00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיפול מצמרר בחום, ניקוב האוזן ועוד

בליל שישי התכנסה המשפחה אצל אחת מבנותינו, הגיע גם זוג אורחים וכיוון שלבתנו אין שולחן מספיק גדול שכולם יכלו לשבת לידו, ערכה את המטעמים שהכינה לכבודנו, בצורת מזנון על אחד השולחנות. כל אחד עמס על צלחתו ממה שרצה וכמה שרצה, ישבנו במעגל גדול בסלון וסעדנו את לבנו. תוך כדי כך פטפטנו על דא והא, עד שמישהו הזכיר, כי כלתנו ובננו לא יכלו להגיע באותו הערב, כי בתם התינוקת קיבלה חום. 

פתאום הבליח בראשי הזיכרון, כיצד הוריי טיפלו בחומו הגבוה של בנם יחידם ושתפתי בזיכרון את הנוכחים לחלחלתם, אך גם להשכלתם, שאכן התקדמנו מאז והיום יש לנו שיטות מתוחכמות יותר לעינויים של ילדים קטנים. לפני שאתאר את צורת הטיפול המצמרר (תרתי משמע), אני מבקש להעיר, כי אין בכוונתי להשמיץ את הוריי ז"ל בסיפור זה. זה מה שהיה מקובל באותה תקופה וזה מה שהרופאים המליצו.  

עד היום יש לי סיוטים כשאני נזכר במה עוללו לי כאשר קדחתי מחום: אימי הפשיטה אותי ועטפה את כל גופי מהצוואר למטה בסדין שהשרתה באמבטיית מים קרים. שמה של שיטת העינוי ההיא היה פריזניץ. לא אשכח את ההרגשה הנוראה כאשר בגופי הקודח מחום נגע הסדין הקר כקרח. אולי בגלל זה אני פוחד עד היום ממים קרים וגם ביום שרבי, מצליח אך בקושי לשכנע את עצמי לטבול בבריכה.

מהאינטרנט למדתי, כי ממציא השיטה היה אוסטרי בשם וינצנט פריזניץ, שטיפל בצלעותיו השבורות בפיסת בד רטובה שכרך סביב גופו. הפתעתי הגדולה ביותר הייתה הגילוי, כי במזרח אירופה הפסיקו להשתמש בשיטה רק לאחרונה. למקרא ידיעה באתר רפואי, כי "הטיפול בקומפרס קר שהיה בעבר פופולארי, מאד בעייתי. רבים אינם אוהבים את הסדין הרטוב הכרוך סביב גופם ולכן השיטה יצאה מהאופנה", חשבתי לעצמי, כי אדם האוהב את העינוי הזה, צריך להיות מזוכיסט מושבע.    

גם הכתוב באתר אחר נראה בעיניי מוזר:

"חל שינוי בהמלצות המקצועיות לטיפול בחום גבוה אצל ילדים. על פי הפרוטוקול החדש החום לא נחשב יותר לאויב מסוכן והאמבט הקר והקומפרס הקר - כגישה אכזרית - כבר אינם מומלצים." ז.א. עד עתה שיטות אלה לא נחשבו אכזריות?

אינני רופא, אבל כהורה וכסב, אני סבור, כי הגיע הזמן ששיטת טיפול זאת תיעלם ביחד עם העלוקות והקזת הדם.  

שיטת טיפול אכזרית עוד יותר הייתה ניקובו של עור התוף במקרה של דלקת האוזן התיכונה. שיטה זאת מכאיבה מאד, אם כי הכאב חולף חיש מהר. ההסבר הרפואי היה, כי במקרה של דלקת מוגלתית חמורה, המלווה בכאבים עזים, קיימת סכנה של נזק בלתי הפיך לשמיעה ויש צורך בנקב קטן, המשחרר את הלחץ בתוך האוזן באופן מיידי. בילדותי `זיכיתי` לטיפול מפחיד זה מספר פעמים.

לפי התרשמותי, בארץ כמעט ולא משתמשים בשיטה הזאת, ומוטב כך.

פעם, בזמן משחק כדורגל, נפלתי על מדרגת בטון ונגרם לי קרע במצח. כמובן לקחו אותי הביתה והשכיבו אותי, עם מטפחת לחה על הפצע, עד שהוריי טכסו עצה מה לעשות. מבעד לדלת שלא נסגרה היטב, שמעתי את אבי אומר, כי כנראה צריך יהיה לתפור את הקרע.

בעיניי רוחי העליתי את הרופא הממושקף התופר עם חוט ומחט את מצחי, כדרך שאימי תופרת את המכנס הקרוע שלי והתחלתי לרעוד כעלה נידף ברוח. לתפור?!!! מה אני, פיסת בד? ברחתי מהבית כל עוד נפשי בי ולא חזרתי עד מאוחר בלילה, כאשר המרפאה הייתה כבר סגורה. בלית ברירה דחו הוריי את הביקור אצל הרופא עד למחרת ועד אז התאחה הקרע מאליו בצורה טובה ולא היה צורך יותר בהתערבות רפואית. למתעניינים אני יכול עד היום להראות את הצלקת הקטנה מעל הגבה העליונה.  

מכל בעיות הבריאות שסבלתי מהן בילדותי, אני מציין לטובה את הניתוח להוצאת השקדים שעברתי. שכחתי כבר באיזה מידה סבלתי מכאבים אחר הניתוח, אבל לא אשכח את הגלידות הטעימות שכמעט אולצתי לזלול.

הסיבה היא רפואית כמובן: הקור מפחית את הכאב ומקטין את הסיכון לדימום.

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

קדימה הפועל!

השבוע – אולי בעקבות שיחה ששמעתי, מאמר שקראתי – הרהרתי בירידת קרנה של המילה `הפועל`. הרבה ימים עברו מאז עיתון פועלי ישראל, דבר, העיתון הנפוץ ביותר ביישוב והסיסמה תחתיה צעדנו באחד למאי הייתה "פועלי כל הארצות התאחדו!"

בשעתו הייתה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) לא רק המפלגה הגדולה ביותר בארץ, אלא במשך קרוב ל-30 שנים גם מפלגת השלטון. שינוי שמה לא הביא לה מזל רב ונראה, כי יורשתה, מפלגת העבודה, רחוקה מאוד מכך שתזכה בבחירות הבאות בבכורה. למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) היו בשיאה 20 חברי כנסת, היא התמזגה עם מרצ, שיש לה בכנסת הנוכחית 3 ח"כים, אם כי הסקרים מנבאים עלייה בכוחה. מישהו זוכר עדיין מפלגה חרדית בשם פועלי אגודת ישראל (פא"י)? גם היא נבלעה במפלגת דגל התורה ולא נודע, כי באה אל קירבה.   

היו גם גופים נוספים שלא נעלמו לחלוטין מהשטח, אבל התמזגו עם אחרים, כמו ספריית הפועלים, היום אחת החטיבות של הוצאת הקיבוץ המאוחד, או שינו את שמם, כמו  הסתדרות הפועלים החקלאים המהווה היום חלק מהתאחדות חקלאי ישראל, או הסתדרות פועלי הבניין המופיעה באתר ההסתדרות החדשה בשם הסתדרות עובדי הבניין והעץ.

למרבה המזל בשירו של אריק איינשטיין אהבת פועלי הבניין ("יש לנו פה עניין עם פועלי בניין") לא שונתה עדיין המילה `הפועל` לעובד. 

בבנק הגדול במדינה, בנק הפועלים נשמר אומנם השם, אבל גרעין השליטה בו שייך לחברת אריסון והקשר בינו לבין מעמד הפועלים נותק מזמן.

היחידי שהנאמן לא רק על לשם, אך גם לצבע האדום המסמל את המעמד הוא הפועל, ארגון הספורט הגדול ביותר בישראל.

כאשר חיפשתי באינטרנט אזכורים נוספים לשמות בהם מופיעה המילה `הפועל`, מצאתי להפתעתי באתר `מפה` מסעדות כגון `פונדק שאול` בכרם התימנים, `בויאנה` הבולגרית ביפו, `ניסו`, התורכית/יוונית בלוינסקי ואחרות, שבשמות של אף אחת מהן לא נמצאת התווית `פועלים`, אבל הן מנות על הקטגוריה של "מסעדות הפועלים הטובות ביותר בארץ" שכהגדרת האתר הן "מסעדות ביתיות עם אוכל פשוט וטעים במחירים נוחים".

אינני יודע אם מישהו בארץ עדיין מכיר את השיר ששרנו בתנועת הנוער הציונית הסוציאליסטית, שמילותיו נשמעות היום מוזרות כל-כך:

"אני פועל בישראל ומי כמוני חזק וגאה?

בכל ארצות תבל אנחנו בגלות,

אבל בארץ אנו חברי ההסתדרות,

כולנו, אנו, יחי הפועל, אני פועל, בישראל!"

במקריות מופלאה גיליתי במוסף `גלריה` של עיתון הארץ, כי בימים אלה ממש מוצג בארץ סרט ישראלי חדש ששמו "ריח פועלים".

אז אולי בכל זאת לא נסה לגמרי ליחה של המילה `הפועל`?

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מחשבות ביום קריר

ביום ה` יצאתי לארוחת צהרים ובחוץ נשבה רוח קרירה, עד כי נאלצתי לרכוס את מעיל הרוח שלי. סוף-סוף יש לנו קצת חורף. נכנסתי לחדר האוכל, העמסתי את המגש שלי במנות שנראו לי וכיוון שלא מצאתי מישהו שיארח לי חברה – ברוב השולחנות אכלו זרים ומכריי המעטים כמעט סיימו לאכול –  ישבתי לבד ליד אחד השולחנות והתבוננתי ביתר הסועדים.

רובם היו לבושים כמוני, במעיל בצבע כהה, או לפחות סודר, אבל לפתע נכנס למקום ליאון, אחד מעמיתיי, ברנש כבד גוף ונחמד, לבוש חולצת תכלת בעלת שרוולים קצרים בלבד. הוא התבלט בין עשרות הסועדים ולא רק בגלל הצבע הבהיר של חולצתו. לא פעם הראשונה בחיי, תהיתי למראהו:

"האם באמת לא קר לו, או שזאת היא התרסה כלשהי? האם יתכן, כי דווקא קר לו לאיש, אבל הוא מעדיף לסבול קצת ורוצה להתבלט בייחודיותו ולא להידמות לעדר?"

גירשתי חיש מהר מחשבה טורדנית זאת. לאיש כליאון לא אייחס כוונות כאלה. דרך אגב, אין הוא היחידי במחלקתי הנוהג כמוהו. ישנו גם יצחק, המסתובב בקור הכי גדול (בארצנו, שהמעלות לא מגיעות בה קרוב לאפס ובטח לא מתחתיהן) בחולצה קיצית קלה, אבל עתה הוא בחופש וגם חברי לחדר, ריכרד, מגיע אומנם לעבודה במעיל – כי אשתו לא נתנה לו לצאת מהבית בלעדיו – אבל תיכף עם היכנסו לחדר, מסיר אותו ומבקש רשות לפתוח את החלון. "שהחיידקים ייצאו!" – הוא אומר.

מה אגיד, מה אומר? לי קר גם במעיל, כשאני רק מסתכל עליהם.

שלושת עמיתיי הם אנשים סימפאטיים, לא טיפוסים הנוהגים בפרובוקטיביות ואם הם מצהירים שלא קר להם, אין לי ברירה, אלא להאמין להם. אולי הם אפילו ראויים לרחמיי, כי אם עתה חם להם, כיצד הם מרגישים בקיץ? עם זאת, אני סבור, כי אפילו אם הייתי מזיע ביום קריר כזה, הייתי לובש משהו קל מעל לחולצתי קצרת השרוולים, רק כדי לסבר את העין.

אומרים: "ברומא, תנהג כרומאי!", אבל אולי אני אחד ההולך בתלם, אדם המפחד לחרוג מהשורה, להתבלט והם הכנים, שלא אכפת להם מה יאמרו הבריות ונוהגים לפי הרהורי ליבם?

      

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הידד

הידד! שבת היום, אין צורך להשכים לעבודה.

אני מתעורר מאוחר, מפזם לי, מלא מרץ ורצון לעשייה.

הגשם חלף ובחוץ 23 מעלות.

מהגינה חודרת שירת ציפורים מלבבת.

העולם יפה והחיים מחייכים אליי.

עם הקפה שלי, אני מתמוגג מעוגת-פרג מדהימה, שיצאה הבוקר מהתנור.

קטפתי שישה תפוזים מהעץ שלנו ואנו גומעים בשקיקה מיץ וויטמינים טהור.

אין היום עיתונים, אין חדשות מעצבנות, ברדיו מנגנים את בטהובן.

החנויות סגורות, לא צריך לרוץ לאף מקום, אין סידורים דחופים כלשהם.

רעייתי הלכה לשחות ואני יכול סוף-סוף להתמסר לספר שהתחלתי לפני שלושה שבועות.

הטלפונים עד עתה לא צייצו אפילו.

ניחוח החמין המתבשל בתנור, מטריף!

עם כרס מלאה חובה לקיים את מצוות השלאפשטונדה.  

כלתנו, בנינו ונכדתנו המקסימה יקפצו אחר הצהריים.

ואז, היקיצה האכזרית!

אשתי מטלטלת את כתפי ומנסה להחדיר לתודעתי המטושטשת שיום ב` היום ואאחר לעבודה. 

הכותרות בעיתון זועקות על טילים ועליות מחירים.

גם צווחות הרדיו רצופות בשורות איוב.

לא נשארו עוגות ואני שובר את שיניי עם עוגיית גרנולה. 

בחוץ גשם זלעפות ושכחתי את מטרייתי באיזה שהוא מקום.

מיהו הבן ...ה שגזל את סוף השבוע שלי ונהנה במקומי?

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ספרן במשרה חלקית

אחרי עלייתי ארצה ב-1949, העברתי כשש שנים מחיי בקיבוץ מענית, תחילה כנער במסגרת חברת-נוער עולה ואחר סיום שירותי הצבאי, כחבר מלא. באותן השנים עבדתי במטעי הבננות, במשתלה, בבניין, כזבלן, בהכנת ויציקות ביטון ובחדר האכל, אבל שמשתי גם כספרן במשרה חלקית – לפנה"צ עבדתי בעבודה אחרת.

עבודה זאת התאימה לי מאד. מאז ימי ילדותי אהבתי לקרוא וכפי שכבר ציינתי ברשימתי דמויות מהקיבוץ: תולעת הספרים "צורת-החיים הקיבוצית מעניקה לך הרבה יותר זמן פנוי מאשר כמעט כל צורת-חיים אחרת (בלי כל כוונה להשוות בין שתי צורות-החיים, אני משער, כי גם הישיבה בבית-הכלא משאירה לך זמן פנוי לרוב). מקומות-העבודה נמצאים קרוב יחסית לאזורי-המגורים ורבע שעה אחרי סיום העבודה אתה כבר בבית, אחרי המקלחת. אינך צריך להיטלטל באוטובוסים, להיתקע בפקקים, לערוך קניות, להכין ארוחה ואם אין לך משפחה, עד ארוחת-הערב ואפילו אחריה, אתה פנוי לתחביבייך. אלה היו הימים שלפני הטלוויזיה, האינטרנט, חיי-החברה במשק הצטמצמו למסיבות שערכנו בסופי-השבוע ובחגים, הקרנת סרט פעם בשבוע, גיחה להצגה בעיר מדי-פעם בפעם, כך שבאותה התקופה היה לי הרבה זמן פנוי וקראתי הרבה יותר מאשר אי-פעם מאז".

הקיבוץ "נתן לי יד חופשית בהזמנת ספרים. כיוון שההקצבה השנתית של חברי המשק הייתה זעומה ולא עלה בידם לרכוש ספרים, נתקבלה דעתי, כי מן הראוי, שבספריית הקיבוץ יימצא עותק מכל ספר בתחום הספרות היפה המתפרסם בארץ. מהוצאת הספרים `ספריית הפועלים` היינו מקבלים אחת לשבוע משלוח של כ-10 ספרים, בעיקר של ההוצאות הגדולות".

כמובן לא הייתי מסוגל לסיים את כל הספרים שהגיעו לספרייה בכל שבוע, אך כיוון שספרן טוב אמור לדעת מהו תוכנו וטיבו של כל ספר בספרייתו, להכיר את טעמם של קוראיו ולדעת להמליץ בפניהם על ספר שישא חן בעיניהם, השתדלתי אם לא לקרוא כל ספר, לפחות לעיין, לדפדף בו. בנושא זה היה כמובן היזון חוזר ביני לבין הקוראים. כל קורא השמיע את דעתו על הספר שסיים ואני העברתי את דעתם למתעניין הבא בספר טוב שכדאי לו לקרוא.

בשעתו, התגאיתי מאוד על על הסדר המופתי שעשיתי בין מאות הרבות של הספרים – שכללו גם ספרים שלא מתחום הספרות היפה, ספרי מדע, אומנות,  מדעי-חברה, מילונים, אנציקלופדיות – עד שיום אחד הגיע לביקור בקיבוצנו יו"ר איגוד הספרנים בארץ וזכיתי ממנו לשטיפה שמעטות כמוה זכורות לי. הוא פשוט צחק ממני. וכי מה תיארתי לעצמי? שאני המצאתי את הגלגל? ספרנות היא מקצוע אקדמי הנלמד באוניברסיטה וקיימות שיטות מדעיות לקטלוג ספרים.

בעקבות זה, נשלחתי בשנות ה-50 של המאה שעברה, לקורס ספרנות בבית הספר לפעילי ההסתדרות בתל אביב, שם למדתי בין היתר על השיטת העשרונית  של דיואי למיון וסימון ספרים בספריות, כשהמיון נעשה על פי נושאים והנושאים מחולקים לתת-נושאים וכך הלאה. הנושאים ותת-הנושאים מסומנים במספרים ומאפשרים לקוראים לאתר בקלות את מבוקשם.

ארגנתי את הספרייה לפי התורה החדשה שרכשתי ואז – צחוק הגורל – שאל מישהו (סדרן העבודה?) במזכירות הקיבוץ:

"מה עושה בחור צעיר וחזק כמו אברי מאחורי שולחן הספרן? זה בזבוז משאבים שהקיבוץ הנאבק בחוסר ידיים עובדות, לא יכול להרשות לעצמו!"

בעקבות זה, הופסקה עבודתי בספרייה וכספרנית התמנתה גמלאית חביבה, שמפאת מצבה הבריאותי, לא הייתה יותר מסוגלת לעבודה קשה. לאחר הדחתי נכנסתי לציפור נפשי, מקום עבודתי הקודם, פעם אחת בלבד וכאשר ראיתי שהספרנית החדשה סידרה את הספרים על המדפים לפי גודלם, החלטתי, כי בעתיד לא תדרוך רגלי יותר בספרייה. את ספריי הקריאה שלי אצטרך להשיג בדרך אחרת.

אתם סבורים שבכך הקיץ הקץ על הקריירה שלי כספרן ומלימודי הספרנות לא הפקתי שום תועלת? אם כן, אתם טועים.

עברו כ-40 שנים וב-1995 הגשתי את מועמדותי למשרת מנהל המחלקה למינהל הנדסי, האחראית על התיעוד הטכני וגם הספרייה בחברת אל על, אליה התקבלתי לפני כ-27 שנים. זאת הייתה המחלקה בה עבדתי בעשרים וכמה השנים האחרונות, הכרתי את רזי המקצוע על בוריין ומין הדין היה, כי אזכה במכרז, אולם זאת היא משרה נחשקת ורבים וטובים הגישו אף הם את מועמודתם. סיכויי לא היו כל כך טובים, כי היה לפחות עובד אחד, שנוסף לכך שהכיר את העבודה, הייתה לו גם תעודת טכנאי מטוסים, יתרון גדול במחלקה הנדסית.

אז בא המזל לעזרתי. מי שהגדיר את דרישות המשרה לפני שנים, הכניס בה דרישה שהמועמד חייב שתהיה לו הכשרה בספרנות. כאשר נודע לי על הדרישה הזאת, אצתי הביתה, ערכתי חיפוש מייגע במגירותיי ולבסוף שלפתי ממעמקיהן את התעודה העתיקה המעידה על כך שסיימתי בהצלחה קורס מקצועי לספרנות בבית הספר לפעילי ההסתדרות.

זה היה הקלף המנצח, האס שהביא לי על מגש של כסף את משרת מנהל המחלקה. אני תמיד טוען, אף עם הנתונים הטובים ביותר, צריך גם מזל בחיים.    

     

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל avrishacham אלא אם צויין אחרת