00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מבצע חם לסוכות!

כוחם המרפא והמעודד של בעלי החיים

כשילדיי היו קטנים וביקשו כלב מחמד אמרתי "רק על גוויתי המתה - לא מכניסה לבית חיות. נקודה."

די לי בתושביו האנושיים.

הליכלוך המתמיד, השיער בכל מקום, הטירחה בהוצאה לטיול, השחתת הרהיטים, ואז עוד לא חשבתי על הגרוע מכל: עשיית צרכים בבית חרף האילוף היקר (מה שאילץ לגלגל ולהטמין את רוב שטיחי הבית).

הקיצור, אדם אינו צופה כיצד יתגלגלו חייו, במרבית העניינים, נדמה לי.

שנים הייתה בתי בעלת בעתה מכלבים: רק ראתה כלב זעיר במרחק רב מיד נכנסה לשיתוק כללי, החווירה, והייתה על סף עילפון.

לא היה ברור לאיש וגם לא לה מדוע היא מגיבה בצורה כה קיצונית מאחר ומעולם לא הותקפה על ידי כלבים.

יום אחד שראיתיה כך (היא העלתה טענה שכדאי שאעשה לה טיפול בהפנוזה) חשבתי בליבי לא היפנוזה - אין צורך.

ניישם, שיטה התנהגותית פשוטה: חשיפה מידית לגורם המאיים תוך כדי מתן חיזוק סביבתי.

כבר למחרת (כיצד היקום עובד למעננו) נמסר לנו על כלבה שננטשה ליד חנות בעלי חיים.

(היום אני בהחלט מבינה מדוע ננטשה כי נביחותיה הן בעלות דציבלים שאוזן אנושית מתקשה לעמוד בהן.)

מיד נסענו שתינו לשם ואף שועלי קטן הציץ מתחת לשולחן החנות.

היא נמסרה לנו מיד חינם אין כסף.

הבעיה הייתה איך להחזיק כלבה על הידיים?

שתינו לא ידענו. קנינו אפוא קולר לצוואר וחיברנו אליו רצועה.

בתי ישבה עם היצור הכלבי במושב האחורי, מנסה ללטפה, אך עדיין חיוורת כולה ומפוחדת ואני נוהגת במרץ הביתה.

הכלבה היא קטנה, ג`ינג`ית, יפהפיה, שועלית, באימוצה בת שלושה חודשים והיה ברור ששלושתינו בתי, אני והכלבונת, איננו מבינות כלל מה קורה ואיך לנהוג זו בזו.

העלנו אותה הבייתה ומילה אחת נשמעה בקול פלצות מכל התושבים: מה? מה? כלב?? לא, כלבה, ענינו.

השתגעתן??! נתקלנו באופן לא צפוי בהתנגדות מקיר לקיר ומחדר לחדר, אבל כבר חיבבנו את הקטנה ובזהירות ליטפנו אותה. בבית עמדה אוירה כבדה של תדהמה וכעס על שהבאנו כלבה הבייתה.

כדי לפייס את אחד מהנוקשים במתנגדים נתנו לו לקבוע את שמה ומאז שמה בישראל ככתוב ברישיון השנתי להחזקת כלב: ג`נג. (שושלת סין הקיסרית כמובן) ועניין קביעת השם ריכך מעט, ראוי רק לציין כי למרבית הזוועה כעבור כשלושה חודשים הגיעה בעקבותיה עוד כלב (קטן, חמוד, מתוק, נלקח מצער בעליי חיים, במקום חתול שלא היה להם).

אחד מבניי שלא נסע עם המשפחה למתחם צער בעליי חיים, הסתגר בחדרו שעות ארוכות בוכה ומתוסכל.

כדי לפייסו קיבל אף הוא כעבור שעות של התנגדות לצאת מחדרו את הזכות להענקת שם לכלב.

ומאז שמו בישראל וברישיון הוא: מאט.

על שם אחד מגיבורי ספריו הבידיוניים.

אז ג`נג הקטנה שלא גדלה בסנטימטר ובגרם אחד אפילו מיום שהבאנו אותה הבייתה ומאט שהפך לענק של ממש הם כלבינו האהובים, מפגע אקולוגי סביבתי לכל דיירי השכונה וגם מפגע אקולוגי בייתי.

אך מזה לעומת השמחה והאושר שבראייתם?

(מאז הבת מאוהבת בכל כלב מזדמן שהיא פוגשת ברחוב).

הקיצור, אנו רק רואים את כלבינו הלב אז מתרחב, מתמלא אהבה ושמחה והם עצמם משתוללים משמחה (ג`נג רצה במעגלי שמחה מטורפים) למראה כל בן משפחה הנכנס הבייתה, אוהבים ומסורים מאין כמותם.

מי אוהב אותך יותר מהכלב שלך? מי נאמן לך יותר? מי לעולם לא יעביר עלייך ביקורת? לא יעיר לך דבר? ורק ירצה אהבה ועוד אהבה?

כל המתבקש הוא לחבקם, לנשקם, לשחק איתם, ומה אכפת שהם הרסו את הבית וקופצים הישר אל תוך המיטות?

זה הרי הכיף שבלהיות איתם.

הניקיון בבית על הפנים, הכיס מתרוקן מטיפולים ומזונות עבורם, אבל השמחה והאהבה בשמיים.

ראוי רק לציין בקטנה, כי מאז אותה תקופת התחברות לטבע יש לנו גם שני חתולי בית, חיות מתוקות וחכמות להפליא, מגרגרות בעונג, ורק רוצות ללקק ולנשק, על כך נכתבה כתבה שלמה בעונה הקודמת.

 

בני אדם זקוקים לאהבה ומגע כמו חמצן לנשימה, ואין זו קלישאה או פרפרזה.

זאת אמת פסיכולוגית.

בהעדר אהבה ומגע פיזי אוהב, הנפש מתכווצת, יש אובדן טעם בחיים, עצב ומתח.

כבר הזכרנו בעבר, את מחקריו הידועים של ד"ר שפיץ מתקופת מלחמת העולם השנייה אודות התינוקות היתומים שמתו בהמוניהם בהעדר כמות מספקת של מגע אוהב בשנת חייהם הראשונה חרף הטיפול הפיזי המסור.

 

מגע של חיבוק הדוק, הצמדות, התנשקות, וכל קשר גופני נעים, וכן נוכחות של אדם אהוב, בן זוג או ילד (כשעוד ניתן לחבקו לנשקו בלי שיגיד איכס) משרים שלווה, רוגע ושמחה.

בתוך חווית אינטימיות המגע והנוכחות האוהבת, אנו נרגעים, ומוצאים את "מקומנו" בתוך עצמנו וליד הדמות האהובה. אין שום תחליף בעולם, למגע ולקרבה אינטימית (מיותר לומר שאין אנו מדברים כאן על סקס כלל, שהוא פרק בפני עצמו).

 

עם כל הזדקקותינו לביטוי המיני ולעוצמת התשוקה המינית בחיינו, הרי לפורקן מיני אפשר להגיע גם ביחידות, למגע ולהצמדות צריך אפוא שני בני אדם.

 

יש אנשים שעבורם הקשר עם בעלי החיים (כלבים וחתולים שהם חיות מלאות אהבה ורגש ונאמנות לבעליהן) עולה בערכו ובעוצמת האהבה והנחמה שהם מפיקים ממנו, על זה שהם מפיקים מבני זוגם.

 

מ. הגיעה עם בעלה לטיפול זוגי לפני הרבה שנים.

סיפרה על 3 שנות טיפול פסיכולוגי אישי שעברה לאחר ששקעה בדיכאון עמוק בעקבות מות כלבה האהוב, איתו גדלה מאז היותה בת 8.

כאשר הקשר עם בני האדם אינו מספק את הצרכים הריגשיים מעבירים אותם אפוא לכלב, הפעם הגיעו מ. ובעלה לטיפול בשל טענות על רקע דומה: הבעל התלונן שהדבר הראשון שמ. עושה בהגיעה הבייתה מעבודתה הוא שעשוע, חיבוקים ונשיקות עד אין סוף עם שלושת הכלבים.

עד שמתפנה לתת נשיקה קטנה לבעלה עוברת למעלה ממחצית השעה או יותר.

מ. אינה "מתה" בלשון במעטה על מגעים וליטופים עם בעלה ולעומת זאת עם הכלבים, כל רגע פנוי.

 

אולי זה נשמע מוזר שמתקיימת תחרות בין בן הזוג לבין הכלבים אבל בהחלט אין זו התלונה היחידה ששמעתי בנושא זה.

 

ר. בטיפול אישי הרבתה להתלונן על מיעוט קשר שיחה עם בעלה.

מרבית שעות הערב הוא משחק במחשב, ואם שובו הבייתה מהעבודה, ראשית וקודם כל הוא מתלטף, מתחבק, ומנשק את כלבו, שוב כחצי שעה, לפני שאומר שלום לאישתו ולבנו.

 

בהיותה בהריונה השני, ניטשה מלחמת עולם ביניהם על מסירת כלבו האהוב של הבעל לזוג חברים, שכן ר. לא יכולה הייתה לעמוד בטיאטוא ובשאיבה הבלתי פוסקים של שערות הכלב, שלא לדבר על הקנאה הגלויה בקשר האהבה אל הכלב.

 

עולה על כולם סיפורה של ד. שחוותה בדידות עמוקה כל שנות ילדותה כאשר הוריה יוצאים מוקדם, חוזרים מאוחר, ועסוקים בלעשות הרבה כסף, בשלב כלשהו נפרדו.

אך האם איתה נשארה ד. המשיכה לא להיות נוכחת ולעשות הרבה כסף.

 

ד. הפכה מילדה קטנה ועצובה לנערה שאינה יודעת אינטואיטיבית את הקוד החברתי להתחבר לבני גילה וחשה תמיד מוזרה ולא מובנת.

 

בגיל ההתבגרות ניסתה להמיר אהבה בסקס.

הרי הבית תמיד היה ריק מכל אדם.

גם כאן לא הבינה את הקוד הבין אישי להבחנה בין בחור ראוי בן גילה לבין גבר מבוגר ממנה או מנוכר הרואה בה טרף קל ללילה.

 

באמצע שנות ה20 החליטה להעתיק מגוריה, החליטה לגור לבדה (כאילו שקודם היא לא הייתה לבד לגמרי) ואימצה לה כלב גדול גיזעי ותוקפן.

אהבתה לכלב אינה יודעת גבול ושהותם המשותפת שינתה את חייה מקצה לקצה. עכשיו יש לה מישהו האוהב אותה ללא תנאי, תמיד הוא נוכח בבית, לעולם לא יעזוב אותה, תמיד ישאר נאמן רק לה ויחכה לשובה בקוצר רוח הבייתה.

 

כל שהוא רוצה זה רק את נוכחותה ואהבתה.

 

כל שהיה חסר לה ביחסי אנוש קיבלה באופן סימלי ופיזי מהכלב.

לפתע לראשונה בחייה לא הייתה בודדה, אלא עם נוכחות אהבה מתמדת וביטחון בחייה.

מכאן ועד מציאת בן זוג קבוע לו נישאה הדרך הייתה אפוא קצרה.

הקשר עם הכלב ריפא בה הרבה מאוד חסרים ריגשיים.

 

קיצור הקיצורים: אנשים בודדים ויש כאלה בכל גיל מומלץ להם שיאמצו חית מחמד. אגב, זוהי גם המלצה של אגודות בריאות למיניהן ועמותות למען הגיל השלישי.

 

שלא לדבר על ילדים להורים גרושים, או ילדים בודדים מכל סיבה שהיא.

 

גם ללא בודדים הדבר מומלץ. לנרתעים מהוצאתם של הכלבים לעשיית צרכים אפשר גם חתולים שיש להם ארגז צרכים משלהם והם נקיים להפליא.

חיות המחמד שלנו הם תינוקות מתוקים וגומלי טוב.

שפע של מגע, שמחה ואהבה.

 

לדף הרשומה

וסטבוליטיס בגילאי 50-60 פלוס

שנים רבות נהוג היה לראות בווסטבוליטיס "ואחיותיה המרושעות" וולוודוניה ודיספרוניה (ראו שתי כתבות בנושא בתחתית הכתבה) תסמונת בה לוקות נשים צעירות. הכלל היה: "וסטבוליטיס זה לצעירות" – או כאלו בראשית דרכן המינית, אותן שהווסטבוליטיס ונגזרותיה "חיכה להן בפתח" שרק תתחלנה לקיים יחסי מין מלאים, ואז יטרפד את מיניותן. קבוצה אחרת הייתה של צעירות אשר לאחר תקופה של שנה עד שלוש שנים של קיום יחסי מין מלאים ותקינים קפץ לו השד מן הבקבוק של התת מודע ויצר את הווסטבוליטיס ו\או וולוודוניה ו\או דיספרוניה. הסבל שבתופעות מתבטא בכאב, גרד, עקצוץ, ותחושת צריבה. התסמונת ה"קלה" של התופעות היא שהסבל מופיע רק בעת מגע באיזור הפגוע. הצד הקשה מאוד של התסמונת הנ"ל היא סבל מתמיד סביב השעון, בין אם האישה מקיימת יחסי מין או לא. במצב זה הנשים סובלות מאד, ללא הרף.

כידוע, לרפואה הקונבנציונלית אין שום תרופה לתופעה. המשחות המאלחשות או מסוג אחר, מיועדות להוציא טוב את הגניקולוג\ית ש"הנה, יש משהו לתת", גם אם אינו עוזר במאומה. מרוב תסכול יש גניקולוגים לא מעטים הנוזפים באישה שזה "פסיכוסומאטי", כלומר לא ממשי בעיניהם - "הכל בראש" שלה. בכך הם פותרים עצמם מבורותם בנושא.

אכן הווסטבוליטיס הינו פסיכוסומאטי. פירוש הביטוי הוא שנוצרת תסמונת גופנית ממשית נוכחת ויוצרת סבל אמיתי, כשהרקע הוא מצוקה נפשית. האישה בדרך כלל אינה מודעת למצוקה הנפשית, ומצוקה זו מביאה ל"תדר של רתיחה" את מערכת העצבים האוטונומית באיזור הכואב, ומכאן חוויות הסבל הגופני. לא נחזור כאן ונפרט על הווסטבוליטיס, שכן פורום וסטבוליטיס עומד מזה חמש שנים לשירותכן, וכמו כן כל הכתבות בעניין זה בבלוג זה.

בשנים האחרונות החלו מופיעות בפורום שאלות של נשים בגילאי 50-60 פלוס אשר קיימו יחסי מין תקינים עשרות בשנים ולפתע "יש מאין" הופיע הווסטבוליטיס. גם בקליניקה החלו להופיע נשים בגיל הנ"ל, כשהן לוקות בווסטבוליטיס. בכתבה הנוכחית אתאר שני מקרים של הצלחת ריפוי מוחלטת ומהירה תוך מספר חודשים בלבד, ומקרה אחר "תקוע" מאחר והאישה בחרה, וזו זכותה המלאה, להמשיך ולחיות במצב הקונפליקט של אהבה-שנאה-נקמה עם בן זוגה. הקונפליקט הרגשי לא נפתר, זו הייתה בחירתה, ולפיכך גם לא נפתר התסמין הגופני אשר משקף אותו.

 

המקרה של אורנה

אורנה, אישה יפה, כך כיניתי אותה לראשונה כשראיתיה, בת 54 כשנפגשנו. אישה שנראה שהגיל רק היטיב עמה. הודות לאימון הגופני המסודר, יפי הפנים ומתאר הגוף, הטעם המשובח בלבוש ואיפור, היא ללא ספק נראתה אישה מושכת ביותר. אורנה הייתה באותה העת במערכת זוגית שלישית בחייה, לאחר מערכת ראשונה שהסתיימה בגירושין, ומערכת שניה שהסתיימה בהתאלמנות. במערכת הנוכחית נמצאה מזה חמש שנים. בשנים הראשונות יחסי המין היו מושלמים והכל היה טוב. והנה, יום בהיר אחד, התחיל פתח הנרתיק לשרוף, לכאוב ולגרד, ואי אפשר להמשיך ולקיים עוד יחסי מין. הטיפול באורנה נמשך ארבעה חודשים בלבד, חלקו בשיחות פנים אל פנים במצב ישיבה, וחלקו במצב שכיבה, בהתאם לרגרסיית גוף\נפש אודותיה כתבתי רבות בבלוג זה. כך או כך, מסתבר שעל ליבה של אורנה הייתה מונחת אבן גדולה וכבדה אודות התנהלותו של בן זוגה בכל הקשור ליחסיו עם אשתו לשעבר, אם ילדיו. מצד אחד, נתנה לו את כל הזמן שבעולם לנהל את העניינים כהבנתו ובדרכו. אך מצד שני, היה בה כעס פנימי סמוי על שהיא משלמת בשל זאת מחיר נפשי מבחינתה. התחשבות יתר, הכלת יתר של מצבו, וגם ענייני כסף היו מעורבים בעניין. הכעס של אורנה על בן זוגה היה מודחק היטב מאחר והיא אהבה אותו מאד ולא רצתה לפגוש את היבט הכעס שחלחל בתוכה. חשיפת היקף כעסה כלפיו במהלך הטיפול, או במילים אחרות, היכולת לפגוש את הכעס באופן מודע, שחרר אותו מתוך מערכת העצבים האוטונומית. הצורה עדינה ומתחשבת בדרכה הנבונה היא הצליחה לחלוק עם בן זוגה את הכעס הזה באופן שלא פגע במערכת היחסים, ואכן תוך ארבעה חודשים של טיפול היא הגיעה להחלמה מהירה.

 

המקרה של רחל

רחל ובן זוגה בגילאי 65 ו-70 בהתאמה. הם נשואים למעלה מ-40 שנה – זוג שלמד לחיות בהרמוניה מושלמת, שיתוף פעולה מלא, חלוקת תפקידים והתחשבות הדדית עמוקה. הכל הם עושים ביחד, עוזרים ותומכים זה בזה. שניהם עדיין עובדים במשרה מלאה ורווים נחת מהילדים ומהנכדים. שניהם מרוצים מחייהם.

מקובל בין בני הזוג מזה שנים שמספר פעמים בשנה הם נוסעים לנופש מחוץ לבית – חלקו בארץ וחלקו בחו"ל. באחת הנסיעות לנופש בחו"ל, נסיעה שהוגדרה כמנוחה (לא טיול), חיכו שניהם ליחסי מין מענגים, שכן קיימת הבנה ביניהם שנופש מיועד בעיקר למין.

רצה הגורל ובנסיעה זו לקתה רחל בפטרת נרתיקית. על פניו לא נעים, אבל עם טיפול הולם בטבליות הפנים נרתיקיות התופעה עוברת תוך מספר ימים. היו איתה בתיק הנסיעה משחות שונות אותן שמה במינון יתר כדי להיפטר מהצרה ולהיות חופשיה ליחסי מין. תוך כדי שימוש היתר החל הנרתיק לצרוב ולשרוף עוד יותר. במקביל לאי היכולת לקיים יחסי מין, הרגישה רחל רגשות אשם כבדים על שהיא מאכזבת את בן זוגה (והיא הלא אישה הדבקה למחויבויותיה) ובעקבות המצב חלה עליה של חרדות מתקופת ילדותה המוקדמת והיא הוצפה חרדה קשה שמא בן זוגה ינטוש אותה בשל כך (?!). בהחלט מחשבה לא רציונלית וחסרת פרופורציה אבל כאן נכנסה רחל לסחרור של אשמה וחרדה ועד לפאניקה מוחלטת. בחזרם לארץ פנתה הישר לקבל תרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון וחרדה, וכן הוסיפה לכל התרופות המשפיעות על מערכת העצבים גם תרופה נגד כאב עצבי, לא מהסוג המסייע לווסטבוליטיס. היא החלה מתרוצצת בין גניקולוגים שונים לקבלת אבחנה. מרוב עוצמת המתח בו הייתה שרויה לא הצליחה לישון בלילות, כך שלחבילת תרופותיה נוספו גם כדורי השינה. לאחר שנה של סריקת כל מומחי הגניקולוגיה בארץ הייתה אבחנה חד משמעית – היא סובלת מווסטבוליטיס, ועליה בגיל 65 ללמוד לחיות עם זה (בפגישה הראשונה איתי הביאה אליי תיק מסודר מלא דפי אבחון גניקולוגיים). היא חשה אבודה ואומללה נוכח חוסר האונים של הגניקולוגים. אליי היא הגיעה מלווה בבן זוגה, מסוממת למדי מהכדורים נוגדי כאב עצבי, כדורים נוגדי דיכאון וחרדה וכדורי שינה – מיקס שהוא בהחלט לא מומלץ ואפילו אסור במינונים אותם קיבלה.

נוכח יחסי הזוגיות הטובים והתמיכה המוחלטת לה זכתה מבן זוגה, ברור היה שעדיף במקרה הזה, באופן יוצא מהכלל, לקיים את מרבית הפגישות הטיפוליות בהרכב זוגי מלא.

את מאמני הנרתיק תרגלה רחל בבית במסירות ובנאמנות כאשר כל מהלך תואם מבחינת לוח הזמנים עם בן הזוג. הודות לשיתוף הפעולה הטוב של רופאת המשפחה שלה ושל הפסיכיאטרית שטיפלה בה היא החלה בהדרגה להתנקות מריבוי תרופותיה. בהמלצתי עברה להשתמש בתרופה הרלוונטית לכאב וסטבוליטיס עצבי. עם ההתקדמות המהירה של רחל בהחדרת מאמני הנרתיק, קיבלו בני הזוג גם הדרכה לתרגול ביתי של תרגילי מגע אירוטי ללא חדירה. הם חזרו לפגישה הבאה עם נצנוץ בעינים ועם התלהבות שרומנטיקת שנות ה-20 חזרה אליהם. בן הזוג גילה שאיברי גוף שונים שלו, כגון איזור החזה והבטן, שבהם היה אדיש למגע, החלו מגיבים באופן אירוטי, וזאת במצב של עמידה – פטנט ייחודי של בני הזוג האלו. בניגוד לחרדות הנטישה של רחל, בן זוגה קיבל באופן מוחלט את מצבה והיה שותף איתה לאורך כל הדרך. הדבקות בהוראות התרגול והתרגולת האירוטית הזוגית הביאו לרגיעה נפשית כללית, להגברת ההנאה המינית ולסיום הווסטבוליטיס תוך זמן קצר במיוחד של 3-4 חודשים. תענוג!

 

המקרה הלא נעים של כנרת

כאמור, זהו מקרה של וסטבוליטיס שלא נרפא, שכן לא נפתר הקונפליקט הרגשי המונח ביסודו. כנרת נשואה 30 שנה, עובדת מחוץ לבית ומתקתקת בית מאד מטופח. היא קשורה לבן זוגה כזוג חברים ובו בזמן רוצה להרוג אותו. לדבריה, הוא בוגד בה ללא הרף, למעשה בוגד סדרתי. יש לה שפע ראיות לכך והאמת היא שהוא גם לא ממש מכחיש. היא שונאת אותו על רקע בוגדנותו – היא ממש רותחת, שלא לדבר על חוסר העזרה מצידו כל השנים בגידול הילדים וניהול הבית. מאחר והם חברים טובים היא לא מוכנה לוותר על ה"אפס העלוב" הזה ולהעביר אותו לאיזושהי "מנוולת" אחרת. בו בזמן היא גם רוצה שבהתעלסות יענג אותה, יעניק לה מגע כלל אירוטי, ולא יחשוב רק על חדירה ופורקן אישי שלו. יש לה טענות קשות כלפיו כבן זוג אירוטי. כנרת לכודה בין הפטיש לסדן. מצד אחד היא רוצה להיות "מכשיר" כדי לספק לבן הזוג פורקן מיני, על מנת שלא יימשך לנשים אחרות. בו בזמן היא לא נהנית מסוג המגע איתו ועל כל זה היא כועסת מאד, פגועה, נעלבת ומחפשת נקמה על בגידותיו הכרוניות. מאחר והיא נשרפת ברגשות קשים מאד, מערכת העצבים רותחת והיא לקתה בווסטבוליטיס. היא אינה מוכנה להתגרש כי "כל הגברים אותו דבר", היא לא תמצא משהו טוב יותר, לכל היותר תמצא עוד גבר בוגדני שאף הוא עשה זאת לאשתו הקודמת. כינרת מרירה מאד, קרועה בין צרכים מנוגדים פנימיים, וכאמור הדבר נותן אותותיו בווסטבוליטיס שורף. נסיונותינו לדון ביכולתה לשחרר את הכעס ולראות את הצד החברי והטוב של מערכת היחסים לא הועילו. היא לא יכולה לוותר על המשאלות לפגוע בו, לנקום בו, ובו בזמן לא לשחרר אותו. למעשה היא נשואה לכעס פנימי עצום, והיא בוחרת לדבוק בו. היא אישה נבונה מאד, מבינה היטב את הקונפליקט הרגשי הקשה שלה , אך אינה מסוגלת רגשית לכל פתרון אחר.

כינרת נשארת מחוברת לכעס פנימי עצום ולפתח נרתיק כואב מאד ושורף. וסטבוליטיס אחרי הכל, הינו כידוע מבחינה פסיכולוגית, מחלה של כעס. 

 

כתבות נוספות בנושא וסטבוליטיס:

שגעונות הוסטבוליטיס ושתי אחיותיה המרושעות: וולוודוניה ודיספרוניה (כתבה ראשונה בסדרה)

ריפוי הוסטבוליטיס המשוגעת ואחיותיה המרושעות, וולוודוניה ודיספרוניה (כתבה שניה בסדרה)

וסטבוליטיס למה זה כואב לי כל כך

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

משבר נישואין

מאפייני הזוגות שנבחרו

בכתבה הנוכחית אני מעוניינת להציג בפניכם שלושה זוגות הנמצאים במשבר נישואין. המשותף בין כולם הוא שכולם הם בעלי רמת השכלה ותעסוקה גבוהה. שני בני הזוג אקדמאים, בעלי קריירה מכובדת המהווה מקור חיכוך אופייני וכרוני בכל הקשור לביצוע מטלות התחזוקה של הבית, כגון: כלים, כביסה, סידור, ניקיון, תחזוקת ילדים מתחת לגיל 10 וכל הכרוך בה. מאחר וכל אחד מבני הזוג נושא בקריירה מכובדת הדורשת שעות עבודה מרובות, הרי השאלה למי יש הפנאי, הכוח והזמינות לכתף על עצמו גם את מטלות הבית והילדים מהווה מערבולת אשר שני בני הזוג שקועים בה. מערבולת זו של מי ייקח את הילד לחוג, מי יבצע את ארוחת הערב, הדאגה לשיעורים, או סיפור טרום שינה, מתיזה לכל עבר: קיימת ביקורת הדדית ודרישות הדדיות כלפי בן\בת הזוג השני\ה על מנת שישקיע יותר במטלות התחזוקה הביתית ותחזוקת הילדים, שהן כידוע אינן פוסקות לעולם, וכל יום יש לארגן ולסדר אחרי היום שהיה. בשל קוצר שעות היממה ועומס המטלות המוטלות על כל אחד מבני הזוג, הרי שבמקום פרגון הדדי על היכולות האישיות הגבוהות של כל אחד מבני הזוג, ועל הרב-ערוציות בה הם מתפקדים קיימת בעיקר ביקורת הדדית מתמדת נוסח "למה את\ה לא עשית...?", "למה יש פה כזה בלגאן?" ו"למה לא הגעת בזמן?" וכך הלאה וכך הלאה ריבוי של "למה" ו"למה" ו"למה". עם הביקורת בא הכעס, העלבון, האשמות חוזרות, כשהתוצאה הבלתי נמנעת היא שחיקת הקרבה ואובדן חוויית ה"ביחד". כל אחד מבני הזוג אשר יוצגו קורס בתום יומו מעומס התפקידים והמשימות שהוא לוקח על עצמו. הם כולם חכמים, מצליחים, יפים, יעילים, מוכשרים, הרבה פעמים משעשעים מאד ומרתקים כל אחד בפני עצמו – אבל ביחד סובלים. טווח הגילאים הנדון נע בין 37-47, לכל זוג 2-3 ילדים, כאשר הצעיר מביניהם בן 4 והבוגר מעל 20 (תלוי על איזה זוג מדובר).

הרעיון ההגיוני ביותר עבור כל אחד מהזוגות היה אחזקה של אשת תחזוקה ביתית אשר תשמש גם בייביסיטר לכיסוי שעות השהיה עם הילדים הקטנים. לכולם יש את המשאבים הכספיים לכך. מטעמים לא רציונליים קיימת אצלם התנגדות רגשית לכך. חלק מן ההתנגדות מקורו ברגשות אשמה בנוגע לשהיית מטפלת\בייביסיטר עם הילדים הקטנים במקום הורה מותש ועצבני הזועק לקצת שקט ולעצימת עיניים.

 

זוגיות היא אחריות הדדית

כדאי להדגיש כי מערכת היחסים בין בני זוג היא מורכבת מאוד ובעלת רבדים רבים. כל צד מעוניין לבטא את אישיותו וכל צד משפיע על הצד השני בגלוי או בסמוי, בצורה של הזדהות, יצירת הימנעות, או יצירת התנגדות. כל בן זוג מחליש או מחזק מאפייני התנהגות מסוימים של בני זוגו כך שנוצר מארג סבוך מאוד של תגובות, תגובות נגד ובקצרה, תגובות שרשרת. הכתבה הנוכחית מצביעה על היבט אחד בלבד מסוים מתוך הקשר הזוגי המורכב. אין שום התיימרות לטעון שזהו ההיבט היחיד והדומיננטי המאפיין את מערכת היחסים. קשה להצביע על זוג כלשהו בו האחד הוא ה"צודק" והאחר הוא ה"לא צודק", שהרי כל אחד צודק ומשקיע מזוית הראיה שלו. אין גם להצביע על בן זוג שהוא יותר מציק או דורשני או משתמט או נמנע בצורה מובחנת. כל אחד נותן מה שיכול ויש לו ואינו נותן מה שאינו מסוגל ואין ברשותו. חשוב מאוד להבין כי האחריות לזוגיות נחלקת שווה בשווה בין שני הצדדים.

הסיפור של ענת ורן

ענת היא יפה בהופעתה, מתעניינת ביותר בקריירה האקדמית שלה, מוכשרת, מבריקה, וחריפה.
כמו כל תבלין חריף יש צורך במינון הולם כדי שיהיה טעים. תיבול יתר יוצר רתיעה. ענת היא תגובתית מאוד ומהיותה מבטאת עצמה במהירות ושנינות הרי שהערותיה ותגובותיה הן מרובות, לעתים די תכופות נתפשות כעוקצניות וציניות. כבר מזמן הן הפסיקו לשעשע את רן – הוא חש "זמזום" בלתי פוסק סביבו של הערות. כבר לא אכפת לו אם הן צודקות או לא. למי אכפת? רק שיהיה שקט. ענת מתזזת בין הבית והילדים, הקריירה, הנסיעות. חרף יעילותה ותקתוקה הרי כל מנוע צריך זמן מנוחה – אחרת הוא מגיע לרתיחה, ואכן זה מה שקורה. תמיד חסרות שעות עם הילדים. רן, איש קריירה בכיר, אמור כמו כל איש קריירה בתחומו לסיים בין השעות 19:00-23:00, זהו הרי הסטנדרט הנדרש במקומותינו. כשהוא חותך מן העבודה ב-19:00 לצרכי הבית הרי זה כאילו חתך בבשרו החי. הוא רוצה ומוכן לקחת חלק בתפקודי הבית והילדים אך גם אצלו יכולת ההתפנות לכך היא בהחלט מוקצבת ומוגבלת.

שניהם סחבו את עגלת המשפחה, בהחלט תוך תיאום ושיתוף פעולה, אלא שחרף הרצון הטוב של שניהם, המשימות שלקחו על עצמן, עולות על הניתן להם לכסות. השמיכה קצרה מדי. למתח הכללי נוסף מתח מיני, ובשלו פנו לייעוץ.

במיטה ענת לא מפסיקה לומר עד כמה מגע זה או אחר או תנוחה זו או אחרת אינן לרוחה. אינה אומרת מה כן מתאים ("הוא צריך לדעת בעצמו") אלא רק מה לא מתאים. רן מעוניין להתעלס עם בת זוג הזורמת איתו ולא עם בת זוג שאינה מפסיקה להעיר לו. התוצאה – אין סקס. ענת רוצה, רן מסרב. גם הכעס הכללי על התנהלות החיים המשותפים וגם הביקורת המתמדת במיטה.

במהלך הטיפול אירעו כמה אירועי חסד. ענת, בכוחות על אנושיים החליטה שלא תאמר דבר במיטה. להפתעה רן יזם, היא שתקה בכל כוחה ולמרבה הפלא שניהם ממש נהנו. כלומר, שתיקה שווה זהב. לא שבזה הסתיימו הבעיות המשפחתיות אבל הכיוון די ברור.

 

רבקה ואסף

כמו בזוג הקודם, גם כאן אין סקס. רבקה מאוד רוצה, אסף אינו מעוניין. אצלם כבר הילדים בוגרים ואין כבר יותר ענייני הפעלת ילדים או צורך לשהות איתם. הילדים עסוקים בעולמם. לשתי הבוגרות יש בני זוג והן עוברות דרך הבית ל"תדלוק" ומשם הלאה לדרכן.

אסף כל כך כועס שהוא על סף רצון לפרק את המסגרת חרף היותו איש משפחה.
אגב, בכל אחד מהזוגות המוצגים בכתבה מעלה לפחות אחד מבני הזוג, אם לא שניהם, את שאלת פירוק החבילה, מתוך כעס, מתוך ייאוש, מתוך רצון לחיות אחרת את החיים.
במקרה הנוכחי, אסף מצהיר על כך מפורשות, ולשם כך פנה הזוג לייעוץ האם ניתן להציל עוד משהו.

גם אסף וגם רבקה עסוקים בקריירות מקצועיות מכובדות אך בהחלט לא סוחטות שעות אין קץ כמו במקרה הקודם. על פניו יש יותר מרחב לזוג לדאוג לטפח זוגיות משותפת ותחומי עניין משותפים. יש לכך הפנאי ויש לכך המשאבים הכלכליים. אבל כאן נכנס עניין אחר.

לרבקה יש עוד 9 אחים ואחיות. מסיבות לא ברורות, למרות שאיננה הבת הבכורה, הרי היא עסוקה ומעורבת עד צוואר בשיחות, בעשיה ובפתרון בעיות של כל אחת מתשע המשפחות של אחיה ואחיותיה. אסף ממש רותח. הוא מצהיר מפורשות שהוא מקנא ומתנגד. הוא נישא לרבקה ולא לשבט הענק של משפחת מוצאה. היא זמינה למשפחת מוצאה סביב השעון – שאובה לחלוטין לתוך ענייניהם. אסף רוצה אותה לעצמו ולמשפחה הגרעינית שלהם. בהחלט רבקה היא אדם טוב לב, אחראי, משפחתי, מלא כוונות טובות, הנותן עצמו ללא הרף. מהיותה בעלת אכפתיות יתר, והרי כל דבר בהגזמה הופך למטרד, הרי מתוך רצונה בטובת בן זוגה וילדיה אינה מפסיקה להעיר ולתת עצות טובות. היא אינה צועקת חלילה, אינה מתרגזת, אך לא חדלה מלבטא התייחסות יתר על כל דבר נוסח "צריך לעשות כך ולא אחרת", "למה עשית כך ולא אחרת?". מעגלי כוונותיה הטובים הם כה רחבים עד כי היא מתייחסת לטובת ההורים של בן הזוג של אחת מבנותיה. יותר מדי אכפת לה מכל דבר, בכל דבר היא מעורבת ומתערבת, והתוצאה היא גודש הערות המביא את בני הזוג לפיצוצים ולמריבות. על מה הם רבים? על כל דבר שבעולם מקטן ועד קטנטן שכן רבקה מתייחסת לכל דבר ולכל אירוע גם אינה מבינה בו ממש וגם אם אינו נוגע בה ישירות. רבקה מעירה וכבר עפה לה לעניין אחר ושוכחת מהקודם. אסף מתרגז בקלות, הוא כעסן למדי, וכעסו נותר עמו זמן ממושך ומתקשה להתפוגג. הרי לנו בן זוג עם מזוודה ביד על יד פתח הבית.

*הערה: בשני המקרים הוצג כאילו שתי הנשים הן מכבידות היתר על ידי הערות, ביקורות ורצון לכוון ולתקן את מהלך העניינים. חשוב לציין שהאקטיביות שלהן היא בפירוש נוחה ורצויה לבעלים אשר מפקידים בידן הרבה מאוד תחומי אחריות ופעילות ובכך מסירים מעצמם הרבה בלבול מוח. באופן זה כל צד מחזק את ההתנהגות של הצד האחר. מי שמעורב בהרבה דברים יש לו גם מה להעיר. מי שמעדיף לא להתעסק בתחומים מסוימים מוריד מראשו את הצורך להתייחס לכך, ויש בזה הקלה.

יפית ועומר

יפית ועומר הכירו במקום העבודה. שניהם מאותו תחום מקצועי – תחום דורשני ביותר שלעתים מצריך שהיה עד שעות לילה מאוחרות. עוד בהיותם ללא ילדים התגלו ביניהם מחלוקות שלא נפתרו עד עצם היום הזה בנושא תחזוקת הבית. עומר מעולם לא ראה עצמו כמטפל בענייני סדר וניקיון, והוגן או לא הוגן, השאיר את כל החבילה ליפית. את זמנו הפנוי המועט העדיף להשקיע בכושר גופני. יפית טיפלה בתחזוקת הבית מתוך עמדה של אין ברירה. סביב גיל 40, בהיותו כבר אב לשני ילדים, הגיע עומר למשבר של "מה אני הולך לעשות עם חיי?". כחלק מהפתרון בחר בתחום מקצועו בדרג ניהולי נמוך יותר, פחות שעות עבודה, ואת הזמן שהשתחרר השקיע בצמיחה אישית. תחזוקת בית ממשיכה לא להיות התחום שלו ואת אבהותו הוא רואה ככזו של להשתעשע ולבלות בסופ"ש עם הילדים. לא ממש במהלך השבוע.

יפית מתזזת בין תפקידה הבכיר, תחזוקת הבית ושהיה עם שני הילדים הקטנים. היא מותשת, עצבנית, מרגישה שאינה קיימת עבור עצמה, ואין לה פנאי לכלום. היא מתקשה לפעול ללא אישורו והסכמתו של עומר, למרות שעומדים לרשותה משאבים כלכליים גבוהים פרי עבודתה, שכן כאשר הוא מתנגד למשהו הוא מבקר אותה קשות והיא מאוד פגיעה בעניין. באופן טבעי היא מעוניינת ביותר שעות עזרה בתחזוקת הבית על ידי עוזרת מקצועית ויותר שעות של בייביסיטר. עומר טוען שילדים קטנים זקוקים יותר לאמא מאשר לאבא – זוהי פילוסופיית החיים שלו. מבחינתו הוא זקוק לצמיחה אישית והוא מוכן להיות רק אבא חלקי במהלך השבוע ובהחלט לא שותף לתחזוקת הבית. בהחלט הוא מוכן ועורך את הקניות המשפחתיות. יפית זקוקה נואשות לפרגונו של עומר המבקר את מצבה, והדבר אף מחריף את העובדה שהילדים אינם זוכים במיטבה בתום יום העבודה המתיש שלה. עומר מעביר ביקורת ואינו מפרגן. יפית מתכנסת בתוך ייאושה, עייפותה ובדידותה ואינה מתעניינת עוד בעומר. עומר רוצה בת זוג שותפה שאלמלא כן יפרק את החבילה, אך הוא עצמו אינו מוכן להיות שותף – לא בביצוע מטלות הבית ובהחלט לא שש להוצאות התקציב הנדרש לאנשי עזר למרות שכסף לא חסר לזוג. עומר אינו נצלן או חסר התחשבות. בדאגתו לאיזונו העצמי החדש הפך עליז יותר, נהנה יותר מהחיים ואב משעשע לילדיו. ליפית אין את הביטחון העצמי לפלס ולהשיג את מה שהיא זקוקה לו במסגרת המשפחה והזוגיות. היא מאוד זקוקה לפרגון, תמיכה והסכמה של עומר, ואלו לא ניתנים לה בשפע, בלשון המעטה. בגלל מאזן יחסי הכוחות הפסיכולוגיים בין בני הזוג נראה כי שיפור הזוגיות הוא בעצם מסע לשינוי תפישתו העצמית של עומר על מנת שיראה את צרכי יפית כצרכי עצמו ויטפח אותם אם אכן הוא רוצה בת זוג שותפה וחברה.

 

שלושת הזוגות נמצאים במסע של אכפתיות והתבוננות בעצמם ובבני זוגם תוך כדי נסיון לשנות את מה שניתן על מנת להגיע למערכת יחסים מספקת וטובה יותר.

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

וגיניסמוס – התנגדות "הגוף" להתקדמות הטיפול

וגיניסמוס, כידוע כבר לכל המתעניין בנושא, הינו כיווץ ספונטני בלתי רצוני ובלתי נשלט, של שרירי הנרתיק באופן החוסם לחלוטין את פתח הנרתיק וכמובן אינו מאפשר חדירה. בדרך כלל, נמצא את התופעה אצל נשים צעירות בתחילת פעילותן המינית על רקע של פחד כולל מכאב או על רקע של חינוך נוקשה לצניעות. אלו הם בדרך כלל הגורמים העיקריים.

החינוך לצניעות יכול לנבוע מסיבות דתיות, מסורת של עדה מסוימת, או עמדה משפחתית, כאשר האיסור על פתיחות התנהגותית יכול לבוא מצד האם או מצד האב. על פי רוב אנו מוצאים בתמונה אב נוקשה אשר אסר על בנותיו החל מגיל ההתבגרות להתאפר, לצאת לבלות עם בנים, הקפיד על שעת חזרה מוקדמת הביתה וכן על לבוש שאינו חשוף: ללא גופיות, איסור על חולצות ללא שרוול, לא הדוק מדי או צמוד לגוף, לא חצאית קצרה מדי - אני מניחה שהפרינציפ ברור. לעתים הוגיניסמוס יופיע אצל נשים צעירות המתקשות לעמוד על שלהן בקשר הזוגי או בעצם גם ללא כל סיבה מוגדרת שניתן לאתרה – "פשוט כך". לבחורה יש וגיניסמוס. נקודה.

כאשר הרקע האישי של הבחורה אינו מצביע על קושי משמעותי בחינוך שקיבלה מן הבית לצניעות, או באיסורים כלפי מיניות, וכן מקרים בהם האווירה הרגשית במשפחת המוצא הינה סבירה, הרי שהטיפול בוגיניסמוס הינו פשוט זורם וקל. למעשה נחשבת בעיני תופעת הוגיניסמוס לקלה ביותר מבין התסמינים הזקוקים לטיפול מיני. בשיטה הסקסולוגית עובדות המטופלות עם מאמני נרתיק (דיאלטורים) הנעים בין שבעה לעשרה גדלים, בעלי היקפי גודל הדרגתיים: מתחילות מעובי שהוא פחות מזה של זרת היד ועולות בהדרגה עד עובי של איבר זכרי בהחלט עבה. התרגול בבית מחייב החדרה יומית של ארבע פעמים משך 30 שניות של כל דיאלטור איתו הן מתמודדות באותו הזמן, כולל הפסקות בין ההחדרות, כך שסך הכל התרגול היומי הביתי עורך כ-10 דקות. כל דיאלטור מתורגל עד שהחדרתו נעשית קלה, פשוטה וזורמת, ואז בהדרגה בשיטה מסוימת של הדרגתיות ניתן לעלות לעובי הבא בתור. עד היום, למעט מקרים בודדים, רוב הבנות שסבלו מוגיניסמוס היו בקשר זוגי יציב - או חברות יציבה או נישואין. הקשר התפתח כמו כל קשר זוגי, וכאשר התברר שהחדירה אינה אפשרית, זרם הזוג עם מה שכן ניתן לעשות במהלך התעלסות מינית. הרבה פעמים קיימת הייתה התקווה שהעניין יחלוף מעצמו עם הזמן, ולעתים התקווה הייתה שהעניין ייפתר לאחר הנישואין. המחשבה הייתה הגיונית, מתוך הנחה שלאחר נישואין תחוש הבחורה שקיום החדירה הינו "מותר" רגשית-מוסרית-מצפונית, ואולי יביא הדבר לרגיעה כללית ולשחרור גופני ספונטני.

אין לי כל מידע אודות המקרים בהם התופעה נפתרה מעצמה שכן אליי מגיעות אותן נשים אשר עבורן פתח הנרתיק נשאר תקוע – שריר תפוס וחוסם.

 

המקרה של נועה – הבחורה המושלמת

נועה התקדמה בטיפול יפה, טוב ומהר. היא סיימה במהירות ובקלות את החדרתם של ארבע מאמני הנרתיק הראשונים אשר בסדרה הטיפולית ולפתע – אופס! "הגוף" כפי שהוא מבטא את התת-מודע, התקומם. לא רוצה יותר החדרות! מה עושה "הגוף" המתנגד? מתחיל להתכווץ ספונטנית ולחסום את הפתח כבעבר. נזכר עכשיו, לאחר הצלחה מושלמת של מאמן הנרתיק הרביעי בעוביו, ש"חדירה זה לא בשבילי" ומתכווץ ספונטנית כבראשונה במונעו כל יכולת החדרת הדיאלטורים. זהו. חזרנו כביכול לנקודת המוצא.
אז בואו נכיר את נועה: במילה אחת נועה היא פשוט מקסימה. הבחורה המושלמת. ה"צרה" שלה שהיא כה מושלמת. היא מקסימה, לא מהסוג שאתה רואה במבט ראשון ונפעם מיידית אלא בצניעותה, בנעימותה, בשקט שלה, באיפוק שלה. היא מתגלה במלוא יפי אישיותה בהדרגה. יש צורך במספר מפגשים עד שעומדים על טיבה ולומדים לאהוב ולהעריך אותה עד מאוד. נועה היא בת למשפחה עם חינוך למצוינות ולמושלמות בכל, צניעות מינית כלולה בחבילה. נועה היא בת טובה, אחראית ביותר, מסורה ונאמנה למשפחתה, מפנימה את ערכי המשפחה ולא חדלה לדאוג לרווחת כל אחד מהוריה ואחיה, גם כשהיא כבר נשואה ואינה גרה בבית. נועה מסיימת את לימודיה התיכוניים במסלול הריאלי בהצטיינות, המוטיבציות שלה בשמים, ולשמחתנו גם יכולותיה. בצבא היא משתלמת במחשבים, תוך כדי עושה גם תואר ראשון בתחום, ועובדת כיום בהיי טק במקצועה. את בן זוגה הכירה במהלך השירות – החבר הראשון וכמובן "רציני" האוהב אותה מאוד, איך אפשר שלא, ומוכן לעשות הכל כדי להקל עליה – לפנק אותה ולסייע בטיפול הוגיניסמוס ככל יכולתו. הזוג נשוי מזה שלוש שנים וקודם לכן גרו ביחד כשנתיים. הם קרובים מאוד האחד לשני, משתפים בכל ומאושרים ביחד.

 

חרדה לא מודעת

נועה לוקחת את הטיפול בהחדרת המאמנים במלוא האחריות והדקדקנות כמו כל דבר אחר שהיא עושה. מוטיבציה חיובית זה דבר נפלא. מוטיבציית יתר להצליח מעוררת חרדה. על מנת להקל על חרדתה מפני כישלון במהלך התרגול אני נותנת הוראות לשעשע אותה ככל שניתן. לפני התרגול היומי של החדרה עליה לצפות בקומדיה שהיא בוחרת להנאתה, שכן צחוק מביא לשחרור, הרפיה והרגעה. מהיותה רזה וחטובה מתאפשר גם לתת לה צ'ופרים – לאכול שוקולד בהפסקות שבין ההחדרות, שכן שוקולד הוא מרגיען ידוע. עם תום התרגול מקבל גם בן זוגה ברוח טובה את התפקיד שהוטל עליו. הוא נכנס לחדר השינה בו היא מתרגלת ומפתיע אותה בשירה, בשואו, בסטנד אפ, בבדיחות, במתנות... כל פעם הפתעה לפי רוחו היצירתית, כך שהתרגול מסתיים תמיד בצחוק הדדי ורוח זוגית טובה.

הכל הולך למישרין, כאמור. נועה מתקדמת עד הדיאלטור הרביעי במספר המחליק פנימה ללא קושי, אך למרות אווירת השעשוע שנוצרה סביב התרגול היא חוזרת ומדווחת על מתח ודריכות במהלכו. היא מאוד רוצה למהר ולהצליח ולהגיע כבר לסוף הטיפול בשל אי הנעימות שהיא חשה כלפי בן זוגה, החי כבר מספר שנים עם בת זוגו האהובה כשהוא מנוע מחדירה. בן הזוג עצמו אינו לחוץ על העניין. הוא לוקח לשניהם את הזמן. זה הלחץ הפנימי של נועה והצורך שלה בהצטיינות ובמושלמות.

 

התמודדות עם רגרסיה טיפולית

ללחץ מצטבר יש אפקט של מסה קריטית. ואכן, בדיאלטור הרביעי כשנועה נוכחת כיצד היא מתקדמת יפה וביעילות, הנרתיק כאמור חוזר לסורו ומתכווץ. עכשיו נועה בחרדה עצומה. מה יהיה עכשיו? ברמה הפרקטית אני נוקטת בשיטה של טיפול פרדוכסלי: הכישלון מוגדר כהצלחה והצלחה מוגדרת ככישלון. זוהי טכניקה ידועה של ללכת בהפוכה. מעתה ואילך חובה עליה לכווץ את הנרתיק, בין אם באופן ספונטני הדבר מתרחש, ובין אם בצורה מכוונת ומתוכננת, וזה בכלל לא קל ארבע פעמים כל תרגול, ולמנוע החדרה. היא מסתכלת בי באלכסון ואומרת שהיא מוכנה לסמוך עליי שאני יודעת מה אני עושה. למעשה, מרגע הרגרסיה, כל החדרה על ידה מוגדרת ככישלון. התפקיד הניתן לה הוא לשלוט באופן רצוני ומכוון בכיווץ הנרתיק בצורה מוחלטת. למעשה זוהי משימה מאוד קשה לביצוע בצורה רצינית. לא ניכנס כאן לפרטי היישום של הטכניקה הפרדוכסלית שיש בה אלמנטים של שעשוע מחשבתי ואמנם אף נועה החלה לחוש הקלה בתרגול החסימות. הרי המטרה בשלב הנוכחי היא לשחרר אותה מהתסבוכת של מוטיבציית יתר ומתח במהלך התרגול.

 

יישום פסיכולוגיית המעמקים

במקביל לתרגולת הביתית שתוארה לעיל התחלנו לעבור לטיפול בשיטת פסיכולוגיית המעמקים. זוהי שיטה טיפולית המשלבת תגובות גוף\נפש: נועה שוכבת על ספה ובמצב זה כשעיניה מכוסות היא חוזרת בקול רם מספר רב של פעמים על תלונתה. ביטוי התלונה באופן חוזר ונשנה על פני זמן של כשתי דקות מביא תגובות, הן מצד הגוף והן מצד הרגש בהתאם לתחושות הגוף והרגש העולים בה אנו ממשיכים לזכרונות ולחוויות רלוונטיות. בטיפול הראשון מסוג זה בוכה נועה מאוד ומבטאת כעס עמוק בפני נוקשותו של אביה בענייני צניעות. בהמשך הטיפולים היא לא חדלה מלבכות. היא מבטאת חוויית בושה עמוקה בכל הקשור בענייני מין. קשה לה אפילו לומר בקול רם במסגרת ההליך הטיפולי בשכיבה את המתבקש מאליו שהיא שוכבת עירומה בחברת בן זוגה. כל הכרוך בענייני מין מעורר בה בושה עמוקה, רגשות אשמה והלקאה עצמית. בתת-המודע המיניות נתפשת בעיניה כדבר זול ומהיותה בחורה ערכית מאוד, הגונה וטובה, אינה יכולה להרשות לעצמה "להתלכלך" בדבר זול ומלוכלך. רציונלית היא יודעת שמותר, רצוי ומתבקש, הרי בשל כך פנתה לטיפול. רגשית ברמה תת מודעת היא מאוד מפחדת ומעוניינת להתרחק מענייני מין.

החשוב מכל בשיטת הטיפול בשכיבה בעבודת גוף\נפש הוא שתוך כדי הרעיונות האישיים שהיא חוזרת ומבטאת היא חווה התכווצות עצומה של מתח בכל פלג הגוף התחתון והירכיים, כולל כמובן איבר המין. היא נוכחת במציאות הטיפולית בחדר כיצד הרעיונות אודות מין מעוררים בה רגשות של אשמה ובושה וכיצד הגוף מגיב לכך בכיווץ הנרתיק ואיברי הגוף שסובבים אותו.
נועה נעשית מודעת לעובדה ש"לא סתם" התכווץ לו הנרתיק פתאום כאשר חוותה הצלחה טובה בטיפול. הגוף, הנרתיק, המבטאים כאמור את התת מודע נבהלו מן ההצלחה.

"אוי ואבוי", חושב התת-מודע של נועה. לאור הצלחתה היא עומדת להשתחרר מהוגיניסמוס, ואז "תידרדר" להתנהגות זולה ומבישה עם בן זוגה האהוב באופן שתקיים איתו יחסי מין מלאים.
התת מודע מכיל רעיונות ורגשות לא רציונליים אמנם, אך חזקים מאוד ואשר שולטים בתפקוד הגופני הלא רצוני והבלתי מודע. לפיכך נזעק התת מודע "לשמור" על נועה והורה לגוף ליצור שוב כיווץ ספונטני על מנת לחסום את הפתח.

במהלך מפגשי הטיפול נועה חווה את הקשר בין רעיונות תת מודעים לבין הרגשות שהם יוצרים בה ולבין התגובות של הגוף המגיב לכך.
טיפול במאמני הנרתיק אינו מספיק במקרה הנוכחי.
עד שלא תשתחרר מרעיונותיה ורגשותיה האנטי-מיניים שחילחלו לתוכה במשך שנים ואוחסנו בתת-מודע, לא יאפשר התת מודע לנרתיק להשתחרר ולהיפתח. אנחנו ממשיכות אפוא בדרכנו לפגוש את התת-מודע של נועה ולחולל בו שינוי רעיוני.

אחרי טיפול בן שעה בו נועה מרבה לבכות, היא עוברת לשבת בכורסה, מעודדת, חייכנית ונינוחה. עלינו על עקבות "החבלן" הפנימי בסיפור. כל חשיפה שלו מביאה בעקבותיה תחושת הקלה ושחרור.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"גלגולים קודמים" המשנים התנהגות בתזמון גיל ספציפי

אחת העמדות היותר מקוממות כל בר דעת רציונאלי היא האמונה בדבר גלגול נשמות. כבר התייחסתי לכך בכתבות קודמות בנושא. אני לפחות, כאשר פגשתי לראשונה את שני מוריי מהולנד, בהרצאת מבוא, התקוממתי, התנגדתי, תקפתי כמו שאני יועדת לעשות שהדברים נראים בלתי סבירים. כדי לא להיכנס לויכוח הרוחני האם יש או אין גלגול נשמות (בוודאות, מרביתנו איננו זוכרים זאת במודע. לגבי העדה הדרוזית יש לקרוא על כך בנפרד מאחר וזו עדה המקדשת את רעיון הגלגולים המיידיים ויש על כך שפע של מחקרים) אני מעדיפה לכנות זאת תסריטים "תת מודעים", שאיש אינו יודע כיצד הגיעו למוחנו, ובעיתוי מסוים הם מקרינים השפעה עלינו ומשנים את מהלך הדברים. השבוע ארע בטיפול מקרה מאוד מדהים, שניתן לכנותו "עלייה של גלגול קודם", להלן סיפור המקרה: המטופלת הייתה במצב שכיבה והיא התבקשה "להיכנס בדמיון" לסצנת עבר בחייה אודותיה דיברה ולחוות אותה כמו שחקן החווה את הסצנה. בואו נכיר תחילה את יעל- אישה צעירה בת 30, נשואה באושר רב ואהבה אשר פנתה לטיפול ממספר סיבות:

  1. להיפטר מכיווץ שרירי הנרתיק הבלתי רצוני- וגיניזמוס ממנו היא סובלת המונע חדירה לנרתיק. היא נשואה כבר שלוש שנים, נמצאת עם בעלה שש שנים ומעולם לא הצליחו לקיים חדירה. הוגיניסימוס נחשבת בעיניי בעיה קלה מאוד מבחינת הטיפול והתחלנו טיפול סקסולוגי בסיסי לתופעה זו.
  2. הבעיה השנייה בה ביקשה לדון היא השינוי בדפוסי התנהגותה האישיים אותה עברה בהיותה בת 12 ללא כל סיבה מובנת וגלויה. כיום יעל היא אישה יפה, חכמה ונעימה ביותר, בעלת מקצוע אקדמאי טיפולי ממנו היא שואבת סיפוק רב. עד גיל 11/12 הייתה מלאת חיים, חברותית, ילדה שמחה, פופולארית, מלכת הכיתה, תלמידה מצטיינת וכמובן בת אהובה במשפחתה. בת יחידה נוסף לשני בנים כך שחוותה עצמה כנסיכה אמיתית וכך גם נהגו כלפיה.

בתחילת גיל ההתבגרות- בערך מגיל 12 החלה עוסקת בשאלת המוות והשואה (הסבתא, האם של אימה, אשר התגוררה בבית המשפחה היא ניצולת אושוויץ). מצב רוחה החל להיות חרדתי ודיכאוני, החלה מתרחקת מאנשים, מתבודדת, חוששת ממצבים חדשים ובקצרה הפכה מהפך אישיותי הנמשך מאז גיל 12 ועד היום בהיותה בת 30.

נישואיה המאושרים לא שינו את חוויית עצמה, והיא מעדיפה להסתגר בבית עם בעלה מאשר לצאת ולפגוש אנשים. חרף העובדה שבעלה משמש עבורה מקור לביטחון, לחום ולתמיכה היא נשארה מאוד חרדתית. השבוע כאשר שכבה על הספה סיפרה את סיפורה הקשה של סבתא שלה, החיה כאמור עדיין עם המשפחה אשר בהיותה (הסבתא) בגיל 12 מיינה את בגדי הנרצחים באושוויץ יחד עם אחותה. תוך כדי המיון נתקלו שתי האחיות בבגדי אימן ואחותן התינוקת ומכאן הבינו השתיים שהם נרצחו. מזעזע ואין מילים. לפתע אומרת יעל: "אני חווה את עצמי כאילו אני האחות של הסבתא אשר ממיינת איתה יחד את הבגדים", ביקשתי ממנה להיכנס לסצנה בדמיון ולהיות אותה האחות הממיינת את בגדי הנרצחים. המעבר שחוותה יעל לדמות אחרת (אחות הסבתא שלה במציאות) היה מיידי, היא החלה בוכה ללא הרף, התקשתה לנשום, בטנה התקשתה וכל פלג גופה התחתון הפך משותק. היא ראה עצמה ממיינת ומוצאת את בגדי האם ואחותה התינוקת ואז ראתה עומד בפתח חדר מיון הבגדים איש SS. מכאן ואילך הלך מצבה הפיזי בחדר הטיפול והחמיר והיא הייתה על סף עילפון. היא תיארה כיצד איש ה- SSתופס אותה בכוח ובאכזריות, גורר אותה לצריף ואונס אותה. לאחר מכן היא חוותה סדרה של מעשי אונס על ידי מספר חבריו בזה אחר זה. כל זמן התיאור היא מיררה בבכי עמוק והתקשתה לנשום, בכל מהלך התיאור חוותה את הנרתיק שלה מכווץ מאוד (סיבה ראשונה להגעתה לטיפול היה וגיניסימוס- כיווץ שרירי הנרתיק) והיא חשה זרמים חזקים בתוכו ופעימות. יעל חוותה בפגישה זו סיוט וסבל פיזי עז בתוך חדר הטיפול ועל מנת לסייע לה להירגע ביקשתי ממנה רשות להביא אותה לזמן מותה באותו הגלגול (מאחר ותסריטי הדמיון מכונים גלגול עבר, הרי שכל גלגול עבר חייב להסתיים במוות, שהרי בעקרון אלו הם חיים קודמים, טרום הולדתנו הנוכחית, כלומר קודם לחיינו הנוכחיים בהווה עלינו למות בכל הגלגולים הקודמים). באותו תהליך טרום מותה מספרת יעל שלאחר סצנת האונס גררה עצמה ברחבי אושוויץ אל הגדר עד שנורתה בגבה ומתה בהיותה בת 12 (זוכרים את השינוי האישיותי שעברה בהיותה בת 12 בחייה הנוכחיים ואת תסמונת הוגיניסמוס שלה?).

היא קמה מהסצנה נסערת ונרגשת. היא טענה שחוותה בגופה ממש, בחדר הטיפול, חוויית אונס באותו הליך דמיוני שכינינו אותו "גלגול קודם" והביעה דעתה שזו ככל הנראה הסיבה והמקור לוגיניסימוס שלה. כעבור יומיים מתקשרת יעל ומספרת שמרחיב הנרתיק איתו ניסתה להתמודד משך חודש שלם ואותו התקשתה להחדיר לנרתיק כי השרירי היה מאוד מכווץ פשוט החליק פנימה בקלי קלות, מכאן ואילך השימוש במאמני הנרתיק. הפך להיות קל, פשוט ו"רץ" במהירות. עניין הצלחת הטיפול בוגיניסימוס נתפס בעיניי כשולי לחלוטין, גם בלי סיפור גלגול ניתן לסיים בהצלחה טיפול בוגיניסימוס. השאלה שהחלטנו להתרכז בה הייתה להוציא את סיפור אחות הסבתא הנורא מתוך הווייתה. סיפור איתו הזדהתה באופן לא מודע מאז גיל 12 ואשר מבלי להיות מודעת ולהבין "הסתובב" בדמיונה האישי, הלא מודע ושינה לחלוטין את מצב רוחה והתנהגותה החברתית. בקיצור: סיפור הסבתא של יעל הוא לצערנו סיפור מציאותי, עובדת חיים, הקטע המוזר הוא כי תסריט זה של אחות הסבתא פעל בתוך יעל מזה 18 שנים בלי שתבין זאת כלל. אין לי שמץ של מושג האם באמת בגלגול קודם, אם אכן קיים דבר כזה, הייתה באושוויץ ומתה שם, מה שכן ידוע לי שבראשה של יעל הסתובב סיפור דמיון מסוג זה המסביר הן את השינוי האישיותי שלה והן את הוגיניסימוס ממנו סבלה. ברמה הפסיכולוגית ברור שיש כאן הזדהות עם סיפור הסבתא שלה אך היקף העצמה וההשפעה על גופה ונפשה אינם ניתנים להסבר רק על ידי הסבר של הזדהות פסיכולוגית בלבד, ללא ספק פועל כאן גורם נוסף ולפיכך אנחנו מדברים על טריגר בגיל מסוים להפעלת סיפור דמיון תת מודע. סיפור זה מכונה בפינו עלייה של גלגול חיים קודם.

 

דוגמא אחרת מדהימה התרחשה לפני מספר שנים אצל מטופלת אחרת שסבלה מוסטבוליטיס והחלימה ממנו במהלך טיפולי אשר התמקד בעיקר בשימוש בתהליכים של גלגולי חיים קודמים. במציאות הייתה בחורה זו שקטה מאוד וממעטת לדבר ולהתבטא, כאשר התחלנו את עבודת הגלגולים חל שינוי עמוק בהתבטאויותיה. דיבורה היה עשיר מבע ורב עלילה כך שבעזרת תוכנם העשיר של הגלגולים התקדמנו מאוד בריפוי הוסטבוליטיס. בשפה פשוטה נאמר זאת: קל היה יותר לדבר עם המטופלת בעזרת הדמיון התת מודע שלה מאשר לדבר איתה בצורה ישירה ומודעת. במצב הישיבה הרגיל כמעט ולא היה לה מה להגיד. ערב אחד היא מגיעה לפגישתנו שלא כמתוכנן, יחד עם בן זוגה, בן הזוג היה נבוך ואובד עצות ולפיכך בחר לבוא גם הוא לפגישה. אותו ערב חל יום הולדתה ה-25 של המטופלת, מדי שנה הקפידה מאוד על חגיגה כהלכה של ימי הולדתה, בן זוגה העתיק ידע זאת היטב והזמין לפיכך לשניהם באותו הערב מקום במסעדה מפוארת. אותו הבוקר הייתה המטופלת עצבנית מאוד, מתוחה, כעוסה וטענה בכל תוקף שאין היא רוצה לחגוג בשום צורה את יום הולדתה. התנהגותה הייתה בלתי מובנת בעליל ויוצאת דופן עבורה בהשוואה לכל השנים שחלפו. אותה פגישה ביקשתי מבן הזוג לצאת מהחדר ומאחר ושתינו היינו מורגלות בטיפול בגלגולים ביקשתי ממנה לשכב על הספה ומיד להתחיל בסיפור גלגול. להלן הסיפור שהעלתה: היא סיפרה על נערה צוענייה במאה ה-19 במזרח אירופה, הוריה נרצחים בהיותה נערה והיא נודדת בין חוות איכרים, עובדת בעבודות כפיים מזדמנות או ישנה באסמים. יום אחד היה זה קיץ, הגיעה לחווה כפרית ובצימאונה העמוק הגיעה לבאר המים לשאוב ממנה בעזרת הדלי, לא ברור מדוע אך תוך כדי הפעילות נפלה לבאר ומתה. בתהליך היציאה של הנשמה מהגוף, עם המוות, ועלייתה לתדר הנשמות (חלק מההליך הטיפולי השגרתי) פגשה את נשמות הוריה. כאשר התבוננה על גווייתה הצפה בבאר פרצה לפתע בצעקה: "זה היה בדיוק ביום הולדתי ה- 25". עם תום ההליך הטיפולי נכנס בן זוגה לחדר והמטופלת פנתה אליו בחיוך ואמרה: אשמח לחגוג הערב את יום הולדתי ה- 25. בחיים הנוכחיים אני חיה, קיימת ובריאה ביום הולדתי ה-25 ושום רע לא צפוי לי. הזוג השמח יצא למסעדה.

 

תאמרו, שהדבר נשמע פלא או קסם, אולי נס או לחילופין נשמע כרמאות, שרלטנות ומקסם שווא, אולי תאמרו שהכל שקר, לא היה ולא נברא דבר וחצי דבר, זכותכם להעריך זאת כרצונכם. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהדבר התרחש מול עיניי והייתי מופתעת לחלוטין ממהירות השחזור של הלא מודע הפנימי אודות יום הולדת 25 ומן המהירות בה הוא שוחרר מהמערכת הנפשית של המטופלת.

 

בכתבה זו הבאנו שתי מטופלות, כל אחת עם אירוע שפרץ והשפיע על התנהגות היומיום בגיל ספציפי, לא קודם ולא אחר כך. התזמון בו גורם ההפעלה "הריץ" את התסריט התת מודע היה גיל עברי בגלגול קודם שהיה זהה וחופף לגילן הכרונולוגי של המטופלות בחייהן הנוכחיים. כן מאמינים בגלגול, לא מאמינם בגלגול, לא נותר אלא להשתאות על מורכבות מסתרי הנפש האנושית.

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת