00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עשר השנים הטובות



בועז כהן  

עשר השנים הטובות
הקישור לפוסט

המוזיקה הכי טובה ברדיו

רוצה לפרגן, רוצה להשוויץ ורוצה גם לברך אותך, בועז יקר שלי

לכבוד "עשר השנים הטובות" שלך בהגשה ועריכה והשקעה ואהבה גדולה

בתוכנית הרדיו  88 אף אם,  שהיא אכן המוזיקה הכי טובה ברדיו

כמה ציטוטים מהפוסט המרגש שלך לציון האירוע המשמח הזה:
הרדיו היה ונשאר כלי התקשורת האהוב עלי
משהו בחוסר הקונקרטיות של הרדיו משך אותי מאוד ועדיין מושך אותי עד היום.
בילדותי המוקדמת מאוד, היה לי רדיו מנורות ליד המיטה, קרוב לאוזן.
הרדיו הביא לי את העולם מבחוץ אל העולם שבפנים.
הרדיו היה מרגיע, מעורר, מחנך ומלמד, מעשיר ומרגש. לדעתי הוא עדיין יכול להיות כזה.
לטעמי האישי, אין תחליף לתכנית רדיו ערוכה היטב כדי לגרום לך להתאהב באמן, להקה –
או אלבום מסוים או כדי ללמוד משהו.

הרבה שינויים התרחשו בעולם בעשר שנים. רוב האנשים כבר לא קונים דיסקים, הם צורכים
מוזיקה במחשב. האינטרנט השתלט על המדיה. פייסבוק הפך לענק תקשורת.
שיווק מוזיקה הפך לקשה, מסובך ומורכב יותר מאי פעם.
אבל אנשים עדיין אוהבים לשמוע מוזיקה שמישהו מגיש להם ברדיו ומעדיפים להאזין לרדיו,
כשהם ברכב, מאשר לשמוע את המוזיקה שהם מביאים מהבית.

הסם הוזרק לי בהצלחה. הפכתי מכור ...



ומרוח התגובות הרבות, תגובתה של היוצרת המוזיקלית חפציפה:
מרתק התהליך בו "בראת" את עצמך מחדש לפני עשר שנים בדיוק
כשדרן הרדיו שהפך להיות מהבולטים והטובים במדינה…
טוב להסתכל אחורה ולראות שבועז כהן אתה לא רק ה"רוקר טוב" היומי,
אלא ידך בכל, משמש גם יזם גם יוצר ועורך מרתונים מופלאים
וגם משלב את אהבתך ובקיאותך בספרות עולם, שירה וכתיבה בידע העצום
אותו אתה חולק עם מאזיניך בתוכניות הרדיו השונות

ומתגובתי שלי:
כן, בועז, דרך ארוכה אך מאד מאתגרת עברת עד למקום שכפי שנראה
הוא המתאים לך ביותר, כמו כפפה ליד.
ריגש אותי מאד שציינת את שמות כל תוכניות הרדיו שהיו אהובות עלי והפכו למיתולוגיה.
האהבה הגדולה שלך למוזיקה והידע הרב שבאמתחתך, והקול הכל כך נעים
עושים את זה לכולם, בגדול.
שמחה בשבילך ומפרגנת לך על נחישותך לעסוק בדבר שאתה הכי אוהב
שמחה שהגעת למקום שאוזני המוני מאזינים אוהבים ומנויים עליו, כי אתה שם.

התכנית שלך היא באמת המוזיקה הכי טובה ברדיו, תמיד השיר הנכון - בזמן הנכון.
עשר שנים, איזה יופי.

 


 

לדף הרשומה

המסע לחיים

לזכר הנספים בשואה ולזכר המשפחות 
 קופרווסר מלניק וניטליך  
 

 

בחרתי להביא לכאן, קטעים שנכתבו מזכרונות ילדות של חמותי רחל מזרחי לבית מלניק

מתוך ספרה "המסע לחיים", שיצא לאור לפני כשנה,

והמגולל את סיפור הישרדות משפחתה, ממכונת ההרג הנאצית בשנים, 1939-1946 .

בזכות תושיית אביה, הצליח להבריח בזמן את אשתו וילדיו ממוקד הפורענות, וכך ניצלו חייהם.

כל יתר בני המשפחות המוזכרות לעיל, לא הצליחו לשרוד. יהי זכרם ברוך.

 

לאחר שנים רבות, כאן בארץ חלומותיי ישראל, אני זוכה להגשים חלום קטן והוא, לכתוב ספר על קורות ילדותי שנגדעו עם פרוץ המלחמה, ועל הישרדותה של משפחתי ממאורעות המלחמה הקשה והאיומה,

וימי נעוריי בארץ הולדתי פולין, ועד רגליי דרכו לראשונה על אדמת ארץ ישראל.

 

ילדות בצל המלחמה

באותם הימים כולם דיברו על מלחמה שעומדת לפרוץ עם הגרמנים.

היה זה בסוף חודש אוגוסט, 1939, ואנו הילדים היינו זקוקים למסגרת של בית הספר, אבל הודיעו לנו ששערי בית הספר לא ייפתחו בקרוב ולא יתקיימו הלימודים.

היתה אווירה מתוחה מאד ומצב של אי וודאות בקרב דרגי הממשל ובקרב התושבים.

בשנת 1939, ב-1 לספטמבר, פרצה המלחמה. הצבא הגרמני הפציץ בכל מקום, אנשים ביקשו לברוח והפכו לפליטים. הם היו רבים, והבית שלנו הפך למקום פליטה של מצב ביניים. הגיעו אל ביתנו אנשים עם רגליים נפוחות, צמאים ורעבים, שלא בא אוכל אל פיהם ימים רבים. הם קיבלו אצלנו לחם ומים, נחו מעט והמשיכו לרוץ לדרכם, הלאה. אבא בנה שולחן ושני ספסלים שיהיה מוכן וערוך לפליטים הרבים שעברו ליד ביתנו .

הבריחה מפולין

אבא סיכם עם אחד השכנים הפולניים שיסכים ללוות אותנו בנתיב הבריחה שלנו, ויעזור לנו לחצות את הגבול אל מחוץ לפולין. אבא והשכן הפולני, נדברו ביניהם וסיכמו שנשאיר את מרבית מחפצינו בבית והוא ייקח על עצמו את האחריות לשמור על ביתנו. כמובן שגם הכלב שלנו רקס, יישאר בבית תחת חסותו של הגוי. זמננו היה קצר ואמא הזדרזה לארוז מעט חפצים הכרחיים וחיוניים לדרך. אספנו סדינים מהארון, פרשנו אותם על הרצפה והערמנו עליהם את מה שצריך. אמא ואבא קשרו את ארבעת קצוות הסדינים וכך נארזו בגדינו וחפצינו לצרורות. לא היה זמן להשתהות ולארוז כפי שאורזים בימי שלום ושלווה, אבל אבא לא שכח את ספר התורה שהיה מוצפן בביתנו, הוא ארז אותו בזהירות ועטף בתוך שמיכת פוך וקשר היטב בסדין. ישבנו וחיכינו בלב מלא חרדה שיגיע הלילה. עם החשיכה הגיע אלינו הגוי, עם עגלה שהיתה רתומה לשני סוסים. העמסנו את הפעקעלך שהיה לנו וכולנו עלינו על העגלה וכך נמלטנו על נפשנו.

המסע לסיביר

הנסיעה התמשכה שבועות. היו תחנות בהם חיכינו עד שתגיע רכבת נגדית. בתחנות האלה, פתחו את דלתות הקרונות והתירו לנו לצאת ולעשות את צרכינו. נשפכנו מן הקרונות החוצה לתוך שדות הערבה, ללא בושה, גברים נשים וילדים, זה ליד זו, כמו חיות. בתחנות האלה אפשר היה להצטייד במים קרים וגם חמים, והיו תחנות שבהם חילקו לנו גם אוכל.

המזון שחילקו, היה דלי דייסה שהוכנה מגריסים עם מעט שמן. בקרון היו כחמישים איש, והדייסה היתה צריכה להספיק לכולם. אמא היתה זאת שנבחרה לחלק את האוכל. כך נסענו ימים ושבועות.

בערבות סיביר לא סגרו ולא נעלו את דלתות הקרונות. לפעמים נאלצנו להמתין בתחנות יום שלם, עד שתגיע הרכבת הנגדית ובמקרים האלו, היינו יורדים מן הרכבת וממתינים בחוץ.

בתחנות האלה היינו אוספים מעט קוצים וזרדים יבשים, אוספים כמה אבנים, מניחים סיר על האבנים, מדליקים את הקוצים וכך הבערנו אש ואמא יכלה לבשל משהו לילדיה.

באחת התחנות אמא היתה עסוקה בבישול ומרוחקת מעט מהרכבת, ולפתע הרכבת שרקה והחלה לזוז. אמא לא הספיקה להגיע עד לקרון שלנו ורצה עם הסיר בשתי ידיה. חבל היה לה לזרוק את הסיר עם מעט האוכל שהיה בו. הרכבת האיצה את מהירותה ומאחד הקרונות קפצו כמה בחורים למטה, תפסו את אמא והניפו אותה במהירות לאחד הקרונות, כאשר הם בעצמם בקושי רב הספיקו להיתלות על הקרון האחרון של הרכבת.

אנו הילדים, פחדנו שאמא הלכה לנו לאיבוד. כל משך היום חיכינו וציפינו לראותה וכך היה עד לתחנה הבאה. איני זוכרת בדיוק כמה זמן זה ארך, אולי יום תמים ואף יותר, אבל מה שכן זכור לי, היה זה הפחד שאיבדנו את אמא, וכל היום ההוא כולנו מיררנו בבכי.

 

חלפו כמה שבועות עד שהגענו אל נהר גדול ורחב ידיים, ושם המתינו לנו ספינות קטנות, ברוסית קראו להן בשם: בארקי. יתכן והבארקי היו ספינות משא. הורידו אותנו לבטן הספינה. שטנו במשך זמן ממושך בנהר ולבסוף הגענו למקום שנבחר עבורנו. היה זה יער עבות בסיביר. אנו נסנו על נפשנו וברחנו מפולין כדי להינצל מהזוועות ומהמוות. ביקשנו מקלט ברוסיה, אז שלחו אותנו לסיביר, כפושעים.

אותו הגורל היה גורלם של עוד מעל מיליון פליטים, אזרחי פולין, שביקשו מקלט משלטונות ברית המועצות. כולם נשלחו לעבודות פרך, כאסירים תחת שמירה עם נשק, לסיביר, אורל, קמצ`טקה, ועוד מקומות שאיני זוכרת את שמם.

 

       אני מודה ליד הגורל שזכיתי לראות את נכדיי ``סוגרים מעגל``  במסגרת המסע לפולין עם ביה``ס.

 

נכדתי יערה גור אש, מניפה את דגל ישראל במחנה ההשמדה, אושוויץ

 

                         נכדי קובי יעקב קפרוביץ, מדליק נר נשמה באתר הנצחת השואה במידנק       

לדף הרשומה

אחות קוראת ספר

 

אחות קוראת ספר

הצילום באדיבות פרופ` יואל דונחין, בית החולים "הדסה"

                                         

      

אחות קוראת ספר, אחרי שסידרה את החדר. הצילום מתחילת שנות השישים.

שמו של המקום היה "ארזה בית הבראה לחלוצים"

וכפי שבועז כהן הביא לביטוי כל כך מדויק ונוגע:

"אני אוהב את הצילום הזה. יש בו משהו צובט לב ועם זאת מואר"

                                                               

רגעי הקריאה בספר הם רגעים שבהם הנשמה שלי יוצאת במחול. אני מכורה לאותיות הכתובות

ולמילים, ואפילו לריח הדפים גם אם הם צהובים מיושן ומעלים אבק שבתוכו מתחבא לו דג הכסף,

הלא היא תולעת הספרים שאוהבת לכרסם את הנייר  

                                                              

                                                        

מאז שאני זוכרת את עצמי, גם אני הייתי תולעת ספרים, קראתי ואכלתי ושתיתי המון ספרים.

עם השנים טעמי האישי משתנה ומתעדן עד כדי שלפעמים נדמה לי שנעשיתי בררנית וקפדנית 

מדי, בבחירת הספרים לקריאה. אם דפיו הראשונים של הספר אינם מראים לי סימני אזהרה,

שעוד מעט ותונחת על ראשי `מהלומה` עזה ונפשי תהיה נתונה בטלטלה, אמצע את עצמי

מאוכזבת קשות, ושפתיי וחוטמי יתכווצו בהבעת שעמום גדולה.

                                                            

תמיד, כשאני נוטלת ספר לידיי, עובר בי ריגוש וגם סקרנות כמו לפני הפתעה גדולה ונעימה.

התחושה הזו היתה בי מאז שלמדתי לקרוא את האלף בית, ופוקדת אותי בכל פעם מחדש,

עד היום הזה.

                                                          

"ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי." (פרנץ קפקא, מכתבים, 1903).

לדף הרשומה

פורים שלי, פורים שלך

בועז בילדותו, בתחפושת של המלך ארתור
 

לבועז, אחיין יקר שלי ,

חג פורים הוא אחד החגים האהובים ביותר על הילדים והיה גם החג החביב ביותר עלי.

אחת לשנה, כל הפנטזיות שלי מספרי האגדות ומסרטי הקולנוע, קמו והפכו למציאות

למשך כ-שלושה ימים. היה זה אושר גדול להיות מלכת אסתר, נסיכה, צוענייה,

מלכת הכוכבים, כיפה אדומה, מכשפה ועוד המון דמויות כיד הדמיון הטובה.

                                               

בכל שנה כשנכנס אדר, אי אפשר לא להיזכר באותה תחושת ריגוש והתלהבות, שהיתה

אוחזת בכולנו, בחברותיי ובי, ובאחותי היפה והחכמה אוּלִי - אמך מנוחתה עדן.

מאז ילדותה, אמא אוּלִי הכינה בעצמה את התחפושות שלה, ללא קושי למצוא רעיונות.

עם ידי הזהב שלה, הפליאה לעצב ולתפור את התחפושות לעצמה ולילדיה וגם לי,

בעוד שהאמהות האחרות לא הטריחו את עצמן, אלא ניגשו לחנות וקנו את התחפושות-

לילדיהן,"על המוכן".

התחפושות של אמא אוּלִי היו מלאות השראה, מושקעות, מפוארות ויפיפיות.

ילדי שנות ה- 2000 די שמחים בתחפושות הנרכשות עבורם מהחנות, לכל היותר –

מהדמויות הפופולאריות מתוכניות הטלוויזיה, כי הם לא מכירים משהו אחר,

כי לאמא שלהם אין את הלהט והשמחה והסבלנות והכישרון והדמיון –

ולא את ידי הזהב שהיו לאמא אוּלִי.

                                           

ועכשיו שם למעלה, היא מעפעפת בעיניה היפות ומחייכת בחיוך מלא אהבה ואושר.

 

פורים שמייח לכולם

 

אמא אולי בנעוריה, מחופשת לנסיכה סינית

 

אמא אולי ואבא אורי בפורים

 

לדף הרשומה

התשוקה באה מהטבע

דימוי  /  אליס אברמוביץ`

ראיתי צורך לחלוק עמכם את החוויה שלי מהצילום של אליס אברמוביץ`,

מתוך אתר `זוטא` שאני מנויה עליו.

אני כפי שאני, אוהבת לפרגן,

בפרט כשאני מתרשמת וחווה רגע של נחת והנאה עד כדי התרגשות,

מכתיבה יפה, שירה, סיפור ובכלל מילים שנוגעות במיתרי הנפש שלי,

כמו כן מציור ומצילום.

    

לא חושבת שיש צורך להוסיף הרבה מילים כשרואים צילום כזה,

שמבטא את התגלמות החושניות עלי אדמות.

אכן פרי עדנים.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המקום של אור אלא אם צויין אחרת