00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מבצע חם לסוכות!

הברית החדשה - הבשורה על פי יוחנן -השילוש הקדוש - כתבה חמישית ואחרונה

ישוע הוא האלוהים

בשלוש הבשורות הסינופטיות הראשונות, הבשורה המרכזית לדעתי של ישוע, הינה פולחן אישיות עצמו כמשיח בן האלוהים כאשר הוא מבטיח למאמיניו את מלכות השמים, ולמתכחשים לו הוא מבטיח שמד וחרב .

בבשורה על פי יוחנן חל המהפך הדרמטי בברית החדשה – מהפך רעיוני רוחני עמוק. כאן בבשורה על פי יוחנן חלה פריצה גלויה של הנצרות כדת בפני עצמה, בעלת אג'נדה רוחנית דתית נפרדת לחלוטין ושונה לחלוטין מן היהדות. זאת בניגוד מוחלט לכל הצהרות ישוע בבשורות הקודמות אודות נאמנותו ודבקותו ביהדות.

בבשורת יוחנן אנו כבר מוצאים עצמנו משוחררים מלחזור שוב ושוב על פרטי עלילת הסיפור אשר כבר דובר בו רבות, חזור ודבר, אולי אפילו בצורה עודפת, בשלוש הבשורות הקודמות, כך שניתן לגשת מיד לענין. אך לפני שנקפוץ לתוך בשורת יוחנן ברצוננו לצטט אזכור קצר מספר משלי. לדעתנו יש כאן דמיון רעיוני שמומלץ לתת עליו את הדעת. " אֲנִי-חָכְמָה [...] לִי-עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה;    אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה [...]יְהוָה--קָנָנִי, רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ: קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. מֵעוֹלָם, נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ. בְּאֵין-תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי; בְּאֵין מַעְיָנוֹת, נִכְבַּדֵּי-מָיִם. בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי [...]בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי; בְּחֻקוֹ חוּג, עַל-פְּנֵי תְהוֹם."  (משלי ח י"ב-כ"ז).

 

יוחנן פרק א – הדבר

 " בראשית היה הדבר ["הדבר" ביוונית פירושו לוגוס, כלומר חוכמה] והדבר היה אצל האלהים ואלהים היה הדבר. הוא היה בראשית אצל האלהים. הכל נהיה על-ידו ומבלעדיו לא נהיה כל-אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם. והאור האיר בחשך והחשך לא השיגו. ויהי איש שלוח מאת האלהים ושמו יוחנן [הכוונה ליוחנן המטביל אשר הטביל אף את ישוע במי הירדן ומכאן רעיון הטבילה בנצרות] הוא בא לעדות להעיד על-האור כדי שעל פיו יאמינו הכל. הוא לא-היה האור הוא בא להעיד על-האור. האור האמתי, המאיר לכל-אדם, בא אל-העולם. בעולם היה ועל-ידו נהיה העולם והעולם לא הכירו". כאן קיימת כבר פרסוניפיקציה של האור בדמות האנשתו על ידי ישוע ודחייתו על ידי הלא-מאמינים. משמעות קטע זה היא כי ישוע הינו בורא העולם, דהיינו אלוהים בעצמו. "הוא בא אל שלו ואשר-המה לו לא קבלהו. והמקבלים אתו המאמינים בשמו נתן-תוקף להיות בנים לאלהים. והם לא מדם ולא מחפץ הבשר נולדו, אף לא-מחפץ גבר כי אם-מאלהים". המאמינים בישוע עוברים סוג של טרנספורמציה פנימית להיות נולדים מאלוהים ולא מחפץ הבשר. "הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו ואנחנו ראינו את כבודו כבוד בן יחיד לפני אביו מלא חסד ואמת". שוב קיימת כאן האנשה, פרסוניפיקציה, של הכוח האלוהי הלא הוא הלוגוס\חוכמה אשר שכן בארץ כבן אנוש בשר ודם ובו בזמן הוא גם בן האלוהים וגם האלוהים בורא עולם. כפי שכתוב בראשית הפרק כשהוא מכונה 'הדבר'.  "יוחנן [המטביל] העיד עליו וקרא באמרו  זה הוא אשר אמרתי עליו הבא אחרי הוא כבר לפני כי קדם-לי היה. הן ממלואו כלנו קיבלנו חסד על-חסד. כי התורה נתנה על ידי משה והחסד והאמת באו דרך ישוע המשיח. את האלהים לא-ראה איש מעולם הבן היחיד האל, הנמצא בחיק האב הוא אשר הודיעו " (יוחנן א 1-18).

בקטע זה של פרק א ביוחנן מוצג ישוע כדבר עצמו, כלומר כחוכמה האלוהית, בורא עולם, כאלוהות אשר שכנה בבשר, כבן האלוהים השרוי בחיק אלוהים האב. ההבדל ביניהם אינו ברור לחלוטין ובו בזמן ישוע הוא גם המשיח. יוצא אפוא כי הבן כלול באב וגם האור כלול בבן ובאב יחדיו. בקטע הבא קיימת התשתית הרעיונית לדרמת הצליבה שמטרתה כפרה על חטאי האנושות "אמר יוחנן [המטביל] הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם" יש כאן עיקרון ברור של גניבה רעיונית מתוך הדרמה של עקידת יצחק על ידי אברהם אבינו כסמל לשיא האמונה באלוהים בספר בראשית כ"ב, א-יט. הוא ממשיך "זה שאמרתי עליו, אחריי בא איש אשר הוא כבר לפני כי קודם לי היה ואני לא הכרתיו, אבל למען ייגלה בישראל באתי אני להטביל במים [...] ואני ראיתי והעדתי שזהו בן האלוהים (יוחנן א 29-34). ביוחנן ג 5 ישוע חוזר על הרעיון כי מקורו הוא ברוח הקודש "אמן אמן אני אומר לך אם לא ייוולד איש מן המים והרוח לא יוכל להיכנס למלכות האלוהים" כלומר מאמיניו יעברו טרנספורמציה רטרואקטיבית כאילו אף הם נוצרו מרוח הקודש. "הנולד מן הבשר בשר הוא והנולד מן הרוח רוח הוא. אל תתמה על שאומר אני לך כי עליכם להיוולד מלמעלה" (יוחנן ג 16). שוב חוזר כאן הרעיון של עקידת יצחק על ידי אברהם אבינו המשמש פעם נוספת כהענקת התשתית הרעיונית לצורך בצליבת ישוע. "כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו אלא ינחל חיי עולם הן האלוהים לא שלח את בנו אל העולם לשפוט את העולם" מה שעומד בסתירה מוחלטת לשיפוטו המנאץ והשונא של ישוע כלפי הפרושים, הסופרים וראשי הסנהדרין. "אלא כדי שייוושע העולם על ידו. המאמין בו איננו נידון. מי שאיננו מאמין כבר נידון מפני שלא האמין בשם בן האלוהים היחיד" יש כאן בעצם רעיון אשר יחזור לאחר מכן באפוקליפסה של יוחנן אודות שמד, כליון ומוות בכל צורה אפשרית לכופרים. למעשה על פי ספר הבשורה הנוכחי של יוחנן דין הכופרים הוא מוות. רעיון שכעבור כ-600 שנה חזר ובא לידי ביטוי בתפישת האיסלאם אודות החובה הקדושה להמתת הכופרים כפי שמתבטא בעקרונות האמונה המוסלמית "דין מוחמד בסייף", כלומר עיקרון הג'יהאד המוסלמי התואם במהותו לחלוטין את עקרון מות הכופרים הנוצרי. עיקרון ה"ג'יהאד הנוצרי" חוזר ומקבל ביטוי ביוחנן ג 35 "האב אוהב את בנו ואת הכל נתן בידו. המאמין בבן יש לו חיי עולם, אך המסרב להאמין בבן לא יראה חיים אלא חרון אלוהים חל עליו" לא ברורה לי איפה ההצדקה הרעיונית של רדיפת הג'יהאד האיסלאמי על ידי העולם הנוצרי, בשעה שעיקרון זהה לחלוטין של השמדת הכופרים מובע גלויות על ידי ספר הברית החדשה. לא שאני מתנגדת חלילה למיגור הטרור האיסלאמי הקיצוני, מטעמים של מניעת טרור, אך יש להכיר ולהודות בעובדה כי הן הנצרות והן האיסלאם זהות לחלוטין בהיותן דתות מסיונריות שחזונן הוא מוות ושמד לכופרים. זו הייתה למעשה ההצדקה לכל מסעות הצלב אודותן דיברנו בכתבות הקודמות.

כל הטקסט הרעיוני אמוני רוחני בבשורה על פי יוחנן הינו שילוב של מקל וגזר כמו גם שאר הבשורות. הדבר בהחלט מזכיר את הגירסה היהודית בתנ"ך של הטוב המובטח הכרוך באמונה ובשמירת דרכי האלוהים ואת חרון אף האלוהים המוות והקללה למפרי הברית. ההבדל המהותי הוא שאצל היהודים "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה " (דברים יא כ"ו) " ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע [...] החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל',טו', יט'). חרון אף האלוהים אמור להיות מופנה כלפי מי שאמורים לשמור על הברית איתו, דהיינו עם ישראל בלבד כאשר הוא מפר את הברית עם האלוהים. אין חרון אף האלוהים מופנה אל הגויים. הדת היהודית איננה מתעסקת באלו שאינם יהודים ואין היא דת מיסיונרית, ככתוב בקללת בלעם שהפכה לברכה "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כב 9). הדת היהודית איננה עוסקת בכופרים ואינה מעוניינת להפיץ את עצמה מעבר לצאצאי העם היהודי בלבד. היהודים אינם נושאים בשורה של מוות כלפי שאינם יהודים אלא להיפך – "עושים להם את המוות" בבקשם להתגייר ולהצטרף לעם היהודי עד עצם ימינו אלה. רדיפת נביאי הבעל ושאר עובדי העבודה הזרה בממלכות יהודה וישראל על ידי שופטי ונביאי ישראל, מקורה היה לא נגד הגויים אלא נגד השפעתם על בני ישראל. היוצא מכלל זה הינו יונה הנביא הנשלח אל נינווה העיר הגדולה משום חטאתה הרבה. אין המדובר על חטא דתי של אי קיום מצוות התורה אלא על חטאים מוסריים. ככל הנראה דוגמת אותם חטאים אשר בשלהם הגיע מבול על הארץ או בשל חטאים אשר בשלהם נחרבו סדום ועמורה. בני נינווה שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג 8) ואלוהים ניחם מחרון אפו וחננם. לאחר המבול הצטוו אומות העולם בראש ובראשונה על אי שפיכת דם, ככתוב "ויאמר יהוה אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח 21) בשבע מצוות בני נוח נשללת בעיקר הפגיעה בזולת ואכילת דם. "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט' ד).

 

הנצרות כדת מיסיונרית לעומת היהדות כדת השוכנת בעצמה

השמד המובטח לכופרים בשם הברית החדשה של ישוע אינו עוסק באי קיום של מצוות מוסריות כלשהן. הכופרים במהותם הם אותם אשר אינם מקבלים ואינם מקיימים את הרעיון הבסיסי שהוא פולחן האישיות של ישוע כבן האלוהים ובעצם בו בזמן גם כאלוהים בעצמו. כל שנדרש הוא להאמין בישוע כבן אלוהים, כשוכן בחיק האלוהים, כנוצר מרוח הקודש ולא בידי חפץ הבשר, ואז גם המאמינים עוברים טרנספורמציה של הצלת נפשותיהם וגם הם נחשבים כאילו נוצרו על ידי רוח האלוהים "עליכם להיוולד מלמעלה" (יוחנן ג 7). ביוחנן פרק ד הריהו פוגש את האישה השומרונית והוא אומר לה שם מפורשות "האמיני לי אישה כי תבוא שעה שלא בהר הזה [גריזים] ולא בירושלים תשתחוו לאב [...] אולם תבוא שעה, ועתה היא שעובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת כי עובדי אל כאלה יחפש לו האב [...] אמרה לו האישה: אני יודעת שיבוא משיח זה שקוראים לו כריסטוס. כשהוא יבוא הוא יגיד לנו את הכל. אמר לה ישוע: אני המדבר אליך אני הוא" (יוחנן ד 21-26).

 

ישוע בוחר למות על מנת להציל את האנושות

ישוע חוזר שוב ושוב על הצורך להאמין בו ועל כוחו בהדגישו את סמכותו כבן האלוהים, או אפשר לומר האלוהים בעצמו – ההבחנה אינה ברורה דיה. סמכותו של הבן הינה כסמכות האב "הבן איננו יכול לעשות דבר מליבו זולתי מה שהוא רואה את האב עושה. כל מה שעושה האב – זאת גם הבן עושה כמוהו כי האב אוהב את הבן ומראה לו את כל אשר הוא עושה [...] כי כשם שהאב מעיר ומחייה את המתים כן גם הבן מחייה את מי שהוא רוצה [...] מי שאינו מכבד את הבן, אינו מכבד את האב אשר שלח אותו [...] משה אשר שמתם בו בטחונכם הוא הטוען עליכם. אילו האמנתם למשה הייתם מאמינים לי כי הוא כתב עליי" (יוחנן ה 19-24,45). אלו דברים תמוהים, חסרי הקשר ומומצאים לחלוטין שכן אינם מופיעים כלל בתנ"ך, אם נתייחס לישוע כאל בן האלוהים. פולחן האישיות של ישוע והצורך שיאמינו בו חוזר וממשיך "אני הוא לחם החיים. כל הבא אליי לא ירעב, והמאמין בי לא יצמא עוד [...] כל מי שהאב נותן אותו לי יבוא אליי ואת הבא אליי לא אשליך החוצה, כי ירדתי מן השמים לא לעשות את רצוני שלי אלא את רצון שולחי" (יוחנן ו 35-38) ישוע מדבר חוזר ומדגיש את המטאפורה הפגאנית אשר חוזרת ומודגשת בעת הסעודה האחרונה של אכילת בשרו. נשאלת השאלה, ממתי אוכלים בני האדם את האלוהים? "אני הלחם החי היורד מן השמים. אם יאכל איש מן הלחם הזה יחיה לעולם. והלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם" (יוחנן ו 51). ביוחנן ו 53 מתבקשת מפורשות צליבתו של ישוע הן ככפרה, שאיש לא ביקשו כמובן, בעד חטאי העולם ובפרט כדי שניתן יהיה לראות את בשרו ודמו הנמקים על מנת שהרואים יוכלו באופן מטאפורי "לאכול אותם". "אם לא תאכלו את בשר בן האדם ולא תשתו את דמו אין לכם חיים בקרבכם" (יוחנן ו 53). מתבקש כאן הצורך לראות את דמו של ישו זולג "האוכל את בשרי ושותה את דמי יש לו חיי עולם ואני אקים אותו ביום האחרון, כי בשרי הוא מאכל אמיתי ודמי הוא משקה אמיתי. האוכל את בשרי ושותה את דמי שוכן בי ואני בו." ישוע חוזר ללא הרף על הצורך לאכול את גופו, בשרו ודמו. משמעות הדבר היא כי עליו למות בצורה איטית והדרגתית על מנת שבאופן זה תיווצר התחושה של מעבר טרנספורמטיבי של בשרו ודמו אל הצופים בו ולחילופין לאלו שיסופר להם על כך. לצורך העניין מוות באיבחת חרב וקבורה  מיידית לאחר מכן ממש אינם עונים על הצורך של ישוע למות לאיטו ובהדרגה.

אישית אני מוצאת את דבריו אלו מקוממים מאוד, פגאניים, פרימיטיביים ומדברים ברמה הקונקרטית הנמוכה ביותר. שלא לדבר על היעדר צער בעלי חיים בעמדתו הכוללת. הרעיון שעל ישוע לתת את נפשו בעד העולם, כלומר רעיון ההקרבה העצמית, הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של ישוע בבשורה על פי יוחנן והפך להיות בהמשך ההיסטוריה אחד הרעיונות הבסיסיים בנצרות כולה. במשל הרועה הטוב אומר ישוע "אני הרועה הטוב הנותן את נפשו בעד הצאן. כשם שאב מכיר אותי ואני מכיר את האב ואת נפשי נותן אני בעד הצאן [...] משום כך אוהב אותי האב, משום שאני נותן את נפשי ואקח אותה שוב" (יוחנן י 11). עכשיו עובר ישוע על כך שהצליבה היא סוג של תצוגה להמונים או צליבה כביכול, או פארודיה על צליבה – בכל אופן סוג של הצגה המתבקשת למען ההמונים. "איש לא נטל אותה [את נפשי] ממני, אלא שאני נותן אותה מעצמי. יש לי סמכות לתת אותה ויש לי סמכות לקחת אותה שוב. את המצווה הזו קיבלתי מאת אבי" (יוחנן י 18). ההדגשה החוזרת ונשנית על ידו היא כי הצליבה היא (1) אקט של הצלה עבור האנושות (2) אקט של לכידות ואחדות בין בשרו ודמו לבין הצופים בצליבתו, (3) כל העניין לא ממש "רציני ומסוכן" כי ביכולתו לתת ולקחת חזרה את נפשו הלוך ושוב כרצונו.

 

אז מי כאן האלוהים?

כאמור הבשורה על פי יוחנן נפתחה בהצהרה שבראשית היה הדבר והדבר היה ישוע וגם האלוהים, שהם גם האור. לא ברור מי הוא מי. בהמשך קיימת הכרזה כי ישוע קודם לאברהם אבינו "בטרם היות אברהם אני הוא" (יוחנן ה 58) ועל כך השליכו עליו אבנים בבית המקדש אך הוא ברח והסתתר. שיא השיאים של הלכידות, האחדות ובוא בזמן גם הבלבול הוא המשפט "אני והאב אחד אנחנו" (יוחנן י 30). בשלוש הצהרות עוצמתיות מאד חוזרת ומדגישה הבשורה על פי יוחנן כי הבן והאב אחד הם. ההתחלה של הבשורה במשפט "בראשית היה הדבר ואלוהים היה הדבר והדבר נהיה בבשר", לאחר מכן "בטרם היות אברהם אני הוא" ולבסוף האמירה המוחצת "אני והאב אחד אנחנו".

 

השילוש הנוצרי הקדוש

מכל האמור לעיל עד עתה נראה כי האמונה הנוצרית הינה עירוב של האל ושל הבן יחד עם רוח הקודש ושניהם אחד הם ואין הם מקיימים ביניהם בהכרח יחסי קדימות של אב הקודם לבנו. הם קיימים מוכלים האחד בתוך השני ואין להפריד ביניהם. משניהם יוצאת רוח הקודש – היא זו המפעמת בהם ואולי גם שניהם נובעים ממנה. ישוע הוא האלוהים ובן האלוהים בו זמנית ואין כל יכולת להבחנה ביניהם. עיקרון זה נוגד כמובן לחלוטין את האחדות המונותאיסטית היהודית כפי שפותחות עשרת הדברות בדיבר הראשון "אנוכי יהוה אלוהיך [..] לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי (שמות כ 2) וכמובן נוגדת את ההצהרה המפורשת בה הכיר ישוע בבשורות הקודמות כמהות היהדות "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" (דברים ו 4), כלומר בשורת יוחנן מפרה לחלוטין את האחדות האלוהית המוחלטת שהיא עיקר העיקרים ביהדות ואין בלתה. לא רק שקיים הבלבול בשאלת היחסים בין האב לבין הבן ולהיפך, הרי גם רוח הקודש מהווה כאן גורם פעיל שהרי מתוקף פעילותה נולד ישוע בבשר, כך שנוצר השילוש הקדוש של האב-הבן-ורוח הקודש. הנושא אכן קשה ובלתי מובן לחלוטין לא רק לי, ככל הנראה לא היה מובן גם לראשי הכנסיה הנוצרית עצמם. מכאן ואילך הריני מצטטת מספרו של פרופ' קליינברג עמוד 10 "המיתוס הנוצרי התחיל בציטוט ה"אני מאמין" שהינה הצהרת האמונה הנוצרית כפי שנוסחה בועידת ניקיאה בשנת 325. זוהי הצהרת האמונה הראשונה בתולדות הנצרות כלהלן 'אני מאמין באל אחד, אב כל יכול אשר ברא את כל הנראה ואת כל הבלתי נראה. ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן האלוהים יחיד לאביו ממהותו של האב. אל מאל, אור מאור, אלוהי אמת מאלוהי אמת. נולד ולא נברא זהה במהותו לאב ואשר על ידיו נעשה כל אשר בארץ וכל אשר בשמיים. ולמעננו בני האדם, ולמען ישועתנו ירד משמים, התגשם בבשר ונעשה אדם וביום השלישי שב לתחיה, עלה השמימה והוא עתיד לשוב ולשפוט את החיים ואת המתים, ואני מאמין ברוח הקודש". הערה שלי: להערכתי קטע זה אינו מסוגל לעמוד בבחינה לוגית בסיסית ביותר. יש כאן טיעונים מעגליים חוזרים שאינם מוסיפים שום הבנה. המשך הציטוט מפרופ' קליינברג: "האל הנוצרי הוא שילוש [...] אין מדובר בשלושה אלים אלא באל אחד שהוא שלוש פרסונות – 'האב', 'הבן', 'רוח הקודש' [...] כיצד ניתן להיות באמת אחד ובאמת שלושה [..] הקשיים הכרוכים בתפישת השילוש לא נעלמו מעיני התאולוגים הנוצריים. השילוש הוא מסתורין מוחלט [...] הבנה מלאה שלו היא בלתי אפשרית". ואכן אינני מבינה זאת לחלוטין. הנוצרים יצרו אפוא שילוש קדוש, הסתבכו איתו נוכח הייחוד האלוהי וסיכמו את העניין בהיותו מסתורין מופלא בלתי ניתן להבנת אנוש, מה שנכון בהחלט.

 

אחרית דבר – התייחסות אישית

התעמקתי לקרוא את הברית החדשה, כל תג כל אות וכל מילה. הכתבות קפצו מעצמן מתוך הטקסט. ישוע התגלה עבורי בברית החדשה כמי שהוליך שולל, סלל דרכו בכוונה סמויה ונסתרת כדי להפיל אחרים בפח, שיקר, הדיח, בגד, חתר בסתר תחת היהדות והניח תשתית של שנאת דורות כלפי הדת הישנה ממנה בא. משסיימתי חשתי ריקנות פנימית עצומה שלא הייתה מוכרת לי מעולם. חשתי נבגדת, מושפלת ואומללה. הרבה חסד ואהבה לא מצאתי בברית החדשה. גם לא בישוע. לא במקומי אני נמצאת, אלא בוואקום חסר פשר עבורי. חשתי מרומית מן הטקסט ומישוע. הושטתי יד ביאושי לספרו עב הכרס של חתן פרס ישראל למדעי היהדות אפרים אורבך "חז"ל – פרקי אמונות ודעות", ובהדרגה חשתי כיצד אני שבה ומתמלאת ואז התחיל להתנגן בי הניגון הכלול בסידור התפילה היהודי מדי יום בתפילת שחרית ואשר אותו ניתן לומר בכל זמן ובכל מקום בעת של תקיעות רוחנית (המילים לפניכם). השיר בלחן של עובדיה חממה בביצוע מהמם. ניתן להשמעה ביוטיוב, מומלץ ביותר למילוי הלב.

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה

קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא

נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם

בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם

חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ

יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת

http://www.youtube.com/watch?v=70I6ihs1xoA

מי צריך יותר מכך? חזרתי למקומי.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הברית החדשה -בגידתו של ישוע ובחירתו להיצלב - כתבה רביעית בסדרה

ישוע מכין את הדרמה של צליבתו

דברי ישוע על הסופרים הפרושים והכהנים הם מלאי נאצה (מתי כג, מרקוס יב, לוקאס יא). הוא רואה אותם כרודפי כבוד, צבועים, בולעים בתי אלמנות, רודפי ממון, מזניחים תורת אלוהים, נשבעים לשווא, חסרי משפט חסד ואמונה, מלאי גזל ותאוותנות ומלאי טומאה. הוא מכנה אותם "נחשים בני צפעונים", הוא מוסיף לתלמידיו אודות חורבן עתידי של בית המקדש (שאכן התרחש בשנת 72 לספירה בידי טיטוס הרומאי). הוא מודיע לתלמידיו "אז ימסרו אתכם לרודפים ויהרגו אתכם ותהיו שנואים לכל הגויים בגלל שמי" (מתי כד 9, מרקוס יג, לוקאס כא). לאחר שדיבר כל זאת, יומיים לפני חג הפסח (מתי כה, מרקוס יד, לוקאס כב, יוחנן יא) "באותה עת נקהלו ראשי הכהנים וזקני העם אל חצר הכהן הגדול, קיפא שמו, והחליטו לתפוס את ישוע בעורמה ולהמית אותו [בשל דברי נאצתו כלפיהם] אך אמרו לא בחג שמא תהיה מהומה בעם" כך שהסגרתו לרשויות הרומיות נעשתה ככל הנראה במהלך חול המועד של פסח.

ישוע הטיף לתלמידיו כי במידה בה ינהגו כלפי הזולת כך ינהגו כלפיהם, כך שהיה ברור לו לחלוטין שהוא עתיד להיתפס ולהיות מוצא להורג בשל דברי הנאצה והשנאה הבלתי פוסקים שלו. לשם כך ממש נכנס לירושלים כשהוא רכוב על גבי חמור, כדי להידמות למשיח, וזאת לפני חג הפסח, על מנת לקיים בה את הסעודה האחרונה, הרי היא סעודת הפסח. הוא תכנן כי לאחר הסעודה יהיה מוסגר לרשויות הרומיות וידע כי יוצא אז להורג. ברור היה לישוע לחלוטין כי מוקד השנאה כלפיו היה בירושלים מצד האליטה הדתית השלטונית אותה השמיץ בכל הזדמנות ובכל דרך אפשרית. ברור היה לו שאלמלא היה נכנס לירושלים לא היה נתפס, שכן אנשי הגליל בו שהה מרבית הזמן, אנשים פשוטי עם ואביונים, נהו אחריו בחלקם: "התהלך ישוע בגליל. הוא לא רצה להתהלך ביהודה מפני שהיהודים ביקשו להמית אותו [...] התלחשות רבה הייתה אודותיו בקרב המון העם. אלה אמרו שהוא טוב ואלה אמרו 'לא, הוא מטעה את העם" (יוחנן ז 1,12).

 

דברי ישוע אודות מותו

"הגיבו ואמרו כמה אנשים יושבי ירושלים 'הלא זהו האיש שרוצים להרוג אותו' [...] בלמדו בבית המקדש הכריז ישוע ואמר 'אתם מכירים אותי ויודעים מאין אני'" (יוחנן ז 25, 28).
במהלך מסעותיו עם תלמידיו בכל אחד מארבעת ספרי הבשורה מודיע ישוע לתלמידיו אודות הצורך או החובה המוטלת עליו להיות מוצא להורג. "מאותה עת החל ישוע להבהיר לתלמידיו כי עליו ללכת לירושלים ולסבול הרבה מידי הזקנים וראשי הכהנים והסופרים ולהיהרג וביום השלישי לקום" (מתי טז 21). "הוא החל ללמד אותם שבן האדם צריך לסבול הרבה, שהזקנים וראשי הכהנים והסופרים יידחוהו, שייהרג, ולאחר שלושה ימים יקום" (מרקוס ח 31); "הטו אזניכם למילים האלה 'הנה עתיד בן האדם להימסר לידי אנשים ויהרגוהו וביום השלישי יקום" (לוקאס ט 44). פעם נוספת לאחר קינת החורבן על ירושלים דרשות השנאה כלפי הכהונה והפרושים, הוא אומר לתלמידיו פעם נוספת "אתם יודעים כי עוד יומיים הפסח בא ובן האדם יימסר להיצלב" (מתי כה, מרקוס יד, לוקאס כב), כלומר ישוע ידע לומר בפירוש כי לא רק שייתפס ויוצא להורג, אלא ידע לומר מפורשות שייצלב ועל הצלב ימות. ביוחנן יב 32 הוא מפאר את מותו "'ואני בהינשאי מהארץ אמשוך את הכל אליי' זאת אמר ברמזו על אופן המוות שהיה עתיד למות", כלומר חשוב מאוד לישוע להיות מוצא להורג על הצלב כי בכך יהפוך הצלב לסמל ובזאת ימשוך את הכל אליו, כדבריו. באותו מקום אנשים שסביבו התפלאו ואמרו "אנחנו שמענו מן התורה כי המשיח נשאר לעולם, ואיך זה אתה אומר שבן האדם צריך להינשא?", כלומר להינשא מעל פני האדמה ולהיעלם.

 

הבגידה של ישוע ביהודה איש קריות

כפי שציינו כבר בכתבה השלישית, ישוע בחר 12 תלמידים – כולם יהודים, אשר לחלקם היו שמות יוונים רומיים ולחלקם שמות יהודיים (מתי י', מרקוס ג', לוקאס ו'). מאחר שידע בוודאות שעתיד הוא להיות מוצא להורג ולהיצלב, שזה היה הגורל אותו ייעד לעצמו ועליו הכריז לפחות ארבע פעמים לפני תלמידיו כפי שפירטנו בקטע הקודם, עולה שאלה קשה ביותר: מדוע בחר שאחד מתלמידיו יסגיר אותו? מדוע היה זקוק לבגידה הזו, כביכול? על פי יוחנן ז 25, 28 חזותו והופעתו היו מוכרים לראשי היהדות – הוא בהחלט לא היה אנונימי ובלתי מוכר. מדוע היה צורך שאחד מתלמידיו יסמן אותו? האם לא יכול היה להסגיר את עצמו? הרי די היה שהיה מופיע בפני האליטה הדתית על מנת שייתפסו אותו, שהרי הכירו אותו ושמעו את דרשותיו. עולה על כולן השאלה מדוע בחר דווקא שהתלמיד אשר יסגיר אותו יהיה בעל שם יהודי מפורש – יהודה איש קריות? במעשה זה בחר לדעתי ליצור שנאת עולם בין מאמיניו לבין העם והדת היהודית. ואכן יהודה איש קריות,, בעל השם היהודי המפורש, נתפש לאורך ההיסטוריה הנוצרית כאחראי לצליבתו של ישוע. הרי יכול היה לבחור תלמיד בעל שם יווני או רומי לצורך מעשה זה. הבוגד האמיתי בסיפור הוא ישוע. הוא בוגד ביהודה איש קריות ומאלצו בניגוד לכל כוונה מקדמית של יהודה להסגירו, והוא בוחר להיות נבגד בשעה שפשוט היה יכול להסגיר עצמו על ידי הופעתו בפני מרדפיו. תיוג יהודה איש קריות כבוגד עומד בסתירה מוחלטת וחריפה לעקרונות תורתו הרוחנית אודות אהבה וחסד.

היה לישוע עניין לא רק להיצלב (כפי שציינו לאמץ לעצמו את סימן הצלב כסימן לתורתו החדשה), מה שחזר וניבא והביא גלויות על עצמו על ידי השנאתו על ההנהגה, אלא חשוב היה לו מפורשות להיחשב כנבגד ומוסגר כביכול על ידי התלמיד בעל השם היהודי להפליא – יהודה איש קריות. כאמור, היו לו עוד אפשרויות בבחירת אחד מתלמידיו. בבחרו ביהודה איש קריות הוא זרע את זרע הפורענות לדורות עולם, לשנאת היהודים על ידי הנוצרים. בחירה זו מכוונת כאמור לחלוטין והרי מיועדת לקרוע לחלוטין את הנצרות מן היהדות ולהקימה כדת נפרדת כפי שמובע מפורשות בבשורה על פי יוחנן. היה לו צורך לנקום ביהדות וליצור הכחדה רוחנית שלה. אין ספק כי ישוע יזם עלילת דם כלפי יהודה איש קריות והוא הוציאה לפועל בערב הסעודה האחרונה, הלא היא סעודת הפסח. ככתוב "בראשון לחג המצות ביום שנהוג לשחוט את חג הפסח אומר ישוע ליהודה איש קריות 'הטובל איתי את ידו בקערה זה יסגירני'. הגיב יהודה זה שעתיד להסגירו ושאל 'זה אני רבי?'. 'אתה אמרת' אמר ישוע" (מתי כו, מרקוס יד). בבשורה האחרונה, זו של יוחנן, מצוין מפורשות כי ישוע בוחר ומאלץ את יהודה להסגירו, בכך שהוא טומן ליהודה מלכודת של אין ברירה. "אחד מכם יסגירני. שאל אותו תלמידו 'מי הוא?' ענה ישוע 'זה שבשבילו אטבול את הפרוסה ואתן לו'. טבל את הפרוסה ונתן אותה ליהודה בן שמעון איש קריות. לאחר שניתנה לו הפרוסה נכנס בו השטן. אמר לו ישוע 'את אשר תעשה עשה מהר' [...] והוא אחרי שלקח את הפרוסה יצא מיד. היה אז לילה" (יוחנן יג 26). יהודה, על פי הוראתו המפורשת של ישוע שבחר בו למשימה, סיכם עם הזקנים כי למחרת האיש אותו ינשק בפומבי הוא ישוע ובכך יסמנוֹ. לאחר מכן, משעזב השטן את יהודה, הוא התאבד בתליה על המעשה. ישוע היה מומחה בהוצאת שדים מבני אדם חולים רבים. מדוע היה לו צורך להכניס את השטן ביהודה? ברור כי חזותו והופעתו היו ידועים בירושלים ובפרט נוכח העובדה שנכנס לעיר רכוב על חמור והיה מוכר אפוא לראשי היהדות.

 

זרעי הפורענות אשר בסעודה האחרונה

בסעודה האחרונה שהיא סעודת הפסח מחלק ישוע לתלמידיו לחם (לא מצות) ויין ומעניק להם את המטאפורה האוניברסאלית כפי שנפרט להלן: בחלוקת הלחם והיין הוא עורך טקס סמלי של הקרבת עצמו למען האנושות כולה. "לקח ישוע את הלחם, ברך ובצע ונתן לתלמידים באמרו 'קחו ואכלו זה גופי'. לקח את הכוס, ברך ונתן להם באמרו 'שתו ממנה כולם כי זה דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים'" (מתי כו, מרקוס יד, לוקאס כב, יוחנן יג). מאחר ומשאלתו הברורה היא למסור את גופו ודמו בתהליך של מוות בצליבה, תוך כדי ביצוע משאלה זו ברצונו גם ליצור מחלוקת עולם מול העם היהודי על מנת למחוק את הברית החדשה לעולמים. בדרך זו, בטקס הסעודה האחרונה מקדש ישוע את מותו כמוות עבור חטאי האנושות, כאקט של טיהור נפשות עבור חטאי בני האדם אשר היו ואשר יהיו. אמר רבי שמעון אלקבץ (1584) "סוף מעשה במחשבה תחילה" – אם נמשיך קו זה הרי סוף מחשבה בכוונה תחילה. אין ספק שלישוע הייתה כוונת מכוון לבגוד באוהבו יהודה איש קריות ולשבש את דעתו של יהודה באמצעות השטן על מנת שיהודה הנבגד הוא זה אשר ייחשב כבוגד. כלומר, ישוע עושה כאן היפוך יוצרות. הוא טומן מלכודת ליהודה, מפילו תחת השפעת השטן כך שיהודה הופך כביכול לבוגד ואיתו היהדות כולה לדורותיה. לאורך הטקסט חוזר ישוע ואומר כי אחד מתלמידיו הוא השטן אשר יסגירו. אם ידע זאת מראש מדוע לא שילח או נפטר מתלמיד\שטן זה מעל פניו? "ישוע ידע מראש מי הם שאינם מאמינים ומי יסגיר אותו [...] הרי אני בחרתי אתכם, שנים עשר ואחד מכם שטן" (יוחנן ו 70, 64). יוצא אפוא כי לתלמיד המכונה שטן יש תפקיד מהותי בכוונתו של ישוע לקרוע את דתו החדשה מעל היהדות ולכן הוא שומר על תלמיד זה קרוב אליו וזאת על מנת להעמיד את שתי הדתות כאויבות זו לזו לדורות עולם.

 

צליבתו של ישוע

ישוע מתזמן את מותו לחג הפסח על מנת שהברית החדשה תחליף את הברית הישנה. הברית הישנה החלה עם צאת ישראל ממצרים ושיאה היה כמובן מתן עשרת הדברות במעמד הר סיני, כך שחג הפסח הוא סמל לברית הישנה אשר אותה רוצה ישוע לבטל. לאחר תפיסתו חוקרת הסנהדרין את ישוע אם אכן הוא רואה את עצמו כמשיח וכבן האלוהים, וישוע אינו מגיב ושומר על זכות השתיקה. באין הכרעת דין של הסנהדרין מובא העניין להכרעתו של נציב רומא בארץ, פונטוס פילטוס. פילטוס חוקרו אינו מוצא בו כל אשמה כלפי השלטון הרומאי ואף לא מוצא בו שום מעשה המחייב פסק דין מוות. לפיכך מעדיף פילטוס להלקותו מעט למען הסדר הטוב ולשחררו. במקומות שונים לאורך הבשורות מנסים הפרושים לטמון מלכודת לישוע בשאלה אודות יחסו לשלטון רומי בנושא העלאת המס לרומי. בכל המקומות אומר ישוע "תנו לקיסר את אשר לקיסר ואת אשר לאלוהים לאלוהים" (מרקוס יב 17, מתי כב 15-33, לוקאס כ 20-40). אין אף מקום בברית החדשה בו יוצא ישוע באופן כלשהו נגד השלטון הרומאי, אלא להיפך – חי איתו בשלום. הטקסט חוזר ומדגיש כי פונטוס פילטוס מבקש לשחרר את ישוע לדרכו לחופשי. אלא שראשי הכהנים והזקנים והמון העם דורשים בנחישות צליבה בשל טענתו של ישוע  שהינו משיח בן האלוהים. פילטוס מחליט להפקידו כרצונם ושיעזבוהו לנפשו. לפילטוס אין כוח למלחמות היהודים בינם לבין עצמם. "פילטוס רוחץ ידיו לפני ההמון באמרו 'נקי אנוכי מדמו של זה – זה עניינכם'" (מתי כז 24). ישוע אינו נצלב אפוא כבוגד ברומא אלא כבוגד ביהדות. חיילי המושל הם אשר מוציאים לפועל את הצליבה והם שמים על ישוע זר של קוצים, וכותבים "מלך היהודים". ישוע לא נצלב בשום פנים ואופן על בגידה ברומא. באף זמן, באף מקום ובשום צורה לא יצא מעולם נגד השלטון הרומי אלא נהפוך הוא, תמך במתן המס לקיסר. הוא נצלב על טענתו כי הינו משיח היהודים כאשר בו בזמן הוא כפר ביהדות לחלוטין. למעשה הוא נצלב על המסר השקרי, הדו-פרצופי אשר בדבריו. כיצד יכול הוא להיות משיח היהודים בעוד הוא כופר ומבטל את היהדות כולה?

בטקסט עדויות שונות אודות דברי ישוע על הצלב. "משעה 12 בצהרים השתרר חושך על כל הארץ עד השעה שלוש, ובערך בשעה שלוש צעק ישוע בקול גדול: 'אלי, אלי, למה שבקתיי? כלומר, אלי אלי למה עזבתני? [...] ישוע צעק שוב בקול גדול ונפח את רוחו" (מתי כז 45, מרקוס טו 33). שם הוא נבגד כביכול, כלומר על פי מתי, יש כאן נטישה שלו על ידי האלוהים. "אותה שעה עמד העם והתבונן והמנהיגים גם הם לעגו לו באמרם 'אחרים הוא הושיע, שיושיע את עצמו אם הוא המשיח בחיר האלוהים'. גם אנשי הצבא התלו בו [...] וגם כתובת הייתה מעליו 'זהו מלך היהודים' [...] בערך בשעה 12 בצהרים השתרר חושך על כל הארץ עד השעה שלוש. השמש חשכה ופרוכת ההיכל נקרעה לשניים וישוע קרא בקול גדול 'אבי, בידך אפקיד רוחי' ונפח את רוחו." (לוקאס כג ,44 35). ביוחנן יט 28 תאור המוות הוא שונה "ישוע ידע כי עתה נשלם כבר הכל, וכדי שיתמלא הכתוב אמר 'אני צמא'. כלי מלא חומץ היה שם. שמו ספוג רווי חומץ על אזוב והגישו אותו לפיו. אחרי שקיבל את החומץ אמר ישוע 'נשלם' ובהרכינו ראשו מסר את רוחו". שלושת תיאורי המוות שונים באוירה בה הם מתוארים. בשני התיאורים הראשונים הזהים ישוע מוצג כננטש על ידי האלוהים. בתיאור השלישי קיימת התמסרות ובתיאור האחרון יש הכנעה של קבלת הדין. אחרי שלושה ימים מתואר בארבע הבשורות כי ישוע קם לתחיה מקברו, התגלה לתלמידיו, דיבר עמם ועלה השמימה כאליהו הנביא.

 

הצליבה היא רק ההתחלה

בדברינו עד עתה העלינו שלוש אמירות כדלקמן:

  1. ישוע בחר לסיים את חייו בדרמה של צליבה על מנת לסמן את הצלב כסמל הדת החדשה, כסמל הברית החדשה המבטלת את הברית הישנה.
  2. לישוע הייתה כוונת זדון מראש לבחור אחד מתלמידיו שיהיה לבוגד ובפרט תלמיד בעל שם יהודי. שוב, על מנת להוקיע את הברית הישנה ואת היהדות. למעשה לא היה כל צורך בבגידה שכן ישוע היה מוכר וידוע ממילא ואם חובה היה עליו להיצלב, יכול היה להסגיר עצמו במו ידיו.
  3. טקס חלוקת הלחם והיין כבשרו ודמו הנשפכים בעת הסעודה האחרונה הם מטאפורה פגאנית קניבלית על העלתו כקורבן בעד חטאי האנושות, בחירה שלו כמובן. באשר לטקס הלחם והיין גם עניין זה הפך משך דורות רבים תימות לעלילות דם כרוניות נגד היהודים, כאשר המשוואה הפכה את כיוונה. לפי העלילה היהודים היו חוטפים טרום פסח ילדים נוצרים, אוכלים בשרם ושותים דמם, או משתמשים בדמם להכנת מצות. רעיון הקניבליזם כמו זה המופיע במטאפורה של ישוע, שימש עילה לפוגרומים מסוימים נגד היהודים בנושא אכילת הגוף ושתיית הדם.

בקיצור, כבר מתוך שלוש הבשורות הראשונות, עוד לפני הבשורה על פי יוחנן, נראה כי ישוע התכוון לבטל את כל מצוות התורה בניגוד להצהרותיו השוללות זאת, ולהקים דת שונה ונפרדת לחלוטין מן היהדות. את היהדות ביקש להוקיע כבוגדת ונפשעת. מאחר ולעם היהודי שימשו עשרת הדברות כסמל הברית הישנה יצר ישוע את הצלב עליו נתן את גופו ונפשו כסמל הברית החדשה. דרמת הצליבה של ישוע נבחרה על ידו כדרמת הפתיחה הקשה, זו שאין להתעלם ממנה, לייסוד הדת החדשה. עולה רק שאלה קטנה וטפשית: אם אכן ישוע היה האלוהים בכבודו ובעצמו, כפי שנלמד בבשורה על פי יוחנן, האם אלוהים יכול להיצלב ולסבול? אם אכן היה אלוהים בגוף אדם נדמה כי הייתה זו דרמה מטאפורית המיועדת להמונים – אלוהים אינו סובל. כבן אדם הרי הוא זולג דם על הצלב וזועק אך זוהי רק תצוגה כלפי חוץ שהרי אלוהים נשאר לעולם ועד בלתי פגיע. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הברית החדשה – ישוע מחולל הניסים הגדול מכולם - כתבה שלישית

ישוע מחולל הנסים הרבים

מאז ומתמיד כל הדתות, כולל היהדות, טוענות בזכות מעשי נסים כהוכחה לאמיתותן. עקרון זה היה מקובל בעולם העתיק עוד טרם הופעת היהדות. לפי תפישה זו, הבאה לידי ביטוי גם בתנ"ך היהודי, וכמובן בצורה גורפת ביותר בברית החדשה, הנס הוא המאשר את אמיתותה וקיומה של האלוהות ושל עושה הניסים אשר האלוהים עמו. לאורך ארבע שנות פעילותו הרבה ישוע לחולל נסים רבים מאוד. שפע מעשי הניסים על ידי ישוע מילאו תפקיד מרכזי בהפצתה של הנצרות לאחר מותו. הוא התמחה בריפוי חולים מכל סוג ומין בעלי מום מלידה או בעלי חוליי גוף ונפש שונים, אשר נרכשו במהלך החיים. במצבים של חולי נפשי בולט המכונה בברית החדשה שדים שנכנסו באדם, ניסיו הידועים הם גירוש השדים מהאדם עד לריפויו. אחד מניסיו המפורסמים עוסק בעדר חזירים. הוא הבריח את השדים אשר שכנו בתוך שני אנשים, שדים אלו נכנסו לעדר חזירים שראה בקרבת מקום והם הסתערו לעבר המים וטבעו. מעשי גירוש הרוחות, כמו גם החייאת המתים וריפוי החולים, המופיעים פעמים רבות בבשורות שימשו אפוא אמצעי הוכחה לכוחו של ישוע ושל האמונה אותה הוא מביא לעולם. כאמור חוליים מכל הסוגים ריפא ישוע וביניהם חולים שנחשבו חסרי כל תקווה. במובן זה ניתן לכנותו גדול ההילרים מאז ומעולם. אם לא די בריפוי הנסי של החולים רק על ידי מגע או אמירה, הוא גם החזיר לחיים מספר מתים ופעמיים חולל את הנס של שפע האוכל לחסידיו. פעם אחד מדובר על 5000 איש ובפעם השניה ל-4000 איש (אולי מדובר כאן על חזרה אותו אירוע אך במספרים שונים אם כי לגופו של עניין אין זה משנה משמעותית). מכל מקום בשני המקרים היה להם מספר מצומצם מאוד של כיכרות לחם (פעם אחת 5 ופעם אחרת 7 כיכרות) ומספר מצומצם מאוד של דגים אך ישוע הביא להיווצרות שפע מזון, חילק את המזון בין המוני חסידיו והשפע היה כה רב ועלה על גדותיו עד כי בתום הארוחה ההמונית נאספו השיירים בסלי מזון לפעם אחרת (פעם מילאו 12 ופעם 7 סלים). שפע אחר בתחום המזון היה בהופכו חביות מים ליין וזאת בעת חתונה בכפר קנה. בנוסף לנסים רבים אלו של ריפוי והחייאה הוא אף הולך על מי הכנרת, משקיט סערה בים הכנרת וכן פוגש על אחד ההרים בחברת שלושה מתלמידיו לעדות את משה רבינו ואת אליהו הנביא (שני עושי הניסים היהודיים פרט יהושע). הקול היוצא מתוך הענן אומר "זה בני אהובי אשר חפצתי בו. אליו תשמעון" (מתי יז, מרקוס ט, לוקאס ט).

בדברינו על הנסים הרבים שחולל ישוע מן הראוי לציין, לדעתי, כי אין נס אחד עולה על האחר מבחינת ערכו, חשיבותו או מידת הניסיות שבו. לצניעות הבנתי אין מדרג ערכי לנסים. לדעתי, אין "נס קטן" או "נס גדול" שהרי הנס במהותו הוא חריגה מעבר לחוקי הטבע ומבטא את היכולת לשלוט בהם.

מחולל הנס הינו אפוא בעל תדר תודעה רוחני הגבוה מזה של תודעת הטבע והיקום המוחשי ולפיכך יכול הוא לשנות סדרי עולם, כלומר לשנות את תופעות העולם הזה.

 

מחוללי הנסים בתנ"ך היהודי

גדול מחוללי הנסים בתנ"ך שלנו הרי הוא גם גדול הנביאים והוא משה רבינו. לאחר שהנס של הסנה הבוער באש ואיננו אוכל מתגלה לפניו (שמות ג 3) מסומן משה לראשונה כנמצא ראוי להיחשף לנס. לאחר הדיאלוג עם האלוהים ליד הסנה מוכן משה לקחת על עצמו משימה לאומית קשה ביותר של איחוד שבטי העבדים העבריים במצרים, הוצאתם משם, ולאחר מכן עבודת האלוהים על ההר הזה (בחורב נגלה אליו הסנה הבוער). למען יאמין בשולחו עוד לפני היציאה לדרך (הנס משמש כהוכחה לאמונה בכוח עליון) מתנסה משה עצמו בנסים – מטהו הופך לנחש וחוזר להיות מטה ולאחר מכן ידו של משה מצטרעת וחוזרת לבריאותה (שמות ג-ד). אגב, המטה ההופך לתנין ובולע את תניני מטותיהם של חרטומי מצרים הינו זה של אהרון אחיו ההולך להיות לו לפה (שמות ז). כך או כך, עשר מכות מצרים הרי הן נסים בעליל. לאחר מכן מתרחש נס קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, המפגש עם האלוהים וכתיבת לוחות הברית בפעם השניה של מעמד הר סיני, הוצאת המים מהסלע ובהחלט די לנו בכך. גם יהושע כובש הארץ מחולל מספר נסים: הראשון שבהם הוא "אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית יהוה בעוברו בירדן" (יהושע ד 7). לאחר מכן התגלו שר צבא ה' וחרב שלופה בידו, כולל ההוראה הידועה "של נעליך מעל רגליך" כמו שנאמר למשה בסנה הבוער (יהושע ה 15), עת קיבלת את ההוראות על הקפת חומות יריחו 7 פעמים וקריסת חומותיה בתקיעת השופר בפעם השביעית. במהלך המלחמה באמורי מצווה יהושע על גרמי השמים (יהושע י 12) "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" ובהמשך כתוב "ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים". מחולל הנסים השלישי הלא הוא אליהו הנביא. לפיכך אין פלא שישוע, על פי הברית החדשה פוגש על הר את שני מחוללי הנסים היהודיים משה רבינו ואליהו הנביא ששניהם מקור קבורתם נעלם הוא. יש בכך לדעתי רמז לבאות אשר יקרה לישוע, אשר כמו אליהו הנביא, עלה בסופו בסערה השמימה אך אל נקדים את המאוחר.

אליהו התשבי מתושבי גלעד פעל בתקופת מלוך אחאב 22 שנה על ישראל. אליהו מצווה על עצירת טל ומטר (מלכים א יז 2). לאחר מכן לאישה העניה בצרפתה אשר בצידון הוא מחולל את הנס (מלכים א יז 14) "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" ולאחר מכן הוא מחיה את בנה אשר מת בחוליו (שם פסוק 22) "וישמע יהוה בקול אליהו ותשב נפש הילד ויחי". בהר האלוהים בחורב מתגלה אלוהים לאליהו הנביא ב"קול דממה דקה" (מלכים א יט 12). אליהו הנביא שפע נבואות זעם, התעמת עם מלכי ישראל החוטאים לאלוהים והרבה דם נשפך בידי שלוחיו ועל פי הוראותיו, וסופו שהוא עולה בסערה השמימה  - "והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמימה ואלישע רואה והוא מצעק 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'" (מלכים ב א 11).

בהתאם לתנ"ך היהודי אנו רואים כי שליטה על איתני הטבע והחייאת מתים הם נסים המתחוללים גם בו ואם אנו נקבל אותם כפשוטם בתנ"ך היהודי אין שום סיבה לא לקבלם כפשוטם גם בברית החדשה. מה מפריע לנו שמשה רבינו יהושע ואליהו הנביא עשו נסים, ושגם ישוע הרבה לעשות נסים? משמעות הדבר כי ישוע הוא הילר גדול מחולל נסים רבים, כי תדר תודעתו היה רוחני וגבוה דיו על מנת לעלות מעבר לעולם התופעות המוחשי, הפיזי והנגלה. הנסים הם ההוכחה, הן על פי התנ"ך והן על פי הברית החדשה לכוחותיו הרוחניים של האדם, אם כי יש לזכור כי על פי התנ"ך היהודי גם חרטומי מצרים חוללו נסים, כלומר, הנס איננו בהכרח ייצוג של שליח האלוהות. כך או כך, נסים הם עניין גדול, מסובך ולמען פשטות הדיון נקבל אותם כפי שהם.

 

ישוע מניח את התשתית הרגשית והרעיונית לצליבתו - בחירת שנים עשר השליחים

(מתי י 1-4, מרקוס ג 13-19, לוקאס ו 12-16)

"ישוע עלה להר וקרא לאנשים שרצה בהם. הם באו אליו והוא קבע שנים-עשר איש שיהיו איתו, שיישלח אותם לבשר ושתהיה להם סמכות לגרש את השדים". 12 השליחים הם כמנין שבטי ישראל. "הוא מינה את השנים-עשר: שמעון, אשר לו הוא נתן את השם כיפא, יעקב בן זבדי, ויוחנן אחי יעקב [...], אנדריי, פיליפוס, ברתלמי, מתי, תומא, יעקב בן חלפי, תדי, שמעון הקנאי ויהודה איש קריות אשר גם הסגיר אותו". ראוי לציין שני דברים: מתוך 12 השליחים לשבעה היו שמות שאינם שמות יהודיים אלא בעלי גוון יווני רומי. לבעל שם יהודי מסוים, שמעון, הוא שינה את שמו והוא בחר להיות מוסגר על ידי שליח ששמו הוא יהודה איש קריות. אם בחר ישוע להיות מוסגר על ידי אי מי מתלמידיו יכול היה לבחור להיות מוסגר על ידי תלמיד שאינו בעל שם עברי מובהק. מכל תלמידיו בחר ישוע להיות מוסגר על ידי יהודה איש קריות. כלומר, מראש הוא בחר להיות מוסגר ועוד נדון בכך כיצד ולמה, על ידי תלמידו, שלוחו, שאגב לא ידע על כך כלל מראש. בדרך זו הניח ישוע את התשתית הרגשית, האידיאולוגית והרוחנית לטענה שהיהודים בגדו בו ובכך יצר קרע לדורות עולם של עלילות רדיפה של הנצרות את היהודים. אם היה בוחר להימסר על ידי אחד מתלמידיו היהודים, נאמר ברתלמי או תומא, הוא היה מאבד את התשתית הכביכול ראייתית, לפחות תשתית רעיונית ואידיאולוגית נגד העם היהודי. כך שבחירת המסגיר ושמו הייתה מכוונת מלכתחילה, מספר שנים עוד לפני ההסגרה עצמה, מתוך תכנון מראש. עוד נדון בזה.

מה רצה ישוע בעצם ובשביל מה הכין את 12 תלמידיו השליחים? מה הייתה הבשורה אותה ביקש להפיץ? בראש ובראשונה ביקש ישוע להיות מוכר כבן האלוהים. כלומר, הייתה כאן בקשה אישית פרסונלית. על מנת להוכיח את עוצמתו הרוחנית ואת קדושתו הרבה לעסוק במעשי ניסים, שהרי רק אדם קדוש משכמו ומעלה, אדם בעל איכות רוחנית גבוהה, מסוגל כה להרבות בעשיית ניסים. למעשה עיקר התכנים בשלוש הבשורות הראשונות הם תיאור מעשי הניסים של ישוע.

אם אכן הוא היה המשיח מה רצה לחולל? מה הבשורה שהמשיח רצה להביא לבני הגליל ויהודה? הוא חוזר ומדגיש כי אין מטרתו להביא שלום לארץ, גם לא אחדות וגם לא התחדשות, אלא רק חרב ופילוג. לתלמידיו: "לכו אל הצאן האובדות אשר לבית ישראל ובלכתכם אחרי זו הכריזו קרבה מלכות שמים" (מתי י 6). בהמשך הוא מבטיח כי עיר אשר לא תקבל את השליחים תהפוך ביום הדין להיות כסדום ועמורה (מתי י 15). "אל תחשבו שבאתי להטיל שלום על הארץ, לא באתי להטיל שלום אלא חרב. שהרי באתי לגרום לפילוג בין איש לאביו, בין בת לאמה ובין כלה לחמותה [...] והאוהב את בנו או בתו יותר ממני אינו כדאי לי" (מתי י 34, לוקאס יב 51-53). עולה השאלה בשביל מה יש צורך באותה מלכות שמים אותה הוא מבטיח. מה הצורך במשיח שכזה? חזון ישעיהו על דבר אחרית הימים יש בו טעם של שלום אוניברסאלי "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים [...] וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב 1-4) "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם [...] לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א 6-9).

בחזון אחרית הימים של ישעיהו קיימת תקווה לחזון שלום עולמי, תום יצרי האדם והחיה האלימים והתוקפניים ומרכזיותה של ירושלים כמרכז דתי עולמי. לנוכח חזון נביאי ישראל על אחרית הימים מתבקשת השאלה מהי הבטחתו של המשיח החדש ששמו ישוע ואיזה עתיד מיטיב יותר הוא מעוניין להביא למאמיניו בלבד. הטובה היחידה העתידה לצמוח למאמיניו היא לדבריו כניסה למלכות שמים. מאחר ועל פני הארץ הוא מבטיח חרב ופילוג שהבשורה על פי יוחנן מיטיבה לתאר אותם כהליך זוועות מתמשך, הרי שמלכות שמים מצפה אפוא למאמיניו לאחר מותם בלבד.

 

יצירת התשתית לשנאת היהדות

לישוע לא הייתה תכנית או מצע רעיוני של השגת יעדים לאומיים כגון שיקום מלכות יהודה הקורסת והמתפוררת. הוא הטיף אמנם בעוינות עצומה וללא לאות נגד הכהונה המושחתת לתפישתו ונגד העוול החברתי והעושק הדלים אך לא הציע שום פרוגרמה חברתית לשינוי המצב הקיים ולשיפור המצב החברתי והכלכלי. הוא נשאר מפיץ שנאה עזה כלפי ראשי השלטון הדתי היהודי בירושלים אך בו בזמן לא הציע כל חלופה. מאחר והוא עצמו לא התכוון ליצור שום תנועה לאומית להתחדשות לאומית ו\או כלכלית ו\או דתית ו\או חברתית, לא נותר אלא לחשוב שכוונתו הייתה כנראה ליצור דווקא דת חדשה. הישנה הוצגה כמסואבת מדי בהתנהלותה, מה שאולי היה נכון כלשעצמו, כך שהפתרון מבחינתו היה להתחיל את הכל מהתחלה ומבראשית. במחשבה יותר עמוקה קשה לראות כיצד קהילות קורסות עניות ודלות הנלחמות את מלחמת הקיום היומית כמו בגליל ובנפת יהודה, מסוגלות לעמוד בביצוע תרי"ג מצוות הדת היהודית. למי יש כוח לדקדק במצוות כשהכל מסביב קורס ופת הלחם מצויה בקושי? הדת היהודית ללא ספק  היא דת מחמירה, קשה לביצוע ובעלת דרישות רבות, כך שסביר שישוע מתכוון ליצור דת שתספק למאמיניה ביטחון במלכות שמים וגמול כלשהו לפחות בעולם הבא, וזאת תוך הקלה משמעותית ביותר במצוות אותן היא דורשת. למעשה הדרישה היחידה של ישוע על מנת להימנות עם קהל מאמיניו ולזכות במלכות השמים הייתה רק האמונה בו באופן אישי כמשיח ובן אלוהים. סביר ביותר להניח שברצונו היה ליצור דת חדשה שקל ופשוט להשתייך אליה רק על ידי האמונה בו ותו לא, ואין היא מלאת חובות ודרישות כמו היהדות. למי היה אז באותה תקופה כוח ועוז הנפש למלא אחר מצוות היהדות ככתבן וכלשונן? היהדות היא עול קשה מאוד. יחד עם זאת, חשוב לישוע ליצור שנאה תהומית כלפי היהדות – לשם כך הוא נקט בטקטיקה בת שלושה שלבים:

  1. השמצה בלתי פוסקת ושנאה תהומית כלפי ראשי היהדות.
  2. דבריו המבטיחים צורות מוות שונות לכופרים.
  3. בחירת יהודה איש קריות כבוגד כביכול בישוע, בניגוד לכוונתו של יהודה ורצונו בכך (ועוד נדון בכך).

בהמשך הבשורות מערער ישוע על הצורך בקיום שלוש ממצוות התורה למרות שהצהיר, כפי שציינו, על רצונו לדבוק בכל תג שבתורה.

 

שלושת הערעורים של ישוע על הלכות התורה

  1. הערעור על הצורך בנטילת ידיים לפני האוכל – מאחר וישוע לא ידע על קיום המיקרובים (ככל הנראה), הריהו טוען (מתי ט"ו 10, מרקוס ז 1-23) בתשובה לשאלת ראשי היהדות "מדוע עוברים תלמידיך על מסורת הזקנים, כי אינם נוטלים ידיים לסעודה" (מתי ט"ו 2) על כך השיב להם "לא הנכנס אל הפה מטמא את האדם, כי אם היוצא מן הפה. זה מטמא את האדם [...] הדברים היוצאים מן הפה נובעים מן הלב ואלה מטמאים את האדם". אין ספק שהרעיון של ישוע הוא חכם מבחינה פסיכולוגית רוחנית, אך יחד עם זאת מומלץ בכל זאת לרחוץ ידיים לפני הארוחה מטעמי היגיינה. מה שלא ברור שהיה ידוע בתקופתו.

עצם ביטול הצורך בנטילת ידיים מצידו של ישוע הרי היא סטיה מהוראות התורה, אשר לגביהן טען שאינו רוצה לשנות ולו תג אחד בלבד.

  1. ערעור על קדושת השבת – הדיבר הרביעי (שמות כ 8) "זכור את יום השבת, לקדשו". ישוע ותלמידיו עברו בשדה קמה, קטפו שיבולים ואכלו. לשאלת הפרושים מדוע עושים תלמידיו מה שאסור לעשות בשבת על פי התורה משיב ישוע "אילו ידעתם מה משמע 'חסד חפצתי ולא זבח' לא הייתם מרשיעים את הנקיים שהרי בן האדם הוא אדון השבת" (מתי יב, מרקוס ב, לוקאס ו). הוא ממשיך במרקוס ב 27 "הוסיף ואמר להם 'השבת נעשתה למען האדם ולא האדם למען השבת. לכן בן האדם אדון גם לשבת". לי אישית זה מזכיר מילה במילה את הסטיקר של מרצ "יום השבת הוא היום החופשי שלי". אישית אין לי דבר נגד שבת משוחררת וחופשית, אלא שהדבר נוגד את ההלכה הדתית היהודית ובכך יש סטיה ממנה.
  2. ערעור על הזכות לגירושין – ישוע, אשר לפי הברית החדשה הרבה להתרועע עם זונות משום מה, ואין ידוע מתוך הברית החדשה על היותו נשוי, ערער מצידו על הזכות לגירושין הקיימת ביהדות. ישוע מביע התנגדות נמרצת לגירושין "מה שחיבר אלוהים אל יפריד האדם" (מתי יח 6, מרקוס י). לדבריו של ישוע "המגרש את אשתו ונושא אחרת נואף הוא [...] ואם היא תגרש את בעלה ותינשא לאחר נואפת היא". עמדתו הנחרצת נגד הגירושין תתבטא בהמשך התפתחות הנצרות באיסור הגירושין במסגרת הזרם הקתולי.

נסיים כתבה זו ונזכיר כי ישוע היה מודע היטב לדרשותיו "לא להתקומם על עושה הרע [...] וכי במידה אשר אתם מודדים יימדד לכם". בהתאם להגיונו האישי הוא הבין היטב כי דברי נאצתו נגד ההנהגה היהודית אשר בירושלים תיצור שנאה עזה כלפיו וכי תיצור בהנהגה את הרצון להורגו. תגובה סימטרית לדבריו כלפיהם. הוא ראה בהם אנשי חטא ומרמה, אנשי בצע, עושקי העם, אשר הפכו את בית המקדש, ואולי הדבר אכן נכון, לשוק של בהמות, בקר צאן ומכירת יונים, וכן שוק של חלפני כספים. הוא היה מעוניין בהשמדתם ולא בהחזרתם למוטב. על פי דבריו שלו ברור לו כי ההנהגה היהודית מעוניינת להוציאו להורג וכי המשך התנגשותו בהם יביא למותו. ארבע פעמים מנבא ישוע בגלוי את מותו שלו. הוא זקוק למותו שלו על מנת ליצור את נקודת השיא אשר בפעילותו ובכל לכונן דת חדשה בעלת סמל מובהק שהוא הצלב. ישוע לא היה קורבן של איש – ישוע רצה ועשה הכל על מנת להיצלב ולהשיג בכך תהילת עולם. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הברית החדשה – כתבה שניה בסדרה

אודות הטקסט

ספר הברית החדשה מכיל 645 עמודים והוא נכתב במקורו ביוונית. 300 העמודים הראשונים כוללים 4 ספרי הבשורה המכונים אוונגליונים. 3 ספרי הבשורה הראשונים אלו של מתי, מרקוס ולוקאס, מכונים "הבשורות הסינופטיות" – מהמילה היוונית "סינופסיס" – לראות יחד, ומעלים בי תהיות רבות.

על פי שמותיהם הם נכתבו על ידי 3 בני אדם שונים, פחות או יותר כ-40 שנים לאחר מות ישו, והם חוזרים על תיאורי העלילה בזהות כמעט מוחלטת. לעתים באותן מילים ממש, אם כי לפעמים בסדר מעט שונה. לכל פרק ולכל נושא קיימת הכותרת שלו כך שניתן להשוות בין הבשורות. קיימים הבדלים מעטים שניתן לומר עליהם שהם של סוגי "גוונים" בין שלוש הבשורות, כלומר הבדלים מסוימים של רעיונות או משפטים שאם נקבץ את כולם ניתן לדעתי לסכמם בערך על פני 3-4 עמודים בלבד.

אם כך, לא ברור לי, מה הצורך מצאה הברית החדשה לחזור 3 פעמים על אותו הסיפור?!
האם בכך יש משום הגברת אמינותו?
בעיני לפחות, 3 אנשים הכותבים ומעידים באותו סגנון ובאותה לשון ממש כאילו העתיקו זה מזה או כאילו סיכמו ביניהם, אמינותם רק פוחתת, שכן יש כאן, לדעתי, העתקה ברורה, או גניבה ספרותית או לפחות התאמת גרסאות.

כך או כך, החזרה 3 פעמים על הבשורות הסינופטיות של מתי מרקוס ולוקאס נראית בעיני מיותרת, מעמיסה ומעלה תמיהות וספקות רבים בחזקת "כל המוסיף גורע". מלבד בספר הברית החדשה לא נתקלתי מעודי באיזשהו ספר מתישהו אשר מצא לנכון לעסוק בחזרה מתישה שלוש פעמים על אותו הטקסט. האם לא היה להם משהו מעניין או חדש לומר? האם היה צורך לעבות את הספר? בשביל מה זה טוב? כדי להגביר את השכנוע?

במחשבה מעמיקה יותר יתכן ויש כאן כוונה סמויה. העובדה ששלוש הבשורות הסינופטיות חוזרות על עצמן יוצרת בעצם שילוש קדוש. עולה בדעתי כי יש בכך הטמנה של זרע רעיוני אודות שילוש שהוא קדוש. רוצה לומר: שלוש מהויות דומות מאוד, כמעט זהות לחלוטין, אשר יש צורך בשלושתן גם יחד. כלומר, אחד שהוא בו בזמן גם שלוש ושלוש המהווה אחדות אחת.

 

שפת הטקסט

באשר לשפה בה כתוב הטקסט, מבחינתי, הרי היא פשוטה יחסית ומאכזבת. נכון שזהו תרגום מיוונית אך גם הבהגווד גיטא הינו תרגום, וצבעוניותו, עוצמתו ועושרו הספרותי עומדים ומפעימים גם בתרגום מסנסקריט לעברית.

אין ספק שבתור יהודיה אני משוחדת, אך אין ספק שאין כאן את עוצמת המבע, העושר הלשוני, עוצמת הדימויים, הביטויים והמשלים כפי שהם מופיעים בתנ"ך היהודי ובפרט בדברי הנביאים, בכתובים ובמגילות. כל ספר נביא "קטן" (מספר פרקים מועט בספר) משנים עשר הנביאים שבתנ"ך נושא דברים יותר נלהבים, יותר עזים, יותר משכנעים, עשירי דמיון, מבע רעיוני, עומק רוחני ושפה יפהפיה ונמלצת. שוב, לעניות השגתי, אין שירה יפה ומופלאה כמו שפת התנ"ך.

בברית החדשה, ובפרט בשלוש הבשורות הסינופטיות הטקסט דל יחסית, כמו סיפור בנאלי, אפור ולעתים קרובות אפילו משעמם. גם מרבית המשלים המופיעים בשלוש הבשורות, למעט מקצתם המפורסמים בהם, אותם נביא בלשונם, אינם מעניינים במיוחד, לא במשל, לא בשפה בה מובע, וגם לא בנמשל. יחד עם זאת, למען היושר הספרותי והעומק הרוחני יש לחזור ולהדגיש לעומתם חלק מאמירותיו של ישוע עצמו אותן נביא כלשונן שהן ברמה רוחנית ומילולית גבוהה. 

הבשורה הרביעית, זו של יוחנן, נכתבה מאוחר יותר, יש הטוענים כ-60 שנה לאחר מותו של ישוע והיא למעשה הבשורה הנוצרית הדתית המהותית בה חל המהפך הדתי של הנצרות, והפיכתה לדת אחרת ושונה ביסודה, שינוי מוחלט מזו של היהדות. הבשורה על פי יוחנן יוצרת קרע בלתי הפיך ומהותי, רעיוני ורוחני בין היהדות לנצרות ושמה אותן משני עברי המתרס. עם סופה של הבשורה לפי יוחנן מסתיימים אפוא 300 העמודים של ספרי הבשורות.

לאחר מכן, 300 העמודים הנוספים בספר הברית החדשה, הם איגרות השליחים, תלמידי ישוע, אשר נשלחו לקהילות השונות במטרה לשכנען באמונה החדשה. סוף הספר מסתיים ב"חזון ההתגלות" שהינו חזון אפוקליפטי של יוחנן אודותיו נדון בהמשך – סה"כ 645 עמודים.

אחת ממטרות ישוע – תיקון חברתי ומוסרי אישי בלבד

כפי שמובע בשלוש הבשורות הראשונות ישוע רוצה בראש ובראשונה שיכירו בו כמשיח בן דוד, יאמינו בו, יאהבו אותו ויראו בו את בן האלוהים. להבנתו בא לתקן את לבבות בני האדם, לעשותם טהורים, טובים, אוהבים, סלחניים ושוחרי שלום, ולשם כך הוא נושא מספר דרשות. קשה לי להתאפק מלציין כי יחסו אל ראשי היהדות עומד בניגוד מוחלט הן למטרות אותן הוא מצהיר והן לדרך אותה הוא מציע. יחסו לראשי היהדות טעון שנאה, השמצה, האשמה ותוכחות זעם, בין אם היו מבוססים על עובדות וראיות נכונות וצודקות ובין אם לאו הרי תוכנן עומד בסתירה מוחלטת לגישה האנושית אותה משווק ישוע כגישתו.

הראשונה והמפורסמת בין הדרשות הינה "הדרשה על ההר" (מתי פרק ה' 3-12, לוקאס פרק ו' 20-23) "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמים [...] אשרי הענווים כי הם יירשו את הארץ [...] אשרי הרחמנים כי הם ירוחמו [...] אשרי עושי שלום כי בני אלוהים ייקראו [...] אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם ויעלילו עליכם בגללי כי שכרכם רב בשמים". בהמשך הוא מכנה את הנוהים אחריו "מלח הארץ" ובשם "אור העולם". המשך המסרים הם אודות שלום, סליחה פיוס ואמונה ואנו מביאים כאן חלק קטן מהם:

  1. לא מידה כנגד מידה (מתי ה' 39, לוקאס ו' 29-30) "ואני אומר לכם שלא להתקומם על עושה הרע. אדרבה, הסותר לך על הלחי הימנית הפנה אליו גם את האחרת".
  2. אהבה לאויבים (מתי פרק ה' 44-46, לוקאס ו' 32-36, 27-28) "אהבו את אויבכם והתפללו בעד רודפיכם. הן אם תאהבו את אוהביכם מה שכרכם? הלא גם המוכסים עושים זאת".
  3. גמילות חסדים בסתר (מתי ו' 1) "השמרו מלעשות את צדקתכם לפני בני אדם מתוך כוונה שיראו אתכם [...] למען יהיו חסדיך בסתר".
  4. האוצר שבשמים (מתי ו' 19, לוקאס יד 33-34) "אל תאצרו לכם אוצרות עלי אדמות [...] כי במקום שאוצרך נמצא, שם יהיה גם לבבך".
  5. נגד העושר (מתי ו' 24, לוקאס ט"ז 13) "אין איש יכול לעבוד שני אדונים [...] אינכם יכולים לעבוד את אלוהים ואת הממון"
  6. קבלה ואי-שיפוט (מתי ז 1, לוקאס ו 41-42) " אל תִּשְׁפְּטוּ למען לא תִּשָּׁפְטוּ, כי בַּמִּשְׁפָּט אשר אתם שופטים תִּשָּׁפְטוּ ובמידה אשר אתם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לכם [...] מדוע אתה רואה את הקיסם אשר בעין אחיך ואינך שם לב לקורה אשר בעינך".
  7. בקשה ומענה (קיים כאן רעיון אמוני עמוק כי האלוהים מאזין, מקבל ועונה לצרכי הפונים אליו). מתי ז 7, לוקאס יא 9-13 "בקשו וינתן לכם, חפשו ותמצאו, דפקו וייפתח לכם, כי כל המבקש מקבל והמחפש מוצא והמתדפק ייפתח לו".
  8. הפתח הצר (מתי ז 13, לוקאס יג 24) "היכנסו דרך הפתח הצר, כי רחב הפתח ומרווחת הדרך המובילה לאבדון ורבים ההולכים בה, אך צר הפתח וצרה הדרך המוליכה לחיים ומעטים המוצאים אותה". קיים כאן ביטוי לרעיון סלקטיבי כי אך מעטים הם בעלי האמונה הנכונה ההולכים בדרך הישר. רעיון הסלקציה אותו מביע ישוע עומד לדעתי בסתירה לרעיון של קבלה וסליחה אלוהית, והוא מדגיש את רעיון החטא הקולקטיבי של בני האדם. רעיון זה הוליך בהמשך התפתחותה את הנצרות להיותה דת של הלקאה מתמדת על חטא ושל הצורך בוידוי חטאים מתמיד. אם נעמיק חקר בתוך הטקסט הקשה הזה הרי יש בו את זרע הפורענות לחזון האפוקליפטי בו מסתיימת הברית החדשה.

חרף הסתירות הפנימיות בטקסטים שהבאנו אין שום מקום להפחית בערך הדברים שנאמרו אודות סליחה ופיוס או בתוכנם. אלו הם דברים טובים וחכמים היוצאים מהלב, אותם אומר ישוע לתלמידיו. יש להעריך את עומקם המוסרי והרעיוני, את החוכמה הפסיכולוגית הטמונה בהם ואת הריפוי העצמי הנפשי הטמון בהם. יחד עם זאת, תוך כדי אמירת דברים אלו הוא טורח להוסיף כל הזמן (למשל מתי י' 40, מרקוס ט 41) כי הם חלק מעסקת חבילה של קבלת השומעים אותו, את ישוע. אין כאן אמירה כי אמיתות אלו הן אוניברסליות ותקפות עבור כל בני האדם בכל הזמנים אלא הן מותנות בתנאי שלמענו עובד ישוע כה קשה והוא התנאי של קבלת עצמו. ישוע מדגיש שבא להביא פילוג על הארץ ולא שלום בין אותם ההולכים אחריו לבין מתנגדיו.

 "אל תחשבו שבאתי להטיל שלום על הארץ. לא באתי להטיל שלום אלא חרב שהרי באתי לגרום פילוג בין איש לאביו [...] בין בת לאמה [...] והאוהב את בנו או את בתו יותר ממני אינו כדאי לי. ומי שאינו לוקח את צלבו והולך אחריי אינו כדאי לי [...]המקבל אתכם מקבל אותי והמקבל אותי מקבל את אשר שלחני".(מתי י' 34,40, מרקוס ט 41)

ניתן לומר ממכלול הדברים הסותרים של ישוע כי אלו אמירות דיקטטוריות של מי שרוצה ליצור עולם אוטופי אך ורק בתנאים שלו תוך הרס, פילוג ושמד של כל מי שאינו מסכים לו והולך בדרכו.

הבטחתו של ישוע שנכזבה כי ידבק בתורת ישראל

ישוע מקפיד מאד להבטיח בבשורה הראשונה על פי מתי כי אין לו שום כוונה לפגוע ולו בתג אחד מן התורה - "אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים. לא באתי לבטל כי אם למלא [...] אף יו"ד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקיים הכל" (מתי ה 17). לא ברור מתוך דברי ישוע, במקום זה בברית החדשה, מה צריך להתקיים על מנת שיחול השינוי בתורה. בשלוש הבשורות הראשונות הוא חוזר ומאשר את עיקר העיקרים של הדת היהודית. בבשורה על פי מתי נשאל ישוע על ידי אחד מבעלי התורה היהודיים איזו היא המצווה הגדולה שבתורה. השיב לו ישוע "ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך"  (מתי כב 37-40 ). לא כתוב 'מאודך' כבספר דברים פרק ו "זוהי המצווה הגדולה והראשונה. השניה דומה לה ואהבת לרעך כמוך. בשתי מצוות אלה תלויה כל התורה והנביאים". במרקוס יב 29-31 שוב נשאל ישוע איזו מצווה הגדולה מכל "ענה ישוע 'הראשונה היא שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד. ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך ובכל מאודך' והשניה היא 'ואהבת לרעך כמוך'. אין מצווה אחרת גדולה מאלה". וציטוט דומה מופיע בפעם השלישית בלוקאס י 26-27. כדאי להגדיל ולומר כי שלוש הבשורות הראשונות מאשררות שלוש פעמים את המשפט הקדוש ביותר ליהודים ואת עיקר העיקרים של הדת היהודית. אין ספק כי ישוע מכיר ויודע לחלוטין את הרעיון של אחדות האל, בלעדיותו וייחודיותו. כל זה אינו מונע מן הברית החדשה ומישוע עצמו לתת את המהלומה הגדולה (המהפך הדרמטי ההופך את הקערה על פיה) בספר הרביעי שהוא הבשורה על פי יוחנן, שם בפרק א ביוחנן מתהפכת הקערה על פיה, שובר ישוע את עיקרון אמונת האחדות ביהוה אחד כעיקרון הראשון במעלה והריהו מרסק ובוגד בדבריו הקודמים אודות ההכרזה היהודית כי אלוהי ישראל הוא אלוהי העולם ואין עוד מלבדו, כלומר יהוה אחד על כל באי עולם. לא שלא הכיר חלילה את עיקרון היסוד של הדת היהודית. שלוש פעמים חזר על כך בצורה ברורה ורהוטה ללמדנו שהוא יודע טוב מאוד את המהפך והבגידה בדת היהודית שהוא הולך לחולל. האמונה באל אחד ויחיד שאין בלתו מתבטאת ביהדות בשלילה מוחלטת של כל אלוהות אחרת הנחשבת לעבודה זרה וכפירה בעיקר. יוצא אפוא כי בשלוש הבשורות הראשונות מצטט ישוע את עקרונות היהדות אולי כדי להסיר התנגדות כלפיו, אולי כדי למשוך אליו את לב הקהל היהודי בתוכו פעל ואולי כי עוד טרם גובשה בו סופית הדרך החדשה אותה בא להנציח. בשלוש הבשורות הוא חוזר על עקרונות היהדות כדי להרחיק מתנגדים ולהרוויח זמן. המעניין הוא כי דווקא בשלוש הבשורות הראשונות בהן קיימת הדבקות בעקרונות היהדות, שם בעיקר הוא נושא את מסרי החסד הקבלה והאהבה.

בבשורה האחרונה לפי יוחנן, שבעיני היא הלב והמוח של הדת הנוצרית מביע ישוע את הבשורה האלוהית על פי דרכו ואמונתו. זוהי בשורה המנוגדת ומנותקת לחלוטין לדת היהודית, וטוענת נגדה. מהיות הבשורה על פי יוחנן הכרזת המהות של הנצרות נקדיש לה כתבה נפרדת.

אין ספק כי ישוע הוא מוליך השולל הגדול והבוגד האולטימטיבי בדת היהודית, על פי דבריו הוא עצמו כפי שהם באים לידי ביטוי בברית החדשה. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הברית החדשה - כתבה ראשונה בסדרה

רקע כללי: ישוע והנצרות

"הברית החדשה" הינו ספר הקודש הנוצרי אודות ישוע המשיח. הספר נכתב ביוונית ותחילת כתיבתו כ-40 שנה לאחר מותו של ישו. המילה כריסטוס ביוונית פירושה "משיח" ומכאן השם jesus Christ.

אם היה משיח או לא, קטונתי מלשפוט, וכלל איני בטוחה האם משיח צריך להיות אדם בשר ודם רכוב על חמור הנכנס בשערי ירושלים, כפי שטרח ישוע לעשות בבקשו לשחרר חמור שהיה שייך למישהו על מנת שייכנס לירושלים רכוב עליו.

נראה לי יותר, וזו כמובן דעה אישית, כי משיחיות הינה רוח או תודעה חדשה בלב האדם ההופך אוהב, טהור, ושוחר שלום ואחווה בין הבריות, הדתות והלאומים. לשם לא התקרבנו לחלוטין מאז ישוע כריסט חרף כל הרפורמציות שעברה התרבות המערבית ב-2000 השנים האחרונות לשם השגת דמוקרטיה, חופש, שוויון ואחווה. ,

מה שבטוח הוא, שמאז שהופיע ישוע, היהודי מן הכפר הגלילי נצרת, על במת ההיסטוריה, לא חל שום שינוי לטובה במצבו של המין האנושי, מבחינת המידות האנושיות המוסריות. שחיתות, ניצול ורוע לא חדלו מאז ועד היום, וכמותם גם לא פסקו לרגע מלחמות עד אינספור אשר הטביעו את העולם עד לרגע זה ממש, בנהרות של דם.

לעניות דעתי, אם נתבונן במהלך ההיסטוריה ב-2014 השנים שחלפו מאותו רגע מכונן אין ההיסטוריה האנושית מעידה כלל וכלל על משיחיות כלשהי אשר חלה בה.

איני טוענת חלילה שהכל קשור לנצרות – כלל וכלל לא, אלא שפשוט לא חל שום שיפור משיחי בזן האנושי מאז הופעת אותו המכונה משיח. מאז הופעתו לא הפכנו ליותר טהורים וצדיקים. נכון הוא כי המדע, התרבות, הרפואה והטכנולוגיה השתפרו פלאים (אולי זו הכוונה במושג משיחיות – אייפון משוכלל?). היום כבר אין צולבים פיזית, אך נפשית וחברתית בהחלט מבצעים "רצח אופי" ואם צריך להרוג פיזית, נו באמת, הרי די במעט חומר רדיואקטיבי נדיף שאינו משאיר הרבה סימנים...

כבר אמרנו – שכלולים טכנולוגים למכביר הצטברו לזכות האנושות.

לפני שנחזור לטקסט עצמו, ונישאר צמודים אליו מילה אחר מילה, פרק אחר פרק, בלא לדלג על שום אמירה קטנה כגדולה, מן הראוי מבחינתי להוסיף עוד כמה מחשבות. קשים ומורכבים עד מאד, טבולים בהרבה דם היו לאורך 2014 השנים היחסים בין היהדות לנצרות. בכתבות אלו אנסה להביע את דעתי האישית ולשכנע בה כי מטרתו של ישוע הייתה לבתר את היהדות, לבזותה, להשפילה ולהפכה לדת בזויה הראויה להיכחד. הצורך שלו בהכחדת היהדות, כפי שיובא בהמשך הכתבות היה לדעתי מהותי עבורו. ישוע רצה להוקיע את היהדות ולהפכה לדת של שטן. נכון שזו טענה חמורה ופסקנית אך אנסה להוכיח אותה מתוך הטקסט עצמו מילה במילה. יש לציין כי המילה "שטן" מופיעה כבר בתנ"ך היהודי, אך משמעותה בתנ"ך היהודי ברוב המקרים היא כגורם מכשיל ומפריע. המילה "שטן" כפי שמופיעה מפי ישו בברית החדשה רואה בשטן את מקור הרוע היקומי, הדמון, הלוציפר. כלומר, יש כאן התגבשות מתהליך מחבל ומפריע עד לכדי ישות שהיא מהות הרוע וממילא מסמלת גם את הגיהנום עצמו, שהוא משכן הרוע האולטימטיבי. זוהי תוספת ישועית נוצרית מובהקת.

ישוע, איש הכפר הקטן נצרת שבגליל, נולד כיהודי, חי רוב ימיו כיהודי ודיבר עברית וארמית כבן תקופתו. מאחר ולפי האמונה היהודית על המשיח להיות מבית דוד ולהיוולד בבית לחם כמו דוד המלך, הרי לצורך הכרתו כמשיח נסעה אמו מרים מנצרת שבגליל אל בית לחם אשר ביהודה על מנת שייוולד בבית לחם. המקום בו נולד ישו בבית לחם מוכר כיום ככנסיית הבשורה. לידת הבתולה מתוארת במתי א' 18 "כך הייתה הולדת ישוע המשיח: מרים אמו הייתה מאורסת ליוסף ובטרם התאחדו נמצאה הרה לרוח הקודש [...] הוא לקח אליו את אשתו מבלי שידע אותה עד אשר ילדה בן וקראה את שמו ישוע" וכן מתי ב' 1 "בעת שנולד ישוע בבית לחם יהודה בימי הורדוס המלך". כך פותח ספר הבשורה לפי מתי, שהוא הספר הראשון מבין ארבעת ספרי הבשורות המרכיבים את הברית החדשה, את סיפור העלילה אודות ישו. למען הסדר נציין כי ספר הברית החדשה מורכב מארבעה ספרי בשורות האחד אחר השני כלהלן: הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס, הבשורה על-פי לוקאס והבשורה על-פי יוחנן. לאחר 300 העמודים הראשונים של ארבעת ספרי הבשורה מופיע טקסט המכונה "מעשי השליחים", לאחר מכן  איגרות פאולוס המרובות אל הרומים, אל הקורינתים, אל הגלטים, אל האפסים, אל הפיליפים, אל הקולוסים, אל התסלוניקים, אל טימותיאוס הראשונה והשניה, אל טיטוס, אל פילמון ואל העברים. לאחר מכן מופיעה איגרת יעקב, איגרות פטרוס הראשונה והשניה, והספר כמעט מסתיים בשלוש האיגרות של יוחנן, איגרת יהודה הקצרה ומסתיים בקול ענות גבורה של אפוקליפסה, יום דין ושמד העולם, וזאת במסגרת הפרק האחרון בברית החדשה המכונה "ההתגלות", שהוא לפי יוחנן.

ראוי לציין כי 300 העמודים הראשונים בברית החדשה אליהם אנו מתייחסים בכתבות הנוכחיות הם עמודי ארבע הבשורות אשר נכנסו לספר הקודש הנוצרי מתוך אוסף די גדול של בשורות שהיו בנמצא. חלקה השני של הברית החדשה, שאף הוא תופס כ-300 עמודים, הם מכלול של איגרות השליחים לישובים שונים ולבסוף את ההתגלות על פי יוחנן בה נדון באופן נפרד.

רוח הקודש מוזכרת אפוא לראשונה כבר בפסוק הראשון של ספר הבשורות הראשון שהוא לפי מתי. מי היא בדיוק רוח הקודש ומה היא בדיוק ידובר בה רבות. כבר אמרנו כי הלידה בבית לחם הייתה "מחויבת" מאחר ולפי האמונה היהודית משיח בן דוד עתיד להיוולד כדוד המלך בבית לחם. בספר הבשורה השלישי, זה שלפי לוקאס, הוא מסביר את המעבר מנצרת לבית לחם בעריכת מפקד אוכלוסין אותו ערכו באותו זמן הרומים שליטי הארץ, ולפיכך יוסף איש יהודה, שהתגורר בגליל, נאלץ היה לנסוע להירשם בעיר מולדתו בית לחם ושם התרחשה אפוא הלידה.

לאחר מילת ישוע ולאחר טקס פידיון הבן בירושלים חזרה המשפחה לכפר נצרת שבגליל וכל תקופת חייו ופועלו של ישוע התקיימו ברובם הגדול בגליל. תקופת פעילותו של ישוע בן מרים ויוסף מנצרת, יליד בית לחם, הייתה קצרה. הוא פעל בין גיל 29 לבין גיל 33, עת בחר להיות מוצא להורג בצליבה. מעט מאד ידוע על חייו עד אז והצליבה עצמה התרחשה על פי התזמון שלו עצמו בירושלים במהלך חול-המועד פסח, לאחר הסעודה האחרונה שהייתה למעשה ארוחת ליל הסדר.

בהתאם לברית החדשה קם ישו לתחייה כעבור שלושה ימים, כפי שהבטיח לתלמידיו, נגלה אליהם, דיבר אליהם ואז עלה השמימה. חשוב להדגיש מספר נקודות:

  1. עניין נוהל הצליבה היה באותה התקופה נוהג נפוץ של הוצאה להורג על ידי הרומאים שוחרי הדם אשר שלטו באותה עת בפרובינציה של הגליל ויהודה. בזירה, בקולוסאום, הם היו זורקים אנשים להיטרף על ידי חיות פרא או גלדיאטורים שיהרגו זה את זה ומחוץ לזירה התאמנו בצליבת אנשים. כך שעניין הצליבה אין בו ייחודיות לכשעצמו לאותה תקופה שכן זהו היה נוהג ההוצאה להורג באותה עת ובאותו הזמן. טוב, זריקת המתה עוד לא המציאו אז.
  2. מותו של ישו היה ידוע לו מראש – הוא דיבר על כך רבות בפני תלמידיו, הוא בחר להיות מוצא להורג בתזמון המסוים שבו אכן הוצא להורג – הדבר תוכנן על ידו מראש. כמו כן תוכנן על ידו  מראש מי יהיה אותו תלמיד שלו מתוך 12 התלמידים אשר כביכול יסגיר אותו. ראשית, קלסתרו וצורתו היו ידועים דים לאנשי ירושלים והסנהדרין כך שלא היה שום צורך שאדם ספציפי יזהה אותו, אותו אדם אשר כביכול הסגיר אותו. שנית, התלמיד אשר נבחר להסגיר אותו, נבחר מראש על ידי ישו וכונה על ידו לאורך הטקסטים בשם "שטן". אם אכן ישו לא היה רוצה כביכול להיות מוסגר יכול היה בפשטות לסלק אותו "שטן" מבין תלמידיו. התלמיד עצמו לא ידע מראש שהוא זה אשר אמור להסגיר את ישו וזה תפקיד שישו הטיל עליו וציווה עליו לבצע למרות רצונו. על כך ידובר עוד רבות. עניין ההסגרה הוא אתוס שהיה מכוון למוטט את הדת היהודית.
  3. כל האירועים בין תקופת הולדתו של ישו ועד להוצאתו להורג התרחשו בגליל וביהודה ב-4 השנים האחרונות לשלטונו של המלך הורדוס ובתקופה של חוסר יציבות שלטונית, התפוררות כלכלית, חברתית ומוסרית בהנהגה היהודית הדתית והשלטונית. זו הייתה תקופה של היעדר אוטונומיה לאומית, ובשנות פעילותו של ישוע שלט בארץ מטעם רומא הנציג פונטוס פילאטוס. אגב, נקדים את המאוחר ונאמר כי פונטוס פילאטוס לא מצא כל אשם בישו, לא התכוון כלל להוציאו להורג וביקש לשחררו לחופשי. באותה תקופה המצב הכלכלי בגליל וביהודה היה ירוד, מרבית תושבי הגליל היו אביונים, מדלת העם, חסרי השכלה ונאבקים על קיומם הכלכלי. ישו פנה בעיקר אל המעמדות הנמוכים, לעמי ארצות והוא הצדיק גישה זו של פניה לאנשים מושחתים ולזונות בטענה "הבריאים אינם צריכים רופא, כי אם החולים. לא באתי לקרוא הצדיקים לתשובה כי אם החטאים." (לוקאס ה' 31). בשורתו הופנתה אל הנמצאים בשולי החברה בסברו כי הם אלו החפצים בגאולה "אמן, אומר אני לכם, המוכסים והזונות יקדמו אתכם לבוא אל מלכות האלוהים כי יוחנן בא אליכם בדרך הצדקה ולא האמנתם לו והמוכסים והזונות הם האמינו לו" (מתי כ"א 31). בשורה של משלים חזר ישו ואמר כי האמת דחויה על ידי העליונים ומתקבלת על ידי התחתונים (מתי כ 16), כיוון שהעלובים הפכו לקהל היעד המרכזי שלו, חידד ישו את נושא הסליחה והתשובה. האל אוהב את החטאים. אפילו הזונות שהן בתחתית הסולם החברתי ראויות לסליחה אם הן מוכנות להתחרט ולקבל את הבושרה ואת נושא הבשורה. (מתוך: פרופ' אביעד קליינברג "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה). ישו לפי קליינברג, סחף אחריו גרעין קטן של חסידים והצלחתו הייתה בגליל כמטיף וכעושה נפלאות.

על פי הכתוב בברית החדשה המצב הדתי בבית המקדש ובירושלים, וזאת לפי תוכחות הזעם של ישוע, היה נגוע בשחיתות, פריצות, רדיפת כבוד וטובות הנאה חומריות. לצורך העניין אני מביאה כאן את הדברים אך ורק לפי הנאמר בברית החדשה ולא השוויתי למקורות אחרים. כמו שאר היבטי החיים גם האמונה הדתית והמוסרית בעם הייתה מעורערת.

בתרבויות שונות במקומות שונים ובזמנים שונים, טבעי הוא שבתקופות של שקיעה מדינית כלכלית וחברתית יופיעו על רקע התשתית המעורערת רפורמאטורים המעוניינים בתיקון המצב – זו דרכה של ההיסטוריה האנושית. כך אירע בהרבה עמים ובהרבה תקופות, כך שהופעתו של ישוע בתקופה זו נראית בהחלט מובנת ומתקבלת על הדעת. עם מותו התפזרו מרבית מאמיניו ונותרו 11 מתוך 12 השליחים תלמידיו, בהם בחר בהתאם ל-12 שבטי ישראל לדבוק באמונתם בו. מאחר והם מונו על ידו מלכתחילה להפיץ את דבריו הם שלחו איגרות להפיץ את בשורתו מעבר לארץ ישראל. חשוב להדגיש כי בתקופת חייו היו דברי ישו ומעשיו מיועדים אך ורק ליהודים, כך הצהיר מפורשות. לאחר מותו מטרת הפצת הבשורה על פי ישו הייתה להפיצה לא רק בקרב היהודים אלא בקרב שאר הגויים. הגדיל לעשות שאול התרסי, הלא הוא פאולוס, שמלכתחילה לא היה מבין שנים עשר התלמידים המקוריים. שאול התרסי נולד כיהודי ובעקבות "הפיכת הלב" שלו עת נגלה אליו ישו בחזיון, הפך להיות אחד המפיצים האקטיביים ביותר של הנצרות ברחבי אסיה הקטנה וברומא. אחד מתלמידיו המקוריים של ישו ששמו היה כיפא (סלע) נשלח להטיף ברומא שם הוא כונה פטרוס. סופו שנצלב אף הוא, אך ביקש להיצלב כשראשו למטה שלא כמו ישוע האדון. בהתאם למסורת הנוצרית נקבר פטרוס במקום המכונה היום "הבזיליקה האפיפיורית של פטרוס הקדוש" והיא מהווה את המבנה המרכזי של קריית הוותיקן ואת הכנסיה הגדולה בעולם, בה מתקיימת מדי שנה מיסת החצות המסורתית לרגל חג המולד והיא מהווה את הכנסיה הקדושה ביותר לנצרות.

יחסי הנוצרים והרומים הפגאנים עברו עליות ומורדות – תקופות של שקט וחיים בהרמוניה ותקופות של רדיפות הנוצרים והוצאתם להורג. לפי פרופ' קליינברג, בשנת 180 לספירה נחתם ספר "הברית החדשה" במתכונתו הנוכחית כאוונגליון הנוצרי הרשמי. במאה ה-4, בשנת 312 לספירה ניצח בקרב קונסטנטינוס, אשר טען לכתר העיר רומא, ובעקבותיו הפך לקיסר רומא והתנצר. התנצרותו באה בעקבות חלום ערב ליל הקרב בו ראה את ישו ואת הצלב. בכך הפכה הנצרות לדת המדינה הרשמית באימפריה הרומית, ממנה התפשטה ברחבי אירופה, וכל השאר היסטוריה. לפי קליינברג ראו קונסטנטינוס וצבאו צלב זוהר בשמים ותחתיו הכתובת "בסימן זה תנצח". "בלילה התגלה ישו לקיסר העתידי, כשהוא נושא את סימן הצלב. הוא ציווה עליו להשתמש בצורת הצלב במלחמתו באויביו [...] קונסטנטינוס הטביע את הסימן על מגיני החיילים ולתפישתו הניצחון היה הגשמת נבואתו של ישוע הנוצרי והושג בחסותו". אין כל עדות אובייקטיבית לאירוע אודות חזון זה כסיבה להתנצרותו של קונסטנטינוס קיסר רומא.

האפוקליפסה הנוצרית

בסוף כתבה זו הבה נתחבר לטקסט עצמו. הנצרות שיווקה עצמה בראשית דרכה באמצעות דברי ישוע ולאחר מותו באמצעות איגרות השליחים. המיתוג שנתנה לעצמה היה של דת האהבה, השלום, הסליחה והחסד – מיתוג שבהחלט נהרהר בו ונערער עליו במהלך כתבות אלו. מעניין הוא שדווקא בשם "דת האהבה והחסד" נשפכו נהרות דם רבים, כמו לדוגמא "קטנה" ארבע מסעות הצלב בין המאות ה-11 ל-13, אשר טבחו בכל מי שלא היה נוצרי. לאחר מכן התקיימו עוד חמישה מסעות צלב קטנים ומקומיים יותר. לאורך ההיסטוריה. הנצרות כדת מיסיונרית נקטה בשיטות של המרה כוחנית, של הכופרים לסוגיהם השונים, כגון יהודים, אינדיאנים, פיליפינים, אפריקנים, עמי הודו הדרומית ועל הדרך הוקמה גם האינקוויזיציה החוקרת לטיהור האמונה אשר הפליאה במציאת שיטות עינוי והוצאה להורג. כיצד כל זה עולה בקנה אחד עם חזון האהבה השלום והחסד אותה משווקת הנצרות כמאפיינת אותה? האם יש כאן פירוש מוטעה? אולי יש כאן הטעיה בגדול? מסתבר שאין כאן ממש טעות. הכל כתוב בברית החדשה, בפרק האחרון המכונה "ההתגלות" והוא למעשה מהווה חזון אפוקליפטי של יוחנן בן 22 פרקים. בחזון ההתגלות האפוקליפטי מתאר יוחנן בפירוט רב כיצד ייטבחו כל הכופרים. ככתוב בהתגלות ליוחנן פרק ו' 7 "סוס אחר ייצא אדום כאש ליושב עליו ניתן להסיר את השלום מן הארץ כדי שיהרגו זה את זה וחרב גדול ניתנה לו [...] ראיתי והנה סוס ירקרק והיושב עליו שמו מוות, ושאול הלכה אחריו. וניתנה להם סמכות על רבע הארץ, להרוג בחרב וברעב ובמוות ועל ידי חיות הארץ [...] ונאמר להם לנוח עוד מעט זמן עד שיימלא גם מספר חבריהם העבדים ואחיהם העתידים להיהרג כמוהם [...] כי בא היום הגדול יום חרונם ומי יכול לעמוד?" האפוקליפסה המתוארת בפרק זה היא יקומית, הרס נורא בכדור הארץ והשלטת טבח זעם ודם. כך מסתיים ספר הברית החדשה.

פרק ט"ו בהתגלות על פי יוחנן מתארת את שבע המכות האחרונות, פרק ט"ז מתאר את קערות זעם האלוהים, פרק י"ז מתאר את הזונה הגדולה והחיה, פרק י"ח מתאר את מפלת בבל, פרק י"ט מתאר את הרוכב על הסוס הלבן "השניים הושלכו חיים אל אגם האש הבוער בגופרית. והנשארים נהרגו בחרב היוצא מפי היושב על הסוס וכל בעלי הכנף שבעו מבשרם." פרק כ' עוסק במפלת השטן ולאחר כל דברי הזעם והזוועה מגיעים שני פרקים אחרונים בספר הברית החדשה כדי שלא נשאר מדוכאים על עפר, חלולים וריקים בפנימיותינו והם מתארים את ירושלים החדשה פרק כ"א, והפרק האחרון (כ"ב) בספר הברית החדשה מכונה "ביאת ישוע המשיח". קשה מאד לומר לאחר קריאת 22 הפרקים של חזון ההתגלות של יוחנן שזו דת המשדרת אהבה חסד וחמלה אלא דת המשדרת שאול מוות טבח וזוועת אינסוף. לא אני אמרתי – הכתוב מדבר בעד עצמו. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת