00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קולות

`צעקה` של אדוורד מונק

 

קולות

קולות חלושים מן העבר הגיעו אלי לפתע וקראו לי לבוא.

היו אלה קולות מהבית שלי, הבית ברח' החרמון 3, אשר בעוד כמה ימים יעמוד להריסה, ע"י קבוצת יזמים גדולה. במקומו יוקם בנין דירות חדיש ומפואר המיועד לאנשי עסקים.

                                                                               

זה  הבית שממנו שאבתי את מקור שמחתי ומקור כוחותיי ובין כתליו עברו ימי ילדותי ונבטו חלומות נעוריי.

הבית שחוזר ופוקד אותי ללא הרף בחלומותיי, לא יהיה עוד.

עברו שנים רבות, מאז דרכה כף רגלי בשביל הכניסה המרוצף באריחי בטון אפורים. סדקים ושברים נפערו בהם עתה. חלפתי על פני גן הוורדים של אמי וראשיהם השפופים הביטו בי בתמיהה ושאלו –

"מדוע ענפינו אינם גזומים" ?

רגליי מעדו כשנכנסתי לחדר המדרגות, מהן ירדתי בשמלת כלולותיי בדרך לחופתי, ואמי הנרגשת זרקה מעל ההינומה הצחורה שלי, חופן אורז, סגולה למזל טוב .  . . . אך כעת שלטה עזובה בכל.

נכנסתי בהיסוס למבואת הבניין שעל קירותיו המצולקים נותרו עדיין סימני צבע תכול ומבעד לטיח שהתקלף, נחשפו ברזלים מעוקמים וחלודים, שעמדו על סף התפוררות.

מתחת לגרם המדרגות, היו תיבות הדואר, פעורות חלודות ושבורות והאותיות שעליהן מהוהות ומחוקות.

חיפשתי את תיבת הדואר שלנו ומיד זיהיתי אותה בשרידים של כחול ועליה רשום באותיות דהויות:

"משפחת בראל ". התיבה פקעה פעם מגלויות ומכתבים, הזמנות לאירועי שמחה וכרטיסי "שנה טובה" שהגיעו מהארץ ומעבר לים.

טיפסתי במדרגות בריצה ובידיים רועדות נגעתי בדלת החומה שנפתחה מאליה. . .ליבי החסיר פעימה.

"אוֹרקִי" ? שמעתי את אמא הוגה את שמי בסימן שאלה מתמשך, כפי שהגתה תמיד, כאשר שמעה אותי נכנסת בצעדים חפוזים ומרחפים, כשחזרתי עם עלות השחר מהבילויים הליליים  . . . 

והנה אני בפנים.

                                                                            

מבין החדרים החשוכים והשוממים שריח טחב עלה מהם, נשמעו שוב הקולות החלושים שקראו לי לבוא.

אט אט התעצמו הקולות לקריאה רמה ושאלו בתמיהה:  "היכן כולם?  "היכן כולם?"

כל העבר הארוז בזיכרון האישי שלי קם והפך להיות ממשי.

כאן, בבית שהיה מלא חיים, היתה משפחה גדולה. אמא, אבא, אחים ואחיות, חגים, שבתות וניחוחות תבשילים. כאן נשמעה צהלת הנכדים כשהיו תינוקות ונשמעה שירה ונגינת אקורדיון חליל ופסנתר, בכי וצחוקים.

                                                                            

רגליי הובילו אותי לחדרה של אמא. מצד ימין ניצב עדיין ארון הבגדים שלה, מעץ דובדבן. שלחתי ידי בהיסוס, רציתי לגעת והדלת נפתחה מאליה על ציריה החורקים.

ריח של פעם הכה באפי. ריח של כדורי נפתלין וסבוני רחצה "עַדִין".  הנה שַּׁל הצמר ממוֹהֵר שהבאתי לה ממדריד מקופל בתא שלה, כותנות לילה ומצעי כותנה צחורים ובמגירה קרם ידיים "ענוגה" טיפות עיניים באריזה שמעולם לא נפתחה, משחת שיניים "שנהב" ומטפחות אף רקומות. בדלת האמצעית שמלותיה תלויות עדיין על הקולב. בדלת מימין קופסת הכובעים והצעיפים, שריח שיערה עדיין דבק בהן. היה זה הריח של ילדותי, של ה"קַלַקָּלַה" שלי, הלא הוא הצעיף שנהגתי להצמיד לאפי ולהרגיש את אמא שלי קרובה אלי...

בלעדי ה"קַלַקָּלַה" לא נרדמתי.

ובקרקעית הארון קופסת תכשיטיה, שעבורי היתה זו קופסת פלאים קסומה.

                                                                           

הקירות החשופים השמיעו זעקה חנוקה והארונות הפעורים צווחו לעומתי: "מה עם כל החפצים שנותרו?

כלי הכסף והפורצלן וערמות הבגדים והבדים שלא נתפרו? המיטות הכרים והכסתות, כדי החרס עם ענבי היין התוסס בתוכן"?

והסירים שידעו ימים טובים של מרק מתובל בשמיר, כרכום וקינמון היו מונחים במדף ומיחם השבת- שתמיד מילא תפקידו במסירות והיה מלא על גדותיו במים מהבילים לספלי התה, שנלגמו למן שקיעת החמה בשישי ועד לשקיעתה במוצ"ש.

כל החפצים המוכרים והדוממים פנו אלי וזעקו בלשון כרותה: "נשארנו יתומים, היכן כולם? מה יהיה עלינו"?

                                                                             

צנצנות הקפה והסוכר כמו אך אתמול נמזגו מהן וצנצנות האורז והקטניות חיכו עדיין לגאולתן ובעיניים עגולות שאלו: "האם ניחוחות הפּילוֹב ונזיד העדשים ימלאו שוב את הבית?"

במזווה האפירו תפוחי אדמה מריקבון ועל חלקת השיש סדורים בראש רכון ספלי התה ולצידם כד הזכוכית גדוש עד שפתו בחצילונים כבושים בחומץ יין ביתי, שצרב באפי עד שהתחלתי להתעטש ופתאום שמעתי את קולה של ברכה דודתי. (ז"ל) היא היתה לבושה באותה שמלה מלפני שנים, שהתאימה נואשות לצבע עורה. בצעדים נמרצים נכנסה למטבח ובחיוך עולץ ביקשה "תכיני כוס קפה לדודתך" . .

בעוד אני משפשפת את עיני ותוהה האם אני הוזה, והנה נקישה מוכרת בדלת וקולה הנרגש של אמא מבשר לנו: "אֵי אֵי, אַבְרָמָק הגיע". . . (אחי, שהיה מחמל נפשה) 

הבית המה ונמלא שמחה. שרינה דודתי צצה מאחד החדרים, לבושה בשמלה סרוגה בגווני הוורוד ועל פניה הבעה של נחת. היא חפנה בידיה כדורי צמר ירוקים, גילגלה אותם בזריזות בעזרתה של אמא, כי בבֵּית מדרשה של אמא אין יושבים בחוסר מעש.

                                                                          

לפתע נפתחה הדלת ודודה מיכל נכנסה, ללא שום התרעה מראש, כלומר ללא נקישה בדלת.

(עוד דמות מעולם הרוחות) כשהבעה של שעמום תהומי על פניה התיישבה על אחת הכורסאות. הבעת פניה השתנתה לפתע להבעה מיוסרת והיא פצחה בווידוי אומלל: "אוי לנפשי ואוי לליבי, יום יבוא ואמות מרוב צער"

על פי שמועות, בנה הרווק, חי בחו"ל ועבד בשרות החשאי, במלים אחרות היה מרגל. לאחר אתנחתא, הביטה כה וכה ותפסה סוּטוּל על הספה כמו דודה ציפורה שהשתרעה כמעולפת על הספה השנייה.

ואז אמא פנתה לדודה ציפורה ושאלה אותה :  "סֶפּוֹרָק, מה בישלת לשבת?

וכאשר התשובה הצפויה מראש היתה:  "שׁוּעִית". . (שעועית) קיצפה של אמי עלה והיא שאלה את אחותה: אויש, סֶפּוֹרָק, שוב פעם שעועית?" . .

                                                                           

כולם ישבו ליד השולחן בסלון ואמא בצעדים קטנים וקלילים יצאה מהמטבח שלה עם מגש עמוס בספלי תה בריח הֵל ועוגיות "קלאס" (פריכות וקשות כאבן) עם קינמון, מעשה ידיה.

הקירבה אל אמי עצרה את נשימתי, השתוממתי איך היא לא הבחינה בי? התקרבתי לסלון, רציתי כל כך להשתתף גם כן בשיחה, לגעת בהם ולחבק אותם, לספר להם ולשתף אותם על כל מה שלא ידעו, מאז עזבו אותנו. ניסיתי לפנות לדמויות בסלון ואל אמי, אולם שום הגיית מילה לא צלחה לצאת מפי, ניסיתי לצעוק, שייטיבו לשמוע את זעקת קולי, הם התעלמו ממני כאילו הייתי אוויר והמשיכו לשוחח ביניהם וללגום מספליהם.

קולות הדיבור השתנו לקולות לחש ומראה הדמויות שהיה אך לפני רגע כה מוצק ומוחשי, החל להיטשטש

לנגד עיני, דמעות זלגו על לחיי, רק שלא ייעלמו לי . . .

                                                                            

לפתע הכל סביבי נדם. הדמויות הפכו להיות שקופות ולאט לאט נמוגו, כלא היו.

הבית התרוקן, כל הרהיטים והחפצים התפוגגו ומי שנותרו היו הקירות בלבד, שלא פסקו להביט בי

בעיניים מבוהלות וקרועות לרווחה.

לדף הרשומה

כמו השער לגן העדן

השער לגן שהיה שלי, כמו השער לגן העדן

 

 

באחד המגזינים לגינון קראתי ``ככל שהביקוש לבית עם גינה גובר, כך קטן גודל הגינות בארץ``.

הרי זה ברור שקרקעות הנמכרות מחוץ לאזור המרכז הן זולות יותר וככל שמתרחקים צפונה או דרומה

כן ייטב ויוקל לכיס שלנו.

פעם שטח של דונם היה חזון נפוץ למדי, ואילו כיום נאמר תודה לשטח של 200 מ"ר.

כאשר העתקנו את מגורינו לאזור ירוק מוקף פרדסים ושדות, הרגשנו כמו זכייה בפיס כשראינו

את שטח הקרקע שלנו שהשתרע עד ל 450 מ"ר, ומיד פנטזנו על תכנון הגינה.

אחזה בנו אותה התלהבות של מתיישבים ראשונים העולים על הקרקע. האיש שלי עמל קשות

על פיתוח תשתיות הגינה והחצר והכניסה, שהיו במצב של קרקע חולית בתולית.

שרטטתי על הנייר את השביל והערוגות וצבעי הפרחים והעצים ואת השער ובמשך הזמן גנן הבית

הלא הוא בעל הבית, טיפל חפר וזרע ושתל והפריח את השממה. השטח שינה צורתו לבלי הכר.

הגינה שהוקמה במו ידינו, היתה לתפארת של סבך פורח וירוק ועתיר יופי, כל ימות השנה.

חגגנו בגננוּ שבתות וחגים, ימי הולדת וארוחות שחיתות ומסיבות גן וערבי שירה.

כל מכרינו ציפו בהשתוקקות להזמנה ויצאו מגדרם מרוב התפעלות בכל פעם שכף רגלם דרכה

על השביל המעוצב המוביל לפינת הישיבה בגן.

עד שלפתע ביום אחד, הגענו להחלטה הזויה, שעד היום היא תמוהה בעיניי: לעבור לבית אחר!

                                                                             

היעלה על הדעת כדבר הזה? לעזוב מקום עם גן קסום שנקשרנו אליו וטיפחנו אותו מאפס?

אבל אי אפשר להמשיך לגור במעון שהוא בגודל קופסה, הלא כן ?

ובלב חצי כבד, עברנו לבית אחר עם גינה יפה אחרת, אבל לא עם אותו השביל והצמחייה

והשער שנראה כאותו השער המוביל אל גן העדן.

 

 הגן הקסום, גני שלי 

תודתי נתונה ל-  טל1954 על ההשראה שקיבלתי מרשומת השערים שלה.

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1795112&r=1

לדף הרשומה

יום חשבון הנפש

 

בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן.

 

באף חג האוויר אינו עוטה קדושה כמו בערב יום הכיפורים. לקראת 4 אחה``צ כמו על פי צו פקודה מגבוה הכל משתתק מסביב עד כי נדמה שהאוזניים מצלצלות מרוב השקט, ואני שוקעת לתוך זיכרונות ילדותי

הנושאים אותי אלף שנים לאחור, אל רחבת עצי האיקליפטוס בבית הכנסת הספרדי ואימי לבושה בשמלה הדורה צחורה כשלג ועדויה במיטב עדייה, ומאחורי הפרגוד השקוף בעזרת הנשים היא מאזינה בחרדת קודש לזמרתם של המתפללים.

וגם אני הילדה, נשאתי תפילות ובקשות וסליחה ומחילה, שהרי היושב במרומים רואה הכל ושומע ויודע וגם מעניש, וגם סולח ומרחם.

                                                                             

ובנעוריי, אני זוכרת את ההליכה ברגל מפרבר מגוריי ועד לסוף רח` בן יהודה, מקום המפגש של כל החברים ושם ישבנו כולנו עד אור הבוקר ואחר כך צעדנו ברגל את כל הדרך חזרה הביתה, בכביש הראשי השומם ממכוניות וההומה הולכי רגל ורוכבי אופניים.

ובבית, עם ערימות המגזינים והספרים והבטן המקרקרת הדורשת את שלה והדקות המתמשכות -מתארכות של אחר הצהריים, כל דקה שעברה היתה כמו שעה וכך עד שנשמע הגונג, 6 בערב תם  הצום, וחוזרים מבית הכנסת ואמא עורכת את השולחן ומוזגת קפה עם הרבה חלב ועוגה נהדרת ופרוסת חלה טרייה עם חמאה ודבש ואנחת רווחה שתם ונגמר....

ועיניה של אימי עליה השלום, זהרו מאושר וכולנו התנשקנו וברכנו ואיחלנו לשנה טובה וחתימה טובה.

                                                                        

האם נותרו בי כיום, אותן התחושות שמילאו אותי אז? האם קיימת אותה אווירת הקדושה שאפפה את בית ילדותי ביום כיפור?

לצערי, לא. אני מרגישה מרוקנת ורחוקה מהיופי ומהטוהר והאמונה שחוויתי בטרם נישאתי, הם התפוגגו ואינם עוד. 

                                                                        

בניגוד להרבה אנשים, שחשים צורך להתקרב למסורת ובכך לשאוב כוחות נפש להתמודד עם מצוקות ואירועים קשים שחוו, אני התרחקתי מכור-מחצבתי-המסורת ואני אומרת את זה בלב דואב, ורואה כמה צער יש, ועוולות ומחלות וכאבי לב, ושואלת,

מדוע יש כל כך הרבה רוע בעולם?

לדף הרשומה

זיכרון ילדות מתוק: "פרח הסלע"

הקוסמת - מלכת הרי הנחושת מתוך "פרח הסלע"

 

 

זיכרון ילדות מתוק: "פרח הסלע"

היה זה כמו לפני שנות אלף, כשאני הקטנה ישבתי באולם הקולנוע "גת" בתל אביב, עם אחותי האהובה אוּלִי (רשומה אודותיה) וצפיתי בעיניים מרותקות בסרט הפנטסיה "פרח הסלע".

כבר אז הסרט היה מוגדר כעתיק והוקרן מי יודע בפעם הכמה בהקרנה חוזרת.

לאחר שנים צפיתי בו שוב ב"סינמטק".

"פרח הסלע" הוא סיפור אגדה רוסי אודות דנילה, פסל אמן גאוני עם יכולת ייחודית לחוש את סוג הסלע שאותו הוא חוצב.

כשרונו הבלתי רגיל משך את עינה של הקוסמת היפה מלכת הרי הנחושת, ובקסמיה גרמה לו להתפתות ולבוא אל עולמה התת קרקעי ולפסל עבורה פרח עתיר יופי ועצום מידות.

דנילה די התלהב לבצע את המשימה, וכאשר הוא בושש לחזור הביתה, ארוסתו קטיה החלה לחשוש לגורלו.

עד היום צליל קולה הנזעק של קטיה מהדהד באוזניי כשהיא רצה אל תוך היער המכושף, לחפש את אהובה: "דנילוצ`קה, היכן אתה? חזור הביתה"...

ומהעבר השני של היער הגדול, בנבכיהם התת קרקעיים של הררי הנחושת, נמצא דנילוצ`קה שלה, תחת השפעתה המכשפת של הקוסמת היפה, שצמותיה העבותות השחורות גלשו לה עד למותניה, ואפילו זכור לי צבע האריג של שמלתה הבוהקת.

מאד רציתי לדעת האם יצליח דנילה להשתחרר מקסמיה ולשוב הביתה, חזרה לארוסתו האהובה קטיה?

                                                                       

"פרח הסלע" זכור לי כסרט קסום עם דמויות מעולם האגדות, תפאורה מהממת ופעלולי צילום מדהימים, כמו בסצנת היער המכושף הירוק-עד, כשדנילה חיפש את דרכו בסבך ולפתע השתנה מזג האוויר ונחסמה בפניו הדרך במסך של סערת גשמים וברקים עד שדמותה הקסומה של מלכת הרי הנחושת, צצה מאי שם, עם חיוך מפתה על שפתיה האדומות כדם. מפתה את מי? את עלם החמודות דנילה!

בהתייחס לעובדה שהסרט הזה הופק ברוסיה בשנת 1946, ולא באולפני הסרטה הוליבודיים, לא נותר לי אלא לקוד קידה ולהסיר את כובעי בפני יוצרי הסרט, שעד היום לא נמחק מזיכרוני.

"פרח הסלע" הוא יצירת מופת, שסגנונה הוא ויזואלי-חלומי, הדימויים הפנטסטיים, והשימוש המיוחד בצבע שהיה חסר תקדים אז, (זהו הסרט העלילתי הראשון שצולם בצבע בברה"מ) הפכו אותו לקלאסיקה של ממש והעניקו לו את פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן הראשון בשנת 1946.

"פרח הסלע", סרט מקסים, יחיד ומיוחד ומשובב את העין, שטעמו לא נס מפי.

 

בימוי: אלכסנדר פטושקו

משתתפים: ולדימיר דרוז`ניקוב, תמרה מקרובה

שנת הפקה: 1946, ברית המועצות

                                                                      

* הסרט "פרח הסלע" צולם במערת נטיפים ביוגוסלביה לשעבר.

* להקת הבלט הרוסי "בולשוי" העלתה בזמנו מופע בלט "פרח  הסלע". התלבושות הססגוניות ותפאורת  היער הקסום והמחול  והמוסיקה, מה אגיד עוד? מדהים. צפיתי בבלט, באחד מאתרי הנט  הרוסיים.  

 

 

לדף הרשומה

בוירטואליה הכל אפשרי

- - - - -

לעונג היה לי אשתקד, לכבדכם בקטעים מספרי, ברשומות "כימהון", "סערה", "יורה של סתיו".

כתב היד שהוא רומאן-מכתבים, ממתין בניחוש נרגש לפסק דינו: "התקבל"? או "נדחה",

ממש בימים אלה על שולחנו של המו"ל.

הנה קטע נוסף מספרי, ועמכם הסליחה שעדיין לא אחשוף בפניכם את שמו.

בוירטואליה הכל אפשרי

- - -  

אוגוסטין שלי,

רוצה לחולל לפניך בענטוזי ישבן ונענועי מותניים מצועפים במשי

לאכול איתך ברעבתנות, בידיים, נוטפות עסיס פירות

ללגום מגביעך נקטר אלים ולנגוס יחד איתך מהפרי האסור

ולהתחבק איתך ולעצום עיניים ולשתוק ולחייך באושר

ולישון איתך לילה שלם כשבכל שעה תצלול לתוך הבאר הרותחת שלי

המבעבעת והעולה על גדותיה ואני אטרפך כחיה שלא ידעה כי באת אל קירבה.

נוגעת בעצמי ועורי רוטט למחשבה על הרגעים המתוקים, של מגע קשיותך

שתשעט אלי ותמעך אותי תחתיה.

 - - - - - -

אף פעם אינך שואל, כיצד אני מזומנה להשיב בו-זמנית

לקריאותיך המסומסות אלי בשעות-לא-שעות? הרי אשת איש אני !

זה מתוק זה נעים זה מופלא זה קסום זה מענג

 וכמה מייסר.

צמאה אליך כל כך. עד בכי.

 

אוי, מה אני מקשקשת לך...

(בוירטואליה הכל חוקי והכל אפשרי)

 

    

 

חיה רוטטת שלי,

וירטואליה היא נפש היא רוח היא השמים שלנו

היא כל מה שבאמת חשוב אחרי ככלות הכל.

לכן את יכולה הכל, לכן את הכל, לכן - שלא תעזי להתחרט ולחזור בך –

מה שכתבת הוא את והוא תמצית היופי והתקווה והנחמה והאהבה.

- - - 

את מותחת את דמיוני ואת בלוטותיי עד חורמה,

את פלא שלי מתחדש שלא היה כמותו. את ספר שירה אהוב,

 

אני שלך ואת שלי, אני מאושר.

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המקום של אור אלא אם צויין אחרת