00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אז מה הולך? למעשה הכל רץ...

אני לא מצליחה לכתוב פה כי אני עסוקה בכתיבה שמחוץ למרחב הציבורי לעת עתה. בין ריצה אחת לשניה, מרוץ לילה או מקצה 10 ק"מ במרתון טבריה, אני מוצאת את עצמי נושמת עמוק ושומרת את רוב המחשבות שלי לכתיבה הפרטית שלי, עד שאגיע לנקודה שיהיה אפשר לשחרר את זה החוצה. זה מאוד לא קל להספיק בעשרים וארבע שעות להתאמן לפחות שעה (בימים קלים זה מסתכם בריצה של שעה אחת, בימים עמוסים יותר זה ריצה של שעה וחצי לפחות+ אימון חיזוק+ שחרור+ מפגשים חברתיים עם אותם אנשים שמתאמנים איתי, ועוד לא הזכרתי את הריצות שאורכות 3 שעות...)

זו תקופה עמוסה, הכל רץ, מסביב לשעון, מסביב לעצמי, אין לי המון זמן לעצמי וכשיש לי אני משתדלת לנצל אותו עם מוזיקה נכונה, כתיבה, קריאה (בעיקר באוטובוסים וגם שם אני די צולעת עם זה, מודה) ותכנון שבועי, ככה אני כרגע- רצה משבוע לשבוע... 

אני בשבוע 12 לתכנית אימונים לקראת מרתון ת"א שבסוף פברואר, מכניסה ריצה בכל מקום וזמן שיכולה, לפי התכנית. זה לא תמיד קל ולא תמיד נוח אבל זה ממלא אותי בכל כך הרבה טוב ומנקה ממני את כל הרע, שאין תלונות. אפילו הבוקר כששאלתי את עצמי ברבע לחמש בבוקר "מה לעזאזל חשבת לעצמך כשכיוונת שעון לשעה הזויה כל כך?" הצלחתי למצוא לפחות 10 סיבות (אחת לכל ק"מ שרצתי) והרגשתי בסיום הריצה הרבה יותר טוב.

אז הנה אני רצה לי אל עבר היעד, ואחריו יבוא היעד הבא, ותכניות חדשות והישגים אחרים שיסומנו.

 

חזרתי לגשש אחר דירה. חייבת את זה לעצמי, צריכה למצוא את העצמאות הנכונה לי ולהתמקם בתוכה בנוחות. אני חושבת שזה השלב הראשון של כל הדברים שאני רוצה ומקווה להשיג בשנה החדשה הזו וזה ישדרג אותי ואת אורח החיים שלי באופן שאין שני לו, ואין לי ספקות לגבי זה.

 

יש המון דברים שקורים מסביב, חברים באים והולכים, מוצאת את עצמי מתמודדת עם עומסים רגשיים, עומסים בעבודה או בבית או סתם עומס שאי אפשר לשים עליו את האצבע. זו פשוט תקופה כזו.

 

אז הכל רץ, ואני בדרך לחידושים, ליעדים, להישגים.

בעוד שבוע וחצי מתחילה לימודים חדשים, קורס מאמני חדר כושר. עוד קצת אינטנסיביות של ידע ועניין, זה יכניס לי הרבה אור לשיגרה, אין לי ספק בזה. אני מתרגשת, אני לחוצה, אני מפחדת, אני נחושה...

 

מה שלא יהיה, יהיה טוב 

ונצליח. לא מכירה אופציה אחרת.

 

(התמונה מהריצה שלי בשישי, מירוץ 10 ק"מ במרתון טבריה,

גם עם זמן שיא אישי חדש)

 

 

טוב יאללה נו, אני רצה להתחיל את היום הזה. עמוס ככל שיהיה - נצלח גם אותו.

 

יום נעים!

לדף הרשומה

תמר - התשובה הבריאה (פעילות של שולחן התמר - מועצת הצמחים)

תפוז אנשים הציעו לי להשתתף בפעילות של שולחן התמר - מועצת הצמחים, לקבל חבילת תמרים ולכתוב עליהם משהו. 

תוך יממה מאז שהסכמתי להשתתף, הגיע שליח אל דלת הבית שלי ובידו אריזת תמרים של "תמר כנרת" במשקל של 500 גרם.

באריזה היו תמרים מזן מג'הול ותמרים מזן חלואווי. 

איזה כיף!

המחשבה על לשלוח אלי תמרים היתה מדוייקת ולו בשל העובדה שאני צורכת אותם על בסיס יומיומי.

 

את העובדה שאני ספורטאית רוב האנשים שמכירים אותי יודעים. ואם אתם לא יודעים, אז תדעו. אני רצה, הרבה, מתכוננת למרתון הראשון שלי בסוף פברואר. אני אוכלת לפי תפריט מדוייק ומוקפד מאוד, לפי זמנים וכמויות. אני כן מתחשבת בכל מאכל וערכים תזונתיים שאני צורכת וגם נמנעת מהרבה דברים לא בריאים על הדרך, פשוט כי שיניתי את כל אורח החיים שלי בצורה יסודית מאוד. בתוך התפריט שלי, מופיעים לי בכל ערב 3 תמרים (הם חלק ממנת ביניים, לא מארוחה גדולה). 

אז למה תמרים?

כחלק מהתפריט והערכים התזונתיים שאני שומרת עליהם בצורה הדוקה מאוד (נו, לכל אחד יש את ה"תורה" שלו...), תמרים מוסיפים לי סיבים תזונתיים בריאים, מינרלים חשובים לחזקת העצם והגוף שלי. נוגדי חימצון ואשלגן, מפחיתים לחץ דם ומסייעים לפעולה תקינה של הלב.

הם מתוקים וסוגרים לי את הפינה של "בא לי משהו מתוק". בנוסף לזה שהם מתוקים בערך כמו שוקולד, אם לא יותר (נסו לאכול 3 כאלה לצד כוס קפה או תה...), הם בריאים, דלי קלוריות ודלי שומן. שלושה תמרים כאלה לצד איזה יוגורט או מעדן אפילו, משביעים ועונים לי על הצרכים של אותו הרגע.

לרוב הם מגיעים גם לפני או אחרי ריצה או אימון, הם אנרגיה זמינה מעולה בשבילי, לא מכבידים ומספקים לגוף את מה שהוא צריך אחרי מאמץ. אז הם גם מחליפים את חטיף האנרגיה שבא וצריך מיד אחרי אימון. הם טבעיים, לא מעובדים והייבוש הטבעי שלהם לא "נגוע" בצורה תעשייתית ומשומרת - אז זה הרבה יותר טוב ועדיף מכל חטיף אחר בעיני.

 

את חבילת התמרים קיבלתי מתפוז בדיוק יום לפני שנסעתי לאילת, השתתפתי במרתון המדברי באילת, במקצה של חצי מרתון. סיימתי בזמן שיא אישי של 2:03:42 (שעתיים, שלוש דקות וארבעים ושתיים שניות). זה קצב נפלא מבחינתי ובכלל כשמדובר בעליות וההרים של המדבר. (אבל על זה רשומה נפרדת בהזדמנות קרובה אחרת...)

בכל אופן, התמרים היו לי ומשמשים עדיין יופי של אנרגיה לפני, תוך כדי ומיד אחרי הריצה. גם שני חברים שרצו את מקצה המרתון המלא (המרתון הראשון של שניהם), התכבדו כמובן. חייבת לומר שהתמרים באמת עסיסיים ומפנקים. 

 

תודה לתפוז ולשולחן התמר ההצעה וההשתתפות באכילת התמרים מקבוצת כינרת.

אין ספק שזה הגיע בדיוק בזמן הנכון, לבנאדם הנכון. surprise

 

שבוע טוב.

 

לדף הרשומה

אם קשה והעליה תלולה מדי, תני למישהו יד כדי שיעזור לך קצת...

 

נעלמתי.

לא שנעלמתי בכלל, אלא מהכתיבה כאן לאחרונה ולא שהפסקתי לכתוב, אני פשוט לא מוצאת את הזמן לכתוב לבלוג בין העיסוקים האחרים שלי. 

לכתוב אני כותבת בין הדפים הלבנים והעפרונות לבין מסמכי הWORD שבסוף כנראה יהפכו למסמך אחד גדול עם התחלה-אמצע-סוף וייצר איזשהו עולם שלם של מה שעבר לי בראש ב<הכנס כאן תקופת זמן משוערת של כמה זמן ייקח לי לסיים לכתוב ולעשות עם זה משהו>.

כך או כך, אני בעליה. עליה קשה, עליה שעושה לי שוב בית ספר על כמה קושי מזמן נסיונות ואתגרים חדשים, מבחנים שעושים חדש לעמוד מולם ולהצליח. אבל זו עדיין עליה ואני עדיין בתחילתה, כך שמוקדם מדי לסכם אותה.

בין ריצת שטח אחת לשניה, אני בתקופת מעבר, מן המתנה כזו ובין מצבי עניינים שונים ואחרים מאלו שחזיתי שאתמודד איתם כרגע. אני מגלה בעצמי שוב כוחות מסוג אחר וגם יכולות מסוג אחר להשלים או לשנות מצבים, לקבל החלטות אמיצות שלאו דווקא מקלות איתי, והאמת? די גאה בעצמי על כך.

לשמחתי, יש סביבי אנשים שלא מרפים ממני, לטוב ולרע (וגם כשזה לרע, זה בד"כ טוב, פשוט לא את הכל נעים לשמוע...) ונותנים לי יד, כדי למשוך אותי קדימה ולהמשיך לנוע. לא לחזור אחורנית, לא להיתקע במקום, ללמוד לקבל החלטות, להתמודד עם המציאות והמצב הנתון בדרך הכי טובה שאפשר באותו הרגע, למצוא את הדרך להשתפר, לחסוך אנרגיות מיותרות, לשמור כוחות להמשך - כי הוא לאו דווקא יהפוך קל יותר, רק אני אהפוך לחכמה וחזקה יותר.

 

אעצור כאן וברשות קוראיי היקרים, את הפירוט והסיפורים הארוכים, אשמור למועד מאוחר יותר. 

שיהיה שבוע טוב,

אני.

לדף הרשומה

רשימות לביצוע

 

לקום בבוקר, להכין רשימה, לצייר ריבועים קטנים ליד כל סעיף ולקוות לסמן וי על הכול, להעתיק לרשימה בטלפון הנייד ולצחוק שהריבועים לסימון קיימים כבר מראש. הרשימה מתארכת, המשימות שלך לעצמך הן אחרונות בסבב, תמיד מחכות בתור. הפעם מחשבה אחרת, היום זה הפוך, קודם את, אחר-כך היתר.

לקום בבוקר, להכין רשימה, לסמן וי על הריבוע הראשון, הריבוע השני, הריבוע השלישי הצטרף גם ל"בוצע" שאת רגילה לענות להם, הפעם עונה לעצמך בקול. 

הבוקר נגמר והצהריים התחילו, איתו הגיע גם האומץ, ההחלטה לשנות משהו שחסר לך, זמן לעצמך, דלק להתקדם קדימה, לא לעמוד במקום, לא להישאר במקום, יום שבו את עומדת במקום הוא יום שחבל שנגמר, יום בו לא עשית כלום למען עצמך הוא יום שפספסת בו משהו מהותי משלך. משימות לכולם, עבודה לא נגמרת, אף פעם, כולם יחכו,

עכשיו זמן לעצמך.

 

 

שבוע טוב. 

לדף הרשומה

זמן לכעוס. ולשתוק.

01/07/2014

כבר כמה ימים שמדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. חוויות סוף השבוע האחרון. עשיתי הרבה עבודת הכנה עם עצמי כדי להביא את המילים האלה שחלפו לי בראש וליצוק אותן אל תוך הדף הלבן.

***

אבל כל זה נמצא כרגע בצד, כי יש זמן נכון לכל דבר. בעצם... לא, למציאות הזו אין זמן נכון.

המון מילים חדשות ישנות מציפות אותי מאז אתמול: כאב, כעס, שנאה, חיבוק, צער, שנאה, שבר, דמעות, שנאה, עצב, שקט, חצי, שנאה...

קמתי בבוקר ורצף המילים הזה המשיך להדהד לי בראש, מעגלים של כאב, משפטים חצויים, מחשבות לא שלמות, כעס על מציאות מעוותת שנדמית כמו סרט אימה של במאי כושל. זה לא מצחיק! מתחשק לי לצעוק לתסריטאי סוג ז' הזה.

אתמול לקראת ערב, קראתי את הפוסט הזה:

 

 

 

שעה אחרי הצמרמורת וההצטרפות לתפילה שיחזרו כבר, יצאה ההודעה הרישמית (כי הלא רישמית כבר יצאה קודם לכן), והדמעות פשוט באו לבד, שוב.

הדבר הראשון היה להתקשר לאימא שלי, להזכיר לה כמה אני אוהבת אותה ואת אבא. אחרי שהרבצתי קצת לכרית וייבשתי לתוכה את הדמעות, חשבתי על עצמי בגיל 16, חשבתי על אחי ועל אחותי. אני אמנם לא אימא, אבל לא צריך להיות אחת כזו כדי לכאוב, כדי לשנוא כאלו שלוקחים ילדים תמימים בני 16 מההורים שלהם.

אז קמתי הבוקר ורצף מילים שמהדהד לי בראש לא נפסק. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא מבינה כלום, בדיוק הרגעים שמתחשק לי לשאול כל כך הרבה שאלות, בדיוק הרגעים שלא בא לי לקבל תשובות לאותן שאלות, אלו בדיוק הרגעים שבא לי לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה, אבל אלו גם בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת את הארץ ומרגישה שאין מקום אחר. אלו בדיוק הרגעים שבא לי שיחסלו אותם אחת ולתמיד, את כל הרוצחים השנואים שלנו, אבל בדיוק הרגעים שאני יודעת שזה די בלתי אפשרי.

 

זה בדיוק הרגע בו אני מבינה שאין לי פואנטה ברורה לפוסט הזה והוא בעיקר שחרור והוצאת כעס.

גם הבוקר קמתי ואני חצויה, כמו שאמרו כבר לפני. המציאות הזו חייבת להשתנות, אסור לנו לשתוק. אסור לנו לשתוק. אסור לנו

 

היום מותר.

בלי פוליטיקה, בלי ביקורות. רק חיבוק אחד לשלוש משפחות.

לשתוק.

 

יהי זכרם ברוך.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת