00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרידה

"פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב..."

 

חצי שנה לקח לי להסתכל על עצמי במראה ולהבין שאני לא יכולה לברוח יותר מהרגש שלי. האמיתי, לא זה שמוצג לכל.

זו פרידה שפשוט נמשכת שוב ושוב ושוב. וסירבתי, סירבתי להשלים איתה ולהבין שהגיע הזמן. סירבתי להמשיך הלאה, להפסיק לאהוב אותו. לא רציתי להבין שכדי להתקדם הלאה, אני צריכה, לא צריכה אלא חייבת להתנתק מהרצועות שקושרות אותי לאחור ומפריעות לי לפתוח בספרינט שיפתח מספיק פער כדי שאוכל להנמיך את הקצב והווליום, להנות מקולות הרקע לריצה שלי. הנקישות של כל צעד כשהרגל והאדמה נפגשות, הנשימות שהולכות ומתארכות, הופכות להיות מדודות ומדוייקות ומתמזגות עם הרוח. והרוח, שכל כך כיף ששורקת ומלטפת לי את אגלי הזיעה שעל המצח. כן, בהחלט הגיע הזמן לשוב להנות מכל רגע של חיים, היכרויות חדשות, מרווחי נשימה לא מוכרים, מאתגרים.

המון אומץ דרשתי מעצמי על הצעד הזה אבל ניתקתי. כי אני לא מסוגלת לראות את עצמי נקטעת באמצע שוב. והכי כאב לי לדעת שאני קורעת ממנו חלק, מעכבת לו את הסיכויים להחלים יותר מהר. גם לו זה קשה כמוני, אולי יותר. אין לי מושג.

אז אחרי חצי שנה, קצת קרסתי אל תוך השקט של עצמי, הבנתי שהסיכוי שאחזור להרגיש את הדבר הזה שאני כל כך כמהה אליו לא יגדל אלמלא אעשה משהו חד. המעשה הזה הונח באופן הכי מובן וטבעי, הכי ברור מאליו, עם כל הכאב שבדבר. לקחתי את השבוע הזה לעצמי, התנתקתי מכולם ומעצמי כדי למצוא את החיבורים שוב, כדי להבין איזה חלק שייך לאיזו פינה של הפאזל. עברתי למצב טייס אוטומט; בלי לרוץ, בלי להרעיש, בלי לספר, בלי לחלוק, בלי לרצות עוד מהכל. הסתפקתי בשקט, בעשייה שקטה, בגשם שכנראה סוגר לנו את החורף היבש הזה (סימבולי משהו...) ששטף לי את הכל, האפיר לי את הימים והשחיר לי את הלילות. אני די בטוחה שזה היה שבוע הגשם הכי עצוב שאני זוכרת מזה הרבה מאוד זמן.

וזהו,

חצי שנה של פרידה שנמשכה והתארכה לי, לקחה ממני כוחות אחדים והחזיקה בי תקוות שאולי עוד יתעוררו יום אחד, יחזרו בזמן אחר. מה שצריך לקרות יקרה.
אני מתחזקת. ודווקא בפורים הזה הורדתי איזו מסכה כבדה שכיסתה לי את האמת. ערימות של איפור כבד שנשטפו בין הגשמים והותירו אותי שוב אני. נקייה וחזקה. לפחות כלפי חוץ. יכול להיות שמבפנים נשארו לי עוד כמה חדרים לנקות.

לחיי חגים שמחים, חגיגות צבעוניות וחיוכים.

שבוע טוב,

אני.

***

 

התמונה המדוייקת הזו לקוחה מכאן.

לדף הרשומה

משפחה שכזו (ילדה של אבא)



יום המשפחה היום (או אתמול? לא הצלחתי להבין אבל זה לא קריטי).

חשבתי לקפוץ להורים לארוחת ערב של שישי, להפגין נוכחות מוגברת לכבוד היום שפעם הוקדש רק לאמא יש רק אחת, והיום מצויין כאין כמו המשפחה, לא בוחרים אותם והם אלו שיהיו שם תמיד, לא משנה מה יקרה. משפיעים, משליכים, מעצבים והופכים אותי למי שאני, מה אני. בית.

אני לומדת המון על המשפחה שלי דווקא מאז שעזבתי את הבית ואני לא גרה בבית. היחסים עם ההורים עלו על הבמה בה גם לגעגוע יש תפקיד. כשלא נמצאים אחד בטריטוריה של השני 24/7 משהו הופך להיות נכון יותר באופן הדדי. אני די בטוחה שנעשו ויש על זה כמויות של מחקרים והסברים, היו כמה שסיפרו לי שזה מה שקורה אחרי שעוזבים את הבית, ועדיין – עד שלא חווים את זה, לא מבינים את זה.

השוס האמיתי הוא היחסים עם אחי ואחותי. הפכנו לאחים חברים. חיבוקים כשנפגשים, התבדחויות ששמורות רק לנו סביב שולחן ארוחת הערב או הקפה הספונטני בסלון. המוזיקה, הסיפורים – הכל מקבל יחס אחר כשהוא במינון הנכון. גם הפירגונים והמחוות הקטנות (כמו זו ששלחתי להם בהפתעה השבוע).

אני נהנית מזה. נהנית מהלבד שיש לי, נהנית לחקור את האופן בו החיים מתנהלים. אני לומדת המון עלי ועליהם כשאני לא נמצאת איתם בלי הפסקה. לא שהייתי יותר מדי בבית גם כשגרתי שם, ועדיין – משהו בקונספט הכללי פשוט שונה וכל העטיפה נראית אחרת.


יום המשפחה היום. אחר הצהריים סיימתי אימון עם המשפחה השניה שלי, לקבל את השבת עם האנרגיות הנכונות. אבא שלי ואני ישבנו לארוחת ערב מוקדמת בנמל תל אביב. שקיעה מעל ים, טעמים של האוכל הפשוט ביותר הופכים להיות משודרגים כשנמצאים עם אלו שאוהבים, השיחה שכבר מזמן לא התקיימה באופן הזה, השקט, הבדיחות והצחוקים ששמורים רק לנו, שפה פרטית, סלנג אלמותי, דברים שישגעו את כל העולם ולנו יראו וישמעו הכי טבעיים בעולם. אני לומדת ממנו כל כך הרבה, מבינה על עצמי ומקבלת פרספקטיבה על הכל מהכל. אלו היו שעה וחצי שהפכו שבוע שלם שהיה פשוט מועקה אחת גדולה ומצטברת, ללא רלוונטי. יש לו מלא כוח. 

יום המשפחה היום ואני מרגישה שהתברכתי במשפחה הכי הכי שיש. ארבעה אנשים וכלב, פלוס אני, שמרכיבים יחידה אחת שלמה, מופלאה, שאין שניה לה. קראו לזה סינרגיה, קראו לזה אהבה, פירגון, יצירתיות, שקט, חופש.

מה זה משנה איך נקרא לזה? ברת מזל אני שיש לי אותם. אני הילדה (הגדולה) שלהם.

אגב... תזכירו לי רגע, למי אני צריכה להודות כאן על החבילה השלמה זו?



שיהיה שמח לא רק היום, אבל בכ"ז יום המשפחה שמח.

שבת שלום!

לדף הרשומה

השלבים (שלי) למימוש רצונות

03/02/2014

את החלומות שלי בחרתי ואני ממשיכה לבחור להגשים.

את המלחמות שלי אני בוחרת לנהל דרך הסכמי שלום יסודיים עם עצמי. לשאר עולם אין ברירה אלא לקבל את המוסכמות שחתמתי עליהן בהסכם שנחתם ביני וביני בנוכחות הכוחות והאינטואיציות שלי.

האמת? אני מאוד מרוצה מזה שאני הולכת עם הדברים שלי עד הסוף גם אם לפעמים זה בא על חשבון זמן לדברים אחרים. אני מפתיעה את עצמי שוב ושוב. ושוב. למרות שמסביבי הרבה אנשים נושרים בדרך ההליכה בחושך, אני מחוייבת כלפי עצמי באופן טוטאלי להגיע אל האור ולדאוג להאיר לעצמי גם את הימים השחורים ביותר. גם אם לא הצהרתי על זה באופן רישמי, זה פשוט בא לי מבפנים. אני אוהבת את זה.

ואז שואלים אותי לא פעם, איך אני עושה את זה? איך הדרך שלי כל כך רחבה ויציבה. תוהים האם אני לא נופלת לפעמים, ואיך אני נשארת מחוייבת לקום בחזרה, לחזור לתלם הרצוי, הראוי לי יותר מכל. הדרך סלולה לי כאילו תמיד היתה שם בתוכי. ואני, כמי שתמיד היתה מכוונת מטרה כזו או אחרת, רק בתקופה האחרונה גיליתי את עוצמת כוח הרצון שלי. אני עדיין מגלה אותו.
לידה מחדש, כבר הזכרתי את זה פעם, נכון?

מתחילים...

 

רצון.

זהו השלב הראשון. כשיש לך את הרצון להשיג משהו זו נקודת הפתיחה שלך. הרצון מתעורר מטריגר כלשהו, רעיון, ראי שהצבת לעצמך או אחרים שהציבו לך וגרם לך להתפכחות, או מכל סיבה אחרת. הרצון הוא עיצוב הדמות שלך, הוא התת מודע והידיעה עצמה. מה שתעשה עם הרצון, זה כבר השלב הבא - אבל קודם כל צריך להודות לעצמך שאתה רוצה בדבר הזה.

 

החלטה.

כמו שאמרתי קודם לכן, אתה רוצה משהו? קדימה לך על זה! גם אם הוא נראה לך בהתחלה בלתי אפשרי. ההחלטה ליישם, מה מוכנים לעשות עבור ההישג זה ובאיזה סדר גודל זהו השלב השני שלי. כן, חשוב להבין ולזכור שיש שני צדדים למטבע, תצטרך לוותר על דברים מסויימים כדי להשיג את אותה מטרה נכספת. אבל כשתגיע אליה ותנצח את עצמך, תבין שכל זה היה שווה את זה. כל קושי, כל וויתור, כל צעד שהיה לך קשה לעשות. כי אין על תחושת הסיפוק הזו שממלאת אותך כשנגעת ביעד.

 

יעדים.

אז התחלת את המסע להגשמת הרצון. בכל מסלול יש אבני דרך קטנות וסימונים שמזכירים לך את ההצלחות הקטנות בדרך אל האור הגדול. כל אחד צריך פידבק במהלך הדרך שהוא בכיוון הנכון. בראש שלי זה דומה לסימונים שיש בצידי הדרך כשיוצאים לטייל בטבע, שאתה במסלול מסומן ומוכר. או הGPS במהלך ריצה ארוכה שמקריא לי את הזמנים על כל קילומטר שסיימתי לרוץ. הצבת היעדים היא הדרך להתקדם, פשוט כי אי אפשר לראות את הסוף מבלי לעבור דרך האמצע. כל יעד כזה הוא עוד כיבוש קטן בדרך לעמידה על פסגת ההר – היא הגשמת הרצון שהגדרת לעצמך בתחילת הדרך.

 

אמונה עצמית.

כי אם אני לא אאמין שאני יכולה, אז מי כן יאמין לי? אין יום שבו אני לא מזכירה לעצמי כמה הכוחות שלי אינסופיים, שאם אני רוצה – זה יקרה. אולי זו אחת הסיבות שקעקעתי לעצמי את סמל האינסוף בין השכמות אי אז בחודש מרץ האחרון, כתזכורת אמנותית. האמונה שלי בעצמי רק הולכת וגדלה ומבחינתי הכל אפשרי. וטוב שכך. כי ביום שבו אפסיק להאמין, איזה ערך ישאר לי?

 

תכנון וגמישות.

תכנונים מראש גורמים לדברים להיות בשליטה. לדעת מראש מה תעשה היום כדי להגיע ליעד הבא, להיות עם יד על הדופק ביחס לכל פעולה שאתה עושה בעד או נגד הרצון שלך. כמו בסרטים הוליוודים, לכל גיבור יש את האנטי-גיבור שמפר את האיזון בין הרצון לביצוע וצריך לקחת את ההפרות האלה בחשבון, לדעת להתמודד איתן ולתכנן את הפעולות הבאות בהתאם.
אז למה הגמישות באה בזוגיות עם התכנון? כי לכל תכנון צריכה להיות תכנית חלופית. ההבנה שלא תמיד הדברים מתבצעים כמו שרוצים חשובה מאוד, לפעמים צריך לצאת מהגבול כדי להבין כיצד לחזור אליו. וזה בסדר, בסופו של דבר, מוצלחים ככל שנרצה להיות ואכן נהיה, אנחנו (רק) בני אדם.

 

גיוס והפצה.

כי לגייס את הסביבה הקרובה שלנו לטובתנו זה כלי עזר נוסף וחשוב בדרך להצלחה שלנו. לספר לאנשים שהחלטתם שאתם רוצים דבר מה יגרום לא רק לכך שהם יכירו אתכם טוב יותר, אלא גם להיכרות שלכם עם עצמכם. לספר לאחרים זו פעולת שינון של הטיעונים בעד אותה החלטה ורצון. אלה שקרובים לכם יעזרו לכם, יהיו שם ברגעי המשבר ויחשבו איתכם באופן יצירתי איך להתגבר על הקשיים שיבואו (והם יבואו!). וגם לכו תדעו; אולי גם תגרמו לעוד כמה אנשים להצטרף אליכם למסע בדרך להחלטות דומות. (מנסיון, זה מדבק!)
מישהו הזכיר רעל בעיניים?

 

התמדה.

המסע הזה לפעמים מתיש קשה ומעייף. לפעמים צריך לשנות את השיגרה, לערבב את הקלפים ולהיזכר למה בכלל התחלתי אותו. המכשולים יבואו להקשות והחכמה היא להתעלות מעליהם. לעולם לא להרים ידיים, לעולם לא לוותר. לוותר פירושו להפסיד לא רק את הרצון הספיציפי הזה, אלא גם את הכוח והיכולת שבנית במהלך המסע הזה. וכן, קשיים תמיד יהיו, ארוכים יותר או פחות, תקופות ממושכות או ממוקדות – הכי חשוב זה לקום על שתי רגליים מכל נפילה ולהמשיך קדימה במרץ. לא להפסיק לעבוד קשה, לא להפסיק לחלום. לא לוותר לעצמך על עצמך. אני אגב, למדתי להנות מהדרך. הפכתי את המסע לאורח החיים שלי והחלטתי להנות וללמוד מכל מה שקורה. אולי זו הדרך שלי להישאר במסלול הנכון. ימים יגידו...

 

כנות. (או "אתה לא משקר לאף אחד, גם לא לעצמך".)

אני למדתי לשים את כל התירוצים בצד ולהיות כנה עם עצמי ועם העולם ביחס לכל החלטה שאני לוקחת בדרך להגשמה. גם אם טעיתי ועקפתי את עצמי בעיניים עצומות ובתירוץ של "אף אחד לא ראה" – לעצור ולהגיד לעצמי שחרגתי מהגבולות של הדרך הסלולה. זה הדבר הכי חשוב בעיני עצמי, כי רק ככה אני משקפת לעצמי את האמת, לומדת לתקן ומוצאת דרך להימנע מהטעויות האלה לפעם הבאה. וכמו שאמרתי קודם, המכשולים יהיו שם תמיד, אם אודה בהם ואם לא. להודות שהם שם רק הופך אותי לחכמה יותר ומקדם אותי צעד אחד קדימה למציאת הפתרונות לעקיפה הבאה.

 

קיצורי דרך.

זה אולי ההמשך ישיר לשלב הקודם. ההצלחה וההגשמה יגיעו אם נעבוד קשה כדי להשיגן ולא ינחתו עלינו מהלא נודע. זו עבודה קשה ומתמדת שדורשת המון כוח והשקעה. כל אחד צועד בדרך שלו בקצב שלו. כבר שמעתי קולות שמנסים להדביק את הקצב לא שלהם בדרך לא הגיונית ומחפשים קיצורי דרך, בגלל אנשים אחרים שהולכים באותה הדרך. אותם קיצורי דרך יוצרים פריצות ומערערים את היציבות ואבני היסוד של המבנה הזה שאנחנו מטפסים עליו.
המוטיבציה שניתנת מהסובבים היא טובה וחשובה, אבל לא בדרך של קיצורי דרך והרעה בתנאי הדרך, אלא באופן שימשוך אותנו קדימה, לרצות להיות טובים יותר ביחס לעצמנו. חשוב לא להזיק ולהעמיס על עצמך, לא להפחית ולהשלות את עצמך. דרך היא דרך ורצוי לדבוק בה באופן שיטתי וקבוע. ככל שנתקדם ונתקרב אל המטרה כך נשתפר.

בעיני, ההבנה שזו דרך הופכת את הכל לקל ומפוייס יותר.

 

הגעת ליעד הסופי.

שאפו! הגעת אל היעד הסופי שלאחר הדרך הארוכה שרצית-החלטת וביצעת. כבשת את הפיסגה המיוחלת ועכשיו נשאר השלב האחרון, הקשה ביותר מכל הדרך שעשית.

 

שמירה על ההישג.

אנחנו מכירים את אלה שהשתן עולה להם לראש ושוכחים מאיפה באו וכמה קל לאבד הכל, נכון? אז חשוב שלא נהפוך להיות כאלה. הצלחנו והשגנו את השאיפה שלנו, אבל קל מאוד לאבד את זה. שינון הדרך והבנת התהליכים שעברתי כדי להגיע לפסגה מונעת ממני ליפול בחזרה אל מרגלות ההר. זה לא פשוט בכלל. למעשה זה יותר קשה מהדרך עצמה, כי אני נדרשת להמציא את עצמי מחדש, להציב אתגרים ולמצוא יעדים חדשים לכבוש. עדיף יעדים שיתמזגו ולא ימנעו ממני את ההישארות על הפיסגה.
הדרך אל הפיסגה הפכה לאורח חיים, הרצונות וההחלטות שעשיתי הפכו את הטיפוס אל ההר לאורח החיים שלי ומתוכו אני פועלת להגשמת היעדים הבאים, זוכרת מאיפה התחלתי וכבר מסתכלת על ההר הבא עליו אני רוצה לטפס. אני ממשיכה לעבוד קשה, אף פעם לא שאננה ביחס למה שכבר השגתי, ממשיכה ללמד את עצמי ולמציא את האיזון בין כל השלבים כאילו אני עדיין בתחילת הדרך – בכל יום מחדש.

זו הדרך היחידה שלי לא ליפול בחזרה למטה, לא לחזור אחורה.

 

עד כאן חפירות להפעם על הדרך שלי לטפס בעקבות החלומות והרצונות שלי, להישאר לרקוד על הפסגות שמתאימות לי, ומשם? להמשיך לרוץ קדימה ולטפס אל היעד הבא.

שיהיה בהצלחה לכולנו בדרך אל מעלה ההר הבא surprise

 
לדף הרשומה

קצרצר של בוקר על חיפוש תשובות לחוסר שקט.

העצב מתעורר איתי בבוקר.

אני לא בטוחה שאני יכולה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אולי כי זה מכלול. פעם בשבוע אני מתעוררת עם הכבדות הזו על הגב, מתעוררת באיחור של שעה מהזמן שעומד בפני, לא מספיקה לעשות חצי מהדברים שהיתי רוצה להספיק. עייפה.

אז אולי העצב הזה זו בכלל עייפות? לא בטוח...

משהו לא שלם, פיסת פאזל שחסרה לי לא נותנת לי מנוח ולכו תנסו למצוא את הקצה של האמצע שאפילו לא הלך לאיבוד, פשוט חסר לי. אולי זה פאק בייצור, אולי זה חלק שאני צריכה לייצר בעצמי. אין לדעת.

 

בוקר. פתחתי את כל האורות כאן הבוקר ואני יושבת במקום השמור שלי, מאחורי החלון עם השמש שהתעוררה ביחד איתי, מאירה את מסך המחשב שלי. שותה את הקפה השני של הבוקר. הטלפון כבר מצלצל ואני מתחילה את שיגרת היום הרביעי לשבוע. לומר שזו שיגרת היום האידיאלית שלי? לא. הייתי מעדיפה להספיק איזו ריצת בוקר, מקלחת טובה, קפה מול הים ושקט. המון שקט. אבל זה מה שיש וצריך, על זה אני מודה ועם זה אני צריכה לטוס קדימה. אז אני עם הקפה מול המחשב, המוזיקה מבינה אותי ואני מציירת לי את היום קצת אחרת, אפילו אם זה רק במחשבה.

 

הצוות שלי מזכיר לי שאני טובה בדיוק בזמן שאני צריכה את התזכורת הזו. מישהו צריך להזכיר לי לומר לעצמי כל הכבוד מדי פעם על זה שאני טובה במה שאני עושה. יש לי מזל שהם שם, והם מעריכים גם אם הם מראים את זה וגם אם לא. "כל מסמך מסריח שאת כותבת מלמד אותך עוד דבר חדש." – אני צריכה לזכור את זה כדרך קבע, לעצור ולהבין שלכל דבר, אפילו הקטנטן ביותר, יש סיבה וחשיבות.

 

וכן, הספורט מחזיר אותי לאיזון. כל אחד מהחברים שלי ששואל איך אני מצליחה לרוץ 15 ק"מ בלי הפסקה, שעה וחצי ברצף (01:32 אם נדייק), מקבל את אותה התשובה שזו המדיטציה שלי. תכנית התנתקות פרטית משלי כדי לחזור לשיגרה בנאדם טוב יותר. חילוף אנרגיה ופורקן שאין הרבה דברים בחיים שמשתווים לו.

 

עד שהעצב יעזוב והשקט יחזור, אני אמצא לעצמי עוד אלף ואחת סיבות לחייך ולהיות מרוצה מהחיים שיש כרגע, מההווה ולא מהעתיד שעוד רחוק (ההווה הוא מה שנשאר...)

וכמו שהיא אמרה לי כרגע כשראתה את הדמעות שלי בעיניים: "זה שאת מתכוננת לריצת מרתון, זה לא אומר שאת צריכה לחיות במרתון תמידי."

 

יאללה, הלכתי לחפש קצת שקט בעשייה. עבודה, שם אולי אמצא תשובות.

 

לדף הרשומה

גברים, נשים ועל החברות שלי איתם

15/01/2014

 

ואולי זה לא מקרי שהחברים הקרובים ביותר שלי הם בני המין השני.

באיזשהו אופן בלתי מוסבר אני מצליחה להתחבר אל גברים בקלות יותר מאל נשים. אני כמובן לא מדברת ולא מכניסה למשוואה את אימא שלי, אחותי ובנות דודתי.

אני כן מדברת על חברות, חברים, ומה שעומד ביני ובינם...

 

אז בתקופה האחרונה זה החיבור שלי לספורט ושיגרת האימונים המסיבית. רוב החברות שלי לא מצליחות להבין את הטירוף והעיסוק הממושך באימונים והמעקב אחר האכילה הבריאה והנקייה (יש אף שיגידו קיצונית).
לעומתן, רוב החברים הגברים שלי דווקא די מבינים, מעודדים ושמחים לראות את הדרך שלי. רובם המוחלט הם אנשי שיחה ושיתוף שאני יכולה לחלוק איתם ולצפות לדיעה אמיתית ומבוססת, משום שהם בעצמם מתאמנים ושומרים על אורח חיים שנוטה להידמות לאורח החיים שלי.

אבל המחשבה שלי נובעת מדברים שהם מעבר לזה...

למעשה תמיד היו לי יותר ידידים וחברים קרובים מאשר חברות טובות. שיחה שלי עם ידיד קרוב תהיה חופשית יותר ונקיה מאשר שיחה עם חברה. אני מדברת כמובן על גברים ידידים שנשארים ידידים. אני יודעת שיהיו אלו שירימו את היד ויגידו שאין כזה דבר בכלל ידידות בין גבר לאישה, ושהכוונות תמיד יהיו שם. זה יכול להיות נכון ויכול להיות שלא, אי אפשר באמת לדעת. נכון, יש גם ידידים שהופכים ליותר מרק ידידים, אבל לא עם כל ידיד אני מעמיקה אל מעבר, גם אם המחשבה חלפה אי פעם בראש של לפחות אחד מאיתנו. עם אלו הידידים הקרובים, אני מוצאת שהפתיחות והאמת, ההנאה המשותפת שבשיחה יותר נעימה וטבעית לי מאשר עם הרבה מהחברות הטובות שלי.
ושוב אסייג ואומר שאני מכלילה נורא. יש לי כמה חברות קרובות מאוד שאיתן זו חברות טהורה ונטולת מסיכות, בה הכל יכול להיפתח על השולחן, לטוב ולרע.
אבל כמכלול, הסטטיסטיקה שלי מצביעה על כיוון מאוד ברור.

אתמול אחרי הצהריים התקשרתי לחברה כדי לשאול לשלומה ולבדוק לתכניותיה לשישבת, להציע שאולי נקשקש או ניפגש, התחשק לי נורא לספר לה משהו ספציפי חשוב, וגם לדעת מה חדש אצלה אחרי כמה ימים ארוכים בהם לא דיברנו. בין המחשבה שלי למציאות הפער היה גדול מדי, משום שהיא לא ענתה לי וכמו שאנימשערת היא פשוט שכחה לחזור אלי. היא תראה אותי או תתקשר אלי בעוד כמה ימים, משהו כמו שבוע, ותפתח את השיחה ב"טולי, ראיתי שהתקשרת אלי, סליחה שלא חזרתי אלייך/ לא הספקתי/ לא היה לי זמן לכלום. אז מה חדש?"
עד אז כנראה שיחלפו עוד המון מים בנהר, החדש יהפוך ישן ואני אשכח את כל מה שעמד בקצה הלשון שלי לשאול או לספר מהשבוע שחלף. מאז הפעם האחרונה שדיברנו ועד לרגע השיחה שלא נענתה, הזמן יהפוך למעין "שבוע מת" כזה שנבלע אל העבר. יעברו כבר שבועיים עד שנדבר ומה שהתחדש אז יהפוך ללא רלוונטי ויתכסה בעוד חידושים אחרים. פערים.

מאוחר יותר צלצלתי לחבר טוב כדי לספר לו דבר מה בהמשך לשיחה שניהלנו לפני כמה ימים ספורים. הוא ענה, היה קצת עסוק והבטיח לחזור אלי בהמשך היום. לא עברו שעתיים והטלפון החוזר הגיע כשהוא התפנה. הקשבה הדדית מלאה, התעניינות בתכניות ובחידושים, עצות, דיעות ושתיקות מבינות. את כל אלו הצלחתי לדלות ממנו ולהחזיר אליו בשיחה של כעשרים דקות. הכל חדש, הכל טרי, הכל עכשיו, מילים שהוחלפו כל עוד הן רלוונטיות. המחשבות פינו את מקומן למחשבות חדשות שיגיעו עם תחילת השבוע.

 

וזו למעשה רק דוגמה אחת קטנה שמצביעה לכיוון המחשבה שלי.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי עושה חושבים וסינון. כמה חברות שהוגדרו קרובות מאוד התרחקו ולי קצת נמאס להיות תמיד המושכת בחוטים. פתאום מתחשק לי שהן יהיו אלו שמוצאות את החוט ומחברות לו את המחט שתתפור את הקשר הזה. אולי זה עניין של תקופה וזה ישתנה שוב, אולי הנוחות שהשתנתה עם לוחות הזמנים העמוסים והמעבר לדירה משלי בעיר אחרת. אולי פשוט זו הדרך הטבעית, "חילוף החומרים" של חיים שלמים. אבל כן, זה קורה לי בעיקר בחברויות עם נשים. הגברים בחיי עדיין שם, קרובים יותר או קצת פחות – הם שם וכך זה מורגש. אולי החברות איתם מראש מוגדרת אחרת ובעלת ציפיות אחרות. אולי השוני הבסיסי בינם וביני הוא זה שגורם לטבע לעשות את שלו ולהשאיר אותנו קרובים. אולי כי "רדיפה" עלולה להתפרש לא נכון עבור אחד מהצדדים, אז פשוט שומרים על חתירה אחידה בשני הכיוונים.

 

אין לי באמת פואנטה לכל המחשבות הכתובות האלה ואני שוב חוזרת לאותה נקודת פתיחה ועדיין בוחרת את החברים והחברות שלי בפינצטה. זו לא תלונה ולא קיטור, סתם שיחרור מחשבה על מקריות ועל החיבור שלי איתן ואיתם, מי גורם לי להרגיש יותר בנוח בחברתו ובסביבתה.
השאלות נשארות פתוחות והתשובות באות, הולכות, מתווספות ונערמות. נראה לי שזה פשוט כל כך שונה אחד מהשני ולא נמצא באותה משבצת, כך שאי אפשר באמת לעשות שם איזו השוואה או הכרעה. 

מישהו חושב אחרת?

 

תהיו חברים טובים, אנשים שמחים ושיהיה שבוע טוב.

 

(התמונה מפה)

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת