00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מבצע חם לסוכות!

מסע הגיבור בשלג

גיבור כתבותינו, כמו כל גיבור מיתולוגי, אינו חדל מלייצר עלילות גבורה משעשעות ועוצרות נשימה. יום חמישי, ה-12.12.13. הללויה! שלג בירושלים. אחרי ששלושה ימים רואיינו בטלוויזיה כל עובדי תחזוקת הכבישים בבירה והבטיחו 40 טונות מלח ומפלסות שלג, התרצה השלג, והחל יורד בבוקר יום חמישי. החדשות בטלוויזיה משדרות שלג לבן ואותנטי. גיבור הסיפור מסמס בהתרגשות "שלג!!!" ויוצא להשתעשע בו לבוש חולצת טי-שירט קצרה (הכל מצולם כמובן).

עד מהרה מתחלפת השמחה במעט דאגה: בירת המדינה חסומה ונצורה – אין יוצא ואין בא. כל הכבישים בעיר חסומים ואין לימודים בקמפוס. מילא אין לימודים, אבל גם אוכל, אוכל (!!!) אין. הקפיטריות סגורות, המינימרקט במעונות נעול וכל המזון בקופסאות תם! ירושלים נכנעה לסופת השלג החזקה ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת (זיהום האוויר, ההתחממות הגלובלית והקצנת מזג האוויר בכל חלקי כדור הארץ).

הגיבור וחברים חשים עצמם נצורים ורעבים. כפליטים אמיתיים הם חולקים ביניהם את שאריות מזונם המשותף ומטכסים עצה איך לצאת מהעיר הנצורה ולהגיע לתל אביב המוארת. השמש זורחת בתל אביב. טיפת גשם אינה יורדת, יום חמישי שמשי, קר אמנם, אך בהחלט מסביר פנים וחייכני.

בשעה 14:00 מודיעים ממרכז הבקרה של אגד שסוף סוף נפתח ציר התנועה הבינעירוני (כביש מס' 1) ואוטובוסים נוסעים בו. זה נפלא ממש, אך כיצד ניתן להגיע לתחנה המרכזית אם העיר כולה נצורה ואין בה כל תחבורת אוטובוסים?

 

תושיה מביאה גאולה

נפשו של הגיבור יוצאת למרק של אמא. זו המחשבה היחידה המפעמת בו ומפעילה אותו. בהשראת התושיה הוא מחליט לארגן את בת זוגו וחברים לצאת למסע רגלי בשלג אל התחנה המרכזית. כידוע גבעת רם אינה כה רחוקה מהתחנה המרכזית. קו אווירי של קילומטרים בודדים, אך מי אני שאדע את נפתולי הדרכים בשלג?

קבוצת מזי הרעב עטופה בכל מה שרק אפשר, כל הציוד על הגב או במזוודות, צועדת בכפור, מטחי רוח מקפיאה ושלג צולפים בפניהם, נעליים – גרביים – רגליים קרות ורטובות, מבוססות עמוק בשלג. הם צורחים, צוחקים, מתייאשים, והגיבור משמיע מדי פעם צווחות עידוד "רוצה את המרק של אמא!!! קדימה למרק!!" וכך הם הולכים ומתעשתים, מפלסים במו רגליהם את נתיב ההצלה. בדרכי השלג הנפתלות איבדה הקבוצה שני חברים שבחרו נתיב אחר. אחרי מסע ארוך מי יודע כמה זמן מגיעים סוף סוף קפואים ורטובים לתחנה המרכזית בירושלים ומשם נמלטים באוטובוסים לשפלה.

מסתבר שהייתה זו שעת חסד, חלון הזדמנויות של ממש. כעבור כחצי שעה מרגע עלותם על האוטובוסים נסגר שוב ציר התנועה הבינעירוני וכך נותר סגור במשך שלושה ימים רצופים בירושלים עמוסת השלגים והקרח.

אחר צהרים בבית חמים ונעים. אני יושבת בנחת, נהנית מקריאה ולפתע פורץ לחדר הגיבור בקריאות אושר ובצחוק מתגלגל "מרק של אמא! רוצה מרק של אמא!!!". ידיו קפואות לחלוטין, הרגליים שטות במי הגרביים המושלגים והוא מחבק וצוחק מרוב התרגשות על מסע ההרפתקאות בשלג. הכלבים שאינם רגילים לראותו כה משולהב וצוהל, מסתערים עליו בליקוקי פנים אחוזי התרגשות עזה.

כך הסתיים באחת מסע הגיבור.

ידיו ורגליו חוממו מיידית בכריות חשמליות, המרק חומם ונוספה לו פשטידה, להלן קוגל קינמון-צימוקים-אגוזים. מרגע שקיבל את המרק המיוחל נעלם בחדרו המחומם היטב. מחומם ושבע ירד באחת ממרומי גדולתו והלך פשוט לישון. סוף המעשה.

 

ראשומון

למחרת, בבית חם ומפנק נשמעה הגירסה המשעשעת יותר ובהחלט פחות הירואית לגבי האירוע שהתרחש ביום הקודם (הגיבור נשבע שזו הייתה הגירסה המקורית אך לא כך נשמעו אז הדברים). מסתבר, שמסע הגיבור וחברים נערך אך ורק מאזור מעונות הסטודנטים שבקצה הקמפוס בתוך השלג, הרוח וכו' – כל התיאור שלמעלה שריר ותקף, אך עד לשערי הקמפוס בלבד המצויים בצד הנגדי. רק שם, ברחבי הקמפוס המגודר היטב, הלכו לאיבוד זוג החברים בנתיב האחר.

אין מה להגיד. גבורה קור ורטיבות יש גם כאן, אך היקפם קטן לאין שיעור.
בשערי הקמפוס הגיבור (אשר אלת המזל לא מפסיקה לדבוק בו) וחברים תפסו מונית הישר לתחנה המרכזית וכל שאר המעשה הרי מופיע בכתובים לעיל וידוע לכל. מה סך הכל רצה הגיבור? כמובן רק להגיע הביתה בשלום. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הגוף הוא הנפש השוכנת בכל כולו – כתבה ראשונה בסדרה

                                                       

 תפישה מדעית עכשווית לפי הספר "מולקולות של רגשות" מאת פרופ' Candace B. Pert

מבוא לקשר גוף נפש

פסיכולוגים מאז פרויד טוענים שקיימת אנרגיית חיים מסתורית המכונה ליבידו  ה"מסתובבת" לה בכל הגוף כולו, ושהיא מהווה את האנרגיה לא רק לתהליכים נפשיים אלא גם לתהליכים גופניים. פרויד היה בין הראשונים שטען לקשר גוף-נפש, בהשגתו כי אנרגיות רגשיות חסומות עשויות "להיתקע" באיברי גוף מסוימים, או במערכות תפקוד גופניות מסוימות, ולשבש את תפקודן. הבעיה הייתה ששיטת הטיפולים שייסד, שיטת ריפוי בדיבור, הייתה ועודנה לוקה בחסר.

בין אם האדם שוכב על ספה כבשיטה הישנה והקלאסית, ובין אם הוא יושב ומשוחח עם המטפל פנים מול פנים, בכל מקרה נמצא המטופל בתדר תודעה המכונה גלי ביטא. זהו תדר התודעה\ההכרה היומיומי שלנו המשקף מחשבה, רגש ודמיון מודעים. מאחר והשפעת האנרגיה הנפשית על הגוף וכמובן על הנפש (מחשבות, רגשות, מוטיבציה, תכנון, ארגון, כוח רצון, אחריות וכו') מתרחשת ברמות של מעבר לסף תודעת הערות שלנו (גלי מוח בתדרי אלפא, דלתא, תטא) הרי שטיפול המבוסס על דיבור בלבד, מחטיא בהרבה מאוד מקרים את האנרגיה של הנפש הכלואה בתוך הגוף.

המטפלים בשיטת גוף-נפש יודעים כי הנפש שוכנת בכל הגוף (!!!). בטח ובטח לא רק במוח, וכי חשיבה רגש וזכרונות שירדו מתחת לסף ההכרה, והפכו לתת מודע, אינם רק במוח אלא בכל תא ותא מתאי הגוף כולו. כ-80 שנה הייתה זו טענה פסיכולוגית שלא קיבלה כל קרדיט מדעי. עד היום מרבית הרופאים הקונוונציונליים דוחים אותה מכל וכל.

 

סוגי הטיפולים לגוף-נפש

הטיפול הנפוץ כיום להתמודדות עם בעיות גופניות נחלק לשני זרמים: בראש ובראשונה כמובן הרפואה הקונבנציונלית. רפואה זו משתמשת בשיטות של תרופות, פיזיותרפיה וכמובן התערבויות פולשניות בצורת ניתוחים. שיטות טיפול אחרות מכונות כיום "אלטרנטיביות" או "משלימות" והן כוללות ביופידבק, שיאצו, דיקור סיני, ביו-אנרגיה רפלקסולוגיה ועוד. כל אלו הם סוגים שונים של התערבות בתהליכים גופניים. אני מניחה שלכל אחד מהם רשימת הישגיו אלא שחסרונם המרכזי הוא שבדרך כלל אין הם מוסיפים לטיפול הפיזי את התוכן האנושי פסיכולוגי של המטופל, והרי האדם הינו הסיפור שהוא חיבר ומספר לעצמו אודות עצמו.

הטיפול בהתמודדות עם בעיות נפשיות נחלק אף הוא לשני זרמים העשויים להיות משולבים זה בזה: הראשון הינו הטיפול הפסיכולוגי הנתפש בעיקרו כטיפול דיבור, בו המוקד הינו על הסיפור האישי האנושי. במידת הצורך, אם לא הושגה המטרה הרגשית הרצויה רק הודות לטיפול בדיבור, או שהתסמין הגופני, שלא נמצא לו ממצא רפואי והוגדר כפסיכוסומאטי נשאר כשהיה, נעשה שימוש בפסיכיאטריה, כלומר בתרופות המשנות מצב רוח. משמעות התרופות היא כי הרגשות הן כימיה. נקודה.  התרופות אינן משנות רק את הרגשות ההופכים חיוביים יותר אלא הן משנות גם את החשיבה שכן אין רגש בלי מחשבה נלווית, ואין מחשבה ללא רגש שנלווה אליה. כתוצאה מכך, הן מצליחות עם השיפור במצב הרוח גם להפחית מחשבות אובססיביות.

 

טיפולי גוף-נפש משולבים

לא הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים ידעו במשך השנים לעשות טיפולים המשלבים גוף-נפש יחדיו, כלומר תפעול של המטופל את גופו כתגובה לביטוי מחשבתי ורגשי שלו. במשך תקופה מסוימת נעשה שימוש בהיפנוזה עמוקה, בה המטופל אינו מודע כלל לאשר מתרחש. מגבלתה של השיטה היא שלא הרבה אנשים נכנסים לעומק היפנוטי כה עמוק עד כדי שיכחת הכרתם המודעת. האחד היחיד והגדול מכולם, אותו נזכיר בהמשך, היה הפסיכיאטר האמריקאי מילטון אריקסון, שעד היום איש אינו מסוגל לחקות את שיטותיו שכן הן נבעו מאינטואיציה פנימית ומשיטות היפנוזה לא קונבנציונליות. ב-30 השנים האחרונות קיימת טכניקה טיפולית פסיכולוגית המשלבת גוף-נפש באופן שלכל מחשבה המתבטאת בדיבור אותו מבטא המטופל קיים הדגש על הרגש המלווה את האמירה המילולית וכן קיימת התבוננות מעמיקה לתגובות הגוף האוטומטיות הלא מודעות החלות מעצמן תוך כדי ההתבטאות. לעתים סדר העבודה הוא הפוך כאשר מתוך מגוון תגובות הגוף החלות מעצמן באופן אוטומטי (תזוזות, כאב ראש, מועקה בחזה, כיווצים בבטן, כאבי פרקים, נימול של איברים, תחושת ציפה, כובד של איברים וכו') קיים החיפוש הטיפולי על מנת להבין איזה רגש ואיזו מחשבה מבטא הגוף. בדרך זו נערכת אינטגרציה של גוף-נפש נפש-גוף.

כך או כך, עד לפני כ-16 שנים לא היה אישוש מדעי מובהק לטענה כי אכן גוף ונפש הם שני צדדיו של אותו מטבע ואין להפריד ביניהם. בשיעורי ההתעמלות בזמני נפוצה הייתה הסיסמא "נפש בריאה בגוף בריא", ויש כמובן גם צורך להפוך את המשוואה "גוף בריא של נפש בריאה". ברצוננו לומר כי תזונה נכונה מאוזנת ובריאה ופעילות פיזית הולמת, אינם בהכרח התנאי היסודי לבריאות תקינה של הגוף ושל הנפש. לא שאין בהם את התרומה הראויה שלהם, אלא שיש להביא בחשבון כי רגשות שליליים כגון כעס פחד וכאב, הם רעלנים חזקים יותר בתוך הגוף, יותר מכל ג'אנק פוד שהוא העשוי לעתים לרומם את מצב הרוח (לא שאנחנו בעד ג'אנק פוד). בנוסף, יש להביא בחשבון כי החוויות הרגשיות השליליות המודחקות בגוף גורמות לשיבושי תפקודו באופן שכל אוכל טבעוני לא בהכרח יפתור. נסכם שכן, אנחנו בהחלט בעד אוכל בריא ופעילות גופנית הולמת, עם מעט הנאות מתוקות להעלאת הסרוטונין במוח (כימיה נטו) לשיפור מצב הרוח.

 

מולקולות של רגשות

כדי להוכיח את אמירותינו לא נותר לנו אלא לגלות שהמדע האובייקטיבי המדיד, הזקוק שכל ניסוי לא יהיה רק מדיד אלא גם בעל יכולת שחזור על ידי נסיינים אחרים במעבדות אחרות (זאת לשם זהירות מירבית ושמירה על דיוק), אכן מצא אישור ואישוש לתפישה הפסיכולוגית ההוליסטית של גוף-נפש. רגשות חיוביים הם הבסיס היותר חשוב לבריאות מאשר התחזוקה הפיזית בלבד. שחרור מצבורים מודחקים של רגשות קשים יביא להחלמה ברמה הפיזית כפי שיודע כל מי שעוסק בפסיכולוגיית המעמקים ובפסיכולוגיית גוף-נפש (עיין בבלוג הנוכחי בשיטת הטיפול בוסטבוליטיס).

יצאנו לדרך עם ספר מדעי\אוטוביוגרפי בשם "מולקולות של רגשות" משנת 1997 אשר נכתב ע"י פרופ' קנדיס ב. פרט (Candace B. Pert). את 40 שנות עבודתה כמדענית מחקר בתחום הנוירולוגי והפרמקולוגי העלתה על הכתב בספר זה. את  הPh.D  שלה מאוני' ג'ון הופקינס קיבלה בביופרמקולוגיה בהיותה בת 26 על גילוי הקולטן האופיאטי (קולטן המכניס לתאי המוח סמים מרוממי מצב רוח המיוצרים הן על ידי הגוף והן מחוצה לו) שהיווה פריצת דרך מדעית. משם מיהרה בתחושת שליחות, שאפתנות עמוקה, תחרות ומוטיבציות עזות לפלס דרכה במשעולי המדע העמוס מאבקי כוח ויוקרה על תקציבי מחקר ופיתוח. בדרך הספיקה להיות אם לשלושה ילדים – הראשון בהם עוד טרם מלאת לה 20 שנה, ולהחליף את בעלה הראשון בשני, מומחה למערכת החיסון, איתו עבדה בצמידות. פרופ' פרט פירסמה 250 מאמרים מדעיים בעיתוני המדע היוקרתיים ביותר בעולם ותפקידה האחרון היה בתחום המכונה PNI כלומר, פסיכו נוירולוגיה-אימונולוגיה (תורת החיסון) באוני' ג'ורג'טאון בוושינגטון. היא עמדה שם בראש מעבדה במחלקה לביופיזיקה ופיזיולוגיה. וכן, בהתאם לאינטואיציה היהודית שבי, אכן היא הייתה בחלקה יהודיה (לפחות מצד אמה) אך יהודיה כשרה לפי דתנו, ילידת מנהטן, ניו יורק, יפהפיה בצעירותה ובעלת הופעה מכובדת בשנות ה-60 לחייה. משחיפשתי תצלום שלה בגוגל נדהמתי לגלות כי נפטרה באופן פתאומי מדום לב לפני שלושה חודשים ב-13.9.13, סמוך מאוד לאותו מועד בו התחלתי לקרוא את ספרה מבלי להניח לו. כפי שאמרנו בכתבות קודמות ועוד נגיד בהמשך, זהו יקום של סינכרוניות.

פרופ' פרט, 1946-2013, מסבירה בספרה את התשתית המדעית של קשר גוף-נפש. מהיותה אישה דינאמית ואנרגטית ביותר היא הרבתה גם להרצות לא רק בכנסים מדעיים אלא גם בפני הקהל המתעניין ברחבי ארה"ב. ספרה הוא ספר מחקרי ביולוגי בצד היותו ספר אוטוביוגרפי, והוא עוסק בפירוט מקצועי מדעי במערכות הגוף השונות. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סופגניה, למה? - הרי לא כתוב בתורה...

04/12/2013

סקינר, מגדולי ההוגים הפסיכולוגים של הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) האמריקאית כתב ספר מעמיק ורב השראה ששמו "מעבר לכבוד ולחירות" (פורסם 1971).

הביהביוריסטים, הלא הם מעצבי ההתנהגות (התניה קלאסית והתניה אופרנטית) נוקטים בגישה כי האדם אינו אלא חיה מאולפת ומעוצבת על ידי גורמים רבים: הורים, מערכת החינוך, החברה באופן כללי, התרבות (תקשורת, נורמות, ערכים), ובקצרה, כמו כל חיה בעזרת חיזוקים חיוביים (משהו שמענג אותנו פיזית ו\או נפשית) אנחנו מאמצים התנהגויות מסוימות. לעומת זאת, בעקבות חיזוקים שליליים (תגובות גורמות סבל נפשי\פיזי) אנחנו נוטשים דרכי התנהגות מסוימות ומתרחקים מהן.

כמו כן קיימת התניית שרשרת (התניה קלאסית בה נדון בהמשך) בה חיזוק מסוים הופך דבר נייטרלי אחר אף הוא לחיזוק חיובי או שלילי אם הוא בא בסמיכות או בצמידות אליו.

כמובן שיש הרבה אמת בגישה הביהביוריסטית (כמו תמיד לכל תיאוריה היבט האמת שלה ולעולם אין זו כל האמת), ולפיכך בהתקרב חג החנוכה, אני חשה נטולת כבוד, נטולת חירות ועלובה כמו כל כלב פאבלוביאני.

תאמרו, מדוע הביקורת העצמית היא כה קשה ומי הוא בכלל הכלב של פאבלוב? אז להלן סעיף סעיף:

הרוסים, שלא החזיקו מעולם מהפסיכואנליזה וכל תאוריות הנפש העמוקות שבעיניהן היו מוקצות ומוחרמות ממש כמו דת (אגב, הם לא טעו כל כך בקשר לקרבה האידיאולוגית בין פסיכואנליזה לבין דת), התעסקו במחקר הפיזיולוגי שלהם רק בדברים מדעיים, מדידים והתנהגותיים. לזכותם נציין כי גם בלי דת ותת מודע הם הצליחו בכל זאת להגיע לירח.

 

הכלב של פאבלוב

פאבלוב היקר, מדען ופיזיולוג רוסי (1849-1936) חקר את פיזיולוגיית העיכול של הכלבים ועל הדרך, מבלי שהתכוון מלכתחילה, הגיע ליצירת הקונספט הביהביוריסטי של התניה קלאסית. להלן ההסבר: נתון בסיסי – כלב מריח אוכל מתקרב... ומרייר. הזלת הריר היא תגובה של רפלקס טבעי המכונה רפלקס מלתי מותנה, ממש כמו כל בן אדם שפיו מתמלא רוק נוכח אוכל טעים. מה עשה פאבלוב החכם? מספר שניות לפני האוכל, צלצל בפעמון ולאחר מכן האוכל -  הריר זב מפי הכלב, ולבסוף הכלב המבסוט אוכל (האוכל הוא כמובן החיזוק החיובי וצליל הפעמון הוא מלכתחילה גורם ניטרלי). בהדרגה הרחיק פאבלוב את פער הזמן בין הצליל והאוכל אך חזר על התהליך בהתמדה ובשיטתיות. זהו עיקרון השינון בלמידה – ללא זיכרון למידה אינה אפשרית. והנה, החל הכלב לרייר כבר למשמע הפעמון. נהדר! הצליל "מזכיר" את האוכל העתיד להגיע (החיזוק החיובי) והוא מגיב אליו כאל אובייקט המטרה הנכסף. לאחר שהצליל שימש כבר כגורם חיזוק חיובי בפני עצמו, הקדים לו פאבלוב אור פנס. בניסיונות חוזרים של אור פנס-צליל פעמון-אוכל-כלב מרייר, החל הכלב מרייר כבר למראה האור. כך הלאה וכך הלאה ניתן להמשיך בשרשרת ההתניות כמו חד גדיא.

אבל אני נסחפת עד פסח, כבר עכשיו, בחנוכה, בשל אסוציאציית המאכלים המהווים מוקשי בטן.

 

אני ככלב פאבלוביאני

ועכשיו, מדוע אני כלב פאבלוביאני פשוט ועלוב? כי גם עליי כמו על כולנו עובדת ההתניה.

מכל הנאות המתוקים למיניהם והעוגות שבעולם, שהם חביבים עליי מאוד, הדבר הנראה בעיני הכי לא טעים, הכי סתמי, הכי שוכב בבטן כאבן שאין לה הופכין, הוא בצק הסופגניה.

עכשיו, מובן שבצק הסופגניה ממש לא טעים בפי. הוא הכי סתמי שאפשר. אז מה עושים? מחפשים בפנים את הריבה! העיקר שנגיע מהר לריבה שיהיה ממנה הרבה.
תגידו חברים, מה לי ולריבת תות? כמעט כלום. איני חובבת ריבות כלל. בשנה שעברה בפרץ השראה של ביתיות הכנתי קונפיטורת תות אמיתית תוצרת בית. מעולם לא נגעתי בה. אז מה פתאום שאחפש אחר ריבת התות שבסופגניה, שבלעדיה אין הסופגניה שווה דבר וחצי דבר?

אז ככה, הבצק סתמי ומעיק בבטן, כבר אמרנו. ריבה אני לא מחבבת... אך רק מגיע שבוע שבועיים לפני החנוכה ועיניי בולשות כבר אחרי הסופגניות הגודשות את המרכולים והקונדיטוריות. אנשי השיווק מקצים לנו תקופה של איזור חימום והתניה כבר לפני שמונת ימי פך השמן הקטן.

למזלנו, לשם הגברת הרווח, הקטינו מאוד את גודל הסופגניה מפצצת בומבה לגודל מיני.

כיום זוהי מיני סופגניה, קטנה בגודל כופתאת פסח ממוצעת (קניידלעך), אלו שני מוקשי הבטן הידועים בחגי ישראל, ויש בה רווח עצום הן למוכר, שזהו הרווח הכספי, והן לקונה, שיש לו פחות מוקש בטן, פחות קלוריות, ותחושת הסיפוק שהנה אכל סופגניה.

נכון שכדי לייפות את העונש רבים קישוטי הסופגניה – מיני קרמים צבעוניים על פניה, שוקולד וסוכריות צבעוניות בפנים או בחוץ, וריבוי של מילוי פנימי בהזרקה, אך סופגניה נשארת סופגניה.

אני עורגת לה כל טרום החנוכה וחג החנוכה, מתעבת את עצמי על הדבר העגול המתוק והסתמי שדחסתי לפי, מתענגת בו זמנית שהנה אני אוכלת סופגניה. מה העניין, כבר הצהרנו באחת הכתבות כי הרגשות מופיעים במצבורים של פונפון, כלומר, אוסף רגשות שונים מכל הסוגים בו זמנית. משנסתיים החג, הריני מודה ברוך שפטרנו, ובאותו הרגע ממש סופגניות חדלות לחלוטין לעניין אותי. אני חוזרת לאהוב רק את דברי המתיקה הראויים בעיניי, ולא מידרדרת לדרגת הסופגניה.

 

נס גדול היה פה

נשאלת השאלה למה המציא המוח היהודי את הסופגניה כביטוי לנס פך השמן? רוצים טיגון בשמן עמוק כיאה דווקא לנס? אז מה בדבר שניצלון שומשום קטן? ומה רע בצ'יפס חתוך היטב? הלביבה החמה והמתוקה, ישמור האלוהים, הריהי בעצם וריאציה על הצ'יפס האמור לעיל, רק ללא הקטשופ ועם המון המון שמן נוטף. ובכלל, הרי בכל עוגה הגונה וטעימה יש באופן טבעי מידה מסוימת של שמן, אבל נגזר עלינו שתהא זו הסופגניה – בצק המטוגן בשמן עמוק. וכאמור, אני, כמו כל עם ישראל, מתנהגים ככלבים פאבלוביאנים ונרות החג מביאים לנו את התשוקה ההתנייתית לסופגניה.

אז בירכנו על הנרות בכוונה עמוקה ומכל הלב, נוסח "ברוך אתה ה' מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו להדליק נר של חנוכה" וכך כל שלושת בתי התפילה. אז לפתע העיר חד-השכל, הלא הוא הסינולוג האתאיסט שבינינו שבעצם אלוהים לא ציווה עלינו כלל להדליק נר של חנוכה, שהרי חנוכה כלל אינה מהתורה. המשכנו באותו ערב לאכול בשמחה את הסופגניות, ואף שיחקנו בסביבון הכסף השובר מדי שנה באופן עקבי את חוקי ההסתברות ומעניק ניצחון קבוע ומובטח למבורך שבחבורה. לדעתו הוא מיטיב לשחק ולכן רק בחלקו נופל כל הגימ"ל, תמיד ובכל שנה. את הטריק עוד לא גילינו. אבל הערת הלא-ציווי האלוהי עשתה את שלה. למחרת החלטנו שמאחר ואלוהים לא ציוונו על הדלקת הנרות, אז בטח שלא ציוונו על אכילת הסופגניות. החלטנו אפוא שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגמיש את מנהגי החג. לשמחת כולם המרנו את הסופגניות בפיצות משפחתיות שהגיעו עם שליח וכך נתקיים בנו שאכן נס גדול היה פה.

ורק שימשיכו הניסים כפי שעשה לאבותינו, ואז נאמר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אמן!". 

לדף הרשומה

נפש רוח נשמה - חלקיה השונים של פנימיותינו

מעולם לא ראיתי נפש הולכת ברחוב. גם לא אישיות. גם לא נשמה. רק אצל הירקן פוגשים לעתים "נשמות". "נשמה, תראי איזה עגבניה יפהפיה", "נשמה אולי תקחי איזה אשכול ענבים עסיסי?".

פרט לכך אני רואה ברחוב רק בני אדם, יותר נכון גופים מהלכים של בני אדם, גוף (מטריאליזם, נוכחות פיזיקלית), דהיינו הקופסא בתוכה שוכנת נפש האדם. על איזו נפש מדובר? נפש ההווה שלו? נפש העבר? העתיד? הכל בערבוביה? ממה היא מורכבת הנפש הזאת? ובעיקר היכן היא שוכנת בתוך הגוף? אז אנחנו רואים קופסאות של בשר ודם, שרירים עור וכל הגוף, תמיד (רצוי) עטוי בבגד כלשהו, עוד כיסוי המיועד להוסיף מידע על ייצוגו של אותו אדם, סטטוס, טעם, השקפת עולם וכדומה. לעתים הוא גם עטוף בסוג של מכונית ואביזרים שונים, המיועדים להוות אף הם כרטיס ביקור, כביכול השלכות חיצוניות של האישיות הפנימית (במקרה זה מדובר באגו החושב את עצמו מאד).

כל כך הרבה מילים: נפש, רוח, נשמה, אישיות ולעתים קרובות נוסיף עוד את המושג הקדוש עבור פסיכולוגים ומוקצה אצל המתבונן הרוחני, המכונה אגו.

 

מהי נפש והיכן היא שוכנת?

ראשית היכן שוכן בגוף המה-שמו הזה המכונה לשם פשטות ההתחלה – נפש? כוונתנו כאן למחשבות\רגשות (זכרונות, התכוונות, אסוציאציות וכו') ורגשות המקרינים כמובן על תחושות הגוף השונות. היכן שוכנות מחשבותי? אינטואטיבית יאמר כל אדם שהוא חווה שמחשבותיו מתרחשות במוחו ולא ברגלו לדוגמא. פיזיולוגים, נוירולוגים ושאר העוסקים בצידו המטריאלי של מוחנו מאתרים פולסים חשמליים ושינויים כימיים של מוליכים עצביים שונים במוח בזמן החשיבה, וכמו כן שינויים ביוכימיים ועצביים בכל תא ותא מתוך טריליוני תאי הגוף. השינויים הביוכימיים והחשמליים בתאי המוח ובתאי הגוף השונים ניתנים למדידה באמצעות א.א.ג. או צילומים איזוטופיים של המוח (לגבי השינויים הביוכימיים ברמת התא הם ניתנים למדידה רק במעבדות מחקר משוכללות ביותר בשלב הטכנולוגי הנוכחי). את תוכן החשיבה לא ניתן לגלות אלא רק את עובדת קיומה. רק אני, הסובייקט החושב, יודע את תוכן מחשבותיי, אך באשר לרגשות קל יותר לאתר אותן באמצעות מדידה ביוכימית של החומרים בדם. האמנם משכן כל המחשבות במוח? פיזילוגים ופסיכולוגים מחקריים ופסיכולוגים ביולוגיים (המתמחים בחקר המוח מבחינה פיזיולוגית ומחשבתית) מצאו שכל זכרונותינו וכל חוויות חיינו מקודדות ומאוחסנות שניה אחר שניה במוחנו, וכמו כן באיברי הגוף השונים ובתאיו. כדי לא להיות מוצפים בכל המידע הזה הרי הוא נשכח בחלקו, פעילות סינון ופילטר שהיא בהחלט פונקציונלית לתפקודנו היומיומי. כך שאנו מודעים לזכרונותינו רק בחלקם. רובם של הזכרונות נמצאים בתת מודע. טוב, אז לפחות ידוע היכן מחסן הפלא. הנפש מצויה במוח על חלקיו השונים, ובגוף כולו. מאחר וכל מחשבה מלווה אוטומטית בסוג של רגש, הרי היא מביאה אוטומטית גם לתחושות גוף, כך שגם הגוף "זוכר" את כל מחשבותינו ורגשותינו. אבל הבה נתעקש ונשאל, האם מקור כל מחשבותינו הוא במוחנו? התפיסות הרוחניות אשר תוצגנה בהמשך טוענות כי מקור המחשבה אינו תמיד במוח. הרבה פעמים הוא מעבר לו, אך בהכרח הוא עובר דרך המוח המהווה לו צינור. ברור שמחשבות עוברות במוח. לא בהכרח הוא המחולל אותן. דוגמא אישית פשוטה, אני קוראת חלום של פונה בפורום ומתבקשת לפרשו. בקריאה ראשונה הכל סתום, מוזר לא ברור ואין לי שמץ של מושג ולו מזערי מה הדבר הזה. ומיד שניה אחר כך משום מקום או מהמקום המכונה על ידי הנוגעים בדבר "מאחורי הראש" בא זרם של ידיעה, הבנה, תודעה החודרת לתוכן החלום ומבינה את עומק משמעותו. שניה קודם לכן לא היה לי מושג. שניה אחר כך זרם של הבנה ותודעה. תאמרו השראה? יצירתיות? מהיכן הגיעו? הפסיכולוגיה האקדמית מתייחסת כפי שכבר צוין לא אחת למודע ולתת מודע. זהו. כל פילוסופיות ההגות הרוחניות העוסקות בפנימיות האדם מוסיפות כמובן מאליו את העל מודע (רוח, נשמה, שיש הבדל בין שתיהן). העל מודע הוא תדר של ידיעה, השראה יצירתית, הבנה, ש"מאחורי הראש", שמלכתחילה אין מקורו הראשוני במוח. הוא מגיע מהיכנשהו מסתורי (רוח? נשמה? מה זה בכלל המושגים הללו?) ועובר דרך המוח על מנת שיוכל לבוא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור או בעשייה כלשהי.

והיכן שוכנים הרגשות? אינטואיטיבית יאמר כל אדם, "בלב". בבית החזה וכן בבטן. המדע המערבי טוען, שמקום הרגשות במוח (במערכת הלימבית). לב הרי אפשר להשתיל ולהחליף. לב הוא רק משאבה אנטומית. אין הדבר תואם את חוויתנו האינטואיטיבית היומיומית בה אנו חווים את רגשותינו בלב ובבית החזה ובכל הגוף כולו (אהבה ושמחה נחוות כהרפיה, נינוחות, חמימות כלל גופנית. כנ"ל גם כעס מתח ודאגה המעלים את טונוס שרירי הגוף כולו ויוצרים כיווץ באיברים פנימיים, כמו גם הזעה, שינויים בלחץ הדם, הסמקה או חיוורון). האם הפרדיגמה והידע הנוכחיים של המדע המערבי כופים עלינו תפיסות שאינן עולות בקנה אחד עם חווית קיומנו?

הרפואה הסינית טוענת לקיום אנרגית חיים (צ'י) ספציפית לכל איבר בגוף ובהתאם גם סוג של תודעת איבר ספציפי וסוג רגשות לכל איבר. הצ'י הנה זרימת אנרגית חיים ורגשות בלתי נראית ובלתי מובחנת פיזית על ידי המדע המערבי. הדבר אגב תואם את תפישתו של פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, אשר טען לקיום אנרגיית חיים המכילה מיניות הזורמת בכל הגוף ומפעילה אותו, הלא הוא הליבידו. 

התפיסה היוגית מדברת כמובן על הצ'אקרות. אותם מרכזי אנרגיה, שוב, לא פיזיים, בלתי מדידים מדעית באמצעים פיזיקליים, בהם שוכנת תודעה ספציפית וכמובן רגשית. לפי תפיסת הצ'אקרות, מובן מאליו שאת רגשותינו אנו חווים בלב. לא בלב האנטומי, הפיזי, אלא בצ'אקרת הלב, כלומר אותו מרכז אנרגטי הנמצא בסמיכות למפתח הלב. כמובן, שאינטואיטיבית ולפי היוגה אנו חווים גם רגשות בבטן. הרי קיימת מתחת לטבור צ'אקרת מקלעת השמש. ללא קשר לאיבר הפיסי האנטומי הספציפי, צ'אקרה היא צומת מצבור אנרגטי בסמיכות לאיבר פיזיולוגי כלשהו, אך אינה האיבר עצמו. הצ'אקרות מבחינה פיזיולוגית ממוקמות סביב הבלוטות האנדוקריניות המרכזיות של גופנו וסביב צומתי העצבים\גנגליונים מרכזיים. 

תפישת הצ'אקרות כמרכזי אנרגיה של תודעה/רגש עולה בקנה אחד עם חוויותינו האינטואיטיביות. אגב, תרגול התנוחות היוגיות, כולל תרגילי נשימה ומדיטציות, מיועדים לא רק להגמשת הגוף ולחיזוקו אלא לפתיחה ולהרחבה של אנרגיית הצ'אקרות.

הפסיכולוגיה כחלק מן המדע המודרני של הנפש מדגישה מאד את מושג כוחות האגו. אבחון כוחות האגו נעשה תוך שימוש בכלי אבחון המתייחסים לצד המודע ולצד הלא מודע של הנפש (שמעתם על מבחן הכתמים של רורשאך?). כוחות האגו הוא מושג מפתח להערכת החוזק הנפשי. למה הכוונה בכוחות האגו? הבה נציין על קצה המזלג: איכות החשיבה (דמיון, זכרון, חשיבה מופשטת, חשיבה קונקרטית), מנת המשכל והיצירתיות, תושיה, יכולת פתרון בעיות, יכולת התמדה וריכוז, אחריות, התמצאות תקינה במימדים השונים של המציאות. התמצאות מרחבית, התמצאות בקודים חברתיים, שיפוט מוסרי תקין נורמטיבי של טוב ורע וכל מה שמכונה "בוחן מציאות תקין" כלומר יכולת לשליטה נכונה על הרגשות יחד עם יכולת לביטוי רגשי ספונטני בעת הצורך. כוחות האגו כוללים גם רמות של מוטיבציה, יכולת התארגנות, אחריות, משמעת פנימית, פעילות ממוקדת מטרה, איכות עולם הרגש, איכות עולם הדמיון, מידת האכפתיות וההתחשבות בזולת, יכולת להתגבר על מכשולים, מידת האובייקטיביות של ההערכה העצמית ועוד ועוד. דו"ח הגון, מקצועי וטוב אודות כוחות האגו ימלא בנחת עשרה עד עשרים עמודים, תלוי על ידי מי הוכן ולמי הוא מיועד להגשה (מדו"ח המיועד לבית המשפט וחורץ דיני נפשות ועד דו"ח אבחון לצרכי טיפול).

בעודי חסידת המושג של כוחות האגו, לאחר עשר שנים של הגשת דוחות מסוג זה לבית המשפט המחוזי, התחלתי בדרך של למידת הגות רוחנית. רצה הגורל הטוב להתבדח על חשבוני והחשיפה הראשונה שלי לאותו עולם זר ומשונה כל כך מהתפיסה הפסיכולוגית הקונבנציונאלית, היתה לא פחות ולא יותר מאשר קורס בניסים (ראו כתבה בבלוג). המשפטים הראשונים שנאמרו בפגישה הראשונה התעסקו באלוהים (מי זה בכלל? מה זה? זה הזקן הזה בשמיים עם הזקן הלבן? ומה-אתם-מאמינים-בשטויות-האלה?) וכדי לסיים את כתישתי ואת כל מה שידעתי עד לאותו הרגע נאמר לי שעליי לעזוב בצד את האגו. לעזוב את האגו בצד? הזדעקתי בקול רם. כיצד אדע בלי אגו לנהוג מביתי עד למקום הקורס? כיצד ללא אגו אדע לחשוב ולהבין מה שמדובר אליי? כיצד ללא אגו אדע להעריך ולשפוט האם אלו פטפוטי ביצים או דברי ערך? מסתבר שהמושג אגו אצל ה"רוחניים" אין פירושו כוחות האגו כמו אצל הפסיכולוגיים אלא פירושו צנוע בהרבה. אצלם, אגו=דימוי עצמי. דהיינו, הרצון להיות טוב, צודק, יפה, נכון, שולט , מוערך וכו'. לעזוב את האגו בעולם הרוחני פירושו לעזוב את הרצון להיות מישהו שהוא משהו ולהיפתח לחוויה של ישירות ואותנטיות, להפסיק להחשיב את עצמי כמשהו. אז נרגעתי. התאפשר לי להמשיך ולאחוז בתפישה הפסיכולוגית אודות כוחות האגו ובו בזמן לנסות להשליך ככלי אין חפץ בו את הדימוי העצמי שלי (ממילא הוא לא משהו). פחות להיעלב, פחות להפגע (מי אני בכלל?), פחות לכעוס, לקבל את רגשות הזולת כצודקים ונכונים לא פחות משלי גם אם הם מנוגדים ובכלל דרך של צניעות ענווה וביטול החשיבות העצמית (בהחלט רצוי). 

 

על הרוח ועל הנשמה

טוב קוראיי היקרים. אני מניחה שהכל דחוס ועמוס אז נסיים רק בעניין בו פתחנו בכותרת. אני מתייחסת כאן לשלוש אסכולות: זו של הפסיכולוגיה המודרנית המכירה רק במושג הנפש (פסיכה=נפש) ושל שתי אסכולות רוחניות בנות אלפי שנים: הראשונה מבית מדרשנו כמובן, הקבלה. הגות רוחנית בתוך מסגרת הדת היהודית. השניה בת כ-3000 שנה היא אסכולת ההגות היוגית. עולמות כה שונים כלפי חוץ, תרבויות כה רחוקות ומשתיהן עולה אמת אחת משותפת. כל הכבוד לנפש האדם, אבל היא רק קצה הקרחון של היכולת התודעתית הרוחנית של האדם, שכן מעל הנפש קיימת הרוח ומעליה מתקיים תדר הנשמה. הקבלה מציעה חמש דרגות של התפתחות רוחנית. השתיים האחרונות נועדו רק לגדולי הרוח של האנושות, משהו כמו אברהם אבינו ומשה רבנו. לפי הקבלה יש לאדם כמובן נפש-רוח-נשמה והשתיים הנוספות הן התכללות בסך עולם הנשמות כולל נשמת העולם, מכונות "חיה" ו"יחידה". לפיכך בקבלה הקיצור לחמש רמות התודעה הפוטנציאליות הוא נר"ן ח"י.)

אגב, כאשר אנחנו מדברים על מושג יכולת רוחנית הכוונה בין היתר היא לרמת התודעה והידע הישיר שאדם יכול לשאוב מכל דבר שהוא, ולא פחות חשוב מכך יכולתו לאהוב ולקבל את הזולת (לעוצמת יכולת האהבה והשמחה הנובעות מהתחברות לכל אשר קיים). הן לפי הקבלה והן לפי התפישה ההינדית המונותאיסטית הנשמה היא המקור לעל מודע ומקור ההשראה.

שתי התפיסות שציינתי – קבלה ויוגה – מאמינות בקיומו של כוח קדוש עליון, בורא עולם.

לבעלי חיים יש נפש בלבד - "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (בראשית ב 20). אך מקור האדם הוא הנשמה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב 7 ). בתפיסה היוגית קיימת כמובן ההבחנה בין נפש-רוח-נשמה כלהלן: נפש - כוח החיים, המודעות הגלויה (מודעת לאדם) והסמויה (לא מודעת לאדם) השוכנת בגוף האדם, מפעילה אותו ויוצרת את חוויית היותנו מי שאנחנו.  הרוח, היא הצינור המעביר אלינו את אנרגית הנשמה האינסופית הנצחית. כאשר אנחנו במצב רוח טוב, כלומר נמצאים ברגשות מרוממים וחיוביים, אוהבים, מתרחב "צינור הרוח" שלנו ואז אנחנו יכולים לספוג או לקלוט יותר מאנרגיית הנשמה שלנו. כאשר אנחנו במצב רוח רע, רגשותינו ירודים, חלשים, כועסים, "מתכווץ" צינור הרוח שלנו, אנו קולטים פחות אנרגיית נשמה ולעתים קרובות חשים ש"אין לנו כוח חיים מספיק". אין בנו מוטיבציה, אין בנו עניין ואין בנו חדוות חיים. כלומר, הרוח היא למעשה צינור הולכה המתווך בין תדר הנשמה לבין הנפש האנושית. 

הנשמה היא מאגר אנרגטי עצום של תודעה אשר יש בה חוכמה וידע ברמה שהיא גבוהה אינסוף מונים מחוכמת האנוש הרגילה, ומפאת עוצמתה והיקפה העצום אין גוף אדם מסוגל להכילה. נדמה זאת שהנשמה היא תחנת כוח חשמלית אדירה בעוד נפשו של האדם הינה נורת חשמל השואבת את האנרגיה שלה דרך צנרת הרשת מתחנת הכוח החשמלית. הנשמה היא מאגר גדול המכיל בתוכו את כל החיים על פני הפלנטה אשר עברה אותה נשמה. תפישת הנשמה בהכרח מכילה בתוכה תפישה של גלגולי נשמה כאשר בכל גלגול של חיי האדם הריהו מתנסה בחלק מסוים מאד של נשמתו העוברת אליו דרך צינור הרוח. במוות חוזרת הנשמה שהזינה את הנפש למאגר הגדול הראשוני של עצמה. כל נשמות האדם מחוברות זו לזו במהותן, כמו שכל תחנות ייצור החשמל מחוברות זו לזו לצורך הדוגמא. התפישה הרוחנית רואה בתודעת כלל נשמות האדם חלק מתודעת כל היקום. תודעת כל היקום מכילה אפוא את תודעת כל הגלקסיות, כל הפלנטות, כל הדומם, צומח, חי, המתווספים כתודעה כוללת לתודעת סך הנשמות המחוברות יחדיו. חיבור העל של כל הנשמות מכונה נשמת העולם והוא מתרחש בתדר עולמות רוחניים מאוד גבוה שאין לנו נגישות אליו כבני אדם רגילים. על פי הקבלה הוא מתרחש בתדר העולמות הרוחני המכונה עולם אצילות, שגם הוא כשלעצמו מרובד לשכבות של תדרים שונים בסדר עולה. למעשה, אנחנו כבני אדם בעלי נפש נמצאים בקצה השרשרת הרוחנית המתחילה בנשמה, שמקורה אלוהי, היורדת אלינו באמצעות צינור הרוח ומפיחה חיים בנפשנו. 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הבהגווד גיטא – מהות האלוהות המצויה בכל (כתבה שניה - ציטוטים)

כפי שנאמר כבר, הבהגווד גיטא כתוב כדיאלוג בין הלוחם האמיץ והאגדי ארג'ונה היוצא לקרב "סוף העולם" בראש מחנהו נגד המחנה האחר של בני משפחתו, לבין הרכב שלו, שהוא למעשה האל קרישנה בדמות אנוש. הרכב קרישנה הוא האל המדריך והמסביר וארג'ונה הלוחם הוא התלמיד בענייני הרוח, הנשמה והאלוהות.

הטקסט בתרגומו של איתמר תאודור הוא כה יפה, שירי ועז מבע, שפשוט נביא ציטוטים ממנו, וכל המוסיף גורע.

הבסיס לדיאלוג הוא סירובו של ארג'ונה לצאת לקרב, שהוא יודע שהוא ינצח בו ויביס את אויביו. ניצחון זה נתפש על ידו כניצחון אומלל מאחר ובו בעת יהיה עליו להרוג את בני משפחתו, חבריו, מוריו וקרוביו. לפיכך הוא מעדיף לנטוש את תפקידו כלוחם ולמות ללא נשק בידי המחנה הנגדי. האל קרישנה כרכב הוא המשכנעו לצאת ולהילחם ולבצע את הדהרמה שלו (דהרמה – החובה המוטלת עליו בתור מי שהינו ומי שזה תפקידו.

הערה: הטקסט מדגיש כי קיים כאן דטרמיניזם אלוהי. גם קרישנה מאשר לקראת סוף הדיאלוג ביניהם כי גורל הקרב נקבע למעשה מראש וניצחונו של ארג'ונה בו ידוע.

דבריו של קרישנה מתחילים בהסבר אודות הנשמה הנצחית והזהות הרוחנית שהיא למעשה הקיום האמיתי.

 

טבעה של הנשמה

"הנשמה אינה נולדת או מתה. היא לא התהוותה בעבר, איננה מתהווה בהווה, ולא תתהווה בעתיד. בת נצח היא, קיימת לעד וקדמונית. הנשמה מקבלת גוף-חומר חדש בנטשה את גופה הישן נטול הערך" - זוהי הפילוסופיה של קיום הגלגולים. "העצמי אשר בגוף הוא נצחי ואינו כלה" – קיימת כאן התפישה שהוזכרה בכתבה הקודמת כי העצמי, האטמן, הוא למעשה חלק מן הברהמן, כלומר הוא למעשה מהווה חלק מן האלוהות עצמה.

 

התפישה היוגית את חובת העשיה\הדהרמה הנכונה

"רק הפעולה היא זכותך אך לעולם לא פירותיה. אל יהיו פירות העבודה הסיבה לביצועה ואל תתקשר לאי-פעילות. פעל את פעולותיך בהיותך יציב ביוגה [הדרך הנכונה, האחדות עם האל]. היסוג מהיקשרות, והישאר שווה נפש בהצלחה ובכישלון. שיוויון הנפש הזה הוא היוגה. עסוק ביוגה למען היוגה. היוגה היא אמנות הפעולה".

הערה: התפישה המוצגת כאן על ידי קרישנה היא תפישה מנוגדת לחלוטין לזו האנושית הפרגמטית המעוניינת בהצלחה בעולם הזה ובהשגת השפע. התפישה של היוגה אינה בת-תועלת הישירה ממנה, אלא בעמדה הנפשית של האדם שעניינו הוא אך ורק התועלת הסופית האולטימטיבית. התועלת היחידה הרלוונטית לפי היוגה היא השחרור (המוקשה) ממעגל הגלגולים בעולם הזה (סמסרה) והשאיפה לאחדות של האטמן האישי עם הברהמן. המטרה הסופית ניתנת להשגה אך ורק הודות להתנתקות מכל סיפוקי התשוקות וההיקשרויות המאפיינות את האנושות. קיים צורך להתנתק מכל השאיפות האנושיות הטבעיות של הנאות החושים על מנת להשיג מצב של שלווה פנימית.

הניתוק הוא מכל הנאה כגון אכילה, מיניות, יופי, בעלות על רכוש, הצלחה, היקשרות רגשית לבני אדם, והיקשרות רגשית לתוצאות פעולותינו בעולם. קצת קשה להיות יוגי אמיתי.

 

היוגי האידיאלי

"שווה נפש הוא לחוויות חושיות חיצוניות, מוצא את שמחתו בתוך העצמי, מקושר בברהמן בדרך היוגה, וכך הוא זוכה לאושר שאינו כלה. הנאות הנולדות מחוויות חושיות הן מקור הסבל. יש להן ראשית וסוף ואין החכם מוצא בהם את אושרו."

הערה: למעשה, מובע כאן הרעיון הבסיסי של התפישה הבודהיסטית. לפי הבודהיזם מקור הסבל הוא ההשתוקקות ויש להתנתק ממנה.

"לא יוכל האדם להיות יוגי בלי לנטוש כל תשוקה אנוכית".

 

הדגשת שדה התודעה המאוחד

"מי אשר מקושר ביוגה רואה את העצמי (האטמן) כנטוע בישויות כולן ואת הישויות כולן כנמצאות בעצמי. האיש המכונן בחוויית האחדות הוא יוגי והוא שרוי בי [בתוך האל קרישנה]".

הערה: קיים כאן תיאור של תודעת קול, אלוהית, הנמצאת בכל אדם. זהו יקום הולוגרפי הוליסטי בו הכל משתקף בתוך כל אדם.

 

ידיעת האלוהות (פרק 7 בבהגווד גיטא – החלק המרכזי ביצירה כולה)

"אני יציר הנשמות ומקיים את כל העולם. אני הוא ראשית היקום כולו ואחריתו. אין דבר נישא ממני, אני הוא טעם המים, אני הוא אור השמש והירח והאנושיות באדם. ריחה הטהור של האדמה וחום האש. אני כוח החיים בכל הישויות, אני חוכמת החכמים ויופיו של המרהיב. מצבי הקיום הרבים בין אם התגלו בצלילות, בלהיטות או בעכירות, מקורם בי הוא. הם בי אך אני לא אהיה בהם. ארבעה מיני אנשים טובים סוגדים לי ואלו הם: השרוי במצוקה, הצמא לדעת, זה אשר ההצלחה בעולם היא תכליתו, והחכם. יהיה הדבק אשר יהיה ותהא אשר תהא דמות האל אשר יבחר לדבוק בה ולסגוד לה באמון, רק אני הוא המשכין בו את האמון הזה". יש כאן לגיטימציה מונותאיסטית לאמונה בריבוי אלים.

"איני נגלה לעין כל. אני נסתר בכוח האשליה שלי והעולם אשר באשליה אינו יודע אותי. אני הוא היודע את כל הישויות, אשר היו בעבר, אשר בהווה ואשר יהיו בעתיד, אולם אותי לא יידע איש".

הערה: האשליה הטבועה בכל היצורים, כולל כמובן בני האדם מרגע לידתם, הינה האשליה של עולם החומר, האשליה של נפרדות היצורים וכוחה המשלה של השניות\דואליות. שניות זו מתבטאת בהפרדת גוף נפש, הפרדת טוב-רע, עולם החי – יצור אנוש. בהמשך הפרק קיים הסבר המסביר את תפישת הגלגולים שהיא אבן יסוד בחשיבה ההינדואית. תודעתו של האדם ברגע המוות קובעת את חייו בגלגול העתיד לבוא, שכן הנשמה נוטשת את הגוף יחד עם הנפש האוצרת בתוכה יסודות מנטליים סמויים, מחשבות, אמונות, רעיונות והרגשות הבסיסיים שאפיינו את חיי האדם. גרעין מנטלי זה מהווה את תשתית הנפש בגלגול הבא.

"אני העליון בו שוכנות הישויות כולן ועל ידיו חדור הכל. העולם כולו מלא בי, בדמותי אשר אינה נגלית. כל הישויות נטועות בי אך אין אני נטוע בהן. אני איני מעורב ואיני מקושר לפעולות כולן. הטבע בורא את הישויות הנעות והדוממות בהשגחתי. לכן היקום מכונן."
הערה: האלוהות כאן בדומה ליהדות הינה אימננטית, דהיינו, נוכחת ושרויה בכל ובו בזמן גם טרנסצדנטלית, כלומר נמצאת מחוץ לעולם ובלתי קשורה בו.

ועוד על תכונות האלוהות

"אני הוא הפולחן, אני ההקרבה, אני צמח המרפא, אני המנטרה, אני החמאה, אני האש, אני המִנחַה. אני אבי היקום, האם, המכונן, מושא הידע המטהר והצליל הקדוש אום.
המטרה, המכונן, האדון, העד, המשכן, המחסה, המקור, החורבן והקיום, מקום המנוחה והזרע הנצחי. אני הנצחיות והמוות, אני ההווה ואשר אינו הווה.
כל מצבי הקיום ממני לבדי הם נובעים, כי אני הוא מקור הדברים כולם וממני הכל נובע."

הערה: מאודי לא נתקלתי בתאור כה מפורט ומסביר מהי האלוהות ומכאן התפעלותי העמוקה מן הטקסט.

"אני הוא העצמי השוכן בלב הישויות כולן, אני הוא ראשית אמצע וקץ הישויות כולן".

בהמשך מופיע פירוט כיצד האלוהות הינה רשימה מאד ארוכה של מהויות כגון השמש, הירח, הנפש, החושים, כוח החיות, האש, ההרים, הים, ההימלאיה, העצים, החיות למיניהן השונים, הזמן עצמו, הנהרות, הידע של הכל, האתיות וצירופיהן.

"אני לבדי הוא הזמן הנצחי, אני המוות הלוקח עמו הכל, ומקור הדברים העתידים לקרות [...] הלך הדבר אם נע ואם דומם המכונן בלעדיי. [...] אני מכונן את היקום כולו ברסיס מכוחי ללא הפסק"

"מאות ואלפים מרובות גוונים וצורות ומרובות פני אלוהות".

 

הדבקות באל

בפרק 11 של הבהגווד גיטא יוצר קרישנה התגלות מופלאה של עצמו בפני ארג'ונה מלאת הוד והדר. במופע זה כלולים בתוכו כל האלים ההודיים, כלומר זוהי התגלות בסגנון המיתולוגיה ההודית של כל היש ביקום. זוהי דמות ייקומית בוהקת, עתירת ידיים, עתירת רגליים, עיניים ופיות, לשונות ואש יוקדת.

ההתגלות הזו הופכת את ארג'ונה לדבק ומאמין באל בכל הווייתו. מכאן להיבט המודגש לאורך כל היצירה שהוא הצורך בדבקות מוחלטת באלוהות המכונה בהקטי. רעיון זה דומה מאד ליהדות "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א 8). "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז 8) וכמובן מתוך "שמע ישראל", "ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו' 5).

הדבקות והמסירות המוחלטת כלפי האלוהות הם התנאי הראשון במעלה על מנת להתקרב אליה ולהשיגה, כלומר לדעת אותה על פי מידת היכולת האנושית המוגבלת. ללא אהבה עמוקה לא תיתכן ידיעה.

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת