00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיכום 2014- 10 הופעות נהדרות: מנשה נוי ב"גט: המשפט של ויויאן אמסלם"

29/12/2014

המון אנשים אהבו את "גט". עובדה, הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באופיר, נחבר לאחד מחמשת הסרטים הזרים הטובים ביותר בגלובוס הזהב, נהנה משבחי המבקרים וגם הקהל בא לראות במידה מספקת. המון אנשים אהבו את גט, אבל אני פשוט לא אחד מהם. יש לי לא מעט סיבות למה גט הוא יצירה מקושקשת עם בעיות מבניות ומשחק בעייתי אבל לא משנה מה אני חושב על הסרט וכמה אני חושב שהוא גרוע יש דבר אחד שלא יכולתי אלא להסכים שהיה נהדר - וזאת הופעתו של מנשה נוי בסרט כתור כרמל בן טובים. 

בתוך סרט עם דמויות מוקצנות שמרגישות כמו דמויות בהצגה יותר מאשר כמו בני אדם, כרמל בן טובים בגילומו של מנשה נוי הוא הדמות היחידה הסימפטית בכל הבלגן הזה. מול שחקנים שנופלים לשטיקים והגזמות, נוי נשאר צנוע ומוקפד, אפילו הוא צריך לצעוק. הוא גם דמות שנמצאת בתסבוכת יותר מתוחכמת משאר האנשים - חייו לא נשפטים פה ומעמדו לא בסיכון, אבל החזרה שלו לתוך העולם הרבני מכבידה עליו בכל עת. הכעס הבלום והמשוחרר שלו על המערכת הזאת משתקף בכל פינה. הוא לא מתחיל לצווח כמו אלקבץ על עוולות אלא מכיר ומקבל את העולם הזה ורק מנסה להצליח לעשות את הדבר הקטנטן הזה ולהשיג גט ללקוחה שלו. אני לא יודע האם נוי גם הרוויח ביושר את הדמות שכתובה הכי טוב, אבל בגילומו היא הדמות הכי מסקרנת ומעניינת על המסך. ובעיקר - כובשת. על המסך של גט יש הרבה כוכבים ושחקנים, אבל הכריזמה של נוי מנצחת את כולם. כשהוא מדבר, אתה רוצה להקשיב למה שיש לו לומר ולכן הדחיקה שלו לשולי הסרט לקראת סוף הסרט מוציאה את ההתרגשות המעטה שעוד הייתה לי ממנו. 

עם הגילום המוצלח הזה, ציפיתי בכיליון עיניים שמנשה נוי, שאומנם לא אלמוני אבל גם לא היה לו איזה להיט ענק מאז "החמישיה הקאמרית" יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי האופיר האחרונים. זה לא קרה וזאב רווח במיתה טובה לקח במקומו. לא ממש מקומם, כי גם רווח נתן הופעה טובה מאוד - אבל להופעה הישראלית הטובה ביותר של גבר אני בבירור בוחר במנשה. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיכום 2014- 10 הופעות נהדרות: ברי לארסון ב"טווח קצר 12"/ "בית זמני"

כמו כל שנה, היו הרבה סרטים טובים שפשוט לא הופצו בקולנוע בארץ, ובכך צברו מעריצים וצופים למרות שלא היו חלק מהשיח ה"רשמי" של מבקרי הקולנוע וכו'. התלבטתי בשאלה אם לשים הופעות מסרטים שכאלו, כי למזלי הצלחתי למלא די הרבה הופעות אבל רגע לפני שסיימתי את הרשימה,  החלטתי להוציא את שיילין וודלי מאשמת הכוכבים ולהחליף אותה בהופעה המעולה בסרט הנהדר שכאן מדובר.

טווח קצר 12 מדבר על בית זמני לנוער בעייתי, וברי לארסון מגלמת את המדריכה המנוסה שלהם שגם לה יש עבר לא פשוט. הסרט מתחיל עם כניסתו של מדריך חדש, אבל הסרט לא מתעקב עליו אלא צופה בהרבה מדריכים וילדים כאשר הדמויות הראשיות הם לארסון וילדה חדשה שמגיעה למוסד ומסרבת לשתף פעולה עם המדריכים. אין הרבה התפתחויות בסרט, ואילו שיש חבל לספר מראש אבל העיקר של הסרט הוא מערכות היחסים בין המדריכים לילדים. וכל המדריכים והילדים עושים תפקידים מעולים, אבל לארסון מעל כולם. 

לארסון היא היחידה שלא רק מגישה אמפתיה בלתי נגמרת כלפי הילדים אלא גם מתפקדת בתפקיד של מישהי שנפגעה בעצמה בעברה שמתקשה להתאקלם. הסרט שם אותה בתפקיד הכפול של גם לקבל עזרה וגם לעזור ובשניהם היא קורעת את הלב שלך בצורה פשוטה ושקטה ובלי מניירות בלתי נגמרות שהאוסקר אוהב. הופעה קסומה ושקטה בסרט קסום ונהדר שכדאי לראות אם הצלחתם לפספס. 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פרשת השבוע קולנועית - ויגש

בפרשת השבוע שלנו, יוסף מגלה את זהותו לאחים שלו לאחר שהם מגנים על בנימין ומציעים לקחת אותם במקומו (בעיקר יהודה). בעקבות האיחוד, יעקב יורד מצרימה עם כל משפחתו. 

 

הקשר קולנועי: טוויסטים וגילויים מפתיעים

 

אזהרה: ספויילרים למספר סרטים שידועים בטוויסטים שלהם. 

 

הגילוי של יוסף בפני אחיו הוא אומנם לא החלק הבולט בפרשה, שעיקרה מתמקד בירידתו של יעקב מצרימה ובניהול הכלכלה של יוסף - אבל על רשימות של אנשים אפשר לקרוא בספר טלפונים וניהול כלכלה הוא אולי לא הנושא הכי מרתק לכל האנשים. טוויסטים והפתעות, לעומת זאת, כן. הפרשה יוסף נשבר ומגלה לאחיו שהוא (הפתעה!) אחיהם, ולא סתם מושל מצרי. אנחנו הצופים, כמובן, יודעים את זה ולכן הטוויסט לא משפיע עלינו. מה כן משפיע עלינו לעומת זאת? הדרך שבה זה נעשה. 

התורה לא פעם מספרת את הסוף לפני ההתחלה, דבר שבתרבות הספויילרים של ימינו נחשב לבלתי נתפס בשום צורה. הפקות שלמות שומרות על כל כך הרבה סודיות רק בשביל רגע אחד של הפתעה שזה נשמע מגוחך שבתחילת סרט הסרט עצמו יגיד לך "בסוף הטובים ינצחו". אבל תרבות הספויילרים הזאת מפספסת, לדעתי, את הנקודה החשובה בסיפורים וזה שהדרך חשובה יותר מהתוצאה. הלמה, האיך , המדוע חשוב יותר מאשר ההפתעה שיש בסוף. אפשר לטעון שאולי המתח הוא בשאלה האם יוסף יתוודה לפני האחים או לא ולא הגילוי המפתיע שלו - אבל בסרטים של ימינו מתח שכזה לא יעבוד. חייבים גילוי מפתיע - דארת' ויידר הוא אבא של לוק! טיילר דרדן הוא המספר! ברוס ויליס היה מת כל הזמן הזה! בתוך כל מהלכי העלילה המתחכמים האלה, חלק מהסרטים שוכחים שהדרמה האמיתית נמצאת בין הדמויות לעצמן ולא בין הסרט לקהל. 

בנוסף לכך, אחד מהטריקים הקולנועיים היותר נפוצים להכנסת מתח היא לתת לקהל לדעת יותר מהדמות: אנחנו יודעים שאישתו היא חייזר, אבל מחכים שיגלה לפני שיהיה מאוחר מדי. השיטה הזאת עובדת וגורמת לנו לאהוב את הדמויות יותר, ובפרשת השבוע יש שימוש כפול שלה: אחד הוא בכך שאנחנו יודעים מיהו יוסף אבל השני הוא שאנחנו יודעים שאחיו באמת חשים חרטה על מעשיהם, דבר שיוסף לא יודע. שני הצירים הללו מתנגשים ויוצרים מתח לקראת הפיצוץ שבו יוסף בוכה ומתוודה לפניהם. לא רק שזה יוצר סיפור מרתק, אלא גם הוא מנטרל את ההשפעה של ספויילרים - זה לא משנה הפרטים או הסוף, משנה הדרך ואיך שמגיעים אליה. 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיכום 2014 - 10 הופעות נהדרות : מארק ראפלו בפוקס-קצ'ר

ובקישור ישיר - למארק ראפלו (שחלק עם נייטלי את המסך ב'התחלה חדשה') שחקן שתמיד מספק הופעות טובות, הייתה שנה יוצאת מן הכלל, עם שלושה סרטים (שאחד מהם לא ראיתי) שזכו לביקורות טובות ועם באזז רציני למועמדות אוסקר על תפקידו המופלא ב'פוקס-קצ'ר', סרטו החדש של בנט מילר. 'פוקס-קצ'ר' לא זכה להתלהבות בקרב הקהל, ובצדק מסוים - הסרט איטי, קשה ומעיק. זה גם מה שהופך אותו לנהדר. לסרט שלושה דמויות ראשיות - צ'יינינג טאטום, בתפקידו הדרמטי הטוב ביותר, הוא מתאבק אולימפי שפונה אליו מיליונר אקסצנטרי ומוזר בגילומו המטריד של סטיב קארל. מארק ראפלו הוא אחיו של טאטום שמשמש גם כמאמן שלו.

חלק מהסיבה לתחושת המועקה בסרט היא העובדה שהדמויות של טאטום וקארל מתקשות להתנהל עם אנשים ולגלות את הרגשות שלהם ולהתחבר לאנשים. הם שני אנשים מופנמים, שלא יודעים איך לתקשר היטב את הרגשות שלהם. וכתור שני הדמויות הראשיות של הסרט, אווירת חוסר התקשורת שהם משרים יוצרת מועקה נוראית, גם אם חיונית לעלילתו. ולכן ראפלו הוא כמו קרן שמש בתור חדר חשוך. דמותו של ראפלו היא האנושית ביותר מכולן. לא במובן של "הכי מזכירה בני אדם" אלא במובן של "הכי מתחברת לבני אדם". הוא היחידי מבין השלושה שיש לו משפחה, וככל הנראה משפחה אוהבת. הוא גם היחיד שאין לו אינטרסים אישיים מפוקפקים - הוא רוצה לעזור לאנשים לנצח, ולשמוח בשמחתם. באנגלית למושג של תפקידי משנה יש מובן נוסף - תפקידים תומכים. וזה בדיוק מה שראפלו עושה בסרט הזה: הוא תומך. בעיקר באחיו, אבל גם בקארל ובשאיפות שלו ובעיקר במשפחתו.

אך רק בגלל שהוא הדמות הכי פחות בעייתית לא אומר שהחיים שלו קלים, וזה בדיוק העניין שיוצרת הדמות שלו. הניסיונות שלו לנסות לטווח ולשפר את מערכת היחסים בין השלישייה בשביל להגיע להישגים טובים הם המניע הדרמטי המרתק מאחורי הדמות שלו. הוא לא איזה דמות מטיפנית שאומרת לכולם איך לנהוג, אלא גם הוא צריך להתבוסס בבוץ בשביל להציל את השלישייה הזאת מהתפרקות מוחלטת (והוא לא בדיוק מצליח). ובנוסף, הוא אף פעם לא גונב את ההצגה במובן המסורתי. הוא לא ג'יי. קיי סימונס שהוא הכוכב האמיתי של הסרט - ראפלו נהדר, אבל הוא נהדר בזכות זה שהוא מאפשר לטאטום וקארל את המקום הנחוץ להם. הוא תומך בהם במלוא מובן המילה.  

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיכום 2014- 10 הופעות נהדרות: קיירה נייטלי בהתחלה חדשה

27/12/2014

קיירה נייטלי הייתה תמיד אישיות די מעצבנת על המסך. היא הגיחה ב2003 ב"שודדי הקאריבים" והייתה מאוד חביבה אבל לא משהו יוצא דופן. אחר כך היא קיבלה מועמדות אוסקר על העיבוד החדש של ג'ו רייט ל"גאווה ודעה קדומה" ואז למשך כמעט עשור היא פשוט עשתה את אותו תפקיד, במקרה הטוב. במקרה הרע  היא נתנה הופעת משחק כל כך מוגזמת שהעיניים שלי התגלגלו במשך כל הסרט (אני מדבר אלייך, שיטה מסוכנת). אבל השנה קיירה נייטלי חוזרת כתור שחקנית שצריך לשים לב אליה. חלק מהסיבה הזאת היא "משחקי החיקוי" שעלול להביא לה מועמדות נוספת לאוסקר [הפעם על שחקנית משנה], אבל הסיבה שהיא קנתה אותי הייתה דווקא סרט שיצא מוקדם יותר השנה וזכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהקהל, למרות שהוא סרט שמתאים לו בדיוק - התחלה חדשה.

נייטלי מגלמת בסרט מוזיקאית, שהחבר שלה בדיוק הצליח לחתום על חוזה גדול והיא רק רוצה לעמוד לצידו ולחזק אותו אבל השתן עולה לו לראש והוא בוגד בה, השמוק (שמוגלם על ידי אדם לוין, הסולן של מארון 5 בתפקיד שמנצל את העובדה שאני רוצה להרביץ לו בפנים בצורה מיטבית). לאחר מכן היא נפגשת במפיק שירד מגדולתו שמחליטים ביחד להקליט אלבום. העלילה בסרט פשוטה ואפילו אין איזה רומן שמתפתח בין ראפלו לנייטלי כמצופה מסרטים כאלה לרוב, אבל יש הרבה חום אנושי ולב. כל הדמויות במסך הם דמויות ששופעות חום ואהבה אחד לשני ולמוזיקה. אפילו הדמויות "הרעות" בסרט אף פעם לא באמת מוצגות כנבלים מוחלטים אלא כאנשים עם רגעי חולשה מסוימים. ובתפקיד של להיות חמודה וכובשת, נייטלי הולכת על כל הקופה. נייטלי כל כך חמודה וכובשת בסרט הזה שקשה להאמין שהחבר שלה אשכרה בוגד בה. היא נפתחת לאט לאט בסרט, מתחילה ממאוד סגורה וביישנית ומסיימת כתור מישהי עם ביטחון עצמי ודרך וחזון, וכל הזמן עם חיוך ואהבה. 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל NeverMinds אלא אם צויין אחרת