00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קצרצר על עומס ונתק

קצת קשה לי להסביר את זה, אבל אני שקועה ומנותקת. לא שנאטמתי, פשוט פניתי לכיוונים שמעסיקים אותי עם עצמי, עם ההתקדמות שלי, עם החלומות שלי. ועל הדרך התנתקתי מכמה דברים וגם אנשים שהיו שם וכבר לא מתאימים לשיגרה הזו. 

אני משתנה, משתנה בסדרי גודל שמפחידים אותי, לא תמיד אני יודעת איך להתמודד עם השינויים האלה וזה עלול להיות מה שמרחיק אותי מהם ואותם ממני.

תקופה עמוסה בה אפילו עם החבר הכי טוב שלי בעבודה, אני לא מצליחה לדבר או להחליף יותר מכמה משפטי עדכון, מה המצב ומה חדש, והכל די רגיל ודומה למה שהיה אתמול ושלשום. בינתיים אני מתאמנת לקראת המירוץ הגדול של השבוע הבא, סימון רציני לשנה הזו שיביא את האתגר הגדול הבא אחריו. ומשם זה רק ילך ויגדל...

אז העומס שם, הנתק משונה לי והתחושה הכללית היא שמשהו חסר לי, וביננו, אני הרי יודעת מה זה הדבר הזה. כולם יודעים מה זה הדבר הזה. פאק איט, אולי שמישהו יעשה שהוא יקרה כבר?

בינתיים אני שוקעת בדבר שעושה לי הכי טוב ומתכננת את הצעדים הבאים שלי, כדי להמשיך ולעשות טוב.

 

שבת שלום וכאלה,

נתראה בקרוב.

 

 

לדף הרשומה

לכאן או לכאן

(התמונה מכאן)

כמעט שנה עברה והיא עדיין עומדת באותו המקום בדיוק, צופה על אותו הנוף ומרגישה את אותם הדברים. בנאלי, מאוס, לעוס וכואב.

היא מלאת געגועים וחלומות על אותו הדבר, אותם העיניים הטובות אותן היא אוהבת, ולא מפסיקה.

הנתק לא מצליח להיות נתק כי הלב לא יכול להיות מנותק מהגוף אליו הוא שייך.

כמעט שנה עברה, והיא עדיין בצומת הדרכים הזו, לא יודעת לאן ללכת.

כל נסיונותיהם של העוברים ושבים לכוון אותה, להסיט את מסלולה, לשנות את פניה ועיניה אל צד הפוך – כשלו.

 

עכשיו נשאר להחליט, ביחד או לחוד.

הם צריכים לקבל החלטה משותפת וליישם, לפנות לכאן או לכאן.

ומכאן כבר להמציא את הדרך מחדש.

 

“.If you don't know where you are going, any road will get you there” 
 Lewis Carroll - -

לדף הרשומה

שתי דקות

 

שתי דקות של צפירה בקומה אחד עשרה עם הפנים למרכז תל אביב. שתי דקות שמכילות כל כך הרבה יותר. מהחלון ראיתי איך הרחוב עוצר מלכת. האוטובוסים עצרו באמצע הצומת הקרוב כבר בדקה שלפני, נהגי מוניות השירות פתחו את הדלתות ונתנו לנוסעים את המרחב לצאת, לעצור.

מהקומה האחד עשר ראיתי גם את כל הדגלים שרקדו ברוח, שיחקו תופסת עם האור והצל. למעשה, הם עדיין מתחבאים שם, בין הכאב לגבורה שמלווים את הרגעים האלו.

הדממה שהיתה כאן היממה אותי, מקום מרכזי, שוקק חיים, מלא עשייה ותנועה ופתאום ברגע אחד של שקט הכול מקבל "השתקה".

 

את כל מה שהיה לי לכתוב על השבוע המורכב הזה, כבר אמרתי בעבר בצורה הכי טובה שיכלתי, ועל כן אין לי הרבה להוסיף. מה שכן, שתי הדקות האלו הפתיעו אותי בדמעות שקטות. כאב וגאווה הקיפו אותי בזרועות שלובות והזכירו לי שוב כמה מזל יש לי, כמה מזל יש לנו.

זה פשוט מן יום כזה, שכל הצרות והקשיים עוצרים ומחכים בצד, בדיוק כמונו. כל מה שנשאר הוא להגיד תודה על זה שהם נלחמו, על כך שלא וויתרו, על שסיכנו הכל וניצלו, כנגד כל הסיכויים. ואסור לנו לשכוח אותם. לא משנה מה. אסור לנו לשכוח אותם.

תבכו, תדברו, תזכירו, תשאלו אותם, תקשיבו להם, תתעניינו בהם כמה שרק אפשר ואפילו עד שהם יבקשו מכם לשתוק קצת. תנצלו את הזמן כל עוד הם כאן, הם לא יהיו כאן לנצח.

למעשה, אף אחד מאיתנו. להבדיל מהזיכרונות, הם אלמותיים. צריך רק לדאוג לשמור עליהם כאלו...

לדף הרשומה

מעבדות לחירות - שיר לשבת ולפסח

 

 

מעבדות לחירות - אריק איינשטיין
מילים:  יענקל'ה רוטבליט
לחן:  יצחק קלפטר וגיא בוקאטי

 

כשל כח הסבל 
לא יכולתי לשאת 
די זה די אמרתי 
אני מוכרח לצאת 
את העבד שבי 
להשאיר מאחור 
במקום שאליו 
לעולם לא אחזור 
 
אין עוד מה להגיד 
נגמרו המילים 
אין לי מה להפסיד עוד 
מלבד הכבלים 
שחתכו עד זוב דם 
ועדיין אני שרוט 
הלילה הזה אצא 
מעבדות לחירות 
 

ויש משהו בי 
כמו ירח מלא של ניסן 
שקורא לי לקום 
וחוזר וקורא כל הזמן 
לצאת למסע שכולו סיכונים 
לקראת שמץ סיכוי 
לסוף דמיוני מאושר והזוי 

 
באמת יש מצב 
שמראש איזה הר 
אראה מרחוק 
הבטחה למחר 
שאולי לא יבוא אבל 
גם אם בדרך אמות 
הלילה הזה אצא 
מעבדות לחירות 
 
ויש משהו בי 
כמו ירח מלא של ניסן 
שקורא לי לקום 
וחוזר וקורא כל הזמן 
לצאת למסע שכולו סיכונים 
לקראת שמץ סיכוי 
לסוף דמיוני מאושר והזוי
 

***

על פי אחת הדעות בתלמוד (דברי רבי יהושע במסכת ראש השנה) נברא העולם בחודש ניסן, ועפ"י אותה דעה ניסן הוא גם חודש הגאולה.

ראש חודש ניסן שימש בתקופת התנ"ך ובתקופה התלמודית, כראש השנה למלכים, ובו התחילו למנות את שנות מלכי יהודה. (המידע מויקיפדיה)

פסח נחשב לראשון מבין שלושת הרגלים...

והנה עוד זמן מצוין להחליט, ליצור ולשנות. לחשוב איך נרצה שהשנה הקרובה תיראה ומה עלינו לעשות לטובת החופש והאושר שלנו.

 

עבד עפ"י הגדרתו המילונית: אדם ללא חופש פעולה, מכור.

(עפ"י יהודה הלוי: "עבדי הזמן" – כבולים לחומר. עבד הוא מצב בו אינך יכול לבחור מרצונך.)

 

עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי

 

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

 

 

קטנה של מוטיבציה בהקשר של השיר:

 

הכי נוח לנו להיכנע ל"חיים" ולהתחבר לרע, למוכר ולמקובע במקום להתאמץ לראות ולעשות שינויים לטובה - הנסתר הלא מוכר הוא מהות הסיכון והחרדה, אבל בלי אלו לא נבחן את עצמינו ונתקדם להשגת המטרות שלנו.

ההחלטה לצאת ל"מסע החירות" היא הצעד הראשון - אני מנסיוני הדל לימדתי את עצמי שהיציאה מעבדות לחירות מתחילה בהחלטה בלבד.

אני מאחלת לכל אחד, בכל תחום שירצה להגיע למקום הזה ולצאת אל מסע החירות שלו.

 

שבת שלום, חג חירות שמח.

 

אני.

לדף הרשומה

חומות. להרוס את אלו שנבנו סביבי.

 

 


בערך בתקופה הזו לפני שנה, הבנתי שאני כבר לא שם. או לפחות לא רוצה להיות. נמאס לי לשלם X כדי לחמם את הכסא Y שעות ביום, להגיע גמורה מעייפות בכל יום, ולא להפיק מזה תועלת. לא הצלחתי לשלב עוד עבודה וחיים שמעבר למה שהרגיש לי כמו שיעבוד של עצמי כלפי החלטות שעשיתי. החלטות שהפכו להיות פחות רלוונטיות עם הזמן שעבר...

אני זוכרת את אחת השיחות האחרונות שניהלתי עם בר באחת ההפסקות. נלחמתי למצוא את עצמי ואת המילים שלי בתוך הקופסה הזו. ברחתי וניסיתי לשבור את אותה מסגרת שהתייצבתי לתוך החומות שלה שלוש שנים קודם לכן. בסוף פשוט הבנתי שהזמן הופך דברים לרלוונטיים יותר או פחות, והחכמה היא לדעת להקשיב לתנודות האלו ולפעול במקום להתחרט בדיעבד.

 

הא כן, לימודים. זה הנושא שאני מדברת עליו. אם לימודי ספרות וכתיבה יוצרת גרמו לי להפסיק להתעניין, לקרוא או לרצות לכתוב, כנראה שיש איזו טעות בדרך.

 

אני עובדת כאן מעל לחצי שנה, גרה לבד חצי שנה, חווה אינספור גירויים, מילים, מחשבות, דמויות, צבעים. עומדת בלו"ז סדור של עבודה, אימונים, ביקורים אצל ההורים, חברים, חברות.

וגם זמן לבד.

השורה התחתונה היא שסופסוף החומות האלה שכלאו אותי לתוך מערכת של חוקים; איסורים ומותרות, נהרסו. מה זאת אומרת נהרסו, אני הרסתי אותן בשתי ידיים. הפעם ההליכה נגד מלווה בידע והבנה של היסודות, אל העומק שלהם. כנראה שכשדברים קורים מתוך רצון ולא הכרח הם הופכים יעילים יותר. אז אני יעילה יותר כלפי עצמי, כנראה.

חזרתי לכתוב. חזרתי לקרוא. חזרתי להתעניין בשירה ובמשחקי מילים, רבדים לשוניים, מקורות משתנים. מחשבות מחוץ לקופסה קורמות עור וגידים למשפטים. המשפטים נודדים אל הדף הריק שלי בלהקות של פסקאות ממלאים עמודים מוצאים לעצמם מקום מואר ונוח ניזונים ממני ואני מהם. מייצרים חיים.


אני מרוצה. מרגישה שהעניין שלי בעולם עושה סדר בבלאגן ובלאגן בסדר.

נדמה לי שזה הרעיון, באלנס. 

הומאוסטזיס ויציאה ממנו.

מעניין.

 

נראה כבר לאן זה יוביל...

 

(פורסם לראשונה בבלוג שלי "נינג'ה מתולתלת" ביום 6/4/14 בשעה 14:31)

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת