העונה האהובה עלי בפריס היא הסתיו. הסתיו הולם אותה מאוד.במיוחד חודשי ספטמבר אוקטובר. העיר מתעוררת באיטיות מתוקה מתרדמת הקיץ. הצרפתים גם אם הם אהבו מאוד את חופשת הקיץ במידה ויכלו לצאת לנפוש,אוהבים גם את החזרה לעיר שמקבלת אותם בחזרה בחיבוק חמים עדין.
אפשר לחוש את הסתיו אם זה בהליכה ברחוב כשקרני השמש המלוות אותך נותנות תחושה שהן לא פה כדי להישאר. הימים יכולים להיות שמשיים ויפים להפליא. המרפסות בתי הקפה גדושות באנשים שנהנים ללגום קפה ועדיין להיות בחוץ ובכל זאת אי אפשר להימנע מהמחשבה שהחורף רובץ בפתח ומחכה להזדמנות הראשונה להתפרץ לתוך השלווה האידילית הזאת.
ישנה גם ההתלבטות הקטנה הזאת,האם לכרוך על הצוואר צעיף או אולי רק מטפחת דקה. והאם ללבוש מעל החולצה, סריג או כדאי כבר מעיל מחמם יותר כי אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד כמה שעות.וכשמסתובבים הרבה בחוץ צריכים תמיד לזכור שהשמש יכולה להסתלק בכל רגע ורוח קרירה תתחיל לנשב משום מקום. יש משהו אוורירי וקסום בחוסר הוודאות הזאת.
זאת התקופה שבגני העיר,עלי העצים מתהדרים בשלל צבעים. מאדום חרוך לצהוב מדברי ולכתום עז. אני תמיד משתאה למראה העלים הצבעוניים המעטרים את העצים בחגיגיות ומבשרים את פתיחת עונת הסתיו. וזאת תקופה מאוד נעימה לעשות טיול של אחרי הצהרים המאוחרים באחד הפארקים בפריס,להתיישב באחד הכיסאות ולתת לקרני השמש הרכות ללטף את הפנים.
הסתיו באוויר. כי גם כשיוצאים מהמטרו מריחים את הריח של הערמונים הקלויים שנעלמו בקיץ ושוב אפשר לראות את מוכרי הערמונים ועגלותיהם ניצבים בקרן פינת רחוב וגם בפתח היציאה מהמטרו.
הסתיו הפריסאי לא צפוי ובכל שנה הוא משתנה. השנה הוא ממשיך את הקיץ שהיה ארוך וחם במיוחד. הימים ארוכים ובינתיים חמימים ונעימים אך תחזית מזג האוויר מבשרת שינוי בימים הקרובים. הטמפרטורות צפויות לרדת והגשם צפוי לחזור.
ובינתיים אחד הסמלים הצרפתים הכרוכים בתרבות צרפת נפטר.השאנסונר הוותיק שארל אזנבור בגיל 94. השאנסונים הצרפתים מתאימים מאוד לאווירת הסתיו למתיקות של סוף הקיץ המהולה בנוסטלגיה ובאיזו צביטה בלב . אחת מהאסוציאציות המתקשרות לפריס היא גם השאנסונים שחוברו בשפה הצרפתית הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר תוכניות על חייו של הזמר האהוב והמוכר כל כך ששיריו הוו פסקול חיים לפלג הבוגר יותר באוכלוסיה הצרפתית. מותו מזכיר לרבים תקופה שלא תחזור יותר. פריס אחרת,הרבה יותר רומנטית טרום עידן האינטרנט והניידים.
ועדיין פריס היא עיר של מסורות ושל מוזיאונים נהדרים ולמי שמגיע בשבוע הקרוב לפריס מתקיימת תערוכה של "האימפרסיוניסטים בלונדון." התערוכה עד ה14 לאוקטובר ב"פטיט פלה" "Petit Palais"
התערוכה עשירה,מרהיבה וגדושה בציורים של ציירים ידועים כמונה,פיסארו,דוביני וצייר נפלא שגיליתי בתערוכה הזאת ג'ימס טיסו.(זהו צייר צרפתי למרות השם האנגלי שהתגורר ויצר שנים רבות בלונדון )
מדובר בסוף המאה התשע עשרה 1870 הציירים הצרפתים נוטשים את פריס שנמצאת במצב של מלחמה בין צרפת וגרמניה.פריס נמצאת בשפל ואנשים חיים בדוחק. הציירים מחפשים מקלט כלכלי ופוליטי מעבר לתעלה, באנגליה. ומתגוררים בה,יוצרים ומתערים בחיי החברה והתרבות. חלק מהם תקופה של כמה חודשים וחלק שנים . הציורים נחשפים בפעם הראשונה בצרפת מאחר והם ברשותם של אספנים בעיקר מלונדון. התערוכה ספוגה מאוד בנוף האנגלי,הטיפוסי תמהיל של קדרות ואפלוליות עם צבעוניות תיאטרלית של טיפוסים ומפגשים חברתיים בסלונים. מה שבולט בתערוכה הוא נוף נהר התמזה שהווה השראה גדולה לציירים הצרפתים. הנהר האפרפר והגלי,הסירות הגדולות והשמים המעוננים המייצגים מאוד את הנוף האנגלי. ונדמה לרגע שכבר פיזית אנחנו בלונדון אולי מבקרים בתערוכה של "הנשיונל גלרי" שגם נשקף מאחד הציורים.
איזו עיר את מעדיפה יותר לונדון או פריס? את השאלה הזאת שמעתי הרבה פעמים, וגם שאלתי אחרים והתשובה אינה חד משמעית. שתי הערים שונות לחלוטין בארכיטקטורה,בשפה בסגנון ובמהות. ונקודות החוזק של עיר אחת הן התורפה של האחרת ולהפך ולטעמי הן משלימות אחת את השנייה. אפשר להתלהב מאוד במקביל מהתרבות האנגלית והצרפתית. מהקוליות,והתיאטרליות הבריטית כמו מטוב הטעם האנין והמוקפד הצרפתי. וגם לונדון מוארת בסתיו באור רך ונוגה, ובדיוק כמו שכיף לטייל בגני טולרי בפריס כך גם בריג'נט פארק בלונדון אפשר לספוג את האווירה המיוחדת של העלים המחליפים צבעים ושל פארק פחות עמוס באנשים ויותר רגוע כמכונס בעצמו ומהרהר.
היום עם הרכבת היורוסטאר המאפשרת שעתיים וחצי נסיעה בין לונדון לפריס, יכולים ליהנות משני העולמות ובמידת האפשר לבקר בשתיהן.
ההתפעמות של הציירים האימפרסיוניסטים הצרפתים מלונדון הערפילית המסתורית והשוקקת חיים של סוף ה119 לא הותירה אותי אדישה וכשיצאתי מ"הפטיט פלה",למרות אור השמש הבוהק של שעה ארבע אחרי הצהריים ביום סתווי ושמשי במיוחד, חיפשתי מאחורי הגן עם העצים העטורים בעלי השלכת הצבעוניים, את נהר התמזה ואת הערפל
מי לא מכיר את החוויה הבאה. במהלך טיסה שגרתית,נדלק האור האדום במטוס ונשמע קול מוקלט "בשל תנאי מזג האוויר,הנכם מתבקשים לשים את חגורת הבטיחות"
רק לפני רגע,המטוס שייט לו בנחת בשמיים והנה חל שינוי דרמטי. קפיצות חדות מטלטלות את המטוס ואת הנוסעים בתוכו.מי שנרדם מתעורר,ומי שהיה ער נכנס למצב של דריכות. הרגע הזה הרגוע נותר מאחור וכל מה שהנוסע מבקש זה להחזיר את אותה יציבות ושלווה,לעזוב כבר את האזור הזה המציק של האי נוחות ולהיכנס שוב למצב של שקט בו המטוס מתאזן בשמיים ואז גםתחושת הביטחון חוזרת.
החוויה הזאת של כיס האוויר הפתאומי,של הטלטלה גם היא לא נעימה,ואפילו לעתים די מפחידה,(לא כולם מודים בזה)היא מציאותית לגמרי והיא חלק מההתמודדות האפשרית בטיסה ויש אולי אי שם נוסעים שאפילו נהנים מזה,כבר שמעתי מישהו שאמר לי "אני דווקא אוהב כיס אוויר זה סוג של אקשן ,זה מרגיש כמו להיות ברכבת הרים."
איך זה מתחבר לתיאטרון? משום שמחזה שהוא מתעסק באיזו הוויה פנימית מורכבת ולא מובנת ככל שתהיה,היא בדיוק המקום הזה שבחיים לא תמיד נעים ומובן להתעמת אתו. אך במדיום התיאטרון היא הכרחית על מנת להפוך את החוויה מסתם התבוננות במה שמתרחש על הבמה,למסעירה. כי מה יותר מרתק מלנסות להבין את נפש האדם? דווקא בתיאטרון כמו בקריאת ספר הצופה יכול להתמודד עם מצבים אנושיים שנחשפים אליו,אבסורדים ככל שיהיו,הם תמיד מתכתבים עם אמת שהוא מבקש לעתים להדחיק אותה בחיי היום יום.
התיאטרון הוא מדיום אפילו יותר מקולנוע בו נדרש ריכוז מקסימאלי על מנת לא להתנתק. דרוש איזה כוח חזק המניע את ציר העלילה בה הצופים שוכחים מהמציאות הקיימת בחוץ ושוקעים לגמרי בחוויה הבדיונית המוצגת מולם
הסיטואציה של אזור אי הנוחות בתיאטרון היא זאת שגורמת לצופה להיות בסוג של סערת חושים,במצב של התכוננות נפשית.כל דקה בעלת משמעות וכך המתח הקיים על הבמה עובר לצופה במעין דיאלוג של התת מודע שהוא המקביל למה שמתרחש על הבמה.
אני מאוד מעריכה יצירה שאינה מנסה לחקות את המציאות .להפך היא בוראת עולם סוראליסטי ,מעזה לשבור כללים וחוקים ומצליחה לקחת את הצופה לסוג של מסע פיוטי כחלום לילי שמתעוררים ממנו רק כשהאורות נדלקים.
לאחרונה ראיתי שתי הצגות בתל אביב שהזכירו לי עד כמה תיאטרון כשהוא מעז ומאתגר את עצמו יכול לרגש ולעורר את הדמיון.שתי ההצגות האלה הזכירו לי הצגה נוספת מעולה שראיתי בפריס בחודש נובמבר "ארטו הילד" בתיאטרון נסלה. יצירה של שחקנית ברזילאית מאורה ביאצ'וני בהשראת כתביו של אנטונן ארטו(1896-1948 )המחזאי והיוצר הצרפתי מהראשונים שדברו על אמנות חיה ובועטת בכל המסורת של תיאטרון קלאסי. הגה רעיונות מהפכניים כמו בספר הידוע שכתב "התאטרון וכפילו" ובו הוא מדבר על תיאטרון האכזריות ובעקר על שחרור השחקן מטקסט שמרני. הוא צריך לעבוד עם הדחפים,היצרים והדמיון שלו .שפת הגוף משמעותית אם לא יותר מהמילה המדוברת.
ההצגה המצוינת "אני סיזיפוס" בתיאטרון תמונע,הייתה חוויה מרתקת וחזקה שעובדת עם התפיסה תיאטרלית(שהיא לא רחוקה מחשיבתו של ארטו) בה גוף השחקן מהווה חלק חשוב מההוויה של הטקסט. ועל השחקן להתקלף מכל השכבות המגוננות עליו על מנת להיות המהות עצמה של האמירה.
למרות התכנים השונים לחלוטין. ב"ארטו הילד". הטקסט היה קיים רק בחלקו,זאת הייתה יותר עבודה של השחקנית עם הגוף שלה ועם סוג של ריטואל תנועתי בעל מאפיינים פולחניים. הדרך שהיא חווה את הדמות המורכבת ומרובת הפנים של אנטונן ארטו שהווה השראה גדולה להרבה יוצרים,מחזאים ובמאים. דמות שהיא ספק מטורפת עם הזיות המנותקות מהמציאות ושיגעון גדלות ויחד עם זאת בעלת גאונות יצירתית. מעניין היה לצפות בדמות הנשית של השחקנית עם השערות הארוכות שהוו חלק מהריקוד,כיצד היא נכנסה לדמות של גבר.ארטו בעל מראה ומיניות לא מוגדרים וכיצד בהדרגה תוך כדי ההופעה, היא דמתה לו יותר ויותר.
בהצגה "אני סיזיפוס" בבימוי של מאיה ניצן תרגום אבי גולומוב שגם מגלם דמות של חוקר כריזמטי,סדיסט ובלתי צפוי.הוא עם צוות השחקנים הנוספים היו מדויקים ומאוד טובים: אייל נגר,יולי סקר,מורן רוזן איתמר שרון/ תום חודרוב. משקל ההצגה היה בין הטקסטים רבי העוצמה לעבודת השחקנים.
מדובר בשלשה מחזות קצרים של "עוד כוסית לדרך" של הרולד פינטר "בלב ים" סלאמוביר מרוז'ניק ו"שדה לאחר קרב" דניאל בוצר
החבור בין שלש השקפות עולם של שלושה מחזאים מתקופות שונות תרבויות אחרות(אנגלי,פולני וישראלי,לפי סדר השמות) היה מהפנט. הרבה מן המשותף ביניהן מתגלה תוך כדי ההצגה. הבמה לבנה ,סטרילית שהתפאורה בה מורכבת מכיסאות ומסך לבן עליו הוקרנו מידי פעם סרטי וידאו .השחקנים נראו כלקוחים מאיזה מועדון פסיכאדלי,ניו וייב גלמו באיפוק ובכוח עוצמתי את הדמויות שנעות בציר בין סיוט לתקווה. בין חלום בלהות למציאות עתידנית. בזכות המשחק הטוב שלהם הבמה נצבעה בדמיון במקומות ובהתרחשויות עליהם הם דברו
אהבתי מאוד את אלמנט החזרה, בתנועות הגוף שלהם הריקודיות כמו ביצירה של "ארטו הילד" בה השחקנית עבדה עם הגוף במעין טראנס. הטקסטים של שלשת המחזות הם תמציתיים ,חזקים ואף אכזריים ונדרש מהשחקן להיות מאוד נוכח פיזית ונפשית כיוון שלא מדובר במילים קלות לעיכול ובעקר לא מדובר בסוג הצגה ריאליסטית בה הצופה יכול לשקוע בכסא ולהרפות ואפילו להציץ בהחבא בנייד.
זה הזכיר לי מאוד את עבודתו של אנטונן ארטו שהגה את הקונספט תיאטרון האכזריות וגם את הבמאי הפולני גרוטובסקי שהושפע ממנו,שפתח שיטה של "living theater" "ובחזרה לתיאטרון העני"
על השחקן מוטל כל כוח המשקל של ההצגה.הוא לא יכול להישען על תפאורה ובגדים יצוגיים (הממקמים אותו באיזו תקופה מסויימת).זהו משחק נטו בלי כל מיני אביזרים ותוספות .
אזור האי נוחות הוא אזור שבו חייבים להתמודד עם מצב לא מוכר.ברגעים כאלה לכל אחד מהצופים נגלית איזו אמת פנימית שמגיעה מהמעמקים וברגעים אלו מבהירה לו כיווני מחשבה עליהם לא חשב קודם.
מה שמאוד אהבתי ב"אני סיזיפוס" זאת החוויה התיאטרלית החזקה בזכות השחקנים המוכשרים,בחירת הטקסטים שהשתלבו היטב זה בזה והשלימו אחד את השיני,עד שהפכו למקשה אחת זורמת. כמו גם את העיצוב האסתטי של הבמה,התלבושות(מאי ברנע) והמוזיקה(קובי ויטמן).המחזות הקצרים הם אוניברסלים,מעבר לזמן ולמקום מסוים, הם יכלו להתרחש במציאות הישראלית כמו הצרפתית או האמריקאית. האדם,הפרט, והמאבק שלו בחברה כוחנית ואלימה. מה שהידק את העובדה כשמשהו עובד,אז הוא פשוט נכון. הוא מדבר לכל התרבויות ואינו תלוי באמצעים חיצוניים. הסגנון המאופק העצים את ההתרחשות הבימתית. אין צורך בצעקות כדי לבטא אמירות כואבות. במינמיליזם מדויק הם בטאו מגוון רגשות תוך כדי שימוש בתנועות גוף ,בקצב מסוגנן שיצרו סימטריה בין המילים לדרך בה הם הביעו אותן.בשתי ההצגות "ארטו הילד" ו"אני סיזיפוס" היה שמוש במולטימדיה. מסכי הוידאו שליוו את ההצגות הוסיפו מימד ויזואלי מעניין.
כשהסתיימה ההצגה.המטוס התייצב שוב בשמיים והסערה נותרה מאחור אך אי אפשר היה לשכוח אותה במהרה.
הצגה נוספת טובה מאוד שראיתי היא של תיאטרון אינקובטור הפעם מדובר באחד המחזות הנודעים של שייקספיר "מקבת" או בשם הנוסף שלו"הטרגדיה של מקבת"
הפעם "שייקספיר בקצב הראפ"בבמויו של עמית אולמן שגם מגלם בהצגה את מקבת. פה השחקנים דווקא מתמקדים בטקסט העשיר ונותנים לו גוון שירי קצבי עם משחק מילים וסוג של תנועת גוף בסגנון הראפ.וכפי שהם קוראים לו "ספוקן וורד" שירת רחוב.שהוא בעצם נשען על החוויה המוזיקלית.מקבת במתכונת קצת אחרת,פחות צמודה למחזה הקלאסי ויותר כמו איך היא משתקפת בעיני רוחם של שחקנים צעירים שרוצים להחיות את המחזה בדרכם ולחבר אותו למציאות העכשווית.
בתיאטרון מרכז תרבות עינב על הבמה היו,מה שנראה למרחוק כקופסאות שחורות או עמודים בגדלים שונים כשהשחקנים מזיזים אותם כל פעם על מנת להעביר את תחושת המיקום כמו היער,או הארמון. במעט אמצעים בימתיים ויזואליים תאורה עמומה ובעקר בזכות מנעד הקולות של השחקנים וצלילים שונים של כלי מוזיקה. אפשר היה להתחבר דרכם,לעולמו העשיר והמסויט של מקבת שהושפע מכל מיני אירועים שאי אפשר לדעת אם הם באמת מתרחשים בחייו,או אלו הם פרי דמיונו הקודח המורים לו להיות מלך סקוטלנד.
ראיתי כמה וכמה גרסאות של מקבת ,גם בתיאטרון חפצים וצלליות. כל במאי לקח את הטקסטים בשפה העמוקה והשייקספירית והוסיף את תפיסת העולם שלו.ולכן כל פעם זו כמו צפייה חדשה ורעננה במחזה הנודע שהועלה אין ספור פעמים ואף גרסה לא דומה לשנייה.
צוות השחקנים עומר הברון,עמית אולמן,דנה ידלין,דניאל שפירא, יפתח לייבוביץ,יוסף אלבלק היו אנרגטיים מאוד על הבמה ובעלי קולות חזקים עם נוכחות. אהבתי את השילוב בין שמירה על כוחו של המחזה יחד עם הגמישות היצירתית.
היה משחק מיוחד של שלוב הקולות כמו במקהלה יוונית (אלמנט החזרה על צליל של מילים ) יחד עם מקבת עצמו שנסה כל פעם לצאת מהמעגל שסוגר עליו.מבקש למצוא הגיון באקט של טרוף שהוא מבצע פעם אחר פעם.
אחד הדברים הקשים ביותר הוא לתרגם את שייקספיר ובכלל לראות מחזות שלו בשפות אחרות משפת האם הבריטית בה הוא נכתב ודווקא התרגום של צוות היוצרים של המחזה היה טוב ונגיש.השפה העברית התנגנה יפה ובטעם בפי השחקנים שחיו וחוו את הסערות בממלכת סקוטלנד ושאבו אליהם את הצופים.
שלש הצגות, נושאים שונים לחלוטין. המשותף הוא האומץ להתמודד עם מחזות מורכבים באופן מקורי. לצאת למסע ייחודי של התבוננות אישית על יצירות שזכו כבר להרבה עיבודים ולהביא בזכות מנוף הדמיון,אנרגיה מרגשת. הם הצליחו לקחת אותנו הצופים יחד אתם למסע מסתורי,לחוויה שמטלטלת ומוציאה אותנו במהלכה מאזור הנוחות וזה מאוד משתלם.
בקור נוסף בברלין בקיץ הנוכחי ואני מגלה מחדש עד כמה העיר הזאת טובלת בירוק. זהו צבעה הדומיננטי של ברלין בקיץ בעיני. ואולי זה מה שהופך אותה לעירונית וכפרית כאחת.העיר הגדושה באגמים ועצים מציעה מרחבים אין סופיים של ירוק בכל גווניו למתבונן.
על הרבה מהבניינים מטפסים עלים המכסים כמעט לחלוטין את חזית הבית ומשווים לו טפט טבעי ומסוגנן. מאחורי הרבה בניינים מתגלה חצר שגם היא ירוקה.
ההליכה ברחובות הרחבים נעימה מאוד בזכות העצים הגבוהים המעניקים צל בימים חמים(כמו בחודש יולי האחרון שהיה חם מאוד),לא צריך להרחיק עד טיירגארטן על מנת להרגיש את השלווה של כל השפע הירוק הזה. פארקים רבים ממוקמים בשכונות הגדולות והידועות של ברלין כקרויצברג,פרדריכסיין נויקלן נותנות אופציה של הרגעות בחיק הטבע.
כשהולכים מקרוייצברג לנויקלן חוצים תעלה בלתי נגמרת, הממוסגרת בעצים מרובים.לאורך התעלה הזאת אף פעם לא משעמם. בהתחלה נתקלים רק בחמניות יפות הנטועות בצד הדרך ובאנשים הנוסעים לאורך השביל על אופניים או יושבים על גדת הנחל וקוראים ספרים ואז ההליכה מקבלת תפנית מעניינת כשמגיעים לשוק המשתרע לאורך התעלה בהמשך.
השווקים הם של מזון או חפצים. כמו שוק האוכל של הטורקים המציע ירקות מגוונים כאלה שלא תמיד מוצאים בסופר כמו פקעות בצלים סגלגלות,זיתים ממולאים,גבינות מיוחדות ועוד או שוק של פריטים שונים יד שנייה. בו מצאתי ביורו ביוגרפיה של שופן בצרפתית ואפילו ספר ללימוד גרמנית.
לפעמים החפצים שנראים כאילו נלקחו היישר מעגלתו של "אלט זאכן" (האידיש מקורה מגרמנית "אלט זאכן" דברים ישנים.) לא מצדיקים את המחירים אבל לפעמים מדובר במציאה אמיתית שמתגלה אחרי נבירה בכל הארגזים והקרטונים. אבל בעצם אלו ממלאים תפקיד משנה. מה שתופס את העין זה כמות האנשים המסחררת שמצטופפת על יד הדוכנים.
בהליכה בשוק הזה,ברלין מתגלה לי שוב פעם כסופר קוסמופוליטית. זרם רב של אנשים צעירים שהולך משני הכיוונים משוחח בכל מגוון השפות האפשרי.עד שהגרמנית רק משתלבת בים השפות.
המוכרים המיומנים בתקשורת עם התיירים פונים בחביבות באנגלית וניכר שהם נהנים לשוחח בשפה הזאת.וגם חיטוט בכל החפצים הישנים חושף את ההשפעות של התרבויות השכנות על ברלין. אמנם רב הספרים הם בגרמנית אך תמיד אפשר למצוא ספרים באנגלית ,צרפתית ואיטלקית.כמו כן מניפות ספרדיות ועוד אי אלו חפצים ממקומות שונים בעולם.
ברלין כבר מזמן איננה עיר גרמנית מובהקת. הבום הגדול של אמצע שנות האלפיים של הגירה מסיבית של כל הצעירים שחיפשו אלטרנטיבה שפויה למדיניות הקפיטליסטית השולטת בארצם,נותנת אותותיה בעיר.
ויש הרבה מה לכתוב ולומר על ברלין, על הנהירה של הצעירים מרחבי הגלובוס כולל הישראלים ( הרבה גם מאוסטרליה.) על המרחבים העצומים שלה,מגוון המוזיאונים, התערוכות, בתי הקפה המעודכנים,המסעדות הטובות והמעוצבות,הארכיטקטורה ,השווקים ועד ברמה הבסיסית יותר על הסופרים הנוחים,המזמינים. {הקוטג' עדיין זול וטעים }.רק מחירי הדירות עלו וממשיכים להתייקר בהדרגה עם הביקוש הגובר להתגורר בעיר הזאת וליישר כמעט קו עם הערים היקרות מסביב.
העיר שידעה את ההיסטוריה האפלה והקיצונית ביותר במאה העשרים,במאה העשרים ואחת כמו התהפכה ומתבוננת בתדהמה בבבואת עצמה במראת העבר. צריך לדפדף בדפים רבים אחורנית, בספר על מנת לגלות ברלין לאומנית המאמינה בזהות גרמנית אחת ואשר מגרשת מתוכה כל מה שלא תואם לתפיסת הלאום.
אולי רק מתוך ההרס והחורבות עיר שנבנית מחדש פתוחה וזורמת להצעות,ומניחה לכל מיני רעיונות להיטמע בתוכה. היא אינה מתהדרת בעצמה כפריס או לונדון. להפך הבלגן החינני שלה,זה מרכיב חשוב באישיות שלה, כמו העובדה שהעיר ממשיכה להיות כל הזמן בשיפוצים. השדרות הראשיות המפוארות אונטר דן לינדן, Unter den Linden נמצאות כבר שנים בחלקן בעבודות בנייה ומי יודע מתי הן יסתיימו. וכשיושבים בבית קפה ברחוב קטן ושכונתי,שומעים את הזרים שחולפים,מדברים בכל מגוון השפות האפשרי,מבינים שברלין היא מעין מרכז בבל הנוצר אחרי המבול,המתאים את עצמו לכל מי שבא אליו.
זאת עיר האלטרנטיבות! ואם מוצאים בעיר אחרת באירופה ואף בגרמניה, בר שהדלת אליו מובילה לחצר,ושנראה כמו סלון משוק הפשפשים שנקלעת אליו במקרה, או משרד שהתחפש לבר כי התחשק לו אומרים "אה זה כמו ברלין"
בברלין זאת כמעט אמירה לתת אופציות,לקחת שטח לא מוגדר ולהפוך אותו למשהו קיים.גם הפארקים בשכונות לא דוגלים דווקא בחוויה אסתטית שצריך להקפיד להתנהל בה לפי החוקים. בקרוייצברג כמו בירקון,בגורליצה פארק אפשר היה לראות ביום ראשון,הרבה מאוד משפחות טורקיות עושות על האש,מצטופפות זו בצד זו .תופעה שבפריס למשל אי אפשר לדמיין בכלל.
ובנסיעה בכמה תחנות טראם או אובן מגיעים לשכונה מהודרת ובורגנית כמו שרלוטנבורג עם בתי קפה ומסעדות אלגנטיים ומלצרים קרירים.האווירה הקולית,האלטרנטיבית של קרוייצברג נראית מנקודה גיאוגרפית זאת,עיר אחרת.
ברלין היא סוג של דרמה קווין, עיר שמחבבת את הפרובוקציה,את הניגודים וחיה בשלום ובאהבה עם כל הסתירות הכמעט בלתי אפשריות בתוכה.
בפרספקטיבת הזמן אחרי הטראומה של מלחמת העולם השנייה של המאה שעברה,החומה בשנים שלאחר מכן שהפרידה בין המזרח למערב היא עיר אשר לא רוצה להגדיר את עצמה. ואת ההשפעות של העמים והתרבויות שהתמקמו בה אפשר למצוא אפילו בשמות של רובעים ורחובות
כמו תחנת האובן(מטרו) "Franzosische Strasse "הרחוב הצרפתי" וממול התחנה נמצא סניף גלרי לפייט הצרפתי שהוא אינו בגרסה מפוארת כמו בפריס אך עדין מכובד ומגוון. בקומה למטה בצד המעדנים והדליקטסים,ישנה חנות ספרים צרפתית ובית קפה קטן ממולה.ולכל הפרנקופילים והצרפתים שבעיר (ויש הרבה כאלו)בפרץ של התקפת געגועים הם יכולים להתנחם בספר בשפת המקור עם קפה מצוין ופרלין שוקולד.
אז גם אני מצאתי את עצמי ביום קיץ חם במיוחד נהנית ממזוג האוויר חוזרת לרגע לפריס בלב ברלין,במעין עולם המרכז לתוכו בתמציתיות את תרבות צרפת.
ביולי אוגוסט,הרבה תיאטראות רשמיים ומפורסמים וגם הקטנים יותר נסגרים לרגל חופשת הקיץ הארוכה, בפרסומות במטרו אפשר רק לראות מה שיפתח את עונת הסתיו הבאה.
בינתיים ברלין הקיצית מציעה לתושבים ולמבקרים בה בלויים בפסטיבלים רבים של סרטים ומוזיקה.
כמו למשל פסטיבל עם שם שמשך את תשומת ליבי "Goodbye Uk – And Thank you for the Music"
התודה נאמרה בכוונה בהתחלה באות גדולה, ומיד כשקוראים את הכותרת מבינים את האירוניה והציניות. ברלין נפרדת בפסטיבל המוקדש לתרבות האנגלית במיוחד בצורה נוסטלגית על רקע הברקזיט העומד להתממש. הפסטיבל זה עתה הסתיים הוא היה מה27.7 עד ה18.8
הוא התרחש בבניין מהודר וגדול "House der Kulturen dem Welt" ובראשי התיבות HKW= הבית של תרבויות העולם. בכל שנה מסוף יולי עד אמצע אוגוסט מתקיים בו הפסטיבל כל פעם בנושא אחר ושמו "Festival Wasser Musik"
בימות השנה ובמזג אויר קר הוא בעל אופי כבד ורציני יותר ובעיקר מארח הרצאות בנושאים אקטואליים ותרבותיים ומזמין מגוון אורחים.
בדף הפייסבוק שלו עכשיו הוא חלק כבוד לעיתונאי אורי אבנרי שהיה בעצמו יליד גרמניה והיה אורח באחת ההרצאות שהתקיימו שם בנושא הפוליטי של הסכסוך הישראלי הפלסטיני ב2008 בפאנל עם ישראלים ופלסטינים.
זהו בניין גדול מאוד מעוצב בצורה מודרנית,מהונדסת ומרשימה ובולט במבנה המיוחד שלו אף למרחקים,כשהולכים בטייר גארטן לכיוונו שכן הוא ממוקם על שפת הנהר.צריך לחצות גשר קטן על מנת להגיע אליו.
ההגעה אליו היא דרך הליכה בפארק לאורך הנהר מתחנת "Belle Vue"=המראה היפה. (עוד שם צרפתי לאזור מהגנים העצומים טייר גארטן.)
אפשר גם להגיע אליו עם אוטובוס 100 מאלכסנדר פלאץ
ולמרות השם האירוני משהו המעלה חיוך עגמומי לאור המצב של ההתנתקות המתקרבת של אנגליה מהשוק האירופאי המשותף, כשעולים על גג הבניין נקלעים להפנינג שוקק חיים באווירה מסורתית בריטית עליזה ומשעשעת.
וליד דוכנים שהציעו מאכלים אנגלים ידועים כפיש אנד צ'יפס,ירקות בסגנון הודי ובירות וספרים של סופרים בריטים אפשר היה להשתרע למי שתפס מקום בעוד מועד על כסא נוח לבן או לשבת באחד מהמקומות המרוחקים ולחכות לקונצרטים. ברגע שהלהקה עלתה על הבמה כולם קמו ורקדו בהתלהבות עם הזמרים על הבמה.
כל הפסטיבל הזה היה בסימן של התרפקות על עבר שנעלם ובהתאם לכך הוזמנו להקות שפחות שומעים עליהן היום אבל שהצליחו מאוד בשנות השישים כמו "The Zombies" עם להיטים ענקיים מפעם. זאת הייתה הופעה נהדרת והזמר שר במלא האנרגייה ולרגע צעירים ומבוגרים התערבבו בקהל בהרמוניה וחזרו במנהרת הזמן לשנות השישים.
נכחתי בהופעות גם של ג'אז מג'מייקה שהביא איתו מקצבים סוחפים ומרקידים עם הרכב נגנים גדול ,ובהופעה של להקת פולק בריטית ידועה "Bright Phoebus Revisited" בה גם התארח לאורך כל ההופעה אחד מהזמרים של הלהקה המצליחה מאוד "Arcade fire" שאותם ראיתי בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם באנטוורפן.
הם הופיעו ב"סיטדל שפנדאו" בברלין,וזה היה יום חופשי לפני הופעתם וRichard reed Bery, אמר על הבמה שהלהקה הזאת" ."Bright Phoebus" היא הייתה הלהקה האהובה על הוריו. ולמרות גילו הצעיר ליד הזמרים והנגנים הוותיקים,הוא בצע בצורה יפה ומרגשת כמה משיריהם.
הקונצרט הזה היה בעל אופי שקט יותר ודרש ריכוז רב יותר אחרי הקונצרטים המרקידים. ועדיין בישיבה בגג הפתוח עם הבמה המוארת בקשת צבעים מתחלפת,המוזיקה הייתה יפה ומלודית לא פחות והזכירה לקהל עד כמה הבריטים ידעו לעשות מוזיקה טובה ומגוונת.
רבים מהצופים אחזו בכוסות הבירות והיין ונהנו מערב קיץ נוסף של מוזיקה בגג הבניין הפתוח.
אחרי כל קונצרט הוקרנו גם סרטים בריטים מהשנים האחרונות ולכן הקונצרטים הסתיימו בתאום מושלם עם הסרט שיבוא לאחר מכן בשעה עשר.
"אז מה,Goodbye Uk?" אני שואלת במאי אנגלי שבא לגור בברלין ומחפש לעשות פרויקטים יצירתיים.
" אני מתנגד חד משמעית לברקזיט. זה מבייש שכל כך הרבה אנשים הצביעו בעד זה. זאת טעות גדולה שאנגלייה מכניסה את עצמה אליה, אבל זאת לא הסיבה שבאתי לגור בברלין."
הוא שוקע בהרהורים. "ברלין, זאת עיר שממציאה את עצמה, היא גורמת לי להיות מאוד יצירתי. אני לא צריך אפילו ללמוד גרמנית כדי להתאקלם,כולם פה מדברים מצוין אנגלית והכול עדיין פה,הרבה יותר זול מאנגליה,אז כן בינתיים אני נשאר".
"האהבה היא ציפור מרדנית שאי אפשר לאלף אותה" כך שרה כרמן את שיר האהבה הידוע אולי ביותר מזה עשורים. האופרה שנכתבה על ידי המלחין הצרפתי ג'ורג ביזה לקראת סוף המאה התשע עשרה ל"אופרה קומיק" מסרבת לנוח. היא מתעוררת לחיים כל פעם בבימוי אחר ומבוצעת על ידי זמרים שונים מרחבי הגלובוס. אופרת כרמן היא מהאופרות המוצגות והמושמעות ביותר בעולם
מה יש בה באופרה הזאת ששובה את הלב עם הצליל הראשון? אם לא יודעים שהמלחין ג'ורג ביזה היה צרפתי והמילים נכתבו במקור בשפה הצרפתית אפשר בטעות היה לחשוב שכרמן היא אופרה ספרדית לכל דבר.מיקומה של העלילה בסביליה,הדמויות ספרדיות .בראשן כרמן הצוענייה המפתה והיצרית האופרה כרמן זכתה לאין ספור עיבודים לסרטים והצגות במשך השנים. בעולם המחול הספרדי אמצו פעמים רבות את האופרה, והיא נהפכה למופע ריקוד פלמנקו.כי מי אם לא כרמן יכולה להיטיב לרקוד את הריקוד האנרגטי והחושני.
חודש יוני זהו חודש רווי מופעי ופסטיבלי חוץ בצרפת. אחרי חודשים בהם הצרפתים נאלצו לשבת באולמות מחוממים על מנת לצפות במופע מחול או תיאטרון בואו של הקיץ ועליית הטמפרטורות מזמינים אותם להתרווח בפארקים הרבים ולצפות באופרה או לשמוע קונצרט ג'אז.
לפארקים של פריס יש את הייחודיות שלהם. הם לא נמצאים במרכז העיר כמו בלונדון ולא תראה את הצרפתים כמו הבריטים אחרי העבודה בסיטי משחררים את העניבה ויושבים על הדשא שותים בירה ומחסלים "קריספס". אם הפארק בלונדון מקבל תשומת לב יום יומית מצד המקומיים והתיירים עם תחילת עונת הקיץ הרי שהפארקים בצרפת דורשים סוג של התארגנות הם נמצאים לרב במרחק מה מלב העיר ובדרך כלל הולכים אליהם בסופי השבוע לערוך פיקניק עם חברים או משפחה או שלחילופין מדובר באירועים מאורגנים כמו הצגות או קונצרט קלאסי.
אי אפשר סתם להשתרע על הדשא בכל מקום או לשכור כיסא נוח כמו בפארקים מעבר לתעלה צריך לשבת על הספסלים או לדעת איפה להתיישב. יש איזה איפוק אלגנטי וצונן ויופי מהודר ומחושב היטב בפארק הפריסאי וגם אם הוא דורש מאמץ מסוים להגיע אליו הרי זה בסופו של דבר מתגמל ביותר.
כמו למשל פסטיבל האופרה בחוץ "Opera en plein air" שנערך במהלך חודש יוני בסופי השבוע בכל פעם במיקום אחר. בוויקנד האחרון הוא התקיים "בפארק סו,"parc de Sceaux"
מדובר היה ב"אופרה כרמן" שהפעם ביים אותה במאי הקולנוע ראדו מיכאליאנו ממוצא רומני יהודי שגר תקופה מסוימת בישראל, גר ויוצר בפריס בשנים האחרונות, הוא ביים סרטים שגם הוצגו בארץ כמו,"הקונצרט", "תחייה ותראה."
היה זה מעניין לגלות איך שפת הקולנוען תתרגם את האופרה הקלאסית הזאת
כשהגענו לפארק דה סו שנמצא בפרבר מאוד יפה של פריס,אנשים כבר שתו את השמפניה בכוסות הנייר הדקות. עומדים על יד ביתנים לבנים בהם מכרו אלכוהול וחטיפים רגע לפני ההופעה.הם,והנוף מסביב נראו כחלק מההצגה שעומדת להתרחש. ברקע של קרני שמש של שעת ערב מאוחרת ,הטירה בפארק,זרחה בצבע ורוד ,קרם עתיק.
היה מסקרן לראות את הדמויות באופרה שבאות ממעמד הפועלים,שרות על רקע הטירה המתנוססת מאחוריהן במלכותיות. אופרה על רקע טירה אמיתית נראה באמת שילוב מנצח.
באופרה כרמן יש את כל מה שצריך כדי להפוך אותה לאלמותית. מעבר למוזיקה שהולחנה בגאוניות יש את העלילה עצמה. כרמן ה"פאם פאטל" שעובדת במפעל בית החרושת ומנצלת את כוח המיניות שלה על מנת להשיג את מבוקשה. היא לא מהססת לדקור עובדת אחרת במפעל לפתות את החייל מחיל המשמר דון ג'וזה לגרום לו לתת לה לברוח מהעונש ולשבש את סדר חייו. הוא מתאהב בה ושוכח את אמו המבוגרת בכפר את ההבטחה שלו אליה לשאת לאישה את מיכאלה. כרמן שרוח חופש הבריחה מוליכה אותה לעשות כרצונה מפתה בנוסף את אסקמיו לוחם השוורים ושוברת את לבו של דון ג'וזה.
כרמן שאפילו ניטשה הפילוסוף השכלתני התאהב בה וכתב עליה בהשוואה לואגנר ממנו הסתייג
"המוזיקה של ביזה נראת לי מושלמת. יצירה קלילה,גמישה עם נימוסים.המוזיקה הזאת היא אכזרית,מעודנת ופאטליסטית,היא נשארת בכל זאת מאוד עממית."
אז מה יש בה,בכרמן?
תככים,יריבות, קנאת נשים,תשוקה נהנתנות,קנאה רומנטית ונקמה אלו הם היצרים המובילים את חוט העלילה ועל כל אלה מנצחת כרמן הצוענייה התוססת ומלאת הטמפרמנט שאף אחד לא יכול לעמוד בפני קסמה,עד הסוף המר כשהיא נרצחת בידי דון ג'וזה.
אין שום דבר רציונאלי ברצח של כרמן כמו ביכולת הפיתוי ההרסנית שלה.ואולי זה כוח הסיפור שמועלה כל פעם מחדש על במות העולם בלי הפוגה. ספור שהוא רווי יצרים עזים כמו של כרמן לא מותיר אף צופה אדיש.
בהפקה הנוכחית,הזמרים שרו נפלא.כמו גם התזמורת שנגנה בתיאום מושלם .בימוי האופרה בידי ראדו מיכאליאנו היה מאופק ויפה. באופן סמלי אפשר היה לראות את ההבדלים בין המעמדות בין מעמד הפועלים המיוצג היה על ידי כרמן וחבריה לעומת חיל המשמר. התאורה שיחקה תפקיד חשוב. ובעזרת אפקטים מיוחדים אפשר היה לדמיין את ההרים שכרמן בורחת אליהם .הטירה עצמה שבאור היום נראית אלגנטית וקרירה נצבעה באורות שונים ששוו לה כל פעם מראה אחר ומפתיע והיא הייתה נוכחת במופע כמו כרמן המתעתעת שאי אפשר לצפות את מהלכיה.
האם היום עם כל המודעות לחופש האישה ולניצול המיני היה אפשר לצור אופרה כמו כרמן? אם פעם רצח על רקע רומנטי על במת התיאטרון היה לגיטימי וגם אם הוא הסעיר את הצופים זה היה יותר מסיבות של נועזות ופרובקטיביות,היום עם כל הרגישות הגבוהה שיצרה המדיה בנושא,הביקורת היא מכיוון אחר לגמרי. הייתה גם התלבטות אפילו אם מותר להראות את דון ג'וזה נועץ בברוטאליות סכין בגופה של כרמן.עם המודעות הגבוהה שיש היום לאלימות נגד נשים אופרה כמו כרמן ספק אם היא הייתה נכתבת היום.
ראדו מיכאליאנו בחר להישאר נאמן לאופרה הקלאסית ונצמד לקווי העלילה כפי שמכירים אותה.ומצד שני הביא את נקודת מבטו. יש משחק מעניין של מעמד בין הכוחות גם בזכות השטח עליו הם שרו, בשתי במות .קומה תחתונה ועליונה. ההבדל בין המעמדות הודגש כשכרמן הבוהמיינית הלכה עם חבריה הנראו כפליטים בלתי חוקיים,לבושים בגדים פולקלוריסטים בעלי מוטיבים אפריקאים,נושאים על כתפיהם מסע כבד.בקומה למטה. ללא ספק הבמאי רצה להאיר את הסיפור באופן אקטואלי.
התאורה התחלפה בגוונים שונים ושינתה כל פעם את התפאורה. האורות שיחקו עם הדמיון של הצופה ואפשר היה "להיות עם כרמן ויתר גיבורי העלילה "בכל אותם מקומות עליהם הם שרו.
כרמן עצמה הזמרת המצרייה גלה אל חדידי היא כרמן כוחנית וחזקה בעלת מראה אוריינטלי. גם המראה העגלגל שלה מעיד על כך שכרמן לא נכנעת לצווי האופנה של נשים דקיקות ,אלא אישה יכולה להיות מלאה,בשרנית ועדיין מאוד נחשקת במובן הזה נשיות זה הרבה מעבר למה שמעצבי אופנה רוצים להכתיב ובכלל מעבר למוסכמות חברתיות של מה שמקובל. גם במובן הזה כרמן לנצח תצית את להבת התשוקה ותשלהב את דמיונם של הצופים ולמרות שהיא נרצחת בסוף על במת התיאטרון היא "תקום לתחייה" מיד מחדש.
בעוד אני כותבת את המאמר,ברדיו בתחנת מוזיקה קלאסית המתנגנת נשמעים הצלילים הנודעים ,הפתיחה של אופרת כרמן,זוהי פרסומת המודיעה על המשך ההופעות בפארקים נוספים בסופי השבוע בעונת הקיץ בפריס.
כתבתי כבר על אהבתי לרובע השמונה עשרה,על כך שהוא רובע שוקק ומלא חיים ויש בו מגוון דברים שאפשר לעשות אותם.,הם נמצאים זה על יד זה ובלי מאמץ רב אפשר לעבור מאחד לשני. ובין בית קפה קלאסי או טרנדי לחנות פרחים או ספרים ישנו גם תיאטרון חשוב ומעניין בסמיכות למטרו "Abesses " במורד הגבעה קרוב למונמארטר. התיאטרון שייך ל"Theatre de la ville" הוותיק שקיים כבר מזה שנים ברובע הראשון. זהו סניף נוסף שלו,ובעל תוכנית מגוונת ועשירה לא פחות. התיאטרון הזה מארח לאורך כל השנה מופעי מחול והצגות מכל העולם.
כמו למשל פסטיבל שמתקיים בימים אלה שנקראchantiers d'Europe בעברית המילה Chantiers "אתרי בנייה" ואפשר להסיק מכך שזהו פסטיבל המזמין הצגות ומופעים שהם כמו יצאו ממעבדת עבודה תרבותית. .
במקרה ראיתי את הפרסומת להצגה "נסיעה חורפית" המוצגת בימים כסדרם בתיאטרון גורקי בברלין,ביימה אותה יעל רונן שהיא גם חלק מצוות הבית של תיאטרון גורקי.והצוות של השחקנים הם מהגרים ברובם מסוריה,מהשטחים ואפגניסטן הנקראים ביחד "Exil Ensemble" שם המשקף את ההוויה של ההצגה ושל היוצרים מאחוריה,ובכלל את פועלם העכשווי. "גלות ביחד"
שם ההצגה והנושא שלה כפי שהיו כתובים בתוכנייה סקרנו אותי. בנסיעת אוטובוס שבועיים ברחבי גרמניה,כולל עצירה לא צפויה בשוויץ המהגרים יבחנו את הארץ בה הם יבנו מחדש את חייהם. איך הם יתמודדו במהלך הנסיעה עם המראות אליהם הם יחשפו?.עם ההבדלים המנטאליים המנוגדים כמו למשל עם הנהג הגרמני שהוא גם המדריך שלהם. רקמת היחסים העדינה שתיווצר ביניהם,האם הנסיעה תקרב אותם אל המטרה שלהם, הקליטה במדינה החדשה? או להפך ומה יעלה בגורל יחסיהם זה עם זה. ההתמודדות עם הזר והשונה והקבלה שלו.
ברגע שהחושך נפל על האולם וההצגה התחילה,נוצרה החוויה התיאטרלית. עשן לבן מלא את הבמה והשחקנים בזה אחר זה עלו עם המזוודות. התמונה הראשונה הייתה חזקה ומעניינת. הם מחכים על יד מה שנראה על מסך הווידיאו כיער מעורפל. מזג האוויר חורפי והם מצפים בחשש לנהג שאמור לקחת אותם לנסיעה. הוא מתמהמה בכמה דקות. האם הוא יגיע בזמן,האם יאחר? התמונה הזאת שהזכירה לי קצת את "מחכים לגודו "של בקט מעין אבסורד קיומי ,בישרה המשך מרתק,מותח וקצבי.
ההצגה הזאת מורכבת מכמה שכבות מעניינות,מאתגרות,מרגשות ואף מצחיקות לפרקים את המתבונן בה.
יש שילוב מצוין של סרטי הווידיאו הערוכים היטב ונותנים עומק חזותי למתרחש על הבמה. המוזיקה נהדרת. מאוד אהבתי את השיר האופראי שפתח את ההצגה יחד עם המקצבים המגוונים שבאו בהמשך. השחקנים דברו רוב הזמן באנגלית,לפעמים בגרמנית (בעיקר דמות הנהג-מדריך הגרמני) כשעל המסך למעלה היה תרגום לצרפתית
השחקנים פנו אל הצופה כאילו הם מדברים ישירות אליו.באופן טבעי ואינטימי במונולוגים שנשברו מידי פעם בדיאלוגים ביניהם.
מה שעבד בעיני מאוד,אלה השילובים בין סוגי המדיות בצורה מתוחכמת וזורמת. כמו גם האקטואליה בה מתרחשת ההצגה. נושא הפליטים המהגרים,הפלשתינאים והסורים לגרמניה הטקטסים היו פיוטיים ואנושיים, נעים בין פשטות לעומק. צוות השחקנים הגיש אותם בצורה אמינה ומשכנעת. אם בחיי היום יום המילה פליטים או מהגרים מעוררת תחושת חוסר נחת או אפילו התנגדות הרי בזכות מדיום התיאטרון יש את פילטר הריכוך וההתקרבות ובאמצעות האמנות השואפת לנצח את הקונפליקטים מושגת ההבנה. ונוצרת קרבה ואמפטייה. מדובר בבני אדם הצמאים לחיים שקטים נורמאלים,ללא איום,ופחד מתמיד. יבשת אירופה עדיין מסמלת את התקווה עבור אותם פליטים שבארצות שלהם אין סוף למלחמה ולאלימות בלתי פוסקת.
היש תיאטרון טוב ללא אמירה נוקבת? התשובה היא בגוף השאלה. תיאטרון לא יכול להיות נחמד ובסדר. טקסט חזק המוגש באופן נגיש לצופה.מוכנות לקחת סיכונים ולא ללכת על הבטוח, הם הכרחיים להצגה דרמטית טובה! החיים בחוץ גועשים,והמחזה והשחקנים ב"נסיעה חורפית"ממחישים את הסערה באופן מדויק ופוגע.
הקסם שנוצר בהצגה זה האווריריות שעטפה את כל המטען הכבד הזה.הדיאלוג הקיים בין הקלילות לכאב.המפגש החזיתי עם גרמניה מעמת אותם עם הסביבה,ועם עצמם ועם זהותם. כמו בסצנת הביקור שלהם במסע הלילי במחנה הריכוז בוכנואלד .למה הם צריכים להיחשף לזה,לטראומת השואה? היא לא שייכת אליהם. נזרקת השאלה לחלל הבמה והאם אפשר אחרת? אולי גרמניה בעלת העבר האכזרי והמדמם יכלה הייתה להשתקם מהריסותיה רק בקבלת הזר לחיקה. יש שיטענו שתחת שלטון מרקל גם באופן לא מבוקר.יש שיבקרו בציניות ויאמרו שמדובר באינטרסים כלכליים ודמוגרפים בלבד ולא מדובר בכפרה על רגשות אשם. כך או כך ההיסטוריה בעלת משמעות כבדה כי ההשלכות שלה ממשיכות להדהד בהווה.הקבוצה מתמודדת עם סוגיות שונות בדרכה.כמו גם ההיתקלות של הקבוצה הזרה עם הפגנה של פלג ימני קיצוני המתנגד לפליטים בגרמניה בביקור שלהם בדרסדן.
על ההצגה שורה רוחו של המחזאי ברטולד ברכט. נאמר טקסט מכתביו ויש דיאלוג מעניין בין הגלות של הפליטים העכשוויים לגלות של הגרמנים האמנים שהתנגדו לנאצים ועם עליית היטלר לשלטון הגלו את עצמם לארצות אחרות. ברכט שעזב לדנמרק ואחר כך לקליפורניה בארצות הברית,שם גם כתב ממיטב מחזותיו.
"תמיד מצאתי שזה מזויף השם הזה שניתן לנו ,מהגרים.זה אומר על אלה שעזבו את ארצם.אבל אנחנו לא עזבנו מרצוננו החופשי ולא נכנסנו למדינה אחרת כדי להישאר אם אפשר שם לתמיד. הוציאו אותנו.אנחנו מוחרמים.לא בית,כי אם גולה תהייה הבית שתיקח אותנו אליה."
אפשר לשמוע בסיפורים של האנשים הצעירים האלה שעזבו את ארצם את הכאב מהניתוק. את הגעגועים הקיימים השזורים בדבריהם למה שעזבו מאחוריהם. לנוף לריחות ואפילו ליונים יש משמעות אחרת. אומר אחד השחקנים. הם נזכרים בפרטים הקטנים שקשורים לחייהם הקודמים .וזה הרבה יותר כבד ומורכב למי שעזב מציאות מסובכת לא מרצונו.
המשחק של הצוות היה כובש. היה משהו רענן ונכון בשילוב ביניהם. השחקנים היו דינאמיים ונעו בזרימה תנועתית ומלאת חן בין מצב לשני.הטקסטים שהיו טעונים דרמטית היו מתובלים לעתים בהומור פיקנטי ושעשעו את הצופים. ניכר היה שהייתה כימיה בין הבמאית יעל רונן לשחקנים. וההצגה הסוחפת שביימה היא פרי עבודה הדדית המבוססת על אמון בינה לבין השחקנים. סוף ההצגה היה מרגש במיוחד.
אחרי ההצגה התקיימה שיחה עם שני שחקנים מההצגה עם עיתונאית צרפתייה ומתורגמנית.
השיחה הבהירה את הדרמה המתחוללת בחייהם גם אחרי ההצגה. האם אפשר יהיה יום אחד להפטר "מהשק הכבד" הזה ששמו מהגר על הגב והם יוכלו לשוחח לא רק על " הגלות ביחד" אלא על היותם שחקנים של הצגה כמו "אליס בארץ הפלאות" כפי שציינה השחקנית מרים אבו חאלד,שהתחילה לשחק כבר מגיל חמש עשרה,היא למדה את אמנות המשחק בתיאטרון שנקרא "Freedol"במחנה פליטים בג'נין,אחד הפרוייקטים האחרונים שלה בו נטלה חלק הוא "אמנות,אלימות"בהשראת סיפורו של השחקן ג'וליאנו מר שנרצח ב2011.
היא הביעה משאלה ואף כמיהה לשחק שוב בהצגות שאינן קשורות בהכרח לזהות שלה. והשחקן איים מאג'יד אגהה מסוריה על ידה הביע עמדה זאת בצורה אפילו יותר נחרצת. הוא ענה שוב ושוב בנחישות לעיתונאית הצרפתייה שכיוונה את שאלותיה לזהותו כמהגר מסוריה שזה לא הכיוון שאליו הוא שואף לקחת את הקריירה שלו כיוצר ושחקן. אחרי שסים את הבית ספר לאמנות היוקרתי בדמשק ,המשיך את למודי התיאטרון בארצות שונות באירופה באיטליה ואנגליה ,הוא שיחק במחזות שונים בדמשק,ביירות ומאנצ'סטר. הוא רוצה לגלם תפקידים מגוונים בלי קשר לזהות שלו ולמקום ממנו הוא בא.
על הבמה אפשר היה לראות חבלים דמיוניים הנמשכים בעקשנות ובכוח בין השחקנים חדורי הלהט לעיתונאית המאופקת. שהייתה עסוקה מאוד בלנסח בקפידה את שאלותיה בלי להרגיש באמת את האנשים מולה. הן רק הקצינו יותר את שני העולמות המנוגדים כל כך. המקובעות המחשבתית החברתית הרוצה למקם את האדם במסגרת כובלת ואילו היוצר האומן הרוצה לפרוץ אותה ברוחו החופשית חסרת הגבולות.
אחרי השיחה היה קוקטייל שהתקיים בתיאטרון. שוחחתי עם השחקנית מריים אבו חאלד. "חששנו בהתחלה שיהיו יותר מידי קלישאות. את יודעת, גרמניה, פליטים.. אבל איך אפשר להימלט מהן,מהקלישאות.?"הסכמתי אתה. צריך לעבוד אתן ולא להתחמק מהן כאילו הן לא קיימות כי הן שם הרי בכל מקרה ולגלות תוך כדי התמודדות אתן בתהליך היצירה אמת פנימית מפתיעה שבוקעת ומתעלה מעליהן.
ובנושא אחר לגמרי בימים אלה מתקיים בפריס בגני טולרי המרהיבים יריד גינות ביתיות מידי שנה לקראת הקיץ מזה כבר חמש עשרה שנה. הגנים היפים והמלכותיים הנודעים מארחים גינות קטנות שמייצגות מבחר טעמים בסידור גינות. מי שמאוהב בירוק ובפורח ייהנה מאוד בטיול בין הגינות הקטנות המסודרות בסגנון ייחודי. אפשר אף לקנות עציצים שונים ועוד כל מה שקשור לריהוט גינה בכל מיני סגנונות. מזג האוויר הנאה והאביבי מזמין גם את האנשים להתיישב על כיסאות הנוח הממוקמים בין העצים ולעשות רגע הפסקה מפריס הסואנת והקצבית, אולי אפשר יהיה לכבות את הנייד כדי לא לעקוב אחרי החדשות הזורמות כל הזמן ומבעבעות בעולם.להניח לפריחה היפה לשטוף את המחשבות בצבע ירוק חולמני.
כרמן 
