00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יורדים - על הילדים ומפספסים - בגדול.

 

כמה מילים על הקמפיין להשמנת ילדים מפי אחת שהייתה פעם שמנה בגוף, נשארה קצת שמנה בראש והתעצבנה על אלו שהזכירו לה דברים שהיא היתה מעדיפה לשכוח...

 

"כל קילו הופך את הילד שלך לפגיע יותר"

"כשהילד שלך משמין, החיוך שלו קטן"

"היא תמשיך לאכול את זה כל החיים"

***

פרסומאים יקרים, הרשו לי לספר לכם משהו:

להיות ילד זה לא קל.

להיות ילד שמן זה לא קל.

להיות נער / מבוגר שמן זה לא קל.

לשמוע ולקבל מהחברה ביקורת על כך שאתה שמן זה קשה.

להגיד לעצמך "אני שמן" ולהבין שהגיע הזמן לעשות עם זה משהו - זה הכי קשה.

***

אז כן, גם אני נחשפתי לקמפיין החדש המנסה לעורר מודעות לעניין השמנת יתר בקרב ילדים. אחד מכל ארבעה ילדים סובל מהשמנת יתר... כן, זה נכון. אבל לא, התזה אלימה של עלבון בפניו של הילד היא לא הדרך לעורר את המודעות או לשנות משהו. אפליות על רקע משקל מתרחשות בכל זמן בדיוק כמו אפליות על רקע דת, גזע ומין. אולי באותה תדירות, אולי יותר, אולי פחות – זה לא העניין. הקמפיין הזה לא מעלה מודעות, הוא יורק בפנים הלא נכונות ומקטין את החיוך של הילד עוד יותר, לא רק בתמונה שתלויה על תחנות האוטובוס, אלא גם בפנים האמתיות של כל אותם הילדים שקמים בבוקר ומסתכלים על עצמם לעומת החברים שלהם (והם ילדים. כולנו יודעים שכבר מגיל צעיר זה משפיע...)

כל חיי סבלתי מהשמנת יתר. גדלתי בלי שום מודעות ורסן למזון שנכנס לי לפה ואולי שאבתי לכך השראה מהמקומות המאוד לא נכונים. ביליתי שעות אצל הסבתא (הנפלאה שהיתה לי יש לציין), שכל ארוחה אצלה היתה מפנקת אותי בהמון קלוריות ושומנים והקינוח הוא גלידה וקינדר וטופי וופלים מצופים. אני בכוונה משתמשת ב"ו" החיבור, מכיוון שזה לא "או", זה הכל ביחד, וכך בכל פעם. רק שיהיה מתוק, שיהיה שמח, והכול נעשה מאהבה ובעיקר בחוסר ידע.

בשיעורי ספורט בבית הספר הייתי תמיד בשורה האחרונה, ריצה של 100 מטר הייתה קללה ויותר מזה זה עונש מוות, במשחקי מחניים אף אחד לא מסר לי את הכדור גם ככה, שלא נדבר על להישאר אחרונה מבלי להיבחר לאף קבוצה. התביישתי להיכנס לבריכה או לים ליד אנשים שהם לא המשפחה שלי וגם ליד אלו נשארתי עם חולצה גדולה שתסתיר, וכמה שיותר ממני. "ארוחת צהריים" שלאחר בית הספר לרוב הכילה פחמימות כלשהן ולקינוח ארטיק מצופה ושוקולד ועוד איזה עוגיה שקניתי במכולת בדרך חזרה הביתה. בדרך כלל הייתי קונה עוד אחד "רזרבי" שהבטחתי לעצמי שאשמור למחר או שאחלוק אחר-כך עם חברה. אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים ששמרתי את אותו משהו טעים להמשך ולא אכלתי גם אותו באותה נשימה עם הקודמים לו...

ולמה כל זה? כי לא הייתה לי המודעות, כי לא קיבלתי את הכלים הנכונים והידע הנכון בדרכים הנכונות ולכן לא הבנתי. כי בגלל כל אלה הסתרתי אפילו מההורים שלי, נעלבתי והתכחשתי למצב ולצורך בשינוי. ואולי לא הבנתי שאני עושה לעצמי נזק שהצטרכתי ואני עדיין צריכה לעבוד מאוד קשה כדי לא לחזור אליו...

ילד או ילדה שסוחבים חמישה קילוגרמים עודפים או עשרים וחמישה קילוגרמים עודפים רואים את הפרסומות האלה ומפספסים את המטרה של מי שעמד מאחורי הרעיון (המאוד לא מוצלח) הזה.
במקום לחייך, אותו ילד הסובל מהשמנת יתר, מזהה את עצמו בתמונה של הילד עם החיוך הקטן ומפסיק לחייך פשוט כי הוא נפגע. את אותו הילד יעליבו ביום למחרת בבית הספר, בתור למרפאה או במגרש הכדורגל והוא יתחיל לפתח רגשות שליליים שעלולים להיות מסוכנים אם לא נשים לזה לב.
ילדה שסובלת ממשקל עודף, אפילו קל, תראה את הכרזה "דאבה" שכתובה באמצעות מאכלים שמנים ובמקום להמשיך לאכול את זה כל החיים, אולי תפסיק לאכול בכלל, תפתח שנאה עצמית, אולי גם הפרעות אכילה ומי יודע לאן זה יגיע משם...

והדוגמאות רבות ואינסופיות...

 

לרדת עליהם ובגדול זו ממש לא הדרך להגיד "ילד, אתה צריך שינוי!"

 

כרזות הקמפיין המפוספס והפוגעני הזה, צריכות להיות מוחלפות למשל בשיעורי בריאות ותזונה בבית הספר ועדיף כבר בגיל צעיר. שיעורי הספורט כבר מגן ובית-ספר יסודי יכולים להיות אתגריים, מעניינים ושמחים יותר עבור ילדים ששונאים לרוץ או שסובלים מהקונספט המאיים של מורה לספורט קשוח שמוציא אותם לרוץ בשתיים וחצי בצהריים (הרי לא חסרות דרכים לתזז ילדים, לגרום להם לשרוף אנרגיה ולהתמלא בשמחת חיים - ולא בשנאה עצמית).

עוד לא הזכרתי את ההורים, החברים והמשפחה שצריכים להיות מגוייסים. הם הרי המובילים את הדרך הזו שבה הולכים הילדים שלהם, ונדמה לי שיש דרכים להסביר וללמד את הילדים באופן שיהיה עדין ונגיש יותר, מבלי ליצור אנטי. כי מי כמו ההורה מכיר את ילדו ויודע איך לגשת אליו? ואם אלו לא יודעים, לא חסרים אנשי חינוך ומקצוע בקיעים בתחום שיסייעו. תבשלו להם ואיתם בריא יותר, קחו אותם לאירועי ספורט, ביום יפה צאו לרכב על אופניים בפארק במקום לארוחה שמנה במסעדה או במקדונלדס. מצאו איתם חוג ספורטיבי שיהפוך לתחביב לאורך זמן ושנים. 

ואם תרצו עוד טיפים וכיוונים רק תגידו ואמשיך, יש לי ערימות...

 

קטונתי מלהיות פרסומאית אבל אני כן יודעת מהי כוחה של מילה כתובה או מדוברת ואני כן יודעת איך זה להיות ילדה שנעלבת. למעשה, כולנו.

כל חיי הייתי ילדה שמנה וגם אחרי השינוי הגדול מאוד שעברתי, בראש שלי אני עדיין מתאמצת לדחוק את אותה ילדה לפינה. היא מזכירה לי שהיא שם, היא מאותתת לפעמים ואני ממשיכה להילחם בה. להסתכל על הכרזות האלו ברחבי העיר גרמו לי להיזכר ולשנוא שוב את כל אותם הילדים שצחקו והחרימו אותי בגלל מראה פיזי שלא התאים להם בעין (אותם פחות עניין חוסר הבריאות). כל אלו שהעליבו אותי, רק החטיאו את המטרה. הרי המודעות והשינוי האמיתיים באו בסופו של דבר ממקום אחר לגמרי, ולא מהאלימות הזו. גם מהאלימות של הכרזות האלו השינוי יתעכב לבוא, והרי זו היתה המטרה מאחורי כל הקמפיין הזה, לא?

לדף הרשומה

רק קצת עסוקה, לא מתלוננת

"הכתיבה היא חלק ממני אבל קשה לי למלא את החלק של הכתיבה."

(משהו שאמרתי פעם למישהו בניסיון להסביר לו למה המשהו הזה שנקרא "כתיבה" לא בא בקלות...)

***

 

אני עסוקה. כמו כולם. אני לא מתלוננת על זה. להיפך.

אני עובדת, מתאמנת, מבשלת, אוכלת, שותה קפה, מתאמנת, רצה, ישנה (לא הרבה אבל מספיק), נוסעת מגבעתיים לתל-אביב לראשון לציון לגבעתיים... וחוזר חלילה. מבלה זמן איכות עם חברים, מבלה זמן איכות איתי, לפעמים רובצת סתם ככה מבלי לעשות כלום ומקדישה את הזמן לריק כדי למלא אותו שוב.

 

ולמה כל אלה מעניינים אותי/את מי שקורא את המילים האלה?

כי בין לבין לבין אני כותבת. כותבת המון, כותבת בדרכים, כותבת באמצע הלילה במקום לישון, מעבדת את המחשבות למילים תוך כדי שינה או באמצע אימון. מקליטה את עצמי חושבת והופכת את המחשבות למשפטים שלמים שהופכים לפסקאות ואנקדוטות של חיים.

לאחרונה חזרתי להתעסק שוב בסיפור ישן שמרגש אותי. כתבתי אותו פעם בז`אנר כתוב אחר ועכשיו אני עובדת קשה ובצעדים בטוחים וקטנים, כדי להפוך אותו למשהו קריא. כרגע הוא נמצא בשלבי שלד צעיר ולא שלם. כשהשלד יעמוד ויפנה לכיוון מסוים, אני אוכל להתחיל לעבוד עליו, לעבות אותו לכדי תוצר שיהיה ראוי לעיני כל מי שיבקש לחלוק איתי את העולם הכתוב שלי.

 

הכתיבה היא חלק ממני וגם כשאני לא כותבת, אני כל היום עסוקה במילים וניסוחים. אני לא מאמינה במוזה ולמרות זאת היא חלק מההשראה שאני מקבלת מטקסטים כתובים שאני קוראת, מוזיקה שאני מקשיבה לה, אמנות שאני רואה, צעדים ותוך כדי תנועה.

 

אז אני עסוקה. כמו כולם ואולי גם קצת אחרת. אני לא מתלוננת על זה. להיפך.

כי אני חיה. ומה שבטוח, אני נהנית.

 

***

התמונה המדוייקת להפליא, לקוחה מכאן.

לדף הרשומה

להתראות אדון שוקו

27/11/2013

 

בכיתי בלילה כמו ילדה קטנה.

לכבות את הטלויזיה הרגיש לי כמו כניעה למציאות שאין לי מושג איך לנשום אותה. ישבתי מול הטלויזיה עד שהעיניים נעצמו מעצמן, על רקע תמונות מתחלפות של איש, שמסמל בשבילי כל כך הרבה בפשטות שאינני בטוחה שיש שמשתווה לה בתרבות עליה גדלתי, עליה אני חיה. זיכרונות הילדות והעבר עלו לי אחד אחר השני. אנשים התחילו להספיד, לספר מיהו אריק בשבילם. ברקע, כל צליל התחיל לזרוק אותי לרגע אחר, כל מילה שהוא שר היא חוט שנקשר לקצה אחר בלב שלי, תופר את תמונת החיים כולה.

אריק פשוט שם, הוא היה שם תמיד, גידל אותי, ליווה בקולו את כל מה שאני מכירה, את כל מה שאני זוכרת:

אם זה את ימי שבת בבוקר (יום יפה...), אימא שלי היתה מתעוררת מוקדם, נכנסת למטבח או יושבת בסלון, פותרת תשבצים או קוראת עיתון מתחת לקרני שמש שהציצו מהחלון. קולו של אריק העיר את הרקע וכיוון את השבת להיות מה שהיא.
או למשל את הרגע בו סיימתי את בית הספר והתגייסתי לצה"ל. אריק גילה לי בסוד איך ההורים שלי מרגישים כשהבכורה שלהם פורשת כנפיים ועפה.
אריק היה הראשון שהאמין לי שיש בי אהבה והיא תנצח, וגם כשזו הפסידה בקרב על הלב של מי שהרגיש באותו רגע כ"האחד", הוא המשיך לשיר לי, הוא תמיד שר והקול שלו תמיד הצליח ומצליח לנחם אותי. 
ומה עם כל הפעמים בחיים שלי שאריק הזכיר לי שאני יכולה לשנות את העולם או למצוא אוצרות בתוך תפוזים קלופים... 
או שבזכותו בין השאר עברתי את המבחן בקולנוע ישראלי בלימודים לפני שנתיים, כשהייתי צריכה לזכור רגעים מ"מציצים" שהצילו לי את הציון, והרי מי לא מכיר את מציצים.-

זה נמשך ונמשך וזה לא נגמר.

 

ואז מודיעים בחדשות שהוא איננו.

ורק אתמול בצהריים אמרתי לחברה שזה כל כך משמח שהוא הולך לכתוב לעיתון מעריב, שהמילים הכתובות שלו בהווה יהיו בטח אוצר שווה ערך ששווה לחכות לו. כזה שיפתח את ימי שישי בדיוק המיוחד לו, כמו המוזיקה שעשתה לי את ימי שבת ההם, כשעוד הייתי הילדה היחידה בבית, זו שלימדה את אחיה הקטנים להקשיב לאותה מוזיקה שהיא הכירה מילדות.

 

רוב המילים שעברו לי בראש נעתקו ממקומן. במקומן נשארו צלילים, מילים אלמותיות ששרות לי נצח.

המוזיקה של אריק היא הדבר הכי ישראלי בעיני. הוא האמן עליו גדלתי, זה שמסמל לי בית ומשפחה ואהבה ובגרות... ואין לזה סוף.

 

אריק, תודה על העשייה ועל הפסקול הניצחי. הוא צוואתך, הוא זיכרונך.

ואין כמו מוזיקה. היא מעירה ומאירה את כל מה שצריך, את כל מה שחשוב.

 

ועכשיו אנגב את הדמעות ואתחיל את היום...

 

האיש והאגדה הישראלית

אריק איינשטיין – 1939-2013

יהי זכרו ברוך.

לדף הרשומה

עמידה ביעדים

26/11/2013

אני אף פעם לא באמת יודעת ירגיש לכבוש את היעד הבא, עד שאגיע אליו... 

לפעמים זה מרגש עד צמרמורת מכף רגל ועד תלתל ג'ינג'י שעל ראשי, ולפעמים אני מדלגת על זה במהירות אדישה, משום שהיעד הבא כבר ממש מעבר לפינה והנוכחי לא מספיק לי. מודה ומתוודה – כמו שעם האוכל בא התיאבון, כך עם ההצלחה באות השאיפות הגרידיות שיש לי. אבל פעם בכמה זמן, יש מן יעד כזה שממש מתחשק לי לעבור וזה דווקא זה שלא מגיע בקלות. אני נלחמת עבורו בשיניים במשך תקופה מסויימת ומחכה לו בסבלנות מעבר לפינה... וכשהוא מגיע, אחחח, כשהוא מגיע מושג האדישות נמחק מהלקסיקון שלי ואני מתרגשת עד ששיערות הידיים סומרות לי. אני ממשיכה ומפמפמת את אותו הכיבוש כדי להזכיר לעצמי ולסביבה כמה נלחמתי בעבורו, כמה השתדלתי, לא ויתרתי, ניסיתי וניסיתי שוב, וניסיתי שוב להילחם כדי להצליח. מישהו אמר לי פעם שכישלון הוא הרגע בו מפסיקים לנסות, אז אם אני באמת רוצה משהו אני פשוט צריכה להמשיך לנסות.

ואז הרגע הזה של ההצלחה מגיע.

זה יישמע בנאלי ולעוס מצידי, יש שיגידו גם שאיבדתי פרופורציה ונעשיתי קיצונית מדי או מכורה או גם וגם ונמאס להם לשמוע את זה. כן, יש כאלו שאומרים לי את זה...

בכל מקרה, רצתי הבוקר במירוץ גבעתיים את מקצה ה-10 ק"מ בזמן של 0:58:54 !!!

ירדתי מזמן של שעה, הישג שהרבה זמן ניסיתי ונלחמתי כדי לנצח. זה זמן שכבר כמעט, אבל כמעט ראיתי לפני שלושה שבועות (במירוץ הלילה של נייקי ת"א). והיום השגתי את עצמי. ולא רק שהשגתי את עצמי, שיפרתי את זמן השיא שלי ממירוץ הלילה של נייקי ב-2:06 דקות (שם סיימתי ב 1:01:00 בדיוק!)

 

מאז הבוקר אני בשמים, מרגישה שוב ומזכירה לעצמי שהכל אפשרי ואין דבר שלא אצליח אם רק ארצה ואנסה. למעשה כל ארבעה-עשר החודשים האחרונים, מאז ספטמבר 2012, הם מבחינתי סוג של מסע כיבוש ועשיית שלום עם עצמי. כל התקדמות כזו רק מזכירה לי כמה כוח יש לי היום לעומת החוסרים של פעם. כל שיפור וכל הישג שאני מציבה ומשיגה מבחינתי הוא עוד סוג של תזכורת להסתכלות קדימה, להמשיך להתמיד, להנות מהדרך ואף פעם לא להתייאש, לא להפסיק לחפש... כי הרי תמיד יהיו עוד פינות ורגעים ממלאים שעוד לא חוויתי. או אולי לא ניסיתי מספיק.

 

המטרה הגדולה הבאה שלי היא חצי מרתון (21.1 ק"מ), והדרך לשם נסללת בזמן שלה... אני לא ממהרת לאף מקום.

אז למה אני כותבת את זה? כי כל דבר, ברגע שעלה על הכתב והתפרסם, כאילו נחקק בין תודעות שונות, רעיון שנולד, מקבל אוויר ומתחיל בהתהוות ממשית. (ככה התחלתי לחפש ומצאתי דירה!)

בינתיים אני משפרת את ההישגים הקיימים שלי ושוברת על הדרך עוד כמה שיאים אישיים בזמנים משופרים. יש כבר תכניות על המירוץ הבא, סבב תחרות נוסף מול עצמי ואתגר של עמידה בזמנים.

אני נהנית מהרגע, נהנית מההצלחה אבל לא מפסיקה לחשוב, להסתכל קדימה...

אל האינסוף, ומעבר לו!

לדף הרשומה

מזמינה את ההורים לקפה...

23/10/2013

התמונה מכאן

אחרי עשרים ושבע שנים וחמישה ימים בדיוק, בהם גרתי תחת אותה קורת גג עם ההורים, אני מתרגלת למציאות קצת אחרת. מפתח אחר, חלון אחר, עיר אחרת... לא רחוק אבל גם לא בחדר הסמוך.
לא חולקת, לא מתפשרת, לא מחכה למים חמים שיספיקו למקלחת אחרי האימון המתיש שעבר עלי...

שלושה שבועות מחוץ לבית.. עשרים ואחת ימים.
אומרים שאדם צריך לעשות פעולה כלשהי במשך עשרים ואחת ימים כדי שתהפוך להרגל. אני לא יודעת אם זה כבר מורגל, אבל זה בהחלט מורגש - אני גרה לבד!

אז גבעתיים, קרוב להכל וקצת ניתוק מראשון לציון עיר הולדתי שאם להודות די נמאס לי ממנה... מרחק נגיעה מכל החברים, החברות, העבודה, האימונים, ואפילו מצאתי לעצמי כבר מסלול ריצה שדי נוח לי לעוף עליו במטרה לשפר את ההישגים והמרחקים שלי. [המטרה הבאה שארצה לכבוש היא חצי מרתון חברים! אבל על זה בפעם אחרת...]

אני מתרגלת לחיים החדשים-מחודשים האלה והכל חדש לי, כל פעולה של "הפעם הראשונה בדירה שלי" מקבלת משמעות מרגשת יותר: הקפה הראשון בדירה שלי, ארוחת הערב הראשונה שבישלתי לעצמי, הבירה הראשונה בבית שלי, הריצה הראשונה בשכונה שלי וכן הלאה וכן הלאה...

אני מודה ומתוודה שעוד לא הגעתי לבית ההורים לארוחת ערב בשלושת השבועות האלו, אבל זה יקרה בקרוב, ובינתיים בהחלט הזמנתי את ההורים שלי לקפה אצלי בדירה וגם אחותי כבר אישרה שהדירה ממש חמודה... (ובקרוב גם אחי יגיע לבקר, אחרת...) עוד קצת קניות עם אמא בשוק ואבא שלי הגיע להתקין לי מדפים והביא איתו כבל מאריך כדי שאחבר את המיקרוגל למקום הנכון...
 

אני מבשלת יותר וקוראת ואפילו חזרתי לכתוב, קצת... עוד לא כמו שאני באמת רוצה, לא כמו פעם אבל גם זה יגיע אם זה צריך. המוזיקה תמיד מלווה אותי ופתאום חזרתי לשמוע אלבומים ואמנים שלא שמעתי כל כך הרבה זמן ודי התגעגעתי.
חברים באים להתארח, כולם מרגישים את הנוחות הזו שאני מדברת עליה ויש אווירה טובה, כזו שמתאימה לי.

 

הא כן, וכשאמא שלי צלצלה בשישי בצהריים ושאלה "היי, איפה את?" היה לי נורא טבעי להשיב "היי, אני בבית. את רוצה לקפוץ לקפה?"

אז נכון, אמנם בית כמו הבית יש רק אחד וזה עם ההורים, אבל היי! זו הדירה שלי, אני גרה לבד ואני בהחלט מרגישה את הדבר המרגש הזה...

אני בבית!

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת