הרשומה

זינוק לחיים האמיתיים

זה לא שלא ידעתי שעכשיו הכל יהיה אחרת, יתחיל מחדש. זה נהיה מאתגר. מאתגר זה טוב. אני לומדת להכיר את עצמי מחדש ולאהוב את מה שאני רואה מולי בכל יום. זה לא פשוט, הרבה השתנה וזה כבר מזמן לא רק המראה החיצוני. בעצם, המראה החיצוני הוא האחרון בשיירה של שינויים שצריך להתרגל אליהם. לאט לאט, צעד צעד – כמו בכל התהליך, כל בכל תהליך.

*

הוא הרגיש שזה מתקדם לו מהר, למרות שזה נעשה בצעדים קטנים ומינונים מדוייקים, מבחינתי לפחות. אני צריכה גם לזכור שזה מאוד אינדיוידואלי ובכלל, אם אחד רואה את העולם באופן מסויים, זה רק אומר שהאחר רואה אותו אחרת. המון השתנה והכול חדש לי. הפעם האחרונה שעמדתי בסיטואציה הזו מול אינטימיות כזו היתה לפני יותר משנה; לראות, להכיר, להתקרב, להתחבר, לחוות את הכל מהיסוד, צעדים ראשונים מבלי לדעת בוודאות לאן הם מובילים, אם בכלל. מכשולים לא חסרים. עם הכל נתמודד.

אז לא. והכול ממש בסדר. אני מביטה על עצמי במראה ומבינה שזו כבר לא אותה הדרך כמו שהכרתי אותה פעם, משהו השתנה, צריך ללמוד את זה מחדש. גלי אומרת שזה טוב, שחזרתי לשם, קפצתי למים, ניסיתי, התנסיתי, חוויתי. ואני ממשיכה לעמוד זקוף ולהתקדם קדימה, רק קדימה, שום דבר לא יפיל אותי כי יש לי את הכוחות להתמודד עם הכל. לאט לאט, בלי לחץ.

*

התהליך הזה לא מתכוון להיגמר אי פעם והאתגר האמיתי יהיה לשמור על ההישג. והרי ידוע שלשמור על ההישגים זו משימה לא פחות קשה מלהגיע אליהם. אבל אני מאמינה בעצמי. היום אני יודעת שאין דבר שאני לא יכולה לעשות ולראות ולהצליח בו. הכל עניין של רצון.

אני רוצה ובגלל זה אני גם אצליח. אם זה תלוי בי (וזה תלוי רק בי), הרי שאין אופציה אחרת.


 

 שבת שלום...

לדף הרשומה

חיה חלומות

27/03/2013

 

אפשר לחלום כל החיים ואפשר לחיות את החלום. הרבה זמן חלמתי ועכשיו אני חיה את מה שחלמתי, הכי חיה שיש. לרגע לא מפסיקה, ומפה יש לי אינסוף יכולות ואפשרויות.

זה מוזר ואני עדיין לא בטוחה שאני יודעת איך להכיל את כל השינוי הזה, זה קרה בחצי שנה וזה שינה לי את כל ההסתכלות על החיים ועל עצמי. המראה מראה לי מישהי שפעם היתה מחייכת רק אם יש סיבה מספיק טובה לכך, היום אני רואה בה אישה שאין לה שום סיבה לא לחייך. אחת שקושי הוא טריגר לעבוד קשה יותר, שהמטרות שלה יותר חזקות מהרוח, שהיכולות שלה תמיד מחפשות אתגרים חדשים, רק בשביל לא להשתעמם. אף פעם, אף פעם לא משעמם.


בשבוע שעבר היינו בוינגייט. אני לא חושבת שאי פעם הייתי מוכנה כל כך ומרוכזת כל כך, אפילו היציבה השתנתה לי וזה לא מובן מאליו. חמישה אימונים, שלושה ימים, שורה ראשונה באמצע מול העיניים של המורים, ואינסוף השראה. יש בזה משהו מרגש שזר כנראה לא יבין, אולי רק המאמן שלי מצליח. כמעט שבע שנות קפואירה ואף פעם לא הייתי מוכנה כמו עכשיו. הכושר בשיא שלא היכרתי, המורל שלי בשמיים, אני נהנית מהדרך (זו לא פירסומת לרכבת), המוטיבציה שלי ללמוד מהדהדת בקול מתגבר וההשראה פשוט נשאבת לתוכי באופן טבעי שמנקה את האוויר, היא מרעננת והיא מושכת אותי קדימה. עוד ועוד קדימה.


בפסח שעבר הייתי שבר כלי. אז זה לא היה נראה ככה, אבל במבט לאחור וראיה מפוקחת יותר, כל כך הרבה השתנה לי. אני כבר לא תלויה ונשרכת מאחור. אני נקייה, חזקה וחכמה יותר, דוחפת אחרים קדימה, מסוגלת להתמודד עם מה שיבוא, לטוב ולרע ולטוב.


התקעקעתי השבוע בסמל האינסוף על הגב, בין השכמות. זה הקעקוע השני במספר שלי, כנראה שלא האחרון, אבל זה לא משנה עכשיו. הוא נעשה בציון יום חצי השנה של חיי החדשים, מציין יכולת אינסופית אחרי ששיניתי את הכל; השלתי מעצמי רבע מהמשקל, גיליתי בעצמי עוד ועוד כוחות בלי סוף. עכשיו אני יודעת בוודאות שהם שם, וברגעי משבר אדע לחזור לאחור ואיזכר במה שיוביל אותי קדימה, תמיד קדימה [ ועל זה נאמר: טפו טפו טפו בלי עין רעה ].

 

הוכחתי לעצמי שאין דבר שמפריע לי להגשים חלומות ישנים או חדשים. זו כמעט תחושת הקתרזיס.

ואולי לא רק כמעט...

לדף הרשומה

רשימות חלקיות על אושר

אני לא כאן כי אני שם. אי שם. אל תשאלו אותי איפה כי זה גם ככה משתנה. המקום לא קבוע בזמנים משתנים שהולכים והופכים קצרים יותר. המרצים שלי מחכים שאספק להם את הסחורה שבאתי לייצר בהחלטה להמשיך ללמוד שם, זה מפעל, זו לא בחירה, זה צורך, זה הכרח, אם יש או אין לי זמן, ממש כמו קצב הנשימה.

את המרצה שלך לא יעניין התירוץ שבמקום להושיב את עצמך מול המחשב לעבוד, יצאת לרוץ 8 קילומטרים בזמן משופר ושברת את השיא, אפילו של החברה ההיא שהשתתפה במירוץ תל אביב האחרון. המרצה שלך תחייך לשניה וזהו, כשתספרי לה שאתמול עשית שלוש שעות קפואירה ושכחת את הסינופסיס בבית, את עדיין עובדת עליו, הרעיון עוד בדגירה, את תקועה עם המוזה והתרגיל הזה של הכתיבה על אוכל רק מחזיר אותך שוב ושוב למטבח, למחשבה קדימה, להיזכרות על אורח חיים אחד שהפך לאחר ועכשיו השאיר לו אבק מחייך, שמגיע עד לאי שם בעבר שנשבעת והבטחת לעצמך שלעולם שלעולם לא יחזור.


8 קורסים,

3 ממנ"ים בסמסטר של האו"פ,

3 מתוכם עם ציונים מעל 90,

4 אימונים,

2 ריצות שבועיות (לפחות) של 8 ק"מ (לפחות. הערב למשל רצתי 9!),

2 עבודות שמצאתי רק החודש, פעמיים בשבוע על כל אחת מהן,

וכל זה ב-24 שעות כפול 7 וחוזר חלילה.


18 ק"ג הלכו לאיבוד,

18 טון חיוכים נולדו ותפסו את מקומם,

5 מחמאות ביום פלוס (לפחות) 3 חיזוקים של גאווה מאנשים שמכירים באמת מקרוב,

10 פעמים של הצצה למראה, ביום! בחינה מחודשת וחיוך כי עכשיו כבר מותר להגיד שאני ממש מרוצה.

1 אני. אחת. אך ורק אני.




מירוץ של הוכחות ועשייה עם ניצחון קבוע בתחרות, שאין בה יותר מאשר מתמודדת אחת ויחידה שמרגישה שלגעת בשמיים זו רק ההתחלה. בלי יומרות, בלי להכביד במילים, בלי לדחוף או להפריע לאחרים, עם לסחוף אחריה מחזרים וחברים.

מישהו פעם ניסה להגדיר במקומי מה יעשה אותי מאושרת. החזרתי לו את המילון השלם שכתב על אושר כי לא הצלחתי לקרוא. עכשיו כבר כתבתי לי בראש אחד על עצמי. אושר זו מילה גדולה שצריכה לעמוד בזמנים שלי בריצה למרחקים ארוכים. כמו שזה נראה עכשיו, היא בכושר מעולה, 9 ק"מ בזמן שיא, וזה רק ממשיך, הולך ומשתפר...



לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת