00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

It's been two months now, and I like you even more

I like you because you hold the door for me; because you let me walk in/out first; because you brought me flowers for flying at Little Black and because you won’t let me walk on the side of the street where the cars are. I like you because you ask me ‘how is wolverine’. I like you because you make me laugh when you say things like ‘tim mcsomething’. I like you because you make my heart skip a beat when you refer to us as ‘J****e’ (J+D) and when you say you like me ‘to the moon and back with no breaks’. I like it when you randomly say ‘ur great’ and ‘ur awesome’. I like you cause you Google translate and send me texts in Hebrew (that sometimes don’t make sense). I like you cause you’re willing to stop on the way just to get food for me. I love how you are with A-e – how you talk to him, how you cuddle with him and how he listens to you so faithfully.

It's the little things that you do that melt my heart and send a warm fuzzy feeling all over my body. It's those little things that make me smile and think to myself - 'wow. what an amazing guy he is'.

I will try to learn to make every possible Mexican dish that you like.

I will try green foods for you.

I will be the best damn pilot I can be just to make you proud and so that you can keep telling me how happy it makes you to see me flying.

This is how much I like you. This is how much I care about you. And this is how hard I'll work to keep you around.

For once - someone that's worth it. You're worth it, Junior.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מעשה מרד לא מוצלח (?)

הוצאתי לעצמי את הפירסינג מהשפה. אחרי חודשיים ושישה ימים.

כששאלו אותי למה עשיתי אותו אמרתי שמכל מיני סיבות -

מאז שראיתי את טום מבלינק182 רציתי עגיל בשפה; הבטחתי להורים לא לעשות קעקוע שלישי והתחשק לי משהו משוגע חדש; ורציתי לחוש כאב פיזי שילווה אותי עם הכאב הרגשי שעברתי באותה תקופה.

את התירוץ השלישי לא חלקתי עם כולם...רק עם חברים קרובים. כאלה שלא יחשבו שאני משוגעת לגמרי.

 

והאמת...אחרי שהחלים והחלפתי לעגיל קטן/צמוד ואנשים התחילו לראות את זה - לא זכורה לי תגובה חיובית אחת (להוציא חבר אחד שאמר לי מזל טוב ושמח בשבילי כי ידע שרציתי לעשות את זה כבר הרבה זמן). אף אחד לא אמר לי שזה מכוער או משהו כזה...אבל אף אחד גם לא התלהב. בנוסף לחוסר התלהבות הסביבתית, שתכלס פחות קריטית לי כי זה משהו שעשיתי עבור עצמי בלאו הכי, עדיין לא הצלחתי להתרגל אליו - זה משונה שיש עגיל בשפה: צריך לתת ביסים בעיקר בצד אחד, קשה לשים chapstick בצורה אחידה/שווה, בקטע בין הזוית של הפה לפירסינג נוצר עור יבש שמציק ושנראה לא יפה, זה מפריע לי להתנשק עם ג'וניור שאוהב לנשוך את השפה התחתונה שלי ומעל הכל - זה עדיין כואב.

בדרך לארץ (אה כן, אני בארץ לפסח) עצרתי בניו יורק ללילה אחד וביליתי עם האחים שלי, ואחי הקטן זרק הערה כלשהיא (לא בקטע מעליב או ביקורתי) שאולי הייתי צריכה להוריד את זה לפני הנסיעה לארץ כדי לא להכעיס את ההורים (שמיותר לציין שלקחו את הפירסינג הספציפי הזו מאוד מאוד קשה). ואני נעמדתי על הרגליים האחוריות והסברתי לו שהפירסינג לא קשור אליהם - זה משהו שעשיתי כי רציתי, ולא כי רציתי להכעיס אותם ושאין סיבה להוריד את זה כי זה חלק ממני והם יצטרכו ללמוד להתרגל לזה ולקבל אותי כמו שאני, עם ה"מתכות בגוף שלי" -כמו שאבא שלי אוהב לקרוא לזה.

כשנחתי בארץ, הדבר הראשון שאבא שאל זה למה לא הוצאתי את זה ואם אני רוצה שנקפוץ לסנטר שיוציאו לי את זה ואמרתי לו שלא - שזה נשאר. גם עוד לפני שהגעתי, אמרתי להם שאני מוכנה למצוא מקום אחר לשהות בו בזמן שאני בארץ אם הם לא יכולים להתמודד עם זה.

פה בארץ כל אחד מעיר על איך אי אפשר שלא להסתכל על זה ועל איך שזה עדיין נראה כואב בלה בלה בלה

אז אתמול בלילה חשבתי על זה כשהלכתי לישון...על מה שאחי אמר, על מה שכולם אומרים, על מה שכולם לא אומרים, על איך זה מרגיש לי... והגעתי למסקנה שזה פשוט היה (כנראה) מעשה מרד לא מוצלח (אחרי שיחה שהייתה לי פה עם אחד החברים שלי שטען שאני כל הזמן בודקת את הגבולות, בעיקר של ההורים שלי, כדי לראות כמה אני יכולה למתוח מבלי שהחבל יקרע - כמה ממני הם יכולים להכיל לפני שהם לא יוכלו להכיל יותר). לפני שנרדתי חשבתי שלמחרת (היום) אני אוציא אותו.

קמתי בבוקר ונכנסתי לאמבטיה (ההורים לא היו בבית) והתחלתי לשחק עם זה - קודם פתחתי את הכדור ואז ניסיתי להגדיל את הטבעת כדי שיהיה קל להוציא את זה. אחרי כמה דקות שלא הצלחתי, הסתכלתי על כמה סרטונים ביוטיוב לראות אם יש משהו שאני מפספסת והצלחתי רק לשים לב שכולם מוציאים אותו לכיוון ההפוך ממה שאני ניסיתי. בנתיים אמא הגיעה הביתה ושאלתי אם יש לנו פלייר, אבל היא הביאה לי אחד כזה heavy duty שויתרתי על התענוג והמשכתי לנסות להרחיב את הטבעת עם האצבעות ועם פינצטה. אחרי שהחלטתי שהרווח גדול מספיק, סובבתי לצד הנגדי ממה שניסיתי בהתחלה והעגיל יצא בקלות ממש. בין לבין חיטאתי עם מי מלח ובסוף גם שטפתי איתם וצחצחתי שיניים שיהיה נקי שם. אמא שלי אשכרה התחילה לשיר הללויה. כמה דקות אחרי זה, אבא הגיע הביתה וראה את הפלייר ושאל למה זה בחוץ ואמרתי לו שבסוף לא הייתי צריכה את זה, והוא שאל למה בכלל היייתי צריכה את זה מלכתחילה, ושאלתי - למה אתה חושב? והוא שאל - מה, הוצאת את זה? ואמרתי לו שכן. והוא חייך. שניהם מבסוטים עכשיו. נס חג הפסח ממש (מבחינתם).

אמא ביקשה לדעת מה היו המניעים אבל הבינה שאין לי רצון או כוונה לשתף והתאכזבה קלות אבל אמרה - לא משנה, העיקר שהורדת ואני שמחה עכשיו.

אז אני 30-40 דקות בלי זה...והאמת? זה מרגיש כל כך הרבה יותר נוח בלי. אפשר ללקק את השפתיים בלי ששום דבר יפריע בדרך והלשון שלי לא הולכת לכיוון הזה כדי לשחק עם זה כל רגע.

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

Junior

When asked by the new guy I'm seeing at 10:15pm last night: What is that u like so much about me ???

This is what came flowing out of me, and it took me ten minutes to type it all down -


I like ur smile a lot. I like to hear u laugh. I like it that u're a gentleman. I like it that u ask me questions and bother to actually listen and remember what i answered. I like ur attitude. I like it that u'll come to country concerts with me when u don't even like country. I like u cause u're good. I like how u r with ppl. I like how u r with A-e. I like it that we're the same age and that u're not fucked up (from what i can tell so far). I like ur tats. I love ur body. I like how we kiss. I like it that u care enough to bring me rice with nothing on it and that u want me to rest when i twist my ankle. I like it that u get along with Wolverine and u don't hate him. I like u cause u take me flying with u and its the best thing ever. I like having sex with u. I like it how u make me laugh. I like it how u make me happy just to have u around. I like ur broken English cause it makes me feel better bout my broken English. I like u cause u like pool, bowling, soccer and ping pong. I like u because... Because u get me excited. Because i get butterflies in my stomach.

I doubt he expected such a detailed answer. But I think he liked it. And to which he replied -

All that wooow hahaha i like u to ok go to bed text me tom im happy now :)

 

I think I'm falling in-love again.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

Why (logically) you and I are not supposed to work out

You're 40, I'm 27.

You're Christian, I'm Jewish.

You don't ever wanna have kids, I might wanna have a couple down the road.

You have a gazillion friends (600+ on FB, if I'm not mistaken)/know so many people and I only have a few.

You're an extrovert, I'm an introvert.

You laugh at stupid things (Family Guy and Step Brothers), whereas I try to find them funny (but mostly laugh because of you).

You do extreme sports and I only dream of doing them.

You have no trouble getting a blood work and I pass out when I see needles.

You're a Hypochondriac, and I refuse to go see a doc unless I'm in really bad shape.

You know what you want in life and I still have no clue.

You're a dog person and I'm a cat lover.

 

So how come it's working out? Why is there nothing else in the whole wide world I wanna do other than to be with you?

Why does time go by so slow when we're apart, but so freaking fast when we're together?

Why do I miss you so damn much? Why can't I say 'no' to you?

How come my mind understands this is doomed to failure, but my heart refuses to let go?

And why, TMFB, why do you choose to spend so much of your time with me instead of looking for your 'long term mate'? Why are you keeping me so close instead of letting me go?

 

 

'You know I'm just a fool who's willing
To sit around and wait for you'

'My head is saying, "Fool, forget him."
My heart is saying, "Don't let go.'

'My mind forgets to remind me
You're a bad idea'

'The way you walk, way you talk, way you say my name –
It's beautiful, wonderful, don't you ever change.'

'You're not sure that you love me
But you're not sure enough to let me go'

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

Wolverine

זה השם של החתלתול החדש שאימצתי לי :)

היו לי המון חתולים בחצר כשגדלתי - אני אוהבת אותם כל כך. כשעברנו מגבעתיים לתל-אביב לא יכלתי לקחת אותם, אז נאלצתי להשאיר אותם עם הבית בגבעתיים. הדיירים החדשים אמרו שיטפלו בהם.

מאז שיצאתי מהבית רציתי לאמץ חתלתול אבל בעלי לשעבר יותר בקטע של כלבים...הוא רצה לאמץ כלב. ואז עברנו לארה"ב ואמרתי לו בסדר - נאמץ כלב וחתול ביחד. אבל הוא לא רצה. אז בסוף לא אימצנו שום דבר. התחלתי להסתכל על חתולים לאימוץ עוד בסן פרנסיסקו, אבל אחרי שהיה לי תאריך סגור למעבר לסן דייגו החלטתי שיותר הגיוני יהיה לאמץ פה.

היה חתול אחד בשם ת'ור שהגשתי בקשה לאימוץ אבל הוא אומץ עם אחותו. ולפני שבוע מצאתי חתול חדש שמצא חן בעיני ומיד הגשתי בקשה לאימוץ עבורו גם. חזרו אליי מהר למדי ואמרו לי שזה נשמע כמו התאמה טובה ושאלו אם אוכל לפגוש אותו ביום חמישי - ובמידה ונתחבר - אוכל לקחת אותו הביתה. ביום רביעי בערב קפצתי ל petco ליד הבית כי הנחתי שרצוי שיהיו לי את ה essentials למקרה שאחזור עם החתול הביתה.

הגיע יום חמישי ונסעתי לפארק שאליו אמרו לי להגיע - החתלתול היה בכלוב והיה רגוע ושקט. שאלו אם אני רוצה להחזיק אותו ואמרתי שכן והוא היה כל כך רך ונעים (ויפה, אוי כמה שהוא יפה) שלא היה לי ספק שאני רוצה לקחת אותו הביתה. וכך יצא שנסעתי חזרה הביתה עם חתלתול שהסתובב באוטו והיה מצחיק.

החצי שעה הראשונה בבית הייתה משונה...לא הייתי בטוחה מה לעשות איתו והוא היה סוג של מבוהל - הוא התחבא מתחת לספה ולא עשה הרבה. נאלצתי להשאיר אותו לכמה דקות כדי לנסוע לקנות אוכל כיוון שאת זה לא קניתי מראש כי לא ידעתי אם הוא אוכל משהו ספציפי. אז יצאתי לקנות לו אוכל וכשחזרתי סידרתי לו באמבטיה קערה עם אוכל, עם מים, ואת הארגז חול שלו. פיזרתי על השטיח כמה צעצועים שהוא לא הראה עניין מיוחד בהם ושמתי גם scratching surface למקרה שהוא יתחיל להשחיז ציפורניים על הרהיטים ו/או השטיח. כל זה קרה ביום חמישי.

אז יש לי אותו כבר שלושה ימים וההבדל הוא מהותי כל כך! הוא מסתובב בחופשיות - הוא סקרן ושובב ונכנס לכל ארון ולכל פינה בבית; הוא יודע איפה האוכל/שתיה ומשתמש בארגז חול (למזלי לא היה שום פשלות בנתיים); הוא קופץ מהשטיח לשולחן אוכל ומהשולחן אוכל ל counter top של המטבח; הוא רץ אחרי לאן שאני הולכת, הוא משחק בהתלהבות, יושב לידי כשאני אוכלת א. בוקר, מתפנק עליי כשאני יושבת על המחשב, ישן על המיטה איתי בלילה ובשנ"צים וכשהוא מרגיש נדיב ממש - הוא מלקק אותי; והוא טוב כל כך - הוא מצחיק והוא לא שורט ולא משחיז ציפורניים ברהיטים; הוא אפילו לא בוכה כשאני יוצאת. והוא כל כך, כל כך, יפה.

אז הנה - זה וולברין. החתלתול הסיאמי בן החמישה חודשים שלי.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל g h o s t g i r l אלא אם צויין אחרת