33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מלנכולי על הגג

טרי מהלילה האחרון:

 

אישה עמדה על אדן חלון, גבה היה צמוד לתריסים.

פניתי אליה, ביקשתי שלא תקפוץ.

חכי שניה, קראתי לה ממרפסת סמוכה.

הצלחתי להסב את תשומת ליבה.

היא שלחה בי עיני מנגה גדולות ומבט שואל.

לא אמרה מילה.

אם את באמת מתכוונת לקפוץ, אולי… גמגמתי או היססתי בדיבור מקוטע,

אולי תדחי את זה ותהיי איתי קצת?

לעצמי חשבתי שיש פה הזדמנות,

שאולי היא ההצלה שלי. שאם להיות גוף עם מישהי, זה איתה -

כזו שמחר כבר לא תהיה בין החיים.

כך הבושה אולי לא תשתק אותי,

כך הדברים יהיו פחות מביכים,

כך אולי יהיה לי אומץ.

לא זוכר שאמרתי עוד משהו, אבל במחשבות שלי ממש התחננתי שתסכים,

שתעשה חסד,

שתהיה נדיבה.

התפללתי שלא יהיה לה אכפת לחלוק את העונג שהיא,

את העונג שאצור בה איתי,

שלא יהיה לה אכפת כמחוות פרידה מהעולם, רגע לפני שהיא תולה את הנעליים ופורשת ממשחק החיים לתלות גם את הלבנים

ולהיות איתי.

חשבתי שזה הרי בזבוז להשחית גוף כשאפשר להפיק ממנו עונג.


לא זוכר יותר.

כשקמתי השתלטה עלי הבושה.

מישהי היתה במצוקה, עמדה להתאבד, ואני במקום לצאת מגדרי ולהושיט לה יד ולב הצלחתי להיות כל כך שפל, אנוכי, מחפיצן ומרושע.

מדהים איך הרעב דוחק את התת מודע לפינה חשוכה וגורם לו לביים כאלה סרטים.

ככה זה -

הבן אדם הולך לישון עם בטן מקרקרת, מתעורר עם בולמוס,

ובין לבין הרעב ממשיך להציק לו גם כשהוא ישן.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

קצת יין אדום

בחודשים האחרונים, לפעמים, אני סוגר את הלילה עם קצת יין אדום.

בקטנה,

אם אני שותה יותר מדי אז כבדות פושה באיבריי ואני נופל למיטה ונרדם בשניות.

לפעמים, ברגעים שלפני העייפות אני נתקף בשטף רגשני וברצון עז לדבר או לכתוב.

וזה מה שקורה עכשיו,

הנה, אני מתודלק במידה הנכונה ואכתוב כאן גיבובים שלא היו עוברים סלקציה בשעות מוקדמות יותר.

אכתוב את הצד הפחות מחמיא של הנפש,

את איך שהייתי רוצה עכשיו ללכת לסלון, לגהור מעליה,

ללחוץ את פרקי ידיה לצדי ראשה ולרתק אותה כך.

והייתי כופה עליה מבט. והיא הייתה מזיזה את הראש ומבקשת שאפסיק, אבל אני לא ארפה.

לא אכפת לי להצטייר כאן כאלים, הרי במציאות אני לא יכול לפגוע בנמלה.

והיא היתה אומרת שאקום ושאניח לה ושאלך ממנה.

אבל אני אתעקש ואגיד שאני רוצה לשוחח. 

והיא תגיד שאין לה מה לומר לי, ושאבין מה שאני רוצה ובכלל שאני מעיר את הילדים כי אנחנו בטח קצת קולניים.

היא תהיה קולנית. אני לא.

ואני אשאל מהו הדבר הזה שאת לא רוצה שהילדים ידעו? אה? אל תגידי להם אבל תגידי לנו. תני לזה כותרת. תני לזה שם כללי. תגידי משהו.

למה את לא אומרת את זה וזהו? מה את מפחדת ממלים?

והיא לא תענה, רק תגיד שאני מכאיב לה, שארד ממנה,

ככה אתה חושב שיעזור לך? ככה? ככה אתה חושב שתגרום לי לדבר?

ואני אחייך את החיוך המריר ואגיד שלמדתי שאיתה שום דבר כבר לא יעזור לי.

והיא תמלט עיניה למסך הטלויזיה שלמולה,

אבל אני אמשוך את ידיה למעל ראשה ואאזוק את פרקי ידיה בידי השמאלית, ואת הימנית אשלח לשלט ואכבה אותה.

ואחר כך אשאל שאלות לא מועילות כמו האם בכלל אהבה אותי פעם? ואם כן, אז לפני כמה שנים הפסיקה. יותר מעשור? פחות?

והיא תשתוק ושוב תרים את קולה ותדרוש שארד ממנה אבל אני אמשיך ואתמלל את מחשבותיה בקול -

שאולי חשבה שאהבה אותי בעבר, אבל היום מבינה שלא. שבסך הכל אולי היינו שתי נשמות אבודות בעולם? אה?

אולי רק רצתה להימלט מטביעה ונאחזה בקרש הרקוב שצף במקרה לידה?

זה מה שקרה?

סתם לידע אקדמי, כן?

זה הרי באמת לא משנה כלום.

לא משנה.

רק ידע אקדמי. סקרנות עקרה שאני מחניק ביומיום אבל היין הזול הזה מוציא ממני רעל.

ואולי זה לא רק היין החזיר אותי להרהר באישה, אולי זה היין בשילוב עם עתליה אברבנאל, שדגדגה לי בלב והלכה איתי כל השבוע. ככה אני, פאתטי, מתאהב בנשים מספרים,

כי "זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדמיון מעט בחיים"

ואיך זה שאת לא זקוקה ליד אוהבת?

לא ממני, ממישהו אחר. למה את מוותרת על זה?

את לא מאמינה במנייה שלך?

את חכמה. תמיד כשהייתי שומע את "יש בך חכמה שמספיקה לשנינו" הייתי חושב עלייך, אולי היא מרחיקה ממך הרבה גברים, החכמה שלך,

אבל אלה הקטנים המאוימים טוב שיורחקו, קחי לך מישהו ראוי ששווה לך.

והגוף שלך, את יודעת, עדיין רענן ומשגע.

אז רשת הדייגים שלך עדיין צפופה. למה לא לתפוס משהו?

ומה, את חושבת שאפשר לחיות בלי אהבה?

אפשר, בטח שאפשר, ברור שאפשר.

אבל המחיר לא יקר מדי?

האם נכון לך לחיות כך?

או אולי לא ויתרת? אולי כבר דגת, או דגו אותך?

ואם לא ויתרת זה נהדר, זה יותר קל לי, היית מאמינה? אני לא יודע למה זה יהיה קל יותר, אבל כך אני מרגיש. וזה לא רק בגלל היין אני מרגיש כך. תמיד אני מרגיש כך.

תגידי, ואם היתה עוברת כאן איזו ארכיאולוגית ומצליחה דרך נס להדביק מבין שברי החרס את דמות האדם שאני.

היה אכפת לך?

היית אדישה לזה?

אולי שמחה בשבילי?

לזה התכוונת שאמרת לפני מיליון שנה "תעשה מה שאתה רוצה?" לא שזה משנה. ברור שלא. לא האישור שלך הוא זה שעוצר אותי. אני הרי חסר תקנה,

ובכלל, אחרי כל ההדבקות היה יוצא לה טורסו, כי כבר חלקים ממני אבדו לנצח, ואולי את יודעת את זה טוב ממני.

אז מה זה הפוסט הזה? אני לא מצליח לזקק ממנו אמירה. סתם גיבוב של דברים. אפילו שם אין לי בשבילו ואני כבר רוצה לישון.

והיא בסלון מול הסדרות שלה.

טוחנת סדרות סדרתית,

ואני לא אגיד כלום.

איך אגיד? מה אגיד?

אם אנסה הפוסט הזה יתגשם ולמי יש כוח לזה?

רק לצחצח שיניים, להיכנס למיטה ולהירדם בשניות.

לדף הרשומה

"לספרים רק את החטא והשופטת"

 

כשכולם נסעו זה היה משכר.

פתאום אף אחד לא היה צריך ממני דבר.

התמוגגתי מהלבד הזה וחשתי פחות בודד.

חושב שאהיה ממש טוב כזקן בפנסיה.

גם מצאתי זמן למיני משימות שדחיתי -

הסיליקון באמבטיה, המים שהתעכבו בכיור, חוטי הכביסה שהיה צריך להחליף, נקודת החשמל השרופה, כבל התקשורת שהיה צריך להריץ בתעלות מהסלון לחדר של הילד, שתהיה לו הפתעה כשיחזור. כאלה.

התחלתי עם סידור הספריה.

ערמות של ספרים סוררים שהנה נמצא הזמן להעמיד למסדר.

אני אוהב את קיר הספרים הזה. הוא, יותר מכל החפצים משרה עלי אווירה של בית.

פעם היתה כאן שיטה נוקשה. משמעת. היום כבר לא. היום הנמוכים קדימה כדי שאלה מהשורה השניה יציצו.

כשאני נוגע בהם, בספרים, יש לי הבזקים של מתי ואיפה הייתי כשקראתי אותם - באיזו פאזה, וגם מהרהר בחותם שהטביעו בי.

והם עברו לי במהירות אחד אחד בידיים.

עצרתי כשנגעתי באחד קטן, דק, בעל כריכה קשה ושִדרה שחורה, חבר ותיק, יש לי פינה חמה בלב בשבילו : "מה שגור הגורילה צריך" -

ספר פולחן שאהבנו כשהיינו בני שבע עשרה.

שניים שלושה דפדופים ומצאתי את המשפט הזה שנצרב בתודעת הילד שהייתי:

"גורים של גורילה מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך. הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים".

משכתי את הספר לקדמת המדף, לנמוכים, לצד אלה שבפורמט הקטן.

יש שם בנמוכים גם את "זכרונות מהזונות העצובות שלי" (שהוא סוג של הומאז' לספר אחר, יפני, שמארקס מזכיר באפיגרף. לא הצלחתי לאתר את הורוד הורוד ההוא. מעניין למי השאלתי אותו, ומעניין האם קרא).

את "זכרונות מהזונות" קראתי מזמן כשרק יצא לאור. אני לא זוכר הרבה פרט לגיבור, איש זקן שמשווע לשכב לילה לצד מישהי.

לא לנענע אגנים, רק לשכב לצדה.

כמה הזדהתי עם זה אז.

כמה אני מזדהה עם זה היום.

ואפשר בפרשנות חפשית לראות בשני הספרים בעצם גלגול של סיפור אבישג:

"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ.

וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה... וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל,

וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ...

וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ.

 

ואני חושב שזה נורא בלי סקס,

מה נורא? זה זוועת עולמים.

אבל לא פחות נורא מהיעדרו, ואולי אף יותר זה לא לשכב בלילות צמוד לצד מישהי ישנה.

סתם כך.

זה הורג אותי לאט לאט.


 
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ימים כאלה

אנחנו מאפשרים מרחב גדול של זמן האחד לשניה.

הרבה זמן.

וזה מאפשר אותנו,

את הבלתי אפשרי שאנחנו.

זה סידור כזה שלא דיברנו עליו.

הוא התהווה.

והוא הפך למציאות.

ולמציאות מתרגלים.

בשתיקה.

 

אבל הסטטוס קוו הופר בערבים האחרונים.

נניח שהיא היתה יוצאת שלוש פעמים בשבוע לריקודי עם. ונגיד שעכשיו היא סובבה קרסול או משהו כזה שגורם לה נבצרות.

או שחברה טובה שהייתה מבלה איתה ערבים שלמים עשתה רילוקיישן ונעלמה לה.

מה שאני מנסה לכתוב כאן זה שמשהו במציאות שלה השתנה והיא יותר בבית.

זה חדש העניין הזה, שהיא יותר בבית.

האיזון הופר.

הקורים שעליהם התהלכתי נקרעו.

אז עכשיו יש שוב שתיקות צורמות שחשבתי שכבר מאחורינו.

וקורה יותר שהיא עוברת מולי במסדרון צר, וקורה יותר שאני מצטמצם.

ויש עיניים אפלות, שלי.

ויש שיניים חשוקות.

ושד עצבני מנהל אותי.

והיה משפט שאמרתי לה איזה ערב, ש"נמאס לי להעמיד פנים".

ויש יד שלוקחת את המפתחות של האוטו באמצע הלילה,

ויש ג'ינס שספוג בשוליו במי-ים,

כבר קריר. מזג אויר לחולצה ארוכה.

"קשה לנשום אוויר לא בא מן הים" - את זה שלמה כתב.

ויש יד שמסמנת למלצרית להגיש את ההפוך השלישי.

ואיך אחזור הלילה? איך? ולאן?

לדף הרשומה

נודיזם

בכל פעם שאני שובר שגרה ומתארגן למסע של אוהל, שק שינה, ורחוק רחוק ממנה, אני חושב על הטקסט הקדוש של לאה משירי סוף הדרך:

 

"לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל."

 

המסלול הארוך שבחרתי לטיול הפעם עבר גם על קו החוף.

ערב לפני, כשלמדתי את תוואי הדרך במפה הבחנתי שאם אסטה ממש בקטנה, אגיע לחוף שמוכר כחוף נודיסטים.

 

יש לי שני חלומות חוזרים.

על חלומות התעופה שלי כבר כתבתי באריכות. מוטיב חוזר נוסף שמככב אצלי הוא העירום.

יש לי חלומות שלמים שבהם אני מתנהל עירום בעולם.

עלילות שונות מחלום לחלום, אבל העירום משותף להם. עירום טבעי מצד אחד,

אבל מצד שני - כזה שמסב לי אי נחת כי תמיד כולם סביבי מכוסים.

 

אז כשהגעתי לנקודת הציון הרלוונטית - באמת סטיתי מהמסלול וצעדתי לכיוון החוף ההוא.

 

חשבתי שאם אראה שם, בחוף הנודיסטים, מתרחצים - לא משנה אם גברים או נשים, אתפשט ואכנס למים.

חשבתי שככל שיהיו רבים יותר - כך יהיה לי קל יותר.

חשבתי על ספנסר טוניק.

חשבתי שאם יהיו זקנים, מקומטים ומדולדלי איברים יהיה לי נוח יותר.

חשבתי שאם יהיו צעירים ורענניים יהיה לא פשוט, אבל שאכנס בכל זאת.

חשבתי שזו הזדמנות להתייחס לעירום כפי שראוי לו - לא רק כדבר מיני, אלא גם כדבר פשוט, טבעי, חופשי, משוחרר, לא כזה שכרוכה בו בושה.

חשבתי שבחיים לא אסע לכאן במיוחד.

חשבתי שזה שאני מרחק-יריקה מהמקום זו הזדמנות.

חשבתי שזה מספיק רחוק מהבית.

חשבתי שלמסע יש חוקים משלו והרגשתי איך הוא מפיח בי אומץ לחרוג מעצמי. קצת כמו לשתות כוסית של יין אדום.

 

אז עברתי שם, בחוף ההוא,

אבל חוץ מאיזה דייג אחד - אולי מציצן בתחפושת, אולי שוטר במסווה, לא היתה שם נפש חיה.

אז הסתובבתי והמשכתי.

אולי אגשים את זה פעם באיזה חוצלארץ כשאהיה זקן, מקומט ומדולדל איברים.

לדף הרשומה

פרח שחור

היועצת בבית הספר היסודי רצתה שאהיה משהו,

היא שלחה אותי למבחנים ואחר כך סדרה לי מלגה של שחורים לחוגי העשרה באוניברסיטה.


גם בצבא רצו שאהיה משהו. השקיעו בי הרבה,

אבל אכזבתי את כולם.

 


אחרי שנפלתי חזק עשו לי מבחן כְּשִירות.

רצו לדעת שאני עומד על הרגליים.

מיליון שאלות נשאלתי. באחת מהן ביקשו שאסמן מתוך ארבע אפשרויות מקצוע שהייתי שמח לעסוק בו.

בחרתי ב"שומר יערות". נדמה לי שבאותה התקופה גם קראתי את "מול היערות" וזה השפיע.  

איכשהו בסוף השאלון נמצאתי כשיר.

היום, עשרים שנה אחרי המבחן ההוא הייתי מסמן את אותה התשובה.

אולי גם "רועה-צאן", אם היתה אפשרות כזאת - להיות לבד, רחוק מכולם ובמרחבים.


 

יכולתי להיות אב מנזר, Father Mckenzie,  מרצה, ראש ישיבה, ראש מכינה, ראש לשועלים, אבל נמנעתי מכל אלה.

כולם אומרים לי שאני לא במקום הנכון מבחינה מקצועית.

שאני בזבוז, שאני מבוזבז, שאני לא ממומש, שאני חוטא לעצמי, שאני חוטא לסביבה.

האיש מהבוקר - ממש כעס אפילו. בחביבות אמנם אבל חשתי בכעס.

וזה נכון, כל מה שאומרים נכון,

אבל לא מעניין אותי להיות ממומש מבחינה מקצועית.

גם רוויתי מחיאות כפיים בארבעים-שנות בכמות כזו שתספיק לתחזק אגו עבור חיים שלמים.

הייתי שמח לכסף - זה כן, אבל כל השאר - לא.

לא מחפש בעבודה עניין, סיפוק וצמיחה. הם לא חסרים לי. לא שם.

 

לא רוצה להיות משהו.

אני רק רציתי מישהי להיות איתה.

מישהי לצייר לה על גב חשוף אדוות של אינסוף.

אין לי שאיפות אחרות.

אין לי צ'ק ליסט.

רק לאהוב.

כל השאר תפל לי.

 

כמה פשוט ורדוד.

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

יעלת חן

חלמתי שאני שוכב לצד אחת מהברכות העליונות בנחל ערוגות.

יש מאות שכיות חמדה בארץ הזו, אבל כשאני בעין גדי יש לי תחושה מיסטית של בית.

אז שכבתי שם בחלום על סלע מדברי רחב,

וראשי היה מונח על ירך חשופה שנעלמה לתוך מכנסי חאקי קצרים.

לא יודע מי זו היתה.

הרהרתי בזה בחלום - שאני לא יודע מי זו.

זה הטריד אותי.

תהיתי אם אני מכיר אותה בכלל ועד כמה, אבל היה לי כל כך נעים שפחדתי לבדוק ולהרוס את הרגע.

אמרתי לעצמי שאם אבדוק, ייתכן שאחר כך אולי לא אצליח לשחזר את התנוחה, אולי היא בכלל תלך, אז הרפיתי.

התמכרתי לתחושת הציפורניים שלה בוחשות לי בשיער.

הזיכרון האחרון שיש לי מהחלום הוא שחשבתי שככה, שאיך שאני איתה, לא אכפת לי למות.

ועם המחשבה הזו קמתי.

אבל למה למות, למה? שהרי דווקא חוויה כזו צריכה לתת טעם לחיים.

זה גרם לי לחשוב על סיסרא "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע, נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם, נָפַל שָׁדוּד".

אני קורא לה יעל, לאשה הזו שלא ראיתי את פניה.

יעל בגלל ספר שופטים וגם בגלל עין גדי.

והיא מצטרפת לפנתיאון הנשים שמטרידות אותי אחת לכמה לילות.

חוץ מהן, הכל בסדר. לא צריך כלום מאף אחד. אני קצת משק אוטרקי.

וגם לא חשוך אצלי כבר. כאילו שבקיץ הזה משהו בי לא יכול היה לשאת את החושך הסמיך שהיה ונדלקה תאורת חירום.

זו תאורה אחרת. שונה, אבל מאפשרת תפקוד, היא כנראה קשורה במנגנון הישרדותי כלשהו, כי הגעתי נמוך בשנה הזו ולא יכולתי כלום. היו רגעים שרק אלוהים יודע כמה נמוך הגעתי.

ופתאום מגיע החלום הזה שהוא גם חלום על בית בעצם, ומגיעה היעל הזו והציפורניים שלה שמזכירות לי שיש חיים, שיש דרך ראשית שפרשתי ממנה,

שקפצתי ממנה היום, חלפו שנתיים והנה נשארתי מאחור.

אז כמו כלב שמתנער מטיפות שדבקו בו, אני כותב את זה פה,

ומקווה שמחר יחזור להיות בסדר.

לדף הרשומה

כסות הלב

זה התחיל מהג'וק ההוא שרץ אצלינו בסלון באמצע הלילה.

זה דבר שכיח ומקובל להיגעל מג'וקים, ואצלה, כמו אצל רבים, זה גם כרוך בבריחה מהירה מהחזית.

הג'וק ההוא הביא אותה באמצע הלילה לחדר השינה.

הרגשתי את ידיה כמו כפות דחפור מהנדסות את הגוף שלי להצטמצם לצד אחד של המיטה.

לא היה לי כח או חשק לקום ולחפש מצע אחר לישון עליו.

ישנו ככה שנינו, עירומים במיטה אחת.

שינה לא טובה, לא נינוחה, שינה דרוכה. אני לא סומך על עצמי כשאני ישן. אני כשאני ישן הופך למיסטר הייד.

ובבוקר הרהרתי בכך שאמנם לא היה נוח, אבל הכאב שהיה כרוך בשינה לצדה - יכולתי לשאת אותו.

 


ואחר כך המזגן בסלון התקלקל.

בהתחלה עוד חשבתי שאוכל לתקן בעצמי.

אני אוהב את התחושה המספקת הזו שממלאת אותי כשאיזה חפץ חוזר לפעילות תקינה אחרי שטיפלתי בו - מן טפיחה קלה, מטופשת וילדותית על אגו הגבריות.

אבל לא הצלחתי הפעם.

אז לקח לי זמן להזמין את איש המזגנים. גם הוא לא הצליח בקלות.

רווח לי.

לקח לו זמן להפריך השערה, לאשש אחרת, לאבחן, להזמין חלקים שהתפרקו לו בידיים, לפרק ולהרכיב.

היינו בערך שבוע בלי מזגן.

כשהמזגן בסלון לא פעל היא שבה ומתחה את מערומיה לצדי.

אז נכון, יכולתי לקחת את המזרון ההוא מחדר הילדים, יכולתי למקם אותו למרגלות המיטה כמו שעשיתי לא פעם בשנה האחרונה, אבל נמנעתי מכך.

חשבתי "נו, שיהיה…"

הבנתי שעדיין כואב לי, אבל שהתרגלתי לכאב, שאני יכול להתמודד איתו.

וזה היה חדש לי.

 


אז היו באוגוסט הזה לילות שהתעוררתי בהם בבעתה כשהגוף שלי חיפש אותה.

לעזאזל איתו, לעזאזל עם הגוף הדפוק הזה.

הייתי מתעורר, מתנתק ממנה, מתיישב. הזקפה הייתה שוכחת ומשפילה ראש, והייתי נפנה אל הקיר.

לא יודע אם הרגישה משהו.

 

היו לילות שבהם התעוררתי חלקית כשהדפה אותי כמו פעם,

ואז - בערות מעורפלת, אך מפוקסת מספיק בכדי להיצרב בזיכרון, הייתי מתגלגל לצד השני מקלל את עצמי ונרדם.

 

והיה גם לילה שבו לא התעוררתי. שאלתי בבוקר האם נצמדתי אליה בשנתי. אמרה שלא.

לא יודע אם אמרה אמת.

 

והכאב וההשפלה והעלבון וההיעדר והקור והבדידות - הכל אותו הדבר,

ולישון לצדה זה כואב, בטח שכואב, לא פחות, אבל כואב אחרת.

כואב במידה כזו שאני יכול להכיל.

 

שנה שלמה הייתי בלילות כמו חיה פצועה,

מיילל לירח, רץ צולע בהרים, חושף שיניים,  פצוע ומדמם, פרווה רטובה מדובללת. עכשיו כבר לא.

 

וגם תדירות הנסיעות הליליות לים פחתה. כבר פחות דחוף לי לברוח. למדתי לנשום עמוק גם כאן.

נוסע עדיין, אבל פחות.

 

ועוד מעט יגיעו ימים נוחים יותר לימי המסעות הארוכים שלי.

אני נרגש לקראתם. בסוף ספטמבר אחזור לטיולים הארוכים שלי בארץ,

אבל היציאה למרחבים הפעם כבר אינה הכרחית עבורי.

המסע יהיה רק מסע - הזדמנות לחופש, לקשב פנימי וכל הדברים הנפלאים הכרוכים בו,

אבל לראשונה הוא לא יהיה קרש הצלה, כבר לא מצוף בצליחת ים הבדידות שאני שוחה בו.

למדתי לשחות טוב. לא צריך עזרים.

 

וגם שמתי לב לאחרונה שכשהיא מסתובבת לידי ערומה, זה כבר לא מכאיב כמו פעם.

 


וזה לא שאני מתעסק בזה פחות. מה פתאום פחות? איך אפשר פחות?

ולפעמים גם קורים דברים שהם עבורי כמו לתפוס את הגלד ולהסיר אותו בבת אחת -

נגיד הדרישת שלום מהחזה של האישה הקדושה שלא היטיבה את חזייתה רגע לפני שקפצה אל תוך הגֵּב המדברי ההוא שאני והבן שחינו בו.

כמובן שעשיתי עצמי כמי שלא הבחין בדבר כדי שלא להביך.

וזה היה כמו לקרב גפרור למחסני הכאב העצורים בי, והכל בשניות התלקח אצלי.

חזיון כזה ממוטט אותי מחד, אך גם נותן לי טעם ותזכורת בדבר יפי-הבריאה מאידך.

 


אני שוב לא ממוקד, מתפזר.

אז מה הארגומנט כאן?

זה לא פוסט עליה.

זה לא פוסט שהופך בשאלה האם היא מחשבת מסלול מחדש, האם היא בעיצומה של פניית פרסה והג'וק והמזגן היו תירוץ לחזור לסידורי השינה של פעם.

זה לא מעניין אותי. כן, או לא - זה כבר לא משנה.

לכן זה גם לא משנה מה קרה אחר כך, בלילות הבאים כשהמזגן בסלון חזר לפעול.

אז מה בעצם הארגומנט כאן?

 


בכריות האצבעות של יד שמאל התפתח אצלי עור קשה בגלל הלחיצות על מיתרי הגיטרה.

ימים כאלה יש לי עכשיו שאני מרגיש כאילו הלב שלי עטה על עצמו כסות כזו.

כסות אפורה. תכריכים עדינים.

חודשים רבים רציתי את זה, את המוות הרגשי הזה. הוא מאפשר לי לשאת את הכאב.

לא הרגשתי בו מתהווה, בשקט בשקט הוא נרקם לאריג, חוט אחר חוט ובלילות האלה של אוגוסט חשתי לראשונה בקיומו.

אני חושב שזה הנושא של הפוסט הזה -

המעטפת העדינה הזו שחדשה לי, שאני לא מצליח לגמרי לאפיין אותה עדיין.

זה בעצם מה שניסיתי לכתוב כאן,

אותה, את כסות הלב.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הנשים של החלומות

אני לומד לנגן את "ילדים של החיים".

לא פשוט לי עם הגיטרה, אולי בכלל מאוחר מדי להתחיל ללמוד בגילי, אבל עוד לא ויתרתי.

אני מקפיד לבחור שירים שאני אוהב. אחחחח… איזה שיר ענק זה "ילדים של החיים". הבית הראשון מיטיב לתאר במספר מלים את מצבי הרגשי.

והדרך בה אני צועד אינה הדרך הנכונה, לא נכון ככה להכחיד צרכים, אני יודע, אבל החיים האלה גדולים עלי ואני, הקטן, לא יכול אחרת.

וכשצורך רגשי או גופני מרים את הראש אני מהסה אותו. נזכר בשיר ההוא של חלפי -

"אני מצמצם את עצמי

כדי נקודה

אלמונית -

שלא להטריד בגופי

מלכויות."

אבל דברים שמושתקים בערות צפים בממלכתו של התת מודע - בחלום.


אני מרבה לזכור חלומות.

כשהייתי נער בניתי קופסת עץ, והפקדתי בתוכה, את שברי החלומות שזכרתי כתובים על גבי כרטיסיות.

היה לי אוסף מכובד. היו כרטיסיות בנות משפט אחד. היו כאלה שמילאתי בדיו משני הצדדים.

חלומות בעלי אופי אירוטי ממש - לא העזתי להעלות על הכתב.

הפסקתי עם זה כשהתסריטים לבשו ירוק והרביתי לגלם בהם תפקידי רודף או נרדף. הלילות ההם גמרו אותי.

לא חזרתי מאז לרשום חלומות.

לא צבאיים ולא אזרחיים.

 

ואפשר להצביע שם, בחלומות שלי, החל מהילדות המוקדמת ועד היום על מוטיב, על משהו שמרבה לחזור ולהופיע -

אני יודע לעוף.

אני עף לא כמו איזה גיבור-על שמכופף ברכיים מרכין ראש, ואז מתיישר בבת אחת תוך זינוק לשמיים כשידיו מושטות מעלה. לא ככה. הלוואי שהייתי יכול כך.

לא פשוט לי הריחוף, ותמיד זה באותה הטכניקה, אני צריך תנופה, מן משטח הרצה, ואז מנתר על הרגל החזקה, לא תמיד זה מצליח. יש פעמים שהחלום כולו הוא רק נסיונות תעופה כושלים.

אבל יש שהניתור אינו עקר. או אז אני תופס את זרם האויר הנכון, והרגליים צמודות והידיים ממש עושות תנועות של שחיית חזה באויר. ואני מתרומם ומתאזן. ולא גבוה במיוחד. שיא הגובה שלי הוא עשרים-שלושים מטרים מעל גגות הבניינים.

לאורך השנים ביימתי חלומות תעופה חוזרים שבהם לקחתי מישהי לסיבוב, אבל זה תמיד היה נגמר בזה שהיה לי כבד מדי. לא הצלחתי לשאת אותה באויר יותר מכמה עשרות מטרים.

 

וכבר כמה שנים שיש לי חלום תעופה שחוזר ופוקד אותי אחת לכמה חודשים.

הדמויות מתחלפות, העלילות שונות אבל הארגומנט דומה - אני עף למרפסות של בניינים, מציץ לדירות דרך הזכוכיות בסלון, מחפש חלון שלא נסגר, חריץ, מרפסת שלא ננעלה,

אם אני רואה צל של גבר אני ממשיך הלאה,

אם אני רואה אישה - נו, לרוב היא מסלקת אותי.

סטטיסטית היו לי הרבה כשלונות, הצלחות נדירות.


הסיבה לפוסט המסורבל והלא קוהרנטי הזה היא החלום מהלילה הקודם שיושב לי כל היום על הכתף.

שוב עפתי, חיפשתי מישהי, סתם מישהי. אני אין לי סטנדרטים. שתי מרפסות היו נעולות. מרפסת שלישית - פתוחה.

והייתה שם מישהי שבכלל לא הופתעה לראות אותי - דבר שהפתיע אותי לגמרי.

והיא היתה אדישה לנוכחותי.

למעשה לא היה לה כל מבע.

אישה בלי צבעים, קצת מוזנחת, קצת חיוורת, לבשה מן חלוק בית או קימונו שכזה, שיער לבן סמיך אסוף באופן לא מהודק בפקעת על קודקודה, אבל לא מבוגרת, בערך בת גילי, אולי אפילו צעירה יותר.

הטרידה אותי האדישות שלה, לא יצרה איתי קשר עין, רק ביקשה שאשאר, שאחבק. אני כלל לא בטוח שאמרה את זה בקול. אבל ידעתי שזה מה שרצתה.

וחיבקתי.

והרגשתי שזה היה כמו לתת כוס מים לאיש צמא.

לא זוכר יותר.

וזה היה מסוג החלומות שקשה להתנער ולהתאושש מהם למציאות.

מסוג החלומות שלא רוצים להתנער מהם למציאות.

האסוציאציה המיידית שעלתה בי לנוכח החלום הזה הייתה משפט מספר של יואל הופמן שהקראתי השבוע לילדים "שאם מחבקים אשה מכוערת היא הופכת לאשה יפה". האשה הלבנה מהחלום שלי לא היתה מכוערת, אבל זו היתה האסוציאציה המיידית לחלום, מה שהופך אותה לחלק ממנו באיזושהו אופן.

ובהמשך הבוקר ניסיתי לחשוב מאיפה הבאתי את האשה הזו ומה לה דריסת רגל בחיי וחשבתי שאולי היא נולדה בגלל הספר שאני בדיוק קורא - "לחיות פתוח", שאני רואה בו ספר חשוב לכל אדם חושב שהתנסה או שנמצא במערכת יחסים, ממש לא רק לאנשי הפוליאמוריה.

ואולי בכלל היא הגיעה לחלום שלי מהבית השני של השיר שאני מנגן - זו שיש לה אור בהיר בחלונות שהיא פותחת.

ורק בצהריים קלטתי פתאום את מה שהיה צריך להיות ברור לי כבר בדקות הערות הראשונות - שאולי בכלל שיחקתי שם תפקיד כפול. שלא הייתי שם רק בן דמותי המעופף, אלא שהאשה הלבנה ההיא היא בעצם אני.

ואני, בכלל לא מסוגל לדמיין את עצמי מאפשר למישהי להתקרב ולגעת. אני אמות עשר פעמים לפני. ואיזה רגיש הוא התת מודע שריכך לי את האפשרות, שהגיש לי את עצמי בתחפושת. שהקרין לי על גוף אחר את הצורך שאני מנסה להכחיד לעצמי.

ואחר כך חשבתי שאם היא אני, ואני מחבק שם את עצמי אז אפשר ללכת עם החלום גם לכיוון הרמנויטי של אהבה עצמית - כלומר שיט קלישאתי בסגנון "תאהב קודם כל את עצמך" ושאר אמירות פלקט.

זהו. הייתי צריך לכתוב את כל זה אחרת היא הייתה מתפוגגת לי.

יצא פוסט מייגע ונורא מבולגן. לא ממוקד. אשאיר את זה ככה.

הלוואי אמן אעוף לבקר אותה שוב הלילה.

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

אהבת נעורי

אני קורא בספר החדש של אתגר קרת. ובסיפור הראשון מישהו שואל את דמות המספר: "עזוב סקס, מתי בפעם האחרונה מישהי חייכה אליך"?

בום.


כשאני קורא משפטים שהם כמו מכת גרזן בראש אני עוצר. מניח את הספר בצד. מהרהר. זו גם נחשבת קריאה. קריאה מסוג אחר. קריאה כשהספר סגור.

ואני שואל את עצמי - עזוב סקס, מתי בפעם האחרונה מישהי חייכה אליך?

לא חיוכי יומיום, כאלה יש לי מיליון.

אז מתי?

חיוך אוהב קיבלתי… מי זוכר בכלל?

נו, עזוב אותך מחיוך אוהב, חיוך אוהב זה מותרות.

מתי מישהי חייכה והחיוך שלה גרם לך להחסיר פעימה?

מתי היתה הפעם האחרונה שהלב שלך דפק חזק בגלל אשה?

מתי? מתי??


הגיע הזמן לכתוב אותה.

הפעם האחרונה היתה לפני כמה שנים.

הייתי רשום לאיזו סדרת הרצאות והיא נכנסה לאולם באיחור.

תשומת הלב שלי נפנתה לפתיחת הדלת וכשראיתי אותה נכנסת הלב שלי התחיל לדהור.

לא היה ספק שזו היא.

עברו עשרים שנה, אבל לא היה ספק.

בכלל חשבתי שהיא בחול מרביצה שם את המיליונים שלה בין משרדים מבריקים.

וליוויתי אותה במבט עד שהתיישבה.

ואחר כך, אחרי כמה דקות שהמתנתי כדי שתסתגל ותתמקם ניסיתי לצוד את מבטה.

והיא זיהתה וחייכה.

שנינו לא השתנינו הרבה.

 

היא היתה גדולה ממני.

בשנים ההן זה היה משמעותי.

פער הגילאים בעיני הנער שהייתי לא אפשר שום קשר שוויוני אמיתי,

ובכל פעם כשנפגשנו זה היה בעיני פלא איך בכלל מעניין לה איתי.

והתאהבתי.

ואהבתי שנים.

והיא לא ידעה דבר.

והיא לימדה אותי מלים,

והצביעה על ספרים שצריך לקרוא,

ודמויות שכדאי להכיר,

ובצבא, כתבתי לה מהתופת מכתבים ארוכים ששמרו לזמן מה על שפיותי.

ואחר כך התפוגגנו לנו, כל אחד לחייו, אבל שמרתי לה מקום חם בעלייה שבלב,

ומדי כמה חודשים הייתי נזכר בה.

ובכל פעם כשהייתי שומע את שלמה ארצי שר - "בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר" - הייתי תמיד חושב עליה.



 

ואחרי שהמרצה סיימה, אני התמהמהתי וחיכיתי שתצא ראשונה.

לא יצרתי קשר עין,  אפשרתי לה מרווח זמן של מילוט נוח. שאם תרצה לחמוק - שיצליח לה.

שאם היא ממהרת - שלא תיאלץ לגמגם התנצלות.

ונשארתי בין האחרונים.

אבל היא חכתה במסדרון.

וכשראיתי אותה הלב דפק.

סוסים דהרו לי בבית החזה, הלמות פרסות שכמעט שברו לי את הצלעות.

וסקרתי אותה,

את העור החיוור, הצוואר הארוך, השקע שבבסיסו, את החיוך המקסים בעולם,

את הפנים הלא מאופרות, או שכן היו מאופרות אבל במידה כזו שאני אוהב - שבכלל לא שמים לב,

והשיער הארוך האסוף, וההליכה הקצת מגושמת, גמלונית,

והחזה שלה, שכמו פעם גם כעת היה בלתי נוכח תחת טי שרט גדולה מדי ולא מחמיאה,

והקול שלה שזכרתי אותו נשאר מרוסק כזה, קצת צרוד, קצת מחוספס קרא לי בשמי

ושמח בי.

 

היא הציעה שנשב. מזל, אני בחיים לא הייתי מעז.

וישבנו.

וזה לא היה חד פעמי.

נפגשנו עוד שלוש או ארבע פעמים במשבצת ההיא.

במצטבר ישבנו שעות.

וחשבתי אז כמה הטשטשו הפערים שכנער דימיתי שקיימים בינינו, כמה נמחקו השנים שחצצו בינינו, אפילו הגובה הפיסי השתנה לטובתי.

ותמיד חייכה,

ותמיד הלב דפק.

ולא היה לנו קיום מחוץ למשבצת של השעה-שעתיים בסמוך למסגרת ההיא שיד המקרה סדרה לנו.

והתפוגגנו.

עברו כבר כמה שנים מאז,

מאז החיוך האחרון והמבט הזה של העיניים הטובות.

 

 

 

 

 
לדף הרשומה

imagine

הנה, שוב כאן. במקום שלי על הים. אני חייב למצוא אחר - כזה  שיהיה בו איזה מבוגר אחראי שיהיה אמון על רשימת ההשמעה. לא קל לפעמים עם המוזיקה שבני העשרים משמיעים פה.

הבאתי סיגריה. הלילה מותר.


 

ואחרי שהראתי לו את הסרט, אנחנו במטבח, משוחחים על כל מיני דברים שלא הספקנו לדבר עליהם במהלך הצפייה, ואז הילד שואל אותי איך זה שלנון עזב את הבית, את יוקו, לארבעה עשר חודשים? זה המון המון זמן, אבא.

שאלת תם, שאלת ילד שאיזה פרט בעולם לא התיישב לו בראש עם מערכת המושגים שבנה לעצמו על העולם.

 

ואני נאנח, שמע ילד, לפעמים אנשים צריכים מרחב וזמן אחד מהשני. כמה זמן ומה גודלו של המרחק? זה משתנה, ילד, אין כאן נכון או לא נכון. זה מורכב, זה מסובך. אנשים משתנים, הצרכים שלהם משתנים, לפעמים צריך להתרחק, לפעמים זה בשביל שיהיה אפשר לחזור - כמו שהיה עם לנון, אבל לפעמים זה להתרחק לתמיד.

 

ואני עוזר לו לרדד דק יותר את הבצק של הפיצה ואנחנו מדברים לא רק על ג'ון ויוקו, אלא על אנשים באופן כללי, על הורים של חברים שלו, משפחות שהוא מכיר, דמויות במשפחה שלנו.

ואני זורע כבר את הזרעים שינבטו יום אחד באיזה עתיד דמיוני, מיוחל, מקווה, עוד אלף שנים.

 

לדף הרשומה

בגלגול הזה

יש איזה רעיון קבלי שאני אוהב, שטוען שלכל נשמה יש משימה בעולם, תיקון שהיא צריכה לעשות, ואם היא עומדת ביעדים - מגלגול לגלגול הנשמה עולה שלבים בסולם הרוחניות.

אני לא איש מאמין, איני מניח שהאלוהות קיימת, אך גם לא כופר בה מאידך.

אבל אני אוהב את הרעיון הזה של התיקון מבחינה פואטית.

לאורך השנים הייתי משתעשע וחושב לעצמי מה היה כתוב על טופס המשימה שהנשמה שלי קיבלה רגע לפני שהמלאך נגע עם כרית אצבעו מעל השפה העליונה והיא שכחה הכל.

 

אם הייתי נשאל בעבר הרחוק מה המשימה שקיבלתי לגלגול הזה הייתי עונה ללמוד צניעות, הרי חטאתי בעבר לא מעט בהיבריס, גם בהתנשאות. נדרשה עבודה עצמית באפיק הזה ולקח זמן עד שהענווה הפכה כמעט לטבע שני. יש עוד מה להשתפר כאן, אבל היום ברור לי שזו היתה משימת-משנה, משימה על-הדרך, כנראה שזו לא היתה המשימה.

 

אז מה המשימה לגלגול הזה? אהבה? יותר סביר שאאמין באלוהות מאשר בה. אהבה זו משימה בלתי אפשרית לגלגול הזה.

היא כנראה המשימה לגלגול הבא, ואלמלא הילדים לא היה אכפת לי להתחיל אותו אתמול.

 

אולי המשימה שקיבלתי קשורה למגע.

זו משימה ראויה. מורכבת.

האפשרות להכיל מגע,

להרשות למישהי להתקרב.

להרשות יד על לחי,

להרשות אינטימיות.

והפנטזיות הפרועות שלי פשוטות הן וצנועות.

נגיד, לעמוד ולשטוף כלים במטבח ולהרגיש פתאום שדיים נלחצים אל גב ושתי זרועות-נחשים נכרכות מאחור.

 

והזמן אוזל. הוא לרעתי.

חצי חיים עברו.

עלי הכותרת של הורד שהוקצב לי נשרו מזמן.

ואני חושב שהיום יהיה הרבה יותר קשה לעמוד במשימה הזו מאשר אתמול,

היום הרבה יותר קשה מאשר לפני שבוע, המצב התודעתי היום נוקשה יותר מהמצב התודעתי שהייתי בו לפני חצי שנה כשרק התחלתי לכתוב כאן, הרבה יותר קשה ממה שהיה בגיל 21.

 

ואני כמו רוכב על מטוטלת.

יש רגעים שבהם אני מפויס עם העולם - אולי רק בתקופה הזו אני באמת מבין את "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו // ולמתק הקצב הרך נרגע, מתפייס, מוותר"

ויש שהמטוטלת זורקת אותי לצד השני, לצד המכאיב, לצד שמושיב אותי בשתיים בלילה לכתוב פוסט, לצד שמהרהר באפשרות הפואטית הזו - שיש לנשמה שלי משימה שכזו בגלגול הזה.

 

לדף הרשומה

בית ריק

מילדות ייחלתי לבית.

כמה רציתי שיתגשם.

זה מה שרציתי מהחיים.

חלמתי בית.

הרי לא באמת היה לי.

לא,

בעצם לא מדויק לכתוב שלא היה. היה.

אבל רציתי להגשים בחיי הבוגרים בית אחר,

בית שיהיו בו קשרים אחרים בין יושביו,

אחרת ממה שחוויתי בבית בו גדלתי.

 

ואז "לבושה בשחור היא הופיעה מתוך החושך", והושיטה יד, ולפרק זמן היה לנו בית.

ואיתה הבנתי שהבית שלי בכלל לא תלוי במרחב,

שהבית שלי תלוי במישהו אחר, באישה. קצת כמו "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך".

 

וכל הריקנות הזו, כל ההיעדר הזה -

שהם מנת חלקי,

שהם אני,

הם לא רק בגלל שאין בחיים שלי אשה שהיא "מבט וחלון וראי" זה עמוק יותר.

זה כי בעצם אין בית.

 

ואני, אני בעצם כבר הרבה זמן חי בגלות.

גליתי או הוגלתי זה לא העניין כאן.

אני פשוט גוֹלה.

ואני לא רוצה לשוב

ואין גם לאן.

 

ועכשיו חלפי,

כי את space oddity כבר ניגנתי פעם.

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

ניסיון וכישלון

אני לא יכול לשנות אותה.

מי בכלל רוצה לשנות אותה?

יש לי מנדט רק על עצמי - אחראי רק למה שאני מרגיש, למה שאני חושב, לאיך שאני מתנהג. ובחזית הזו אני מאכזב את עצמי.

 

הייתי רוצה שהכאב שלי לא ישפיע על האופן בו אני מתנהל מולה. הלוואי שהייתי מסוגל לאפס אותו, לקרקע, למסגר - שלא ידלוף ממני אליה, שלא יצבע את מי שאני בנוכחותה.

 

פעם חשבתי שניתן יהיה לבנות איגלו במרחב הקרח שלנו. אפילו כתבתי על זה פוסט.

איגלו בתחת שלי.

 

הייתי רוצה להיות מסוגל לומר לה "בוקר טוב".

הייתי רוצה להיות מסוגל להיכנס הביתה, להרים סנטר, להישיר מבט ולומר לה "הי".

במקום זה אני נושם עמוק לפני הלחיצה על ידית הדלת. לא יוצר קשר עין. רושף קדרות. לא פונה אליה בכלל שלא לצורך.

הייתי רוצה להיות מסוגל להתעניין ביומיום שלה.

הוא באמת מעניין אותי, היומיום הזה שלה, אבל המלים שלי שתוקות.

ופעם היא התחילה לשתף במשהו, ואני לא יודע מאיפה זה יצא לי, אבל קטעתי אותה ואמרתי אוטומטית - "אל תספרי לי יותר דברים כאלה".

והיא אמרה "טוב".

אמרה את זה בניגון מתפלא ומסתייג, כזה שעושה צעד אחורה.

ואני מודע לניכור הזה שנודף ממני, הוא תגובה ישירה להפניית העורף שלה כלפיי.

אבל ההבנה של תולדותיו לא עוזרת לי להכיל אותו, ואני מתבייש בו.

הוא מאכזב אותי הניכור הזה שיוצא ממני.

הרי הוא זר לי.

הוא זר למהות שלי.

הוא חדש לי.

לא נוח לי איתו.

זרה לי הלאקוניות ששפתיי דוברות פתאום.

זרות לי השתיקות.

ואני מרגיש כמי שנקלע לניסיון שהקוסמוס סידר לו ונכשל בו.

שהאופן בו אני מגיב אליה הוא הכישלון הגדול שלי.

והוא מצטרף לרשימת כשלונות. והרשימה הזו היא כמו שרשרת פחיות ריקות הקשורה לרגליי שמקרקשת עם כל צעד שלי בעולם. איזה סאונד מחורבן זה עושה לי בנשמה.

אני יודע, אין סיבה רציונלית לזקוף חלק מהכשלונות ההם לחובתי, אך הידיעה הזו לא מעמעמת את תחושת הכישלון הצורבת שאני חש כל רגע בחיי.

והניסיון הזה -

זו היתה הזדמנות לגדול, להתעלות.

ואני מאוכזב מעצמי שאני לא יכול למצב הזה.

מאוכזב מעצמי שאני קטן כזה,

מאוכזב מעצמי שאני לא יכול לשמור על צלם האדם שבי.

וברור שזה טבעי מה שיוצא ממני, אבל הייתי רוצה להצליח לחרוג מהטבעי ומהנורמלי,

הייתי רוצה לעמוד בניסיון הזה ולהגיב אחרת. לא כקדוש מעונה, אלא כאדם.

כמה שאני מגדיר אדם.

 

הייתי צריך...

ראוי היה אחרת.

 

לדף הרשומה

"שנה בלי סקס" או "תקציר הפרקים הקודמים" או "בשדה הסמנטי של ההווה"

סדק. בקע. תהום.

שתיקות. דומייה. היעדר. ריקנות. מדבר.

קדרות. מרירות.

עלבון. כלימה. בושה. הכנעה. מועקה. מחנק.

ויתור. רפיון. לאות. תבוסתנות.

הימנעות. פרישות. התמעטות. הסתגרות. נטישה. טריבונה.

שריון. חומה. חפיר.

קליפה. פגר. אבן.

נזיר. קברן.

מבט. חיוך. מגע. סקס

 

 

 

לדף הרשומה

מיטות מוזיקליות

איזה בזבוז - כל הלילות האלה שאני חומק מהבית, כל כך הרבה זמן ודלק וקפאין וספרים שיכולתי לקרוא ואקורד שיכולתי ללמוד וכלים שיכולתי לשטוף וכביסה לקפל ושעות שינה.

 

והיה השבוע איזה לילה שכבר היה מאוחר, ולא הצלחתי להביא את עצמי חזרה לאוטו. "תחזור תחזור" יובל בנאי שר לי בראש, כבר מאוחר, בן אדם, רק בזהירות - לא לנהוג כשאתה גמור. להיזהר עם זה. ואריק הצטרף עם "סע לאט" (ויש שם בשיר את המשפט "ואיך שאת יודעת לפנק // אני אוהב אותך" - שעוצם לי את העיניים ועושה לי לקחת נשימה עמוקה בכל פעם כשאני מקשיב לזה כבר שנים).

ונזהרתי, בטח שזהרתי. אני אדם זהיר. גם נזהרתי בלילה ההוא קודם לכן לא להפחיד את המתבודדים על החוף כשעברתי מולם. לא שיש לי חזות מפחידה, מה פתאום מפחיד, פשוט לא סמפטי שיש מישהו שבא לכיוונך כשאתה בים באמצע הלילה, בטח ישר חושבים איזה סוטה או תימהוני - אז אני תמיד משתדל לאגף מסביב ולשמור על מרחק סביר. מצד שני, הילדה אמרה לי השבוע שאם לא הייתה מכירה אותי - הייתה חוששת. "למה לחשוש?" שאלתי מחוייך. "אבא, תראה אותך, אתה נראה מוזנח מתמיד" וצחקה. "סתם סתם", ניסתה להמתיק, "פשוט אולי תתגלח יותר ותפסיק ללכת עם סמרטוטים קרועים. אולי תבוא איתי ועם אמא איזה פעם לקניון ונקנה לך בגדים".

 

ובלילה ההוא, כשהגעתי הביתה לבסוף כולם ישנו כמובן.

אני תמיד נכנס בשקט. מאגרף את אצבעות כף היד על צרור המפתחות שלא ירעיש, תולה אותו בדממה על הוו בכניסה, חולץ סנדלים, מתגנב פנימה, מתפשט, מתקלח ונכנס למיטה מותש ומובס.

רק שבלילה ההוא, היא הייתה שרועה שם. במיטה שלי. ישנה.

לא שהיא תכננה לגמור שם את הלילה. מי שלא מכיר את הנפשות הפועלות עלול לחשוב בטעות שזה לא מקרה שנרדמה במיטה הזוגית, אבל האמת היא ששום דבר מכוון לא היה שם. לא טמנה לי מלכודת, גם לא לעצמה, לא חפשה חום, לא חפשה מוצא מהכביש המהיר שלנו, לא בקשה לחשב מסלול מחדש דרך הגוף, שום דבר מאלה. סתם, פשוט סתם נרדמה במיטה בחדר השינה שיש לי בלעדיות עליו בלילות. אמרה לעצמה שתעבור לסלון עוד מעט, כשייגמר הפרק, אבל העייפות הכניעה אותה והיא נרדמה מוקדם מהמתוכנן מול הסדרה שלה.

ויצאתי עירום ומטפטף מהמקלחת, ושקלתי צעדיי.

מסוכן היה בשבילי להישכב לצדה.

אפשרי, אבל מסוכן.

הרי יכולתי לחנוט את עצמי בשמיכה שלי, הייתי עוטף את הגוף עם הפוך. זה תמיד פוך. גם בקיץ - עירום ופוך ומזגן, והייתי נרדם כך לצדה, אולי לא מייד, אבל בסוף הייתי נרדם.

 

אבל לא נשכבתי שם.

פחדתי ממה שעלול היה לקרות בהמשך.

הדבר האחרון שרציתי זה לגעת בה.

והנפש ממושמעת, נשמרת, מאולפת.

אבל הגוף...

הגוף - יש לו צורך במגע. הגוף צועק, הגוף זוכר, הגוף חלש.

וכשהשומר היה נרדם הגוף עלול היה לשלוח ידיים מתוך שינה.

והידיים אולי היו מצליחות להתחפר מתחת לשמיכה שלה, היו פולשות לטריטוריה שלה, היו יכולות להסיט את השמיכה הצדה, ואז אפילו מבלי לגעת בה, הגוף שלי היה מרגיש את חום גופה או איזה שדה אנרגטי שאופף אותה. הייתי מרגיש את זה בכל תאי העצב שיש לי על העור.

אני לא יודע אם זה נורמלי, לא יודע אם זה קורה לעוד אנשים חוסר השליטה הזה, אבל מתוך שינה קרה לא פעם שהידיים שלי הפכו לישות עצמאית. הגוף שלה היה נכנס לי לחלומות, פועל עלי, מפעיל אותי, יותר ישן מער, רק אחר כך הייתי מתעורר ממש - או כתוצאה מכך שהיתה הודפת, נוהמת, מצקצקת, בועטת אחורה עם הרגל ומיטיבה את הידוק השמיכה, או במקרים הנדירים -  כשהיתה מכילה את הקרבה שלי והייתי מתעורר פתאום ומוצא את עצמי ממש עליה (איזו מלה אומללה זו "מכילה" בהקשר הזה).

בכל אופן, הדבר האחרון שאני צריך זה להיות בחוסר שליטה איתה. לא רוצה ממנה. לא מעוניין בה.

 

אז משכתי הכי בשקט שאפשר את המיטה הנפתחת בחדר הילדים ושלפתי משם את המזרן.

ולקחתי מהארון סדין נקי ועטפתי ומתחתי.

בכרית אין לי צורך. אוהב לשים את הראש על חלק מהשמיכה.

הילדים, אם היו רואים אותי באמצע הלילה או בבוקר על מזרן היו שואלים. לא היה לי חשק לזה אז מיקמתי את עצמי בחדר השינה.

וסגרתי את הדלת.

ונרדמתי.

בשניות.

ויָשנו שנינו בחדר השינה - היא על המיטה, ואני על מזרן למרגלותיה.

 

ובלילה העוקב חזרנו כל אחד למקומו.

  

אז הכל בסדר.

סטנדרטי.

 

 

לדף הרשומה

כחכות רחל

אז עוד עשר-עשרים שנה,

כשהגוף כבר לא יהיה כל כך חשוב,

ואולי כבר לא יהווה מכשול או תירוץ

ונסתפק רק בטוב הלב,

אולי תעברי במקרה ותצליחי לראות אותי,

מקופל בתוך הבור שמעבר לחומות.

ותבואי.

 

ואם תישארי, למרות שאגרש, ויקרה שתאהבי - אל תגידי.

זה יהיה חזק מדי.

זה יהיה גדול עלי

וגם לא אאמין.

פשוט אל תגידי את זה

גם אם תחשבי שכך את מרגישה.

אל תגידי

בחיים

לא אמרו לי, ואין לי איך להתמודד עם זה בגילי, בטח שלא אצליח אז - עוד עשר-עשרים שנה,

זה יפחית את קרנך בעיניי,

זה יהפוך אותך לפתייה, לעיוורת,

ואראה בך מישהי שבלעה את שקריי,

ואראה בך מישהי שבעל כורחי הצלחתי לרמות.

וארגיש שכשאת אומרת אוהבת, את בעצם חומלת.

וארגיש כמי שראוי לגמילות חסדים.

הן יהרסו הכל המלים האלה,

הן יהפכו אותך לאחת שמחלקת נדבות,

הן יהפכו אותי לקבצן,

למקרה סעד,

והן יהפכו אותך מאשה לאחות

רחמנייה

ואשנא את עצמי.

אז אל תגידי.

רק תראי

פשוט. הכי פשוט.

ותבואי.

 

ובינתיים

אחכה

עשר-עשרים.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

גילוי וכיסוי בלשון

23/04/2018

אני לא יודע כמוך

להרקיד מלים,

לצחוק אותן,

ללהטט איתן,

להקליד אותן,

לתחזק קשרים,

לקיים את משגל השפה,

להקפיץ משפטים על מים.

 

אבל,

אני יודע לדבר

והייתי משוחח -

לו רק היית מקשיבה.

 

אלה פטפוטייך.

זוהי שתיקתי.

 

 

לדף הרשומה

כשהלב פועם במונוטוניות

שגית היתה האהבה הראשונה שלי. הייתי בן שש ומאוהב בשכנה שבבית ממול. בגן הילדים קראנו האחד לשניה בשמות מ"דאלאס", והיינו משחקים כל היום יחד במשחקי דמיון. אחרי הצהריים אם הייתי שומע אותה משחקת למטה, הייתי מציץ בה דרך חרכי התריס בסלון.

 

כשעליתי לכתה א' היו חילופי משמרות בלבי. שגית התחלפה במ' ואחר כך בה' ובק' ובמ' אחרת, וכך עברו אצלי בלב הרבה מאד אותיות. ואני הייתי ילד מתבונן, והתפלאתי על איך זה שהמקום הזה בלב תמיד מלא - שאחת מתחלפת באחרת, וחשבתי שזה כמו אצל טרזן מחוֹברות הקומיקס שלי, שנע בג'ונגל בטיסה מחבל אחד למשנהו ואף פעם לא נופל.

 

ובילדות המאוחרת יותר ובנעורים - זה תמיד היה מרחוק - אהבות חד צדדיות כאלו שלא מומשו. הן בכלל לא ידעו שאני אוהב. לא היו אצלי התמזמזויות נעורים, אבל המקום הזה בלב היה תמיד תפוס.

והייתי מודע לו, למקום הזה, להשפעה שלו עלי.

לתבלין שהוא מוסיף לחיי,

וקראתי למקום הזה "המרכז".

וניסחתי חוק קיום: "המרכז חייב להיות תפוס".

ולא שהיתה לי שליטה על זה - הוא פשוט תמיד היה תפוס.

ותמיד באופן בלתי תלוי ברגשותיהן כלפי.

לא הרהבתי עוז לחפש את המבט של הבחורה בי,

הרי איך תראה? מה תראה?

והיא, תמיד היתה - so fuckin' special

ואני...

 

אז הסתפקתי במבט שלי בהן, ובאמת תמיד נשאתי את המבט אל מישהי.

ולא תמיד מדובר היה באהבה.

לפעמים זו היתה רק התלהבות מקומית - לפעמים רק מישהי שמשכה את תשומת לבי, שחשבתי שאולי חייכה אלי.

אז היו בנות שדפקו הופעת אורח במרכז שלי רק לימים ספורים, והיו שקיבלו קביעות.

ופעם היתה שם מישהי שסגדתי לה שלוש שנים.

כך או כך תמיד המרכז היה תפוס.

וזה היה סם

וזה נתן צבע

וטעם

ומשמעות

ותקווה

ונחמה

ולעתים תכלית

והן היו לי קוטב. ומחט המצפן שלי היתה מצביעה ומתכוונת אליו.

וכשהתחלתי לשרבט טקסטים - הן היו המוזות שאליהן הייתי נושא תפילה.

 

וגם בשנות הזוגיות שלי - המרכז היה תפוס. לרוב בנוכחותה, אבל היו פעמים שהתמרכזו לשם לאיזה רגע נשים אחרות - פרפורי לב ארעיים, פנטזיות לא ממומשות.

בכל אופן, חוק הקיום נשמר תמיד: "המרכז חייב להיות תפוס"

 

רק שבזמן האחרון המרכז נטוש.

 

שומם.

 

משהו במנגנון שם אצלי כבה.

 

זו התקופה הכחולה שלי.

 

ואני לומד ככה להתנהל בעולם.

 

והכל

הכל

ה כ ל

אחרת.

 

כל פעם מחשיך אצלי עוד משהו.

 

כמו לפני שיוצאים מהבית ועוברים חדר חדר ומכבים את האור והדירה מחשיכה בהדרגה.

לדף הרשומה

הפיזיקה של הזוגיות

לפני מספר ימים הצטלבה דרכי עם זו של אשה אחת שהייתה צריכה שאקשיב לה.

ישבנו בעין הוד בגן פסלים נחמד והקשבתי.

והיא ספרה לי דברים שעל חלקם אמרה שלא ספרה מעולם.

והסיפור שלה נבע ממנה. פרץ מתוכה. סיפור במצב צבירה נוזלי-סמיך עם קו עלילה מרכזי אחד ועצוב.

הערב עמד לרדת ואשה באמצע שנות החמישים ספרה לי על המדבר שלה. על זוגיות צחיחה, על בית שהוא בית קברות. על רגשות ומחוות שמתו מזמן.

והטיתי לה אוזן ועיניים ולב והייתי כולי אמפתיה.

ולא שיתפתי בגאולוגיה שאצלי.

הרי יכולים לעבור חיים שלמים מבלי שתינתן לו לאדם ההזדמנות למצוא זר שניתן להפקיד אצלו מטען רגשי כזה.

והייתה לי הזכות להיות לה הזר הזה.

והייתי לה לכותל.

והמפגש שלנו היה לה חיוני.

אז ישבתי שעתיים על ספסל והקשבתי רוב קשב, נקי, בלי להפריע עם שלי.

 

ואחר כך הקשבתי לה עוד שעה נוספת בתנועה, וקצת טיילנו, ועברנו ליד פסל שנקרא "זוג בקופסת סרדינים", והיא הצביעה ואמרה בחיוך מריר שזה היא והוא ניצבים שם במחנק הזה, ואני חשבתי לעצמי שבעצם גם הזוגיות שלי מפוסלת שם. אבל לא אמרתי.

ואחר כך נפרדנו.

היא לדרכה צפונה ואני לדרכי דרומה.

ואחר כך חשבתי לעצמי שבטח כל יום עומד מישהו מול הפסל הזה ומזהה את עצמו בתוכו.

ואיך זה שכל כך הרבה אנשים מתקשים לנשום בבית שלהם ולמרות זאת ממשיכים לתחזק את השניים שהם במרחב משותף ובלתי אפשרי.

 

ואחר כך חשבתי על חוק התנועה הראשון של ניוטון שאומר שגוף תמיד ישאף להמשיך במנוחתו או בתנועתו, אלא אם משהו חיצוני יגרום לו לסטות ממסלולו, וחשבתי על כמה החוק הזה מיטיב לתאר את מצבה, את מצבי, את הדמויות המפוסלות שם בעין הוד, את מצבם של כל כך הרבה אנשים חלשים שאין בתוכם את היכולת או האומץ או האחריות או מה שנדרש כדי לחולל את השינוי בעצמם והם זקוקים לגורם חיצוני.

והאם פעם יגיע המטאוריט החיצוני הזה שיפגע בי ויסיט אותי ממסלולי?

 

לדף הרשומה

עירום לדוגמה

לצד משככי הכאבים שהוא צורך במינון כזה או אחר, הוא נזהר מגורמי סיכון שעלולים להרע לו.

עירום לדוגמה.

כבר ביקש ממנה לפני מספר חודשים להפסיק להסתובב לידו ככה - לא לבושה, או לבושה חלקית.

והיא משתדלת, אבל זה קורה -

כשהיא בדרך למקלחת, או ביציאה ממנה,

כשהיא חוזרת הביתה, והימים הרי נעשים חמים - וזה הכי טבעי שבעולם להיחלץ מהמכנסיים הלוחצים ולהיוותר בתחתונים,

או כשהיא במטבח, וחום הבישולים מקלף ממנה את החולצה ומותיר אותה בחזייה.

הלבנות או השחורות - הן הכי מכאיבות.

או כשהיא בסלון מתחת לשמיכה שלה שלא תמיד מיטיבה לכסות את כולה.

כאלה.

 

אז הוא ביקש ממנה להשתדל לא להסתובב לידו ככה,

אבל זה קורה.

וכשהאור הפוגע בבשרה הלבן חוזר לעיניו הוא מסתנוור ומסב את מבטו.

 

אבל אני - אני לוטש עיניים במקומו.

לפעמים מבלי משים המבט נתפס שם, נתקע, מבט בלי אופי.

אני לא יכול שלא להסתכל.

זה כל כך מכאיב

אלוהים כמה שזה מכאיב,

אבל לא יכול שלא להסתכל.

מסתכל על הגוף העירום הזה, שכבר זר לי, שהשתנה, שכבר נשכח ממני, שסרס אותי, שמטיל עלי אימה.

 

ואני מסתכל עליו לא כמעורר תשוקה, אלא כמושא אסתטי, כאמנות, הרי ככלות הכל היא אשה, ואני, יש לי חולשה לאמנות. חלש אל מול הפלא הזה, הנס - הגוף הנשי.

וזה לא שהיא נערת בלייזר, אבל הגוף הוא דבר יפה, והעירום הנשי על צורותיו - נשגב קאנטיאני, גם אחרי ארבעים שנות, אולי בכלל רק אז.

 

אז הוא ביקש ממנה כבר לפני מספר חודשים להפסיק להסתובב לידו ככה - לא לבושה, או לבושה חלקית, כי זה קורע אותו מבפנים. את זה לא אמר לה. לא הסביר. הניח שתשלים פערים לבד.

ואני, אני תוהה לפעמים על מידת ההשתדלות שלה. כי ניכר שהיא מתאמצת, אבל בכל זאת, זה קורה, והעירום האקראי הזה, אולי הוא תוצאה של רישול מקומי, אבל אולי לפעמים זה קצת מכוון, כי אולי באיזשהו מקום מחמיא לה המבט החלש הזה שלי שמתמגנט לבשר החשוף שלה. אולי.

והלוואי שתדע להתענג מהעירום הזה עם מישהו אחר. זה אפילו יקל. זה ישחרר.

באמת.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מכתב

את זוכרת שפעם כשהיינו ילדים הרשית לעצמך רגש?

האם זוכרת איך טבעתי פעם? עוד לא היינו זוג בכלל, אבל הושטת יד ורחל שפירא להיאחז בכן וציטטת "כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך, להיות איתך".

עברו עשרים שנה מאז והנה, שוב אני בלב ים וסערה סביב.

אמנם לא סוער כאן כמו אז. התחסנתי מאז. אבל הגלים מאד מאד גבוהים. מאיימים.

אין אידיוט שהיה נשאר לפרפר כאן בסערה הזו, להיאבק בגלי הענק ובמפלצות פוסיידון האלה, הרי יש איים סביב.

אין אחד שלא היה מציל את עצמו, אבל אני בוחר במערבולות שמושכות אותי מטה.

 

ואני צריך את עזרתך. אל דאגה, לא אתן הפעם לקוצים שלי לשרוט את רגלייך.

אני גם לא רוצה להיות בתוך ליבך,

גם לא בתוך גופך.

רק צריך שתראי אותי.

אחרונה ודי.

היישירי אלי מבט.

זקוק לעיניים שלך.

ואפשר גם לא להסתכל אם זה מכאיב.

ואפשר לא ליצור קשר עין.

ואפשר להשפיל מבט,

ואפשר גם לכתוב.

אני רק צריך מלים.

שתגידי

או שתכתבי.

זה מה שאני צריך ממך.

לא יותר מזה.

 

ונכון, הגוף שלך אומר,

והשתיקה שלך כותבת,

אבל עכשיו אני זקוק למלים ברורות -

שתתני כתוביות בסרט האילם הזה,

שתתני כתוביות.

ואת לא חייבת להסביר למה. הוא מסקרן, הלמה, אבל לא חיוני. על הלמה עוד נוכל לדבר בפעם אחרת. אפשר עוד עשר שנים על כוס קפה. עכשיו אני זקוק לדעת מה את רוצה לעכשיו. מה את רוצה למחר. לזמן הקרוב.

אל תרחמי עלי.

את מבינה אותי?

לא מה קרה לנו. לא זה. אני רוצה שנדבר על מה קורה לנו ומה יקרה.

ואולי את מבולבלת. ואולי את לא יודעת בעצמך. ואולי את בכלל במשבר נפשי כזה, הרי תמיד פחדת לאבד את זה, להיסחף עם תכתיבי הגנים. מאד ייתכן שאת כבר שם - אז שתפי אותי לעזאזל, כי אלה גם החיים שלי, את יודעת.

 

ואולי את צריכה עזרה לנצח את המפלצת שבמינוטאור שלך. צאי לדרך. קחי עזרה. אתן לך פקעת חוטים ואחכה בחוץ אם תרצי. כבר לא שלך, אבל אעזור. תמיד.

 

ואני יודע שקשה לך. שזה כמעט בלתי אפשרי עבורך לפתוח את הפה ולומר רגש, אז עזבי רגש, תגידי מחשבות.

ואם קשה - תגידי מדוע קשה. נקיים מטא-שיחה.

 

אין ברירה אחרת כאן, את שומעת? אין ברירה.

נו, כלומר יש. תמיד יש. אפשר הרי להמשיך כך, אבל באיזה מחיר? אני לא דואג לילדים. אני דואג לנו. אנחנו הופכים קשים זה לזו, הופכים קשים לעצמינו. אני לפחות. המטמורפוזה שלי היא כמעט יומיומית. השלתי מעלי כל כך הרבה בשנה הזו שכבר לא נשאר מה לשקם, אבל לא אכתוב על זה. אין לי עניין שתחשבי שהמכתב הזה הוא כתב אישום. את בכלל לא אשמה. גם אני לא. זה כל כך ילדותי לחפש אשמה. זה קרה. זה קורה לנו. ככה זה. אבל בואי נבין את זה. נחייך לזה. נוכל לזה. לא בשביל לטייח ולתקן, אלא בשביל להבין, לאפשר ואולי להתחיל לחשב מסלול מחדש.

והאמת, אני לא לגמרי מבין את ההתעקשות הזו שלי, את הצורך שלי במלים שלך. זה כאילו שאני זקוק למשפטים שלך בשביל שאוכל לחזור ולהיישיר מבט אל החיים שפרשתי מהם, שרק כך אולי אוכל ללקט את עצמי, שזהו השלב הראשון, ההכרחי. ואני סבור שבמידה מסוימת כך גם יהיה בשבילך.

 

ובימים האלה אני כבר חושב על המסע הקרוב, מכין מפות, מצלם ומניילן את סיפור הדרך, חושב היכן אוכל להטות אוהל, מצטייד, מעסה שרירים בשכמות שעוד תפוסים מהמסע הקודם, מותח רצועות בתיק הגב.

שוב יהיו לנו ימים רחוקים האחד מהשנייה.

גם בשבילך המרחק מקל?

קל יותר כשאיני נמצא?

ואיך זה לחזור למיטה שלנו?

 

ולא אשלח לך.

בשביל מה?

הרי לא תעני.

הרי בכלל לא תתני סימן שקראת.

הרי כתבתי לך כבר דברים מאופקים ואסופים פחות.

הרי אמרתי לך כבר דברים חדים יותר.

וכשאת שותקת אחרי שאני מדבר -

זה כמו לספוג ממך מאלומה. ולא, אין כאן שגיאת כתיב. זו מלה שהתבקשה כדי להביע את הדברים האלה שאני חוטף ממך - מכות חזקות של שקט.

 

לדף הרשומה

פרופורציות

יש הפגנה מחר. כזו שאי אפשר לא ללכת.

אני מקפיד להנכיח את המציאות הזו בשיח עם הילדים. לא חס עליהם. משתף אותם, מטפטף להם, מסמן פינות חשוכות שיראו. מפתח להם את הרגישות, מחדד ומלטש אותה, שיגדלו להיות "לוחמי אור" - זה ביטוי נלעג פחות מ"יפי-נפש".

 

ולפעמים כשאני חושב על כל הפליטים האלה… זה נותן פרופורציות לכאבון הפרטי המפונק שלי.

 

לפעמים כשאני מפליג במחשבות וחושב על כל העבדות המודרנית של העולם השלישי שסביבנו, על כל הנדכאים והחלכאים של החברה, אפילו על הסיפורים של המשפחה (יש לי שם גם "רצחו לי - שרפו לי" וגם "חטפו לי") - זה נותן פרופורציות.

 

ואני פוקח להם, לילדים שלי, את העיניים, שיסתכלו על החיים שלהם מבחוץ לרגע, שיראו כמה בעצם שפר גורלם.

ואני חושב גם על עצמי, כמה צריך בעצם לברך על מה שיש. כוללללה חיים בלי אהבה וסקס. פרופורציות בבקשה ממך, בנאדם.

 

והחיים כאן, זה כמו משחק קופסה שאתה נידון להרים כל הזמן קלפים מהקופה. ואני בוחן את החפיסה שבידי. כן, קיבלתי כמה קלפים לא משהו, ועוד שניים איומים ממש, אבל אלוהים אדירים, איזה קלפים רצים פה במשחק הזה… ויש אנשים סביבי שקיבלו פתאום באמצע החיים קלפים כאלה… שאי אפשר בכלל כלום יותר. והרי במשחק הזה אין ביטחון בדבר. הכל שביר, והקלף הבא, שיכול להביא איתו חורבן אמיתי יכול לבוא עוד רגע.

אז נכון, אין אהבה, אין סקס, אבל ראבאק - פרופורציות.

 

אבל פרופורציות לא באמת משככות כאבים. הן בסך הכל פרספקטיבה אחרת. עוד נקודת מבט על הכאב. 

בכל זאת, אחרי הכל - אדם קרוב אצל עצמו.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

משככי כאבים

בהיעדר מזור,

בהיעדר הדבר היחיד שיכול למלא אותו באמת - הוא נעזר במשככי כאבים.

משככי הכאבים נדרשים כשאין מסיחים בנמצא.

כשהוא כותב "מסיחים" הוא מתכוון לדברים כמו העבודה או לדינמיקה עם וסביב הילדים. כאלה.

משככי הכאבים נדרשים לו כשהוא לבד.

בדרך כלל בלילה.

וברשימה הקטלוגית של משככי הכאבים כבר נכתב על נסיעות הלילה שלו,

ועל הים,

ועל זה שהולך לישון עם טלוויזיה פתוחה בערוץ שמשדר שירים ישראלים שקטים כדי למהול את הבדידות.

 

וכדאי להוסיף לשלושת אלה גם דמיון. כן,

הוא מדמיין דמיונות. בהקיץ. לא מעט. מהורהר כזה ומסריט לעצמו מציאוּת חלופית.

אפילו מעז לדמיין שמוצא את שאיבד מזמן.

אפילו דברים שלא היו מנת חלקו מעולם.

 

והוא גם כותב.

לפעמים פה, והמחשבה שיש נמען לכאב המתומלל הזה, הידיעה שיהיה אי שם מי שיקרא -  זה עוזר. זה משכך במעט את הכאב.

אבל לרוב הוא כותב לעצמו. כתיבה אחרת ממה שכאן.

והוא נזהר מתופעות הלוואי של הכתיבה, כי הכתיבה אמנם יכולה לעזור, לרפא במעט, אך גם עלולה לחדד את הכאב. אם היא בהירה (ולרוב היא כזו עבורו), היא עלולה לפצוע יותר - כתיבה אוטואימונית. ואז הוא זקוק לשתיקה. לשתוק את המלים שבקשו להיכתב. איים של שתיקה יש לו לפעמים. ימים כאלה.

 

ומוזיקה - השירים האלה שכאילו נכתבו עליו, שמשקפים אותו, שמתמללים ומלחינים את מצבו הנפשי, הרגשי, שמראים לו מה הוא צריך לעשות, שמנערים אותו ורומזים וקורצים לו איך היה צריך לחיות. כמו תמרורים, כמו סימוני שביל שמציעים לו מסלול.

ולפעמים גם הם מסוכנים לו, השירים האלה.

 

ולפעמים כשהוא זקוק למשכך כאבים פורטה - הוא יוצא לטבע. הטבע בשבילו הוא חתיכת משכך כאבים. טבע מוחלט ופראי ודומם ולבד.

כשהטבע קורא לו - הוא בא. והדרך עודנה נפקחת לאורך והוא, עובר אורח, כמו בשיר, ידיו ריקות ועירו רחוקה, והוא סוגד לכל מה שירוק ולכל דמות אשה. וכשהוא חוזר משם, מנדודיו, יש לו אויר לקצת יותר זמן. זה משכך כאבים אפקטיבי יותר, אבל השפעתו אף היא מתפוגגת. מתפוגגת מהר מכפי שהיה ראוי לה להתפוגג. והטבע הוא גם משכך כאבים יקר מציאות. לא אפשרי במינון גבוה - יש מחויבויות, יש אילוצים.

אבל הוא משתדל לגנוב זמן,

והולך בו.

עשרות קילומטרים של בדידות,

הולך ומדמיין וכותב ושומע מוזיקה - הכל ביחד שם בטבע. חגיגה של משככי כאבים.


וכשהיא איננה, כשהיא יוצאת בערב. זה גם. גם משכך את הכאב. קל וחומר כשהיא נוסעת לכמה ימים.

 

והיה אפשר לחשוב שככל שיעבור הזמן הוא יצרוך מינון נמוך יותר של משככי כאבים. שיזדקק להם פחות.

אבל הבנזונה הזה, הזמן - מאכזב.

לפעמים דווקא נראה שיש לו, לזמן, השפעה הפוכה: שככל שהוא עובר, האדם הולך ונמוג. שיותר כואב לו, שיותר ריק לו, שיותר אין לו. כי כבר אין טעם לכלום.

לא לדאוג, הוא לא אובדני.

אבל אין לו טעם לכלום. הכל תפל. הכל סתם.

הבל הבלים הכל הבל.

 

לדף הרשומה

אביב

מריחים כבר את האביב.

לפי לוח השנה יש עוד זמן, אבל היי, הוא ממש כאן. צאו לטבע וראו.

זה יהיה הרבע האחרון.

עוד רגע ואשלים הקפה (כמה מחזורים כאלה עוד יהיו?),

המקצה הזה הקיץ בקיץ, נשר לסתיו, סער בחורף,

והנה,

הווה באביב,

וכלי המיתר של ויואלדי כבר מתנגנים לי בראש,

וגם לפי הנשים -

אם לשפוט לפי הנשים הוא כבר כאן, ממש כאן,

האביב הדיוניסי הנהדר הזה שמקלף אותן,

איזה עינוי מתוק האביב הזה יהיה,

והגופים,

והתעגלות הבשר,

והריח,

ואולי תבואי כבר באביב הזה?

אני מחכה לך כבר כל כך הרבה שנים,

רק שתדעי - הדלת נעולה, נעלתי.

ולא אפתח לך,

מה את דופקת?

לא אפתח, מה יש כאן לא להבין?

איך אפתח?

אין לי כבר מפתח, מאמינה?

תפסיקי לדפוק, עוד רגע אצעק ואגרש.


תתגנבי.

תזחלי מתחת לחריץ הדלת, דרך חור המנעול, דרך התריס שאשאיר פתוח.

ותבואי בלי הזמנה,

הרי לא אזמין,

ותשכבי כאן ערומה לצידי.

ותבואי כמו שאמור בא אל פסיכה,

כמו שהאהבה באה אל הנפש,

בחושך,

בלי לראות כלום,

רק הגוף יראה,

ובלי לדבר.

דיברנו מספיק.

ומה פתאום לשכב?

לא הבנת כלום,

רק תהיי לצדי.

גוף צמוד לגוף.

זה בכלל לא עירום של תשוקה,

זה עירום כמו בציור של לוסיאן פרויד,

זה עירום של being,

עירום של קיום,

עירום שיציל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

ימים שחורים ולילות לבנים

כשיוצאים למסע כזה, במשעולי הבדידות, אי אפשר שלא לשים לב להבדל בין נשיאת המטען ביום לבין צעידת הלילה.

הבדידות נמהלת בשעות היום. יש הרבה תנועה, פסקול של חיים - התארגנות הבוקר, העבודה, להסיע, לתמוך, לרוץ איתו, לרכוב איתם, לבשל, לתקן, לסדר, לספר, לדבר, להקשיב, להשכיב. וכשכל הגרגרים האלה מפסיקים את תנועתם והם מתחילים לשקוע - אז מגיע הלילה.

הלילות הארורים האלה.

בלילות אני כובש פסגות של שפל. ואיך בכל פעם שאני חושב שנפלתי חזק, שהגעתי לנקודה הנמוכה ביותר, מסתבר שיש נמוכה ממנה. הנה, הלילה כבשתי נקודת טריג שלילית חדשה, ואם לשפוט על פי החודשים האחרונים - כנראה שהיא לא האחרונה.

כמו לטבוע מבלי להגיע לקרקעית.

והקרקעית? יש קרקעית בכלל? מעניין אם עוד אוכל לנשום כשאגע בה, ומה היא הקרקעית הזו? ומי אהיה בכלל? אני משתנה. אני לא אותו אדם שהייתי לפני חצי שנה. אני כמו הספינה של תזאוס - בכל לילה משיל מעלי עוד חלק ומחליף אותו באחר, נוקשה יותר, מפוחד יותר, חלש יותר. אז מה אהיה כשאגיע לקרקעית? בן כמה אהיה? כמה שנים יעברו עוד?

איש אחד שלא היה לו מקום ביבשה שלו, שלהם, נדחק לקו המים וככה הלך שנים - קצת ביבשה הרבה במים. ברדודים, ופתאום נהדף לעמוקים והתחיל לטבוע. והוא לא מושיט ידיים, מנופף רק בלב, והוא מקבל את הטביעה כאילו זו גזרה, אידיוט, ושוקע במן הרס עצמי שכזה - זה מה שקורה: טביעה באוקיאנוס שחור.

ובימים הבדידות אמנם נמהלת, אבל המבט שלי הוא מבט של איש מובס, ושתי העיניים השחורות משחור מכוסות בקטרקט, בשכבה כזו שצובעת הכל, כמו פילטר דרכו אני מתבונן על העולם. פילטר שמטשטש הכל, שמוציא מפוקוס דברים קטנים של יום-יום, את כל פסקול החיים שכתבתי, וכן, צריך להודות, אפילו חווית ההורות שלי דהתה. זו נוכחות מתמדת, כמו טינטון שרק אני שומע.

והקטרקט הזה עשוי מהיעדר, מריקנות, מאיִן, מערגה.

מהכמיהה לסיבה, לתכלית, למהות - לאשה.

ואולי בכלל צריך לדבר על זה במונחים של רעב. תארו לכם איך זה להסתובב כל הזמן, להתנהל בעולם כשהבטן מקרקרת.

 

ופרמנידס לימד אותי שהיש ישנו והאין איננו. ואם הייתי יושב עם היווני הזקן על קפה הייתי מספר לו על האיִן שלי, שאין יש ממנו.

 

ובלילות, בלילות השדים שלי יוצאים, מגיחים מתהומות הנפש. שחורים שחורים השדים שלי. הנה, הם מושיבים אותי לכתוב אותם, מסיבה שלמה יש לי בראש. ארץ יצורי הפרא שלי. לוחשים לי דברים באוזן, מדרבנים אותי עם קלשונות, לוחשים לי באוזן מיני לחישות, לא בטוח שאני מבין מה הם לוחשים, אבל הם לוחשים, ועושים קולות, ואני כבר לא רואה שום דבר צלול, כלום.

לא בימים ולא בלילות האלה.

חיה שרועדת במאורה שלה, מייללת ומלקקת את פצעיה.

 

ומה אני עושה פה שוב? כבר הבטחתי לעצמי שמספיק. אולי אלה מעט שעות השינה שפוגעות בכושר השיפוט שלי? אני ישן ארבע-חמש שעות בלילה ומתהלך עייף כל היום. ואני, בהוראות ההפעלה שלי ברובריקת מאסלו כתוב 8 שעות. אולי באמת צריך להפחית את צריכת הקפה המוגזמת.

ואולי בעצם דווקא בלילות האלה, כשאני טרוט עיניים, אולי דווקא אז אני קרוב יותר לגלעין הנפש שלי, שבר-כלי, פחות אסוף, אולי דווקא הטירוף הזה שמבקש להשתלט עלי - אולי דווקא לו צריך לתת את המושכות, כי העגלון הקודם לא מביא אותי לשום מקום, עגלון צ'כובי כזה, ומי הוא בכלל העגלון החדש הזה? ששש… ארצה, קישטא.

 

ואם יש מי שקרא עד כאן, אז תודה, אבל אל תגיבו- לא אדע מה לענות מחד, אך גם לא ארצה להיות לא מנומס מאידך. אני רק הייתי צריך לטפטף את זה כאן בכיכר העיר וכעת אולי אוכל לישון.

 

לדף הרשומה

Major Tom

 

 

חשבתי לנסות שוב ללמוד גיטרה. אני מפלרטט עם הרעיון מאז שקניתי אותה בגיל 18. העובדה שלא רכשתי את המיומנות הזו בנעורי היא פספוס חיי. ניסיתי כמה פעמים ותמיד נשברתי בשלב מעבר האקורדים, ממש ממש בהתחלה. לפני זמן מה חשבתי לחזור לזה. לתעל את האנרגיה שבכפות הידיים לאובייקט אחר מאשר גוף של אשה. קשה להתחיל בגילי, אבל יש מישהו שנותן לי כיוון. אמרתי לו שבשביל לא להתייאש אני חייב שיר להתאמן איתו, כי אם יהיה לי שיר אז יהיה לי דרייב אחר, זה לא יהיה סתם אימונים טכניים. אתמול הוא היה וחשב שבשלב הראשון הזה שאני נמצא כדאי שאלמד את ההתחלה של Major Tom. שדרך השיר אתרגל את מעבר האקורדים.

 

ובלילה שוב התבזיתי, אחרי שהילדים שכבו לישון, דיברנו קצת בסלון על עניינים של משפחה ויומיום. קצת כתבתי כאן קודם על כך שאני מתאמץ להחזיר את שיחות החולין כדי שיהיה נסבל לחיות כאן. וכשהרגשתי שבשיחה יש איכות סבירה יחסית של תקשורת לא התאפקתי, אידיוט שכמותי, ושאלתי עלינו, מטומטם, מטומטם, מטומטם, דפוק אחד, וביקשתי שתתמלל, כי אני חייב מלים, לקרוא לדברים בשם, אבל היא אספה את עצמה וביקשה שדי, ושאפסיק, ושאלך ממנה ותניח לי ותפסיק לחייך ככה, אבל אני מחייך ממבוכה. ככה תמיד אצלי - מחייך ממצוקה. והלכתי. והשניות האלה שאחרי הן כמו הכוויות שכתבתי עליהן כאן פעם (נאמר כבר הכל, בחיי, הכל מעגלי פה). זו מהלומה בשבילי. בעיטה שמעיפה אותי. מרגיש כאילו אני לבד ביקום, מרחף בחלל, מנותק, בלי תקשורת, בלי שפה, בלי מולדת בלי אישה, בדידות קיומית. אלה הרגעים שאני רוצה לגרד כמה גרושים ולמצוא לי מרחב אחר, אורווה פשוטה לשים שם ראש בשקט. אני סגפן ומסתפק במועט, אוכל להסתדר עם קצת קש להתכסות בו. אוכל להיות אסקטי.

ולא יכולתי לעצום עין. מרחף לי ברִיק השחור. ואני כלל לא בטוח שנרדמתי בסוף.

Major Tom

 

 

 

לדף הרשומה

הדברים האחרונים מסוגם

אילו הייתי יודע שזו הפעם האחרונה,

אולי הייתי מזמין לנו קינוח,

אולי הייתי מוסיף עוד גזרי עצים להסקת השיחה,

אולי הייתי מתעכב קצת עם הזמנת החשבון,

מושך את הרגע.

פעם זו הייתה שגרה - לצאת קצת, להתאוורר, רק שנינו.

אבל אז, בערב הסתמי ההוא, זו הייתה הפעם האחרונה.

ולא ידעתי.

 

ומתי היה הטיול האחרון שלנו?

אנחנו שטיילנו כל כך הרבה,

מתי הייתה הפעם האחרונה שישנו בשקי שינה?

אילו הייתי יודע שזו הזריחה האחרונה שלנו יחד,

אולי הייתי צריך להעיר אותה,

אבל אז, בזריחה ההיא בטיול האחרון שלנו, חשבתי שיהיו עוד אלף כמוה.

 

ומתי הייתה הנשיקה האחרונה?

אני כבר לא זוכר.

אבל אז, לו הייתי יודע שזו הפעם האחרונה שאנשק אשה,

אולי הייתי משתדל להאריך עוד רגע, עוד שנייה,

לנצור את התחושה.

 

ועם הזמן הרשימה הזו שלנו מתמלאת:

פעולה, רגש, אפילו מלים.

בכל פעם נופל משהו שזו הפעם האחרונה שנופל.

 

והדברים שקורים בפעם הראשונה -

אני אפילו פוחד לקרוא להם בשם.

 

לדף הרשומה

אם כבר לחיות על קרח - אז כדאי לבנות איגלו

זו לא הפעם הראשונה שקפוא כאן - עידן הקרח הוא תופעה מחזורית אצלינו. הספה בסלון הייתה מאוישת לפרקים גם בעבר. אבל אז אני הייתי אחר. בכל הפעמים ההם הייתי סבלני יותר. לא עשיתי מזה עניין. נשאתי את חרפתי בשקט, הכלתי את זה. הקוצים שרטו אבל נשכתי שפתיים. ספגתי את העלבון שבדחיית האינטימיות שביקשתי, זה היה קצת כמו להיות כפות לעגלה בזמן שהסוסים דוהרים והגופה שלי נחבטת שם על הארץ, הקטור שכזה. מקסימום הייתי עוקץ באמירות ציניות.

במשולש היחסים שצלעותיו הן אהבה, סקס וחברות נשארה בתקופות ההן החברות לבדה. איך שרדה? כתבתי פה פעם שאני אלוף העולם בהתאפקות. איכשהו הצלחתי להסתפק בחברות. כך שגם אם היא ישנה בסלון - המשכתי כאילו כרגיל. יש לנו הרבה מן המשותף: הסכמה מקיר לקיר על גישה חינוכית, על דרך חיים, על תפיסות עולם. זה לא מעט. היינו קשובים זה לזו ככל שהתעסקנו בעולם שמחוץ לזוגיות שלנו.

וכשהיה לי קשה מדי ברחתי לעבודה, או לספרים ולעולמות התוכן שלי. 

תקופות הקרח היו נעלמות כמו שבאו. ככה, בלי סיבה שנראית לעין. אבל גם אם היו נעלמות מעולם לא הגיע האביב. אף פעם לא היה חמים אצלינו, לא הייתה אינטימיות.

 

אף    פעם   לא   הייתה.

אלוהים…

 

רגע, לנשום.

 

 

בחיי. א ף   פ ע ם.

 

ולפעמים בין תקופות הקרח היה סקס. הייתה אפילו תקופה לא קצרה בשנת הארבעים שהיה סקס על בסיס כמעט יומי, כאילו שהיא בודקת משהו, ואני אמרתי לעצמי שהנה, סוף סוף היא הפשירה, שכעת נשלים פערים של עשרים שנה, אבל גם לא חסכתי מעצמי ביקורת עצמית על ההרהורים האלה וחשבתי כמה רדוד אני ונלעג, ובזוי, ניאנדרטל שכזה, שקצת סקס ממיס אותי ועושה מניפולציה על הרגשות שלי כלפיה.

 

אבל עידן הקרח הנוכחי הוא אחר. ביולי האחרון משהו נשבר בי. כבר לא יכולתי להתנהל כמו פעם. זו הייתה הפעם הראשונה שאל מול ההגירה שלה לסלון הגבתי בשתיקה. זו לא הייתה בחירה רצונית. נגמרו לי המלים ונאלמתי. התחלתי לשתוק לתוך היחסים שלנו. שתיקות של בוקר, שתיקות של בדרך לעבודה, שתיקות של ערב, שתיקות של לעמוד ביחד במטבח, וכעסתי על עצמי על השתיקות האלה, כאילו שאני הוא זה שמצנן את החברות שהייתה אמורה להישאר. והתאמצתי. בחיי שניסיתי.

ופעם היא נכנסה לאוטו ולקחתי אויר ואמרתי לה שהימים האלה קשים לי כי אני מתאמץ לא להתנכר אליה ומרגיש שאני נכשל בזה. והמלים שלי עמדו באוטו והדהדו בלי מענה עד שהגענו למקום שבו ירדה.

 

ואולי אם הייתי מתאמץ יותר, מתחזק את שיחות החולין בכוח, אולי כבר היינו מחוץ למכתש הזה. עדיין במדבר כמובן, אבל בכל זאת מחוץ למכתש.

ואני בחצי השנה הזו עטיתי על עצמי שכבה חדשה. שכבה נוספת שהצטרפה למספר אסטרונומי של שכבות שכבר יש. עוד קליפה שמישהי אחרת לא תוכל לקלף ממני בחיים. מתאבן לאט לאט. והשריון שלי מתעבה. עם כל לילה שעובר, עם כל בוקר שאני מתעורר לבד נוספת לה עוד טבעת בשריון שלי. זה כמו עם שריון של צב, והשריון שלי זה כמו של הצבים האלה מגלפגוס שמרוב טבעות כבר אי אפשר לספור.

 

ובימים האחרונים קשה נורא.

ואין לי אויר אבל בכוח אני חופר, חופר במכתש שלנו ומוצא מלים בשבילה. בימים האחרונים אני מגייס תעצומות נפש ומנסה להחזיר את שיחות החולין לשגרת היומיום. זה מאמץ מלאכותי, ניסיון הישרדותי. מרגיש שהספוג שלי יכול אולי להכיל עוד. אולי זה שסחטתי ממנו לכאן קצת עזר.

 

ואני נערך להשלמה הנוראה הזו, להשלים עם הפער הזה, עם הפער הארור הזה בין מה שיש לבין מה שאני רוצה.

זה פער בלתי נתפס, פער מייסר.

כי לא רציתי רק שותפה לחיים. רציתי שותפה שהיא גם אישה. רציתי גם רוח וגם בשר.

ואיך חלפי כתב את הזעקה הזו כל כך יפה:

 

"לא הייתי רוצה להיות לך אח

לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך

ורואה חלומות עגומים של קדושה

ולמולו את - אישה."

 

ולצד הזעקה הזו של חלפי, אני מדפדף בספר השירים שלו ומגיע אל ההשלמה שאני כבר רוצה להיות כל כולי בתוכה:

 

"לתוכי שכמוך אסור לאהוב.

אתה לא תאהב, יוסי, יוסי

אף פעם.

כמוך נולדו להנעים פטפוטים…"

תוצאת תמונה עבור ?iglu?‏

 

לדף הרשומה

איך סופרים בדידות?

מה סופרים כשסופרים בדידות? לא אכתוב על כך. אם הייתי נדרש לענות על ה"מה" לא הייתי צולח את הרשימה הזו, הרי כל היומיום שלי טבול בבדידות. מה פתאום טבול? יותר מתאים לכתוב ספוג, או רווי. הכל נוטף בדידות. שלוליות שלוליות יש כאן. אז לא אכתוב כאן על ה"מה". אלא על ה"איך" לכאורה ההתעסקות ב"איך" היא פשוטה יותר. פחות מערבת רגש, פחות עלבון.

אז באילו יחידות סופרים בדידות? בימים? בשבועות? בחודשים? לא לא ולא. מסתבר שבלילות, או בירחים. ואחר כך - מעגלים: שבעה ירחים מתכווצים בספירה  ל"חצי שנה", תשע שנים נמתחות ל"עשור". אחר כך אומרים: "כבר יותר מעשר שנים" או "עשרים".

וממתי סופרים? מהו האירוע שממנו סופרים בדידות? מהלילה ההוא שבו היא היגרה לסלון, טאטאה עם קצה השמיכה את המסלול מחדר השינה לספה ההיא? משם? מהלילה ההוא בתחילת יולי? אולי צריך ללכת עוד אחורה? אולי חודש לפני, אל הפעם האחרונה כששכבנו? ואולי עוד אחורה? מהפעם ההיא כשהופיעה השמיכה השנייה בחדר השינה? אולי מהפעם האחרונה כשנשקה לי? אולי מהפעם האחרונה כשאמרה לי שהיא אוהבת? כתבה את זה על דף ממו קטן והייתי נושא אותו איתי שנים מקופל בארנק. מדי תקופה הייתי מוציא את פיסת הנייר הבלויה, הכמעט קרועה, מיישר את הקמטים, טקסטורה של בד כבר היתה לזה. הייתי מציץ בפתק ההוא ברגעים שהייתי צריך חיבוק. ואז כשנגנב הארנק - הרגשתי שדוד, כאילו גנבו לי את ההוכחה…

לכל נקודת ציון התחלתית כאן יש נקודה קודמת שממנה אפשר להתחיל לספור.

כואב לספור בדידות.

זה מדרון חלקלק כזה שאני רץ בו. זה דופק את הברכיים, אבל אני ממש טוב לרוץ ככה בירידות. לא נופל. הלוואי שיום אחד זה ייגמר. כבר לא אכפת לי אם בתהום גדולה או באיזה בולדר ענק שאתרסק עליו. בחיי כבר לא אכפת. רק לפרוש מהמירוץ הזה. לנוח בצד, לחמם מים בפינג'אן, להכין תה מתוק מתוק, לחלוץ נעליים ולא להרגיש כלום. אמן.

לדף הרשומה

אתם אף פעם לא יודעים באמת מה קורה בתוך זוג

לפעמים כשהיא מתקשרת ויש לה מן קול קצת אחר, קליל כזה, חי, או מחויך אפילו - אני לא מתבלבל ומבין שיושבת באוטו חברה שלה ואני נשמע דרך הדיבורית. היא בכלל לא צריכה לציין זאת. אני מרגיש את זה בחלקיק שניה.

ביני לביני אני תוהה האם היא מודעת לכך שהיא מנגנת במנעד קולי קצת שונה.

פעם שאלתי אותה אם יש מישהי מהחברות שלה שאותה היא משתפת במה שקורה בינינו. השאלה ריחפה לה באויר והצטרפה לשלל השאלות ששאלתי בקול ונותרו תלויות בחלל הדירה ללא מענה.

אבל האמת היא שאני לא צריך לשאול. אני יודע שהיא לא משתפת אף אחד.

בנוגע לחברים או מכרים משותפים - יש לי ולה הבנה כזו שבשתיקה, שלא מדברים על המדבר הסדוק שלנו.

למכרים, לחברים, למשפחה - אנחנו משווקים מראית עין. זה כמו משחק ששנינו משחקים בתיאום מושלם, אך מבלי לתאם, מבלי להגדיר חוקים של מה כן ומה לא. אנחנו משדרים עניינים כרגיל.

אם מסתכלים עלינו מבחוץ לא רואים את התהום שבינינו. יש כאלה אפילו שהזוגיות שלנו מעוררת בהם קנאה.

אי אפשר לדעת באמת מה קורה בתוך זוג.

אי אפשר לדעת באמת מה קורה בתוך זוג.

אי אפשר.

לפעמים כשאני הולך ברחוב, המבט משוטט, מסתכל על מרפסות של אנשים. חלונות מוארים, מישהו תולה כביסה, עוד מעט ויחזור לסלון. קופסאות קופסאות שאתה אף פעם לא יודע מה קורה בפנים.

יש שמושפלים, יש שכואבים, יש שאוהבים, יש שבוגדים, יש כל כך הרבה "יש".

ויש כאלה שלא נראה מבחוץ, אבל בעצם תהום פעורה ביניהם.

אי אפשר לדעת באמת מה קורה בתוך זוג.

ולפעמים אפילו הזוג בעצמו לא יודע מה קורה בתוכו.

וכל אחד מהם יודע רק את עצמו,

ולא יודע מה באמת קורה בתוך הזוג שהוא.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תמונה מחיי נישואין ושיר

 

כשהייתי נער נמשכתי לאמנות של אדוארד הופר. קניתי לי ספר פוסטרים קטן של הציורים שצייר ותליתי מבחר מהם על הקיר בחדר.

האירוניה היא שכשהתבגרתי האמנות שלו כאילו הפכה לתפאורת הזוגיות שלנו. מן נבואה שהגשימה את עצמה. ממש ככה. לא תמונה מסויימת, אלא המכלול, הסגנון. יש משהו מאד נקי בעבודות שלו. נקי מדי, קצת סטרילי, קצת מטריד. קיפאון כזה, אפשר ממש לחוש את הניכור בין הדמויות, את היעדר המגע, היעדר החום האנושי, את השקט הרועם. אף אחד שם לא מסתכל לשני בעיניים.

האסוציאציה המיידית שלי לאמנות של הופר היא הכתיבה של ריימונד קארבר. נראה ששניהם אומרים לי דברים דומים במדיומים שונים. פעם בשלהי שנות התשעים כולם דברו על הסיפורים של קארבר. היום קצת פחות. אני הערכתי את הסיפורים האלה, אבל אהבתי יותר את השירה שלו. ויש לו שיר אחד לקארבר שהוא כמו תמרור בשבילי:

 

"והאם קיבלת מה

שרצית מהחיים האלה, למרות הכל?

כן.

ומה רצית?

לומר על עצמי נאהב. להרגיש שאני

נאהב על פני האדמה הזאת."

 

יפה נכון?

רק שהוא היה צריך להוסיף את המלה "לאהוב".

לאהוב ולהיות נאהב.

כל השאר  זה רעשי רקע.

 

לדף הרשומה

סיבות

04/01/2018

בגלל המרחק,

בגלל הסדקים,

בגלל כאב הגוף,

בגלל האפשרויות,

בגלל ההווה,

בגלל ההווה שיכול היה,

בגלל הנשים,

בגלל הריחות,

בגלל לבוש החורף שמכסה,

בגלל לבוש הקיץ שמגלה,

בגלל חוטי הכסף החכמים בשיער,

בגלל פלומת הגוף,

בגלל הספרים,

בגלל המלים,

בגלל מלים כמו "חמוקיה"

בגלל מלים כמו "עדנה" (וגם: "בשלות", "שקערורית" ו"שדיים", שהיא המלה היפה ביותר בעברית).

בגלל גופה

שמשתנה,

בגלל הקמטים שעוד יהיו,

ובגלל כל אותם הדברים שאינם.

 

לדף הרשומה

סידורי שינה

יש שתי ספות בסלון. היא שוכבת על אחת מהן, מכוסה בפוך שלה.

כשאני מחליף לכולם מצעים - אני מחליף גם לה.

לפעמים כשהיא ישנה אני מסתכל עליה, תוהה האם היא מרגישה את נוכחותי וממשיכה להעמיד פני ישנה.

בבוקר, לרוב השמיכה שלה נשארת בסלון.

לפעמים מסדרים את הבית. כשזה קורה - מעבירים את השמיכה שלה לחדר השינה. לקראת ערב היא מעבירה אותה חזרה.

כמו שחזור של פשע.

"מעשה השמיכה" אני קורא לזה.

ולפעמים היא כל כך אטומה שהיא מבקשת שאביא לה את השמיכה, כלומר - נו, היא כבר שוכבת וגמורה, ואני ממילא בדרך ועדיין מסתובב על הרגליים… אמרתי לה שזה בשבילי כמו וידוא הריגה. לא ענתה.

וכבר קרה בחודשים הארוכים האלה שהילדים מזמינים חברים לישון. מתוקים שלי. אני מארח מכל הלב, מכין ארוחות ערב, קשוב לצורכיהם, מארגן שורת מזרנים בסלון.

אלה הלילות שהיא חוזרת לחדר השינה.

בסוף היום אני נשכב לצדה. כל אחד עם שמיכה משלו.

מתאווה לגופה, אך רווי כוויות. הדבר האחרון בעולם שאני רוצה זה לגעת בה.

ואחרי שאני נרדם משהו קורה לי, אני לא יודע איך ומה להסביר. כאילו שלגוף יש צורך, כאילו שהלב מחפש מזור, אני כנראה נצמד אליה. אין כאן רעב לסקס, יש כאן צורך במגע פשוט. אני נמצא  במן הכרה כזו של בין ערות לשינה. והידיים, כאילו יש להן חיים משל עצמן. כשזה קורה, היא הודפת אותי, נוהמת צקצוק, ואני מתעורר בבהלה. מכווץ כולי ושונא את עצמי שהגוף או הנשמה או ה"אני" ככה לא מצליחים להתאפק. ולפעמים כשהיא הודפת אותי - אני רק משנה תנוחה ונרדם חזרה. נזכר בזה רק בבוקר ומתנחם שבלילה הבא היא כבר תחזור לסלון והבדידות תהא נוחה יותר.

 

לדף הרשומה

כוויות

ופעם פעם לפני הרבה מאד זמן, עוד לפני שהיא היגרה לסלון, מתוך יאוש או תקוה, פשוט לקחתי את פרק כף ידה, ובתנועה מהוססת ניווטתי אותה אל מתחת לחולצה שלי. הנחתי את האגרוף המופתע, הקמוץ על בית החזה שלי ואמרתי לה "עכשיו תפרסי אצבעות". והיא התעשתה ברגע, בלי להתבלבל בכלל, מקופדת וקשוחה אמרה שאפסיק לרצות לשנות אותה ושאפסיק לקוות שתהיה משהו שהיא לא.

התמונה הזו: אצבעותיה הקפוצות, המבט הקפוא, הטון הקשוח, המנוכר, ואת מה שאמרה, כאילו חרכה את האוּד שנותר ממני אחרי שכבר נשרפתי שנים.

וכשאני נתקף חולשה ורוצה להרים את השמיכה שלה בסלון - להתגנב תחתיה ולשכב לצדה כפיות, סתם ככה, בלי סקס - רק שני גופים עירומים באינטימיות פשוטה - כשזה קורה לי אני מעלה את התמונה ההיא בראשי. זה מתכון לכיבוי תשוקות ולאין-אונות.

וכוויה ממישהי אחרת יש לי על הגב -

היינו בני עשרים ואחת.

היא סיימה את היום האחרון שלה בעבודה שלנו ואז -

ריחפה אלי כמו ציור בפחם שחור,

משיכות עבות של שיער סמיך,

חריצים ארוכים בלחיים,

גיזרה דקה, עיניים גדולות,

פשטות יפה,

וידיה נמתחו לכדי שני קוים דקים,

סגרו על גופי, לפתו לחיבוק חם,

הכי חם שאקבל בעולם,

ואז נשקה לי על הלחי, ולחשה שאהבה אותי ופרחה לה.

ורק טביעות האצבעות שלה שנמחו מידיה הוטבעו על גבי לנצח.

 

לדף הרשומה

ארובורוס

אין בבלוג הזה התפתחות. גם לא תהיה. שום דבר הרקלייטי לא יזרום כאן.

יש התחלה, יהיה גם סוף וביניהם הווה מתמשך. פרזנט פרוגרסיב של מדברינג. אין צל לחסות בו, קור כלבים בלילה.

כל הרשימות הן בעצם אותה הרשימה. זה בלוג של חלקי פאזל שמרכיבים תמונה אחת עם מסגרת שלא תתחבר בסופו של דבר לשום דבר חדש או אופטימי.

לכו לקרוא ספרים - שם יש דמויות עגולות.

לדף הרשומה

אוהבת - לא אוהבת

27/12/2017

אוהבת - לא אוהבת,

לא אוהבת - לא אוהבת,

לא מתקרבת, לא נמשכת, לא נצמדת, לא מגששת, לא מושיטה, לא נוגעת, לא מחבקת, לא מלטפת, לא פורטת, לא מרעידה, לא מנשקת,

לא מחייכת

אלי,

לא לוחשת שאוהבת.

ואני מתפורר,

נגרס עד דוק

ונובל.

 

לדף הרשומה

the road not taken

לפני כמה חודשים יצא לי ללוות מישהו למיון באמצע הלילה. בית חולים, ופתאום פגישה לילית עם מישהי מפעם-פעם: בת ארבעים שרק נעשתה יפה יותר. מחליפים חיוכים אמתיים. יש לה קמטים כאלה של אשה אמתית מסביב לעיניים שאני אוהב. מה אמרנו בדקה-שתיים האלה? לא יכולנו להאריך במלים, אבל העיניים שלה, גם אם היו אדומות מבכי - האירו אלי. יד נוגעת בזרוע, ואני נזכר איך הציעה לי את גופה לפני שנות אלף, ואיך שלא לקחתי. הייתי אז חייל והיא, שנפרדה מהחבר שלי מס' שבועות לפני כן, מצאה אצלי הבנה, הקשבה ועומק שהיו נדירים אצל בחורים בני עשרים בשעתו. באותו ערב בחדר שלי היא רמזה לי בשפת הגוף שלה לבוא ולקחת, ואני, שלא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הראשון קפאתי, ועשיתי את עצמי כאילו לא מבין, בדיוק כמו ההוא מהשיר של מאיר אריאל שכה כבדות ידיו.

ומאז הפגישה ההיא, אני נזכר בה לפעמים. בה, ובדרכים של פרוסט, ומהרהר ביני לביני האם גם היא הייתה מפסיקה לאהוב אותי כל כך מהר.

 

לדף הרשומה

"ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה"

ויש לילות שבהם מראה דמותה השכובה עם השמיכה שלה בסלון תופס את כל החלל בבית. לילות שבהם אין לי מרחב מחייה, גם אם יש לי חדר משלי, לילות שבהם האוויר דליל וקשה לנשום.

מחנק.

בלילות האלה אני יוצא אל הדרך. נכנס למכונית ונוסע. נסיעת לילה רגועה שכזו. לא ממהר לשום מקום. נוסע ללא יעד. איכשהו זה מרגיע אותי, מסייע בהסדרת הנשימה.

באחת מנסיעות הלילה האלה מצאתי את עצמי מגיע אל ים בעיר זרה. חוף סתמי,עירוני שכזה, שלא הייתי בו מעולם. מאז אותו הלילה, אני חוזר לנקודה הזו מדי פעם בלילות האלה כשנגמר לי האוויר. כמו עכשיו. מחנה את הרכב והולך על רצועת החוף. שקט שחור. זה כמו ריסטרט למערכת ההפעלה שלי.

קר ורוח חזקה בפנים, אבל יותר קר בבית.

ואני שר לעצמי בנסיעות האלה את השיר הנהדר הזה של מיכה, שמצטרף לו לעוד שירים אחרים שמלווים אותי בתקופה האחרונה: "תגידי" של שלמה, "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן, "זה גדול עלי" של איינשטיין - יש לי פסקול שלם. שירים עושים לי טוב. 

לדף הרשומה

כבר יותר מעשר שנים ש...

לא נפשקו שפתיים, לא נפגשו.

לשונות לא הססו.

לא שפתיים סגורות על לחי, לא על כף היד, לא על מצח.

לא בפרידות הבוקר, לא במפגשי הערב,

לא לפני ניתוח, לא בימי הולדת, לא בספירות לאחור, לא בנמלי תעופה, לא בתחנות רכבת,

גם לא כששכבנו.

לא התנשקנו.

 

לדף הרשומה

יש לי סיכוי להינצל

21/12/2017

ויש פעמים שאני מציץ עם הראש אל מחוץ לשמיכת הפוך של הרחמים העצמיים בה אני מכורבל. ברגעים ההם אני מעז לחשוב על אפשרויות ההיחלצות מהבור העמוק עמוק הזה. מנסה לדמיין מה יהיה חבל ההצלה שלי, הרי לא אוכל לטפס מהבור בכוחות עצמי מחד, ואין סיכוי שמישהי תראה ותמשה אותי משם מאידך.

ובפנטזיית ההיחלצות החביבה עלי היא תגיד שהיא מצטערת, באמת, אבל הבינה שהיא מעדיפה נשים, שכנראה זה תמיד היה כך, וכעת ההכרה הגיעה לכדי הבשלה. אז יהיה שקט, ורק רחש התאחות האיברים יישמע, ואני אוכל אט אט להזדקף, והקליפה שלי תהפוך סוף סוף לגוף, ואוכל לראות את עצמי: גבר שחצה את הארבעים.

כמה מוזר היה לכתוב את המשפט האחרון: לכנות את עצמי "גבר". אף פעם לא הרגשתי גברי. האגו הגברי שלי חבול. ואיך אפשר שלא אם בכל פעם שחיבקתי, אם בכל פעם שהושטתי יד, אם בכל פעם שנמשכתי נכוויתי מהקור? האגו הגברי ודימוי הגוף ניזונים ממשוב שמתקבל מבת הזוג. וכששנים אני כמצורע - האגו קיבל מכות, קוצץ עוד ועוד עד שהפך לאגו-גברי-בונסאי. וזה לא משנה אם בתוך תוכי אני יודע שיש לי אוקיאנוס להציע. הידיעה הזו לא משנה את גודלו של האגו כלל. הוא פשוט לא ניזון מידיעה. הוא זקוק לתחושות כדי לגדול.

בשורה כזו, כמו שהיא לסבית, תוכל לשקם אותו, כי אז כל רגעי הדחייה שחשתי לאורך השנים, כל הקור האסקימואי הזה יקבלו משמעות וסיבה שאינן תלויות בי. איזו הקלה זו תהיה.

אחחח… איזה שטויות.

איזה שטויות אני כותב כאן.

מתבזה, פאתטי… היא הרי מאסה בי וזהו. אין כלום מאחורי זה. לא יותר מזה. ככה - הכי כואב שאפשר.

והצורך הפתאומי הזה לצעוק את זה כאן חדש לי לגמרי ולא ברור לי כלל איך הגעתי למרחב הזה. חשוף כל כך, כמו החלומות האלה שאני הולך ערום ברחוב. ומילא את עצמי, אבל פתאום אני נמלא בושה שאני חושף בעצם גם אותה. 

לדף הרשומה

"כולנו זקוקים למגע"

"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים".

מצאתי את המשפט הזה בחנות ספרים על כריכתו האחורית של איזה ספר שלא קראתי, ואני, לא נותר לי אלא להסכים: בכל זאת, סקס חוויתי, ואילו אהבה - כנראה שלא. באהבה מסתבר אני לא מבין דבר. ככל שעוברות השנים אני מבין שהיא חמקה ממני, חושב עליה כעל ארץ אסורה, כזו שמנופפת לי משירים, מוסרת ד"ש מספרים, מסרטים, מזוגות חבוקים שאני רואה ברחוב ועושים לי קוועטש בנשמה, היא קורצת לי כאילו מיקום מקביל, מסמנת לי את הארץ המובטחת, טריטוריה שלא באמת דרכתי בה וכנראה גם לא אדרוך.

דנטה כתב שהאהבה מניעה את הכוכבים. פתאום אני מהרהר שאולי לדבריו של דנטה התייחס ביאליק כשכתב את הבית הרביעי מכמיר הלב של "הכניסיני": "הכוכבים רימו אותי..." אני לגמרי איתו, עם ביאליק - כולם מדברים על אהבה, לכאורה היא נמצאת בכל מקום, "אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?"

והסקס - יש לו יכולת לטייח סדקים, לסתום חורים, גם אם לזמן קצר, הסקס יכול לדלג מעל מהמורות, אולי להעלים אותן לזמן מה. ואני תוהה ביני לבין עצמי: כמה עמוקים הסדקים בינינו? כמה רחבים הם?

ומה אם היינו שוכבים פתאום? היינו מטייחים אותם? כבר חצי שנה שלא שכבנו...

ומה אחר כך?

הרי היא לעולם לא תוכל לתת לי את מה שאני זקוק לו באמת.

 

לדף הרשומה

אלוף העולם

קראתי פעם באיזה סיפור של אתגר קרת רעיון נפלא כזה, שלפיו כל אחד מאיתנו הוא אלוף העולם במשהו. לא תמיד אנחנו ערים לכישרון הזה, לעתים הוא רדום. לעתים אפשר לעבור חיים שלמים מבלי שנהיה מודעים לתכונה הייחודית שטמונה בנו, אבל יש שנסיבות חיים מסוימות מצמיחות, או מאפשרות ביטוי לכישרון יוצא הדופן הזה.  

מאז שקראתי את הסיפור ההוא, אני חושב על המתת האפשרית של האנשים סביבי. על המתת שלי.

עד לא מזמן חשבתי שתואר ההצטיינות שלי הוא באבהות. היום אני יודע שבנוסף אליו עשיתי עוד תואר, ממש מסלול דו-חוגי: רכשתי לאורך הזמן מידה בלתי רגילה של התאפקות: אלוף העולם בהתאפקות אני.

תואר מקולל שאין עמו תהילה, שאינו מסב לי כבוד ורק ייסורים בחלקו.

לדף הרשומה

צימאון

אז איש אחד נמצא בבור. אמצע החיים והוא עמוק באדמה. חולם על יד מושטת שתהיה חבל הצלה, על אצבעות שיגעו בפניו, חולם ושותק. משותק. לא מאמין שאפשר. לא מאמין שתהיה מי שתרצה. אפילו אם מישהי תראה ותושיט, לא בטוח שיאחז. ככה מפחד. כולו פירורים פירורים.

ואני חושב על כמה שביר הוא הביטחון העצמי, וכמה שלפעמים אין בינו לבין האיכויות שהאיש עשוי מהן דבר: הפער הבלתי נתפס בין מה שאני יודע לבין מה שאני מרגיש.

לדף הרשומה

שנות מדבר

ומה עושים עם המטען הכבד הזה, המועקה, שאני נושא עמי בכל רגע ולכל מקום?

מה עושים עם החשמל הזה שמבקש לו הארקה? שזורם בגוף ומדגדג בכריות האצבעות שמבקשות לגעת, שמבקשות לצייר קווי מתאר של אשה.

ומה עושים עם הריק הזה שלמולו הצורך לאהוב, הצורך להיות נאהב, הכי פשוט והכי טבעי שאפשר.

והשורות שלאה כתבה הן כמו תפילה לשנות המדבר האלה: "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב".

האמנם?

לדף הרשומה

נגיעה אחת רכה

אני לא כועס על ההתנכרות הזאת, אני לא כועס על החורף המקפיא הזה שהגיע הקיץ טרם זמנו.

כשהיא לא אוהבת, היא לא יכולה ואת זה אי אפשר לשנות.

אבל אני כן כועס על שתיקתה.

לעולם לא אסלח על השתיקה הזו.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ההגירה לסלון

ובאחד הלילות בחודש יולי, לקחה בלי מלים, שמיכה והלכה לסלון.

כך פתאום.

לא אמרה דבר.

שאלתי ושתקה.

שתקה גם כששאלתי שוב אחרי כמה ימים.

אחרי הלילה השלישי התבלבלתי בספירה.

לא יודע בכמה בקרים התעוררה שם.

הייתי קם באמצע הלילה, הולך למטבח, מוזג מים. מסתכל עליה ישנה על הספה.

אני אף פעם לא הייתי קם למזוג מים באמצע הלילה.

מביט בלוח השנה. מתי זה היה בדיוק שהיא היגרה לשם? איני מצליח לספור את הלילות שבהם איני ישן.

בלילות אני מדליק טלויזיה כדי למהול את הבדידות.

מה קורה לגבר שאשתו מהגרת פתאום לסלון?

ככה, נוטשת עם חזייה, תחתונים ובלי מלים, יד חובקת שמיכה ונשכבת על הספה בסלון.

איך לכתוב את הדימום? את המכתש הזה שקוטרו מעמיק כל לילה? את המרמור שבו הוא מתמלא?

את האבק שאני.

ואחר כך הלילות התארכו,

ושלכת,

והנה כבר הגשם יורד.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עובר אורח100 אלא אם צויין אחרת