00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מאפיניי הדיאספורות

במרץ 2013 נערך באוניברסיטת ת"א סימפוזיון על המאפיינים (הדומים) של התפוצה ההונגרית והיהודית.

הסימפוזיון נפתח על-ידי ד"ר אטילה נובאק, נספח התרבות של שגרירות הונגריה בישראל. דברי פתיחה נישאו על-ידי השגריר ההונגרי זולטאן סנטג`ורג`י וד"ר שמחה גולדין, ראש המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן. 

בסימפוזיון השתתפו: מנכ"ל מכון באלשי, פאול האטוש, ההיסטוריון איגנאץ רומשיץ, חבר האקדמיה ההונגרית למדעים, יוסף גורני, פרופסור אמריטוס בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, פרופ` יהודית פריגשי מאוניברסיטת בר אילן ופרופ` רפי ווגו, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.  

אני מבטיחכם, כי בסימפוזיון שנמשך כשלוש שעות, הושמעו דברים מעניינים רבים, אבל ברשימתי אסתפק בתמצות דבריהם של פאול האטוש והרצאתו של פרופ` ווגו.

בהתייחסו לכלל המהגרים ההונגריים החיים מחוץ לארצם, אמר מנכ"ל מכון בלאשי, מכון האחראי להצגתן של התרבות ההונגרית שנוצרה מחוץ לגבולות המדינה בתוככי הונגריה והתרבות האתנית ההונגרית בחו"ל, כי יש להתמודד עם תהליך ההתבוללות המואצת של ההונגרים החיים בארצות אחרות. יש לצפות לכך, כי בני הדור השני ושלישי יפסיקו לעשות שימוש מלא בשפה ההונגרית ויאמצו את שפת הארץ הקולטת, אם כי יש גם נטיות מנוגדות, אותן מחזק האינטרנט. "אנשים רבים חיים בזהויות מרובות. הם מייחסים חשיבות רבה לארץ מוצאם של הוריהם וסביהם, לכך, איזה שפה, ספרות או, אפילו תרבות קולינרית הם הביאו עמם". 

לדעתו של מר האטוש, "ההונגרים הישראלים", שקיים קשר חזק בין זהותם לשימושם בשפה, נחשבים לחלק מהפזורה ההונגרית. הם מגדירים את עצמם כישראלים דוברי הונגרית, ללא קשר עם ארצות מוצאם. "במובן זה, חשוב לטפל בהם כהונגרים, איננו יכולים לוותר על אף הונגרי אחד. מטרתנו להפוך את הגדרת ההונגריות לרחבה, נדיבה וכוללנית" סיים פאול האטוש.

הפרופ` רפי ווגו הזכיר בהקשר לדברים הנ"ל את המוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית, הפועל בצפת מאז 1986. מוזיאון זה אוצר ומציג לא רק את תרבותם של העולים מהונגריה, אלא גם של אלה שעלו ארצה מרומניה (ארץ הולדתו של פרופ` ווגו), סלובקיה (ארץ הולדתי), חלק מהארצות בפדרציה היוגוסלבית לשעבר (ארץ הולדתו של טומי לפיד), אוקראינה ואוסטריה, ובלבד שהם התחנכו על ברכי התרבות ההונגרית.

הפרופ` ווגו הפתיע אותי בציינו, כי הבעיות הניצבות מול התפוצה ההונגרית – הכוללת אנשים המגדירים את עצמם כהונגרים ומתגוררים במדינות הגובלות בהונגריה ולא רק בארצות מרוחקות יותר (זאת לדעת: הונגריה הייתה בצד המפסיד במלה"ע ה-1 ובהתאם לחוזה טריאנון, שנחתם ב-1920, איבדה 2/3 משטחה וכשלושה וחצי מיליונים הונגרים אתניים הפכו לאזרחי מדינות זרות) – דומות לאלה העומדות בפני יהדות התפוצות, הכוללת את אותם עשרות אלפי הישראלים לשעבר וילדיהם שהיגרו לארצות אחרות. הונגריה והתפוצה שלה חלוקים גם הם בנושא התמיכה, או ההתנגדות לממשלות ההונגריות הנבחרות. חילוקי הדעות הפוליטיים המבוססים על השקפות שמאליות, או ימניות, זרעו פירוד בתוך הקהילות ההונגריות בחו"ל.

טיפוח זהות לאומית, שפה, תרבות, שאלת ההתבוללות, הקשר למולדת, הם ביסודם בעיות משותפות בין היהודים וההונגרים.

לפרופ` ווגו מתייחסים בבוקרשט כרומני החי בנכר ובבודפשט כאל הונגרי. כאשר אני מבקר בהונגריה, אני נשאל לעתים "מתי היית בפעם האחרונה בבית?", כשהכוונה לביקור בהונגריה, בעוד שבסלובקיה טופחים לי על הכתף ומכנים אותי בן ארצם. לך תסביר להם שישראל היא מולדתנו מתוך בחירה, איתה אנו מזדהים, בה אנו גאים (לרוב) ובשום אופן איננו גולים אומללים שהנסיבות הקשות אילצו אותם לחיות הרחק מארצם. גדלנו על תרבות אחרת, יש לנו סנטימנטים כלפיה, אבל אהבתנו נתונה למדינתנו, היא ישראל.

זר לא יבין זאת.

 

 

לדף הרשומה

סופר מהולל ביקר בת"א

לביתנו מגיעות מדי חודש בחודשו הזמנות להרצאות, קונצרטים, תערוכות, הצגות סרטים, אבל אנו נענים רק לבודדות מהן, כאשר הנושא מעניין וגם המועד מתאים לנו. לאחרונה נעתרנו להזמנה לערב שהוקדש לסופר ומחזאי ההונגרי-יהודי ג`ורג` שפירו. לאירוע זה, שעמד להיערך בתיאטרון הקאמרי, קיבלנו אפילו שתי הזמנות, האחת מהשגרירות ההונגרית והשנייה מהוצאת הספרים "עם עובד".  

שפירו הוא אחד הסופרים ההונגרים המודרניים המוערכים, שלא רק שמעתי אודותיו, אבל  אני גם מכיר שתיים מיצירותיו. לראשונה נחשפתי לו, כאשר ראיתי את הדרמה שלו "האפלה" בתיאטרון בבודפשט. הזמן הוא מלחמת העולם ה-2 וגיבורי ההצגה הם זוג נשוי, הגבר יהודי והאישה נוצרייה. ב-1941 התקבל בהונגריה חוק האוסר נישואין בין יהודים ללא-יהודים ואף קיום יחסי מין ביניהם. האישה הייתה בהריון והבעל, מתוך חשש לגורלו של הרך שעמד להיוולד, אילץ את אשתו – שאהבה אותו והתנגדה לצעדו זה – להתגרש ממנו ולהתחתן עם גוי ששילם לו על שירותו זה, כדי שלילד יהיה אב נוצרי.

הנושא לא היה חדש עבורי, גרתי באותה התקופה בהונגריה, מה שהיה מוזר בעיניי, היה, כי להונגרים עדיין יש עניין בסוגיה הזאת : עובדה, התיאטרון היה ערב-ערב מלא מפה לפה. בשבילי זאת היסטוריה עתיקה, עברתי על אירועים אלה לסדר היום, אבל הציבור ההונגרי עדיין לא הצליח להתגבר רגשית על מעשה בגידתו הנוראה באזרחיה היהודיים של מדינתם.

כמה שנים מאוחר יותר, יצא ספרו המונומנטאלי (770 עמודים) "שבי" של הסופר וכאשר שמעתי מה הוא נושאו, ביקשתי מידידה בהונגריה שתשיג לי אותו. הספר מלווה את אורי, יהודי רומאי במסעותיו והקורא עושה הכרה עם רומא, ירושלים ואלכסנדריה מלפני 2000 שנים, `נפגש` עם דמויות כמו פונטיוס פילטוס, הורדוס אנטיפס, הקיסרים הרומיים קליגולה וקלודיוס ואפילו עם ישו הנוצרי ומתוודע למושגים ומנהגים מאותה תקופה ביוונית, רומאית, עברית וארמית. הייתה לי הנאה רבה מקריאתו של רומן הרפתקני זה, שזכה "להצלחה מסחרית אדירה והביקורות הכתירו אותו כיצירת מופת מבריקה" (מההזמנה לאירוע) והתעתדתי לקחתו אותו עימי לקאמרי, כדי לבקש הקדשה מהסופר.    

את הספר שכחתי בבית, אבל הערב כולו היה מוצלח ביותר. הקהל ישב באולם בעל אווירה אינטימית, סביב שולחנות והוגש גם כיבוד קל. את הסופר הציג הבימאי הישראלי הידוע אילן אלדד, שבשנים אחרונות ביים שורה של הצגות גם בהונגריה. אלדד סיפר על פועלו הספרותי של שפירו, הפרסים הרבים בהם זכה ולבסוף הציג את ספרו הראשון שתורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת עם עובד "חלמתי לך". השחקנית אודיה קורן קראה שני סיפורים קצרים מתוך הספר. כמובן גם שפירו ניגש אל המיקרופון וסיפר קצת על עבודתו. כך נודע לי, כי על ספרו "שבי", עבד במשך שתיים עשרה שנים.

האירוע המרכזי במסגרת הערב הייתה קריאת מתוך המחזה של ג`ורג` שפירו "פראך", מפי השחקנים אודיה קורן ודליק ווליניץ, בבימויו של אילן אלדד.

לשני גיבורי הקומדיה, אנשים קשיי יום בשנות ה-50 בחייהם, קורה מה שכולנו חולמים עליו, הם זוכים בפרס הגדול בלוטו. הזוג אינו יודע מה לעשות עם התפנית הפתאומית בחייו ועד שהם מטכסים עצה מה לעשות עם סכום הכסף האגדי והאם לגלות את דבר הזכייה לילדיהם, הם מסתירים את הכרטיס הזוכה בקופסת אבקת קקאו שהביא מישהו מחופשה ביוגוסלביה (פראך היא אבקה בסרבית). לבסוף, אחר וויכוח לוהט, מלא חרדות ורצוף תוכניות דמיוניות, הם מוציאים פתרון ייחודי ביותר לבעייתם.     

הקהל גילה הזדהות מוחלטת עם המחזה הטראגי-קומי, באשר גיבוריו היו יכולים באותה מידה להיות גם ישראלים והודה לסופר ולמבצעים בתשואות רמות. עם סיום הערב, הקהל לא התפזר, המסגרת האינטימית אפשרה לאלה שהיו מעוניינים בכך, ללחוץ את ידו של הסופר, להודות לו על הערב המהנה ואף להציג לו שאלות.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יריד ספרים מעניין וטעים

כפי שכבר ציינתי ברשימתי הקודמת "על שתי גברות ונהג אוטובוס", בכל שנתיים, כאשר בירושלים נערכת החגיגה הבינלאומית של חובבי הספרים – היריד – אנו עולים לעיר הבירה לפחות פעם אחת. אני מניח, שאם אירוע דומה היה נערך בעיר מגורינו, ת"א, היינו מבקרים בו כמעט יום-יום. לא כל כך בגלל הספרים, אלא ההרצאות המעניינות, הראיונות עם סופרים ידועים וידועים פחות.

הפעם הגענו בסביבות 10 בבוקר ובמשך קרוב לשעה אחת, הסתובבנו בין אלפי הספרים.  התצוגה הייתה מרהיבה וגם המחירים היו מפתים ביותר. הדבר דומה לארוחת מלכים המוגשת לנהנתן אמיתי. כמה אדם מסוגל לאכול ואיזה יצרית אומנות קולינרית עליו  להעדיף? במקרה הפרטי שלנו הקושי היה, באיזה ספרים לבחור? בסופו של דבר התעשרתי בשני ספרים, שניהם באנגלית. האחד הוא ספר מתח. התיאור הקצר בשערו האחורי עורר את תשומת לבי בכך, שמעשה הרצח הראשון התרחש בירושלים בעוד שהשני במצריים, אבל לפני 80 שנים! יש כמובן קשר בין שני האירועים, אך לא אדע מהו, עד שלא אמצא זמן לקרוא את הספר. הספר השני המגולל את סיפורה של שושלת הונגרית-יהודית שכותרתו "שיחות עם אבותיי" פיתתה אותי. שני ספרים נראים לי מעניינים ואני מקווה שלא אתבדה.

בשעה 11 החלה שיחה על שורשים יהודיים בפולין עם ההיסטוריון והפילוסוף הפולני אדם מיכניק, עורך העיתון "גאזטה ויבורצ`ה". הדובר והנושא עניינו אותנו, אבל סבלנותנו פקעה במהירה. נראה היה לי, כי הגיגיו הארוכים והמפותלים של האורח, תומצתו למספר משפטים קצרים ועזבנו אחר כרבע שעה. אפיזודה מעניינת: בתוכנייה של היריד הוזכר חיבורו של מיכניק "נגד האנטישמיות 1936-2009" על הקשר הסבוך של יהודים, פולנים וישראלים. איפה מצאתי עותק מחיבור זה? בפח הזבל הסמוך למקום השיחה. לא התביישתי וחילצתי את החיבור מגורלו המר.

בשיחה שניהל המשורר הישראלי אשר רייך עם עמיתו ההונגרי החי בניו-יורק, גיזה רוהריג, מצאנו עניין רב יותר. יצירתו האחרונה של רוהריג אינה ספר שירים, כי אם אוסף של 37 סיפורים חסידיים, הנקרא "התוכי תלוש הנוצות של הרב". במסגרת הדיון הועלתה בין היתר גם הסוגיה הפילוסופית, האם אלוהים יכול ליצור אבן כזאת שגם הוא עצמו לא מסוגל להזיזה. שתי התשובות האפשריות אינן הגיוניות, כי:

- אם הוא יכול ליצור אבן כזאת, הוא אינו כל-יכול, הרי אינו מסוגל להזיזה.  

- אם הוא אינו יכול ליצור אותה, אז הוא אינו כל-יכול.

באחד מסיפוריו של רוהריג נותן המחבר תשובה משלו לסוגיה. בסיפור מעלה את הסוגיה בפני הרב אחד מנכדיו הרבים.

"אלוהים יכול ליצור אבן כזאת והאבן היא כאן" – ענה הרב והצביע על ליבו של הנער.

בראיון נוסף שנערך אחר ארוחת הצהריים, בו שוחח הסופר ניר ברעם עם הסופר והמבקר האנגלי פיליפ הנשר, על גבולותיה של הספרות ומלאכת הטוויה של הרומן ההיסטורי, נהנינו ממבטאו המענג וההומור הבריטי היבש של האורח.

ליד הביתן הגרמני הקשבנו גם לסופר ישראלי-גרמני מקריא מאחד מסיפוריו, אבל אחר המזון הרוחני הרב, רעבנו גם לקצת מזון של ממש ולכך זכינו בתצוגת האוכל של ז`ופיה מאוטנר, בעלת הבלוג ההונגרי הפופולארי צ`ילי ווניליה.

 הגברת הנאה והחביבה החלה את שיחתה – שנישאה באנגלית מצוינת – בכך, שמלבד הגולש והמאכלים המסורתיים הכבדים, עתירי הכולסטרול האחרים, שהציבור מכיר, קיים גם מטבח הונגרי ביתי מודרני והיא מבקשת להציג לנו כמה דוגמיות ממנו. היא הכינה את כל המאכלים במטבחם של מכירם מקומיים, מחומרים שרכשה בשוק בירושלים. התפריט כלל מרק קרם קר ומרענן, ממלפפונים כבושים עם נענע, סלט פתיתים עם ירקות, מאפה בצק עם מחית תפוחי-אדמה בפפריקה (שכולנו התלהבנו ממנה) וכופתאות ממולאות בריבת שזיפים, המגולגלות בפירורי לחם. המטעמים לוו בכוסית של יין הונגרי מעולה.

רק בסיומה של התצוגה הטעימה התברר שעוזרתה הג`ינג`ית של הגברת מאוטנר, היא בעצם כתבת הטלוויזיה קתלין סמרה. כל התצוגה צולמה ואף אחדים מהאורחים רואיינו.

מצ"ב הכתבה (ברובה הגדול באנגלית).

 

                  

         

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

על שתי גברות ונהג אוטובוס

באחד הימים בקרנו ביריד הספרים הבינלאומי, חגיגה מטריפה לכל חובבי הספרים, אבל לכך אתייחס אולי בנפרד, מאוחר יותר. כאשר אתה יושב בבית, בדרך כלל לא קורה סביבך משהו הראוי לאזכור, אבל כשיוצאים לאיזה שהוא מקום, אתה רואה, שומע דברים השונים משגרת יומך. על שני אירועים פעוטים שקרו עמנו במהלך אותו יום רציתי לספר לכם.  

את המכונית החנינו בתחנת הרכבת בארלוזורוב ונסענו באוטובוס. בניני האומה, בו מתקיים היריד, קרובים מאד לתחנה המרכזית בירושלים והמחיר עבור גמלאי כמעט מצחיק: 18 ₪ הלוך וחזור. הנסיעה מהירה ונוחה, אתה יכול לקרוא וכיוון שבאוטובוס יש WiFi , אתה יכול גם לגלוש באינטרנט (אם חברת אגד תרצה להעביר לחשבוני סכום צנוע עבור פרסומת החינם, לא אתנגד).

ירושלים נמצאת כאילו בארץ אחרת. השפה המדוברת בה היא עברית, אבל מלבד זה הכול שונה, הנוף האורבאני המדהים, שרק מעט מקומות בעולם ישוו לו והנוף האנושי, בו משמשים בערבוביה יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. אפילו מזג האוויר שונה בה, במקרה הפרטי שלנו, המעלות בעיר הבירה היו ב-5-6 מעלות נמוכות יותר וקצת הצטערתי שלא לקחתי לבוש חם יותר.

לאדם הנוסע אל מחוץ לעירו, תמיד מזדמנות חוויות. הראשונה בהן אירעה ביריד, כאשר הקשבנו לראיון בו שוחח סופר ישראלי עם עמיתו האנגלי. אולי אפתיע מישהו אם אומר, כי גם אחר 49 שנות נישואין קיימת חיבה רבה בין אשתי לביני, לנו זה נראה טבעי. חיבה זאת מתבטאת בין היתר בכך, כי כאשר אני מטייל עמה, או יושב לידה באולם, אני מניח את ידי על כתפה וגם באותו יום נהגתי בצורה דומה. יתר על כן, הפעם עיסיתי גם קלות את צווארה והאזור העליון בכתפיה. רעייתי תמיד סובלת ממתיחות באזורים אלה ונהנית מהעיסוי הקל. עיסוק זה נראה היה לנו כתמים ביותר, אך מה רבה הייתה הפתעתנו, כאשר הגברת שישבה מאחורינו, רכנה קדימה ולחשה לי:

"סליחה, אתה מוכן להפסיק?" 

התבוננתי נדהם בגברת, אך לא הבחנתי בה במשהו יוצא דופן. הרמנו גבה משתוממת עם אשתי, יכולתי לשאול את שכנתי, כי מה זה בעצם עניינה, אבל החרשתי, הסרתי את ידי מהכתף הפוגעת והמשכנו להקשיב למבטאו הנפלא של האורח, שתיבל את דבריו בהומור יבש, כפי שרק אנגלי אמיתי מסוגל לו.

האירוע השני התרחש כשעמדנו לשוב לתל-אביב. אחרינו עלתה אישה לאוטובוס ותוך שהיא רוכשת כרטיס, החזיקה בידה טלפון. אינני יודע אם דברה בו, או סימסה למישהו, אבל לנהג, שכנראה היה לו יום קשה, או שאולי הייתה לו מריבה עם נוסע אחר קודם לעלייתנו לרכבו, נמאס משום-מה. בהרמת קול שנשמעה עד קצה האוטובוס, הוא שאל את האישה מדוע אינה מפסיקה לעסוק בטלפון שלה כאשר היא מדברת עימו. כדי לחדד את המסר, שאל אותה גם, מה הייתה עושה לו ילדיה היו נוהגים כך כלפיה.

האישה השיבה: "אין לי ילדים!"

עתה נתחוור לנהג מדוע היא נהגה בו בחוצפה: "אז אולי זאת הבעיה!" – אמר לה.

האישה כמובן לא נשארה לו חייבת והשיבה לו (בצדק), כי ככה לא מדברים עם נוסעת, אך כיוון שהנהג התאפק ולא הוסיף שמן למדורה, לבסוף מצאה לה מקום, התיישבה ונדמה. 

האוטובוס התמלא, הנהג סגר את הדלת, התניע ויצא לדרך, כאשר לפתע הופעלה מערכת הכריזה ונשמע בה קולו:

"אני מצטער צער רב על התקרית שהתרחשה כאן מקודם. אינני יודע מה קרה לי, אבל לא הייתי צריך לדבר בצורה כזאת ואני מתנצל מקרב לב על דבריי".

מכאן ואילך הנסיעה עברה בשלום. כעבור שעה קלה הגענו לת"א וכשירדתי מהאוטובוס, הערתי לנהג: "אל תיקח ללב, חבל על בריאותך!"

אני מבין לליבו של נהג האגד, לפעמים מספיקה טיפה אחת, כדי שהכוס תעבור על גדותיה, אבל הוא התעשת בצורה מעוררת כבוד והתנצל על דבריו. את מי שלא אצליח להבין היא הגברת מהיריד: מה הפגם שמצאה בהתנהגותי? האם הפגנת החיבה הפומבית הפריעה לה?

יכולתי להשיב לה בצורה דומה לזאת של נהג האוטובוס, אך המקום והזמן לא היו מתאימים.     

לדף הרשומה

הצנחנית האחרונה (עם מצגת על חייה)

ב-20 לנובמבר 2010 נערך בגבעת חביבה טכס לחנוכת מצבתה של הצנחנית חביבה רייק, שנרצחה על-ידי הנאצים ביום זה ממש, בשנת 1944. בשעתו כתבתי על הנושא, כי "אנו, חברי תנועת השומר הצעיר בצ`כוסלובקיה החשבנו את חביבה רייק – שאף היא נמנתה על חניכותיה –  כגיבורתנו. היא סימלה עבורנו את הדגם של היהודי החדש אליו רצינו להידמות. אחר הכול היא נלחמה עם נשק ביד באויב הנאצי ונפלה על משמרתה. חביבה הוצנחה על-ידי הבריטים בספטמבר 1944 בסמוך לכפר הודלתה, בשטח ששוחרר מהכיבוש הגרמני בהתקוממות הסלובקית קצרת המועד. אחר דיכוי המרד, נשבתה בידי הס.ס. והוצאה להורג.

בטכס גילוי הלוט מעל פינת הזיכרון לחביבה רייק, ריגשו את הקהל הרב יותר מכל דבריה של שוריקה ברוורמן, הצנחנית האחרונה של היישוב העברי החיה היום בקרבנו. דמעות עמדו בעיניי הקהל, כשהאישה בת ה-90, הנתמכת במקל, הצדיעה בברכה צופית בת שלוש אצבעות זקופות למשמר הכבוד של חברי השומר הצעיר שניצבו על יד הבמה עם דגל הלאום והמעמד".

שוריקה (שרה) ברוורמן הייתה חברת הפלמ"ח, התגייסה לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמניה הנאצית ובזמן המלחמה הונחתה מאחורי קווי האויב ברומניה, ארץ מולדתה והצטרפה לפרטיזנים. אחר הקמת המדינה הייתה ממקימות חיל הנשים וקצינת ההדרכה הראשית של החיל.   

בטקס בגבעת חביבה, ספדה שוריקה לחביבה, עמה חילקה אוהל אחד במשך כחצי שנה בימי האימונים המשותפים במצריים וספרה על שיחות-הנפש עמה לפני שיצאו למשימתן המסוכנת.

אני מצדיע לצנחנית הגיבורה שמתה אתמול בגיל 94 בקיבוץ שמיר, שהייתה אחד ממייסדיו ומצטט מדבריה הנרגשים בטכס בגבעת חביבה: 

"לא חסרים לנו גיבורים. יש טונות של גבורה בארץ, מה שחסר זה כמה גרמים של אומץ לעשות שלום!"

הלוואי ודבריה יהיה נר לרגלי אלה השוקדים עתה על הקמת ממשלה חדשה.

מצגת על חייה ופועלה.

(הצילום המצורף לרשימה הועתק מ"הארץ").

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל avrishacham אלא אם צויין אחרת