00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"קיבוץ" נמצאו 13 פוסטים

ספרן במשרה חלקית

אחרי עלייתי ארצה ב-1949, העברתי כשש שנים מחיי בקיבוץ מענית, תחילה כנער במסגרת חברת - נוער עולה ואחר סיום שירותי הצבאי, כחבר מלא. באותן השנים עבדתי במטעי הבננות, במשתלה, בבניין, כזבלן, בהכנת ויציקות ביטון ובחדר האכל , אבל שמשתי גם כספרן במשרה חלקית – לפנה"צ עבדתי בעבודה אחרת. עבודה זאת התאימה לי מאד . מאז ימי ילדותי אהבתי לקרוא וכפי שכבר ציינתי ברשימתי דמויות מהקיבוץ: תולעת הספרים "צורת-החיים הקיבוצית מעניקה לך הרבה יותר זמן פנוי מאשר כמעט כל צורת-חיים אחרת (בלי כל כוונה להשוות בין שתי צורות-החיים, אני משער, כי גם הישיבה בבית-הכלא משאירה לך זמן פנוי לרוב). מקומות-העבודה נמצאים קרוב יחסית לאזורי-המגורים ורבע שעה אחרי סיום העבודה אתה כבר בבית, אחרי המקלחת. אינך צריך להיטלטל באוטובוסים, להיתקע בפקקים, לערוך קניות, להכין ארוחה ואם אין לך משפחה, עד ארוחת-הערב ואפילו אחריה, אתה פנוי לתחביבייך. אלה היו הימים שלפני הטלוויזיה, האינטרנט, חיי-החברה במשק הצטמצמו למסיבות שערכנו בסופי-השבוע ובחגים, הקרנת סרט פעם בשבוע, גיחה להצגה בעיר מדי-פעם בפעם, כך שבאותה התקופה היה לי הרבה זמן פנוי וקראתי הרבה יותר מאשר אי-פעם מאז". הקיבוץ "נתן לי יד חופשית בהזמנת ספרים. כיוון שההקצבה השנתית של חברי המשק הייתה זעומה ולא עלה בידם לרכוש ספרים, נתקבלה דעתי, כי מן הראוי, שבספריית הקיבוץ יימצא עותק מכל ספר בתחום הספרות היפה המתפרסם בארץ. מהוצאת הספרים `ספריית הפועלים` היינו מקבלים אחת לשבוע משלוח של כ-10 ספרים, בעיקר של ההוצאות הגדולות". כמובן לא הייתי מסוגל לסיים את כל הספרים שהגיעו לספרייה בכל שבוע, אך כיוון שספרן טוב אמור לדעת מהו תוכנו וטיבו של כל ספר בספרייתו, להכיר את טעמם של קוראיו ולדעת להמליץ בפניהם על ספר שישא חן בעיניהם, השתדלתי אם לא לקרוא כל ספר, לפחות לעיין, לדפדף בו. בנושא זה היה כמובן היזון חוזר ביני לבין הקוראים. כל קורא השמיע את דעתו על הספר שסיים ואני העברתי את דעתם למתעניין הבא בספר טוב שכדאי לו לקרוא. בשעתו, התגאיתי מאוד על על הסדר המופתי שעשיתי בין מאות הרבות של הספרים – שכללו גם ספרים שלא מתחום הספרות היפה, ספרי מדע, אומנות,   מדעי-חברה, מילונים, אנציקלופדיות – עד שיום אחד הגיע לביקור בקיבוצנו יו"ר איגוד הספרנים בארץ וזכיתי ממנו לשטיפה שמעטות כמוה זכורות לי.
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מצמוצים- "סיפור אהבה ארץ-ישראלי"

במשך שנים רבות, בדרכנו לצפון, לקרובים באזור נתניה, להופעה בקיסריה, לביקור חברים בסביבות חדרה, חלפנו ליד השלט המורה על הכניסה לכפר שמריה, אבל מעולם לא הזדמן לנו לבקר בה. באחד האמשים נכנסנו סוף-סוף גם לכפר וותיק ויפה זה, שכמאמר הויקיפדיה היודעת הכול, "כמעט כול בתיו הם ווילות יוקרתיות",כשיעדנו מרכז וייל לתרבות ולקהילה. באודיטוריום המצוי באכסניה יפה זאת, המוקפת גן פסלים, הוצגה המונודרמה "סיפור אהבה ארץ-ישראלי", מאת פנינה גרי, שהועלתה על-ידי מועדון שרון של רוטרי, ארגון התנדבותי עולמי המקיים פעילות למען הקהילה בתחומים חברתיים שונים. התמורה עבור כרטיס הכניסה ע"ס 100 שקלים הועברה למטרות הומניטאריות. נשיא המועדון, מר מתי הראל, סיפר קצרות על הארגון המאגד מעל 32,000 מועדונים ב-200 מדינות שונות בעולם. בארץ 62 מועדונים ובהם כ-1500 חברים, הנקראים "רוטריונים".    כאמור הייתה זאת הצגת-יחיד בביצועה הרענן, מלא שאר-רוח, חן – ולמרות נושאו הטראגי – גם הומור עדין, של עדי בילסקי, בתו 'של', אבל שחקנית משכמה ומעלה בזכות עצמה. למרות שבדרך כלל אינני מתלהב מהצגות-יחיד, מה עוד כאשר הן מבוססות על 'סיפור אמיתי', נהניתי מאד הפעם. הבימוי היה נמרץ. על הבמה לא היו תפאורות, למעט ספסל קטן, אבל אפילו אביזר עלוב זה, החליף מספר תפקידים במהלך ההצגה. השחקנית מילאה את הבמה בנוכחותה, היא זימרה, ריקדה, שינתה תסרוקות, לבשה ופשטה, תוך עמידה לפני הקהל, שורה של תלבושות, האנישה בקולה את אימה, את אם ארוסה, שכני משפחתה ממוצא רוסי וגם את חברה, שמסירותו, נאמנותו למשק, קנאתו לרעיון השיתופי, ליישוב ארץ אבותינו, עלתה כמעט על אהבתו לחברתו.       בסיום ההצגה שנתקבלה במחיאות כפיים ממושכות, עלתה על הבמה המחברת, דמות מרשימה הנראית ומתפקדת כבת 60 שמורה היטיב, שאיש לא היה מנחש את גילה האמיתי (85!). פנינה גרי, ילידת נהלל, סיפרה – למי שלא ידע עדיין – כי המחזה מבוסס על אהבתה שלה, בגיל 21 לפלמ"חניק עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי, נשיאה השני של המדינה, שב-1948 נרצח במארב מתוכנן (ביחד עם עוד שישה מחבריו) בשדות קיבוץ בית קשת, זמן קצר לפני חתונתם. אינני מיטיב להכיר את סיפורה של גב' גרי, אבל נראה לי, כי רק פרטים מועטים שונו במחזה. גיבורת
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הלינה המשותפת בקיבוצים

בראשית דרכה של ההתיישבות בארץ, תנאי החיים היו קשים ובקיבוצים רבים התעורר   וויכוח נוקב, אם בתנאים אלה, הם בכלל יכולים להרשות לעצמם להביא לעולם ילדים. וותיקי קיבוץ מענית סיפרו לי, כי בשנים הראשונות אחר עלייתם על הקרקע, הם החליטו, כי במצבם הקשה, תהיה זאת חוסר אחריות מצדם להוליד ילדים. יותר מאוחר, כאשר הקיבוץ כבר התבסס כלכלית, היו צריכים להביא פסיכיאטר, לשכנע את החברים, שמילוי מצוות פרו ורבו אינה מנוגדת לאידיאולוגיה השיתופית ומעשיהם לא ייחשבו לאנוכיים. באותם המשקים, בהם הוחלט על הולדת צאצאים, או קרו 'פנצ'רים' ולמרות אמצעי המניעה, נולדו ילדים אחדים, התעורר הצורך למצוא פתרונות טיפוליים ותנאי לינה משופרים לגיל הרך (החברים גרו עדיין באוהלים, אבל עבור הילדים נבנו בתי אבן), כדי שהאימהות תוכלנה לצאת לעבודה וההורים יוכלו לנוח אחר יום העבודה המפרך. את האחריות לרווחת הילדים וחינוכם קיבל על עצמו הקולקטיב. כך נולדה שיטת החינוך שנקראה 'לינה משותפת', שמטרתה הייתה להפוך את הילד "ל 'אדם חדש' שיהיה שונה מהיהודי הגלותי, שיהיה חרוץ, חזק, שזוף ונכון לכל משימה" (מתוך "בית הילדים בקיבוץ מרחביה"). הרעיון בוצע לראשונה בדגניה א'. מובאה הלקוחה מתוך עלון "שלבים", ספטמבר 1944, שהוקדש ליום הילד החמישי. (מהחוברת "ימי בראשית" שיצאה בפברואר 2002, במלאות שישים שנים להתיישבות קיבוץ מענית): "ההורים שהם גורם חינוכי רב ערך, מוכרחים למען המטרה של החינוך המשותף ללמוד פרק בחינוך, להתעמק בבעיות ובשאלות, לעזור ולא להכביד, על הפעולה החינוכית הקשה והאחראית גם יחד (ואם לא יודעים – מוטב לא להתערב בחינוך הילדים). הורים וחברים צריכים לדעת גם שאין הילד כולו ברשותם הם. הילד הקיבוצי הוא נכס קולקטיבי יקר מאד ואין לזלזל בו ולהטיל דופי באלה שבידם הופקד נכס יקר זה." על פי עקרונות שיטת החינוך הקיבוצית, כל הילדים גרו והתחנכו מינקותם בבתי ילדים ייעודיים. את ההורים פגשו למספר שעות בלבד אחר שעות העבודה ובערב הם הוחזרו על-ידם לבתי הילדים. את ארגון הילדים לשינה וההשכבה ביצעו המטפלות. ההורים באותה התקופה בה גרתי בקיבוץ, נראו מרוצים מהשיטה. הייתי עד למקרים בהם הורה שהיה חייב לעבור בסביבת בית הילדים, עשה זאת בשיטת 'התגנבות יחידים'. הוא התכופף נמוך-נמוך, השתמש
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סוכריות מפולפלות - ספר מפרי עטי שיצא לפני שנים אחדות

  נותרו בידי מספר עותקים מהספר. המעוניינים לרכוש אותו, מתבקשים  לכתוב לאי-מייל שלי avrish@bezeqint.net       ציטוט מעטיפת ספרי  (הוצאת `חלונות`):   "הפלפל, או הפפריקה ההונגרית, שזורים בכל מהלך חייו של המחבר. "סוכריות מפולפלות" הם מסעות בזמן ובמרחב, סיפורים ואהבות (רבות) של מי שנולד בארמון, עבר כילד את המלחמה, כאיש צעיר את הקיבוץ ועשה עוד המון דברים אחרים. מעל לכל, חי חיים תוססים ושובבים וגם ניחן בכשרון מובהק לספר אותם."
לדף הרשומה

קיבוץ מענית - כור מחצבתי

בשבת האחרונה השתתפתי עם אשתי בכנס נוסטלגי. הזכרתי כבר שהחבורה עמה עליתי ארצה, ממשיכה לשמור על קשר. חלק מחבריה מתכנסים בתחילת כל חודש בבית קפה בת"א ובאביב כל שנה אנו עורכים כנס בו משתתפים לעתים גם חלק מחברינו הגרים בחו"ל. עד עתה נערכו הכנסים השונים במקומות שונים בארץ, אבל השנה התכנסנו לראשונה בקיבוץ מענית (נרבתה) , בו נקלטנו כחבורת נוער ב-1949, עם עלייתנו ארצה. ביוזמה מעניינת במיוחד של המארגנים, השתתף בכנס זוג מחברי הקיבוץ, רינה ברקת הארכיברית ובעלה יגאל, אשר סיפרו על השינויים שחלו ביישוב בשנים האחרונות. שמחנו לשמוע, כי אחר משבר כלכלי בשנות ה-90, קיבוצנו לשעבר נמנה כיום על השורה הראשונה של הקיבוצים עם חוסן כלכלי. אחת הנקודות שרינה הזכירה בסקירתה, שאחר שדור המייסדים הלך ברובו הגדול לעולמו, מנהלת היום את הקיבוץ שכבה של אנשים בני 50-60 ודור הביניים ניכר בחסרונו. הערה זאת נקשרת לסיור שערכתי לפני כשנתיים למשפחתי במחוזות נעוריי. נוכחנו, כי הקיבוץ מטופח, מלא פרחים ופינות-חמד ויש בו בנייני מגורים, שלא היו מביישים שכונת ווילות בקיסריה. ילדיי שאלו בפליאה, מדוע בעצם הם לא נולדו במקום זה? התשובה מורכבת. בשנות ה-50, כאשר רובנו עזבנו את הקיבוץ – רק שניים-שלושה זוגות נשארו במקום – רמת החיים והמגורים היו הרבה פחות טובות מזאת של היום. הארץ כולה התקדמה והשתנתה מאז. הגענו ארצה כנערים בני 16-17 ומהאונייה הובאנו ישר לקיבוץ. רבים מאתנו רצו ללמוד, להתקדם בחיים, להתנסות בחיים עצמאיים, לפגוש אנשים חדשים, להקים משפחות, אך נדמה לי, כי הסיבה העיקרית לכך שעזבנו העירה הייתה, כי הקיבוץ לא עשה מאמצים כנים, כדי לקלוט אותנו. עם זאת, אני חושב בחיבה רבה על שש השנים בהן ביליתי במענית – זה כולל שנתיים וחצי של שירות צבאי, אשר בסיומו נתקבלתי כחבר בקיבוץ – שם התחנכתי, התבגרתי, למדתי עברית, הפכתי לישראלי, התרגלתי לעבוד בשתי ידיי ולא לפחד מכל מלאכה שתוטל עליי, נישקתי לבחורה לראשונה. בין היתר סיירנו גם בארכיון ונוכחנו, כי הודות לעבודתה המסורה של רינה, נשמר זכרם של כל חברי הקיבוץ שאינם יותר עמנו. את מדריכינו לשעבר, החברים עמם עבדנו בענפי המשק השונים, האנשים עמם התיידדנו, יכולנו לפגוש רק בבית הקברות היפה הממוקם על צלע גבעה – אשר גם בו סיירנו. היה מרגש ביותר לעבור
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
123
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל avrishacham אלא אם צויין אחרת