00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"נאצים" נמצאו 10 פוסטים

צדק אלוהי? אין דבר כזה!

היום יום השואה בישראל, יום עצוב עבורי. בד"כ אינני מקשיב לכל השידורים, לדעתי הם מיועדים לאלה שלא היו שם, שאינם מסוגלים להבין מה זה להיות פתאום מובדל, מוחרם, מוקע, מאוס, מוקצה, מסומן כבן בקר המובל לשחיטה, אבל בדרך למקום עבודתי שמעתי ברדיו ידיעה, שפתחה מחדש את הפצע שכמעט שכחתי על קיומו. הידיעה סיפרה על גאבור ארדוש ( Erdős Gábor ) ההונגרי, בן ה-13 שנספה בשואה ואחותו גילתה בין חפציו מחברת עם שירים שאחיה כתב.    בן 13? הרי גם אני הייתי בן 13 ב-1944 כאשר השואה היגיעה להונגריה וגם אני החשבתי את עצמי באותה התקופה להונגרי. איתרע מזלו הרע של חברי לעבודה, צעיר דתי, שנקלע באותו בוקר לחדרי. הוא שאל לשלומי ובתשובה שפכתי על האומלל את הרהוריי המרים. סיפרתי לו על הידיעה הנ"ל ושאלתיו: מדוע גאבור נספה ואני ניצלתי? האם תאמר לי, כי עליי להודות להשגחה העליונה על שנחלצתי מגיא צלמוות נורא זה? ומה עם אותם הרבים שנרצחו, איזה תפילה צריכים לשאת קרוביהם, בני משפחותיהם? ברוך דיין אמת? איזה אמת היא זאת שהורגת מיליון וחצי ילדים? מה היה פשעם? ומהו הוא זכותי? מעולם לא הייתי צדיק, שומר מצוות, מדוע אם כן, דווקא עליי חסו. אני בטוח בכך שבין אלה שנספו בשואה, היו רבים שהיו טובים ממני, שהגיע להם יותר ממני להינצל. הנה למשל גאבור זה. לדעת אחותו מריאנה, שיריו מצביעים על גאוניות. עם ישראל ואולי העולם כולו, היה יוצאים נשכרים, אם הוא היה ניצל במקומי. אז אל תדברו עימי בבקשה על צדק אלוהי, אין דבר כזה! אם היה צדק כזה, השואה האיומה הזאת, שהשמידה שישה מיליון מבני עמנו, שאדם שפוי כלל אינו מסוגל להבינה, לא הייתה מתרחשת. אם היה צדק אלוהי, כל הבני בליעל ועוזריהם ועוזרי עוזריהם, שרצחו אותם, היו באים על עונשם הראוי, גורלה של גרמניה הייתה כגורלה של סדום ועמורה. מה נכתב בספר בראשית? "ואנשי סדום רעים וחטאים לה מאוד" "וה` המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מן השמיים". האם חטאי הנאצים היו פחותים מאלה של אנשי סדום ועמורה? עמיתי לעבודה המסכן יצא מהחדר מבויש והפעם לא היה בפיו מענה, אבל גם לי עצמי אין תשובה לשאלות שהעליתי לעיל. הצלתי נובעת ממזל עיוור בלבד, שרדתי, הקמתי משפחה נפלאה, תרמתי את חלקי הצנוע למדינה ולאנושות וכשיגיע יומי, אמות שבע ימים, עם חיוך על שפתיי. כל אשר ביכולתי לעשות למען אלה שלא זכו להגיע
לדף הרשומה

הצנחנית האחרונה (עם מצגת על חייה)

ב-20 לנובמבר 2010 נערך בגבעת חביבה טכס לחנוכת מצבתה של הצנחנית חביבה רייק, שנרצחה על-ידי הנאצים ביום זה ממש, בשנת 1944. בשעתו כתבתי על הנושא, כי " אנו, חברי תנועת השומר הצעיר בצ`כוסלובקיה החשבנו את חביבה רייק – שאף היא נמנתה על חניכותיה –   כגיבורתנו. היא סימלה עבורנו את הדגם של היהודי החדש אליו רצינו להידמות. אחר הכול היא נלחמה עם נשק ביד באויב הנאצי ונפלה על משמרתה. חביבה הוצנחה על-ידי הבריטים בספטמבר 1944 בסמוך לכפר הודלתה, בשטח ששוחרר מהכיבוש הגרמני בהתקוממות הסלובקית קצרת המועד. אחר דיכוי המרד, נשבתה בידי הס.ס. והוצאה להורג. בטכס גילוי הלוט מעל פינת הזיכרון לחביבה רייק, ריגשו את הקהל הרב יותר מכל דבריה של שוריקה ברוורמן, הצנחנית האחרונה של היישוב העברי החיה היום בקרבנו. דמעות עמדו בעיניי הקהל, כשהאישה בת ה-90, הנתמכת במקל, הצדיעה בברכה צופית בת שלוש אצבעות זקופות למשמר הכבוד של חברי השומר הצעיר שניצבו על יד הבמה עם דגל הלאום והמעמד". שוריקה (שרה) ברוורמן הייתה חברת הפלמ"ח, התגייסה לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמניה הנאצית ובזמן המלחמה הונחתה מאחורי קווי האויב ברומניה, ארץ מולדתה והצטרפה לפרטיזנים. אחר הקמת המדינה הייתה ממקימות חיל הנשים וקצינת ההדרכה הראשית של החיל.     בטקס בגבעת חביבה, ספדה שוריקה לחביבה, עמה חילקה אוהל אחד במשך כחצי שנה בימי האימונים המשותפים במצריים וספרה על שיחות-הנפש עמה לפני שיצאו למשימתן המסוכנת. אני מצדיע לצנחנית הגיבורה שמתה אתמול בגיל 94 בקיבוץ שמיר, שהייתה אחד ממייסדיו ומצטט מדבריה הנרגשים בטכס בגבעת חביבה:   "לא חסרים לנו גיבורים. יש טונות של גבורה בארץ, מה שחסר זה כמה גרמים של אומץ לעשות שלום!" הלוואי ודבריה יהיה נר לרגלי אלה השוקדים עתה על הקמת ממשלה חדשה. מצגת על חייה ופועלה . (הצילום המצורף לרשימה הועתק מ"הארץ").  
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מלחמת האזרחים בספרד כמשל

בעקבות ביקור בתערוכה, המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ-ישראל ברמת אביב, "מכאן למדריד" ושמיעת הרצאה מעניינת מפי האוצרת בתיה דורנר, מצאתי לנכון להשלים את רשימתי על מלחמת האזרחים בספרד שכתבתי בינואר 2007:   במאה ה-20 התחוללו בעולם מלחמות רבות כל-כך עד שכמעט ונשכחה האחת, שלא פרצה עקב סכסוך בין מדינות, או סיבות כלכליות, אלא על רקע אידיאולוגי בלבד. מלחמת האזרחים בספרד הייתה מלחמה, בה לא היה יכול להיות לך ספק איזה הוא הצד הצודק, זאת הייתה מלחמת הטובים נגד הרעים, האור נגד החושך (שכיסה לאחר-מכן את רובה שלאירופה). המלחמה פרצה ב-1936 כמרד נגד הממשלה הנבחרת בספרד. כוחות ימניים, המורכבים ממלוכנים שרצו להחזיר לשלטון את המלך, בעלי-הון שרכושם הולאם, חוגי הכנסייה, אשר זכויות-היתר שלהם קוצצו עקב הפרדת הדת מן המדינה ואנשי צבא שמרניים שהודחו, חברו כדי להפיל בכוח את הממשלה, שבין שריה נמנו, לצד גופים ליבראליים, גם סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים ואנרכיסטים. לעזרת ממשלת ספרד – הרפובליקנים – התגייסו מתנדבים מכל העולם, אבל מעצמות המערב עמדו מנגד ולא רק שלא הושיטו עזרה לעם הספרדי הנלחם על חייו, אך סגרו את גבול צרפת-ספרד ומנעו מעבר כלי-נשק ומתנדבים. מאידך, דרך הנמל שהמורדים – הלאומנים – כבשו ונמלי-התעופה שבידם, זרמו כוחות צבא ונשק מודרני רב מגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. ספרד שימשה שדה הניסויים בו בחנה גרמניה של היטלר את טקטיקת מלחמת הבזק ( Blitzkrieg ), הפצצות השטיח וכלי הנשק החדישים, שכמה שנים מאוחר יותר שימשוה כאשר דרסה תוך ימים בודדים את פולין וארצות אחרות. בסופו של דבר, אחר מאבק עקוב מדם בן שלוש שנים שגבה מאות-אלפי ואולי אפילו מיליון קורבנות, הכריעו הלאומנים את המערכה, החזירו את המלוכה לספרד והנהיגו בה דיקטטורה. הדמוקרטיה חזרה לספרד רק ב-1975, עם מותו של הרודן פרנקו. זוועותיה של המלחמה הזאת בארץ רחוקה, חוורו לעומת מה שאירופה כולה חוותה בשנים לאחר מכן במלחמת העולם ה-2, אבל אפילו אלי, ילד קטן באותה התקופה, הגיעו הדיה באמצעות הכותרות הזועקות בעיתונות, צילומי ההריסות והקורבנות ויומני החדשות בקולנוע. עם תבוסתם של הרפובליקנים חזרו לכל ארץ וארץ אלה מהמתנדבים שנותרו בחיים, סיפרו על הקרבות המרים, סבלו הרב של העם הספרדי, אכזריותו של האויב
לדף הרשומה

In Memoriam: Lilly

נולדתי לתוך משפחה גדולה יחסית ובתנאים רגילים, היו ילדיי, נכדיי מבורכים בדודות, דודים ובני דודים רבים, אבל לדאבוני, התקופה שלתוכה נולדו בני דורי הייתה הרחוקה ביותר מנורמאלית שאדם יכול להעלות בדעתו. אחרים היו אולי משלימים ללא תלונה עם האירועים הבלתי הפיכים שלא הייתה להם שליטה עליהם, אבל אני, כפי שכבר פעמים רבות התבטאתי, גם אחרי 67 שנים מהרהר לעתים בכך כמה שחיינו היו שונים מאד, לו המפלצות הנאציות לא היו מתערבות בצורה כל-כך ברוטאלית במהלכם. אני מתבונן בקנאה בנכדיי המשחקים בחדווה עם בני משפחתם ההולנדיים ומצטער על כי לא מזומנת לי החוויה לשמוע מפיהם מילים הונגריות אקראיות שרכשו מפי דודנים בני גילם. בילדותי גרנו בקושיצה שבסלובקיה, אבל בקיץ נסענו לעתים קרובות לנובי-זאמקי, שם התגוררה אחות אבי בוז'י ( (Bözsi ובעלה פֶרי ( Feri ), הבעלים של בית הקפה, המסעדה ופנסיון אונגאר הידוע. עד גיל 8 דיברתי רק גרמנית ולסלובקית ומפי שתי בנות דודותיי לילי ואווה, ששפת אמן הייתה הונגרית, למדתי את המילים הראשונות בשפה זאת. אֵווִי הייתה מבוגרת ממני רק בשנה וכיוון שהייתי בן יחיד, אהבתיה כאותה אחות שחסרה לי כל-כך. גם ל ילי, למרות שהחשיבה את עצמה כילדה גדולה, הצטרפה לעתים ל'משחקינו הילדותיים'. ב-1939, באמצע כיתה ג', סופחה עיר הולדתי להונגריה וקושיצה הפכה   לקאַששַה . לאבי שללו את רישיון העסק ועקרנו לבודפשט. את סופי השבוע בילינו בדרך כלל בווילה של הסבתא. הדודות והדודים שחקו משחק קלפים בשם לוֹרוּם – המשחק התנהל על פרוטות – בעוד אנו הילדים השתוללנו בגינה הגדולה שסבבה את הבית . מלבד בן דודי פאלי, שגר בבודפשט, לעתים קרובות הגיעו אל הכרך הגדול גם קרובינו מנובה-זאמקי. אני כמובן העדפתי את חברתה של אווה, בעוד פאלי, שהיה גדול ממני בשמונה שנים, היה כרוך אחר לילי, ג'ינג'ית קוקטית מדהימה במראה.   באותה תקופה הצטרפתי גם לתנועת-הצופים. הייתי 'גור זאבים' בגדוד מס' 311 ע"ש וורושְמאַרטִי, אליו השתייכו יהודים בלבד. בימי א' ערכנו טיולים בהרי בוּדַה, חלקה המערבי של בודפשט. לילי ופאלי חייכו בסלחנות לשמע סיפוריי הנרגשים על חוויותיי בצופים, אבל המצב השתנה מן קצה אל הקצה, כאשר לילי – שהייתה אז כבת 15-16 –  
לדף הרשומה

גרמנים טובים

רוב מכריי מכירים אותי בשמי החלקי, או המלא, לפי מקום מגוריי, לפי מקום עבודתי, כבעלה של רעייתי, כאביהם של שלושת ילדיי, סביהם של חמשת נכדיי, כנוהג במכונית אדומה ואולי גם כחבר מרץ ומסתפקים בדרך כלל בפרטים ביוגרפיים אלה. העובדה שאני גם ניצול שואה, שייכת להיסטוריה עתיקה ואף אני נוטה לרוב לחשוב על חיי לפני עלייתי ארצה, כמשהו שקרה מזמן, לאדם אחר, אולם לעתים, צפים ועולים הזכרונות. כמו אמש, כאשר צפינו בסינמטק בסרטו המרגש של לודי בוקן "בין איכרים" ( Unter Bauern ).     ראיתי כבר בימי חיי די ו חותר סרטים על השואה ולפעמים אני סבור, כי די לי בכך. חשוב ביותר שימשיכו להפיק סרטים כאלה, אבל למה אני צריך לצפות בהם? שיביאו את הנוער לראותם, את אלה המשמיעים הערות בנוסח `חרא של מדינה`, שיציגו אותם בחו"ל בפני קהל שנולד וגדל בעולם ללא מלחמות, שאין לו מושג מה אירע בימי ילדותם של סביו וזה גם לא כל-כך מעניין אותו. כאן טמונה גדולתו של סרט עשוי ביד אומן ככלי הסברה ראשון במעלה. גם אותו טיפוס אדיש, שאירועים שהסתיימו לפני 65 שנים מעניינים אותו פחות מקליפת השום, ייתפס בעוצמת העלילה הסוחפת והדרמטית, יזדהה עם דמויותיה וילך הביתה עם הבנה יותר עמוקה של התקופה ממה שכל מורה להיסטוריה היה מסוגל להעניק לו. לפי הפרסומים, בחלק מההקרנות בסינמטק תשתתף גם מרגה שפיגל, אשר על זכרונותיה מבוסס הסרט ואנני, שהייתה חברה בנוער ההיטלראי, אבל הפכה בסופו של דבר לידידתה של מרגה, אבל אמש נוכחו בהצגה `רק` במאי הסרט, המפיק ואחד השחקנים הראשיים, המגלם את דמותו של האיכר שסיכן את חייו ואת חיי משפחתו, כדי להציל את מרגה, אשתו ובתו של חבר יהודי, עמו נלחם כתף אל כתף במלה"ע הראשונה. אני שמח לציין, כי העם היהודי הכיר תודה לאותם האיכרים האמיצים מווסטפליה (משפחות אחרות הסתירו את האב, שנאלץ מספר פעמים להחליף את מקום מחבואו) והם הוכרו כ"חסידי אומות העולם". בסיום ההקרנה נשאו דברים הבמאי, המפיק, השחקן הגרמני וגם שגרירי גרמניה וצרפת, שארצותיהם השתתפו בהפקה. אותי עניינה במיוחד הערתו של הבמאי (ישראלי, המחלק את זמנו בין הארץ לפאריז), לפיה, בגרמניה לא עודדו את הפקת סרט על `גרמנים טובים` והיו גם כאלה שניסו להניאו מעשייתו. יש הרבה יותר עיניין בתיעוד הפשעים הנוראים שגרמניה הנאצית עוללה ליהודים.   זה הזכיר לי, כי גם לי עצמי
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל avrishacham אלא אם צויין אחרת