הדרום המלכותי של צרפת 2 סן פול דה ואנס, קאן

הדרום המלכותי של צרפת 2  סן פול דה ואנס,קאן  (מוקדש לאבי יוסף מונדי)

"אני אוהב את התיאטרון ואני צייר. אני חושב ששני אלה נועדו לנישואין של אהבה.אני אתן את כל נשמתי כדי להוכיח  עוד פעם אחת שזה נכון"

זאת היא אחת מאמרותיו המפורסמות של הצייר הנפלא מארק שאגאל.

כשהתקרבתי לכפר הנודע סן פול דה ואנס יכולתי כבר להרגיש את נשמתו של שאגאל מרחפת בין הבתים והסמטאות. הכפר המיוחד במינו שובה את הלב עוד לפני שנכנסים אליו.

חשבתי להתחיל לכתוב על הכפר לפי הסדר,מהביקור שלי שם.מהמוזיאון הנהדר שנמצא בחיק הטבע למרגלות הכפר בשם Fondation Maeght  מוזיאון  מאג השייך לזוג איימה ומרגריט מאג  יצירותיו מוצגות לא רק בין קירות המבנה כמוזיאון קלאסי אלא גם בגן הגדול והירוק שמקיף אותו.יש בו  ציורים ופסלים מגדולי האמנים כג'אקומטי, מירו,קנדינסקי, פרננד לז'ה ג'ורג' בראק ושאגאל. מאוד מהנה היה ללכת בגן ולהביט ביצירות האמנות המשתלבות בחיק בטבע היפה והמוריק

 ידיעה שקיבלתי שינתה את פני הדברים ואתה אפתח. ספר ובו מקבץ של מחזותיו וכתביו(גם כאלה שעדיין לא פורסמו) של אבי המחזאי היוצר והבמאי יוסף מונדי יוצא לאור עכשיו בהוצאת רסלינג.זהו כרך ראשון ומכובד שבעקבותיו ייצאו עוד כרכים נוספים תודות לעבודת המחקר המקיפה,הנחישות וההשקעה המסורה של מורן פרי,זהבה כספי, נעמה ישראלי ואליאור פורת  ובעיקר בזכות אמונתן ביצירתו האמיצה והנועזת

 את הידיעה המאוד משמחת  קראתי בצהרי יום שישי בבית קפה בפריס כשמהחלון נשקפו שמים מעוננים ואפורים.נזכרתי מיד בביקור שלי בכפר הקסום סן פול דה ואנס  בדצמבר ובסיפור ששמעתי עוד מילדותי מאבי,על הראיון שערך עם הצייר שאגאל שבשבילו נסע במיוחד לביתו בכפר הציורי בדרום צרפת."דברתי אתו שעות, שעות.." חזר ואמר בעיניים נוצצות.הן תמיד הבריקו כשדבר על אישיות אותה העריך. אחר כך כשנתקלתי בציטוט הזה של שאגאל וכשקראתי על הקשר העמוק שלו לתיאטרון  ושציוריו עטרו תפאורות של הצגות של התיאטרון היהודי עוד ברוסיה ואת התקרה של אולם אופרה גרנייה בפריס ובמות אחרות בעולם הבנתי יותר את משמעות הכימיה שנוצרה בין השניים. 

הצייר הנודע מארק שאגאל  יהודי רוסי יליד לוויטבסק בבלרוס אשר חייו ידעו נדודים לא מעטים עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה. תהילתו פרצה בצרפת אותה אהב בכל מאודו. הוא התגורר בכפר סן פול דה ונס מ1966- 1985  השנה בה נפטר. המתנה הגדולה שנתן הצייר לכפר נמצאת במוזיאון מאג בו ישנן שתיים מיצירותיו. מוזאיקת הנאהבים וציור ענק הפורש את תולדות חייו והמסעות שערך בהן הנקרא "חיים "Une Vie"

מה שבולט בציוריו של שאגאל מלבד המוטיבים התנכיים זאת אהבתו העצומה גם למוזיקה .כלי נגינה מופיעים בהרבה מהציורים והצבעים עזים עד שמימיים.

כשעליתי בשיפוע לכפר שנמצא גבוה במעלה צוקים אחזתי בחוטי געגועים ויכולתי לגלגל אותם רק קדימה,בעודי עולה בשיפוע המתמיד  ובמסלול המתעקל שהוביל אותי לכניסת הכפר. מזג האוויר היה נעים ביותר ורק רוח עדינה ומלטפת לוותה אותי . קרני השמש האירו  ברכות את האבנים העתיקות שהן חלק ממראה הייצוגי של הכפר הנראה כמבצר מימי הביניים.

"את חייבת להבין סן פול דה ואנס בקיץ מוצפת בתיירים עכשיו חלק מהחנויות סגורות. כדאי לך לבוא גם באביב הכפר יתמלא בפרחים אבל גם בחורף יש לו קסם משלו והאטרקציות העיקריות בו פתוחות" אמרה לי בחיוך חביב ומסכם  אישה במשרד התיירות.

יכול להיות שדווקא השקט יחסית בשעת צהרים ביום שלישי באמצע השבוע הוא מה שמצא חן בעיני. יופיו של הכפר מרהיב.הצבעוניות שלו בולטת והאמנות שזורה ונושמת בכל לבנה ולבנה.  גלריות ציורים וחפצי נוי ממוקמות זו על יד זו בסמטאות הארוכות וקאפלה פולון היא יצירת אמנות מלהיבה בפני עצמה.

La chapelle Folon בה יש פסל מרשים מברונזה כהה של יד גדולה הכמרים נוהגים להתפלל מולה.הקפלה  מעוררת השראה בצהוב וכתום  וגם אם סגרירי בחוץ נדמה שהקיץ בה תמידי.

אני יוצאת לשיטוט בסמטאות שמובילות אותי לבית הקברות הקטן בו נמצאת מצבתו של הצייר שאגאל ואשתו המביאה אליה מבקרים רבים. המצבה אינה שונה מאלה שעל ידה והיא  צנועה ולא ממלכתית אוהבי הצייר המגיעים אליה מניחים עליה באופן סמלי חלוקי אבנים. בין הפתקים המוקדשים לצייר המונחים מתחתם היו כמה כתובים בעברית.

ההליכה ברחובות היפים והציוריים מבהירה  את האהבה שרכשו אל הכפר אמנים מפורסמים כפיקאסו, שאגאל ואף המשורר ז'אק פרוור שהתגורר בכפר  מסוף מלחמת העולם השנייה. ז'אק פרוור פרסונה חשובה בסצנה האמנותית בצרפת.היותו גם במאי משך אל הכפר דמויות ידועות נוספות מתחום הקולנוע כמו בני הזוג סימון סניורה ואיב מונטאן ,אלן דלון  היו מהמבקרים הקבועים.  הם נהגו לשבת בבראסרי המקומי שנמצא שם עד היום la Colombe d'or יונת הזהב.

"על מה את חושבת"? מחייך כריסטוף מדריך הכפר שמסביר לי על חשיבות המקום והאתרים השונים . "על הנוסטלגיה שהכפר הזה שואב אותך אליה.כאילו לקחתי קפסולת זמן ואני בתקופה אחרת."

הצבעים מלאי החיים מהציורים של שאגאל ומהקאפלה פולון ממשיכים ללוות אותי בהליכתי. אני מגיעה לחנות בשמים מהודרת וידועה בכפר "Godet"  מקושטת בנברשות מזהב ובמוזאיקת תכלת על הקיר בצבע קרם .החנות היא תרכיז  של טוב טעם צרפתי בהתגלמותו.  מקבלת את פני בחביבות בעלת המקום. היא מסבירה לי שמדובר במורשת משפחתית. סבה ז'אן ז'וסף גודה היה מיודד עם הציירים והאמנים מתחילת המאה כמו  פייר בונארד והנרי מאטיס והקים את חנות הבשמים  המתהדרים בניחוחות ייחודיים יש לציין.אלו מזכירים שדרום צרפת הוא לא  רק איזור משכר בצבעיו אלא גם בבשמיו והמוזות שבהשראתן הריחות נרקחו הן מעולם הציור והטבע מלא כל טוב.

בדרך למסעדה בפתח הכפר אני חולפת על יד כיכר מרכזית "הכיכר של המזרקה הגדולה." אני מדמיינת לרגע את אבי עובר שם לפני שנים ואיך הוא נעמד על יד המזרקה העתיקה ואפילו שוטף את פניו במים הזורמים אחרי הפגישה המרגשת שלו עם שאגאל.

במסעדה   Le Tilleul אני נהנית לאכול את ארוחת הצהרים שהיא שילוב של מטבח צרפתי ואיטלקי אנין טעם.המנות מאוד טעימות ומוגשות בנדיבות.

למרות שזהו דצמבר.השמיים הבהירים משכו מבקרים  שניצלו את שובן של קרני השמש וישבו לאכול במרפסת המסעדה היפהפייה. אחזור לכאן באביב אני מבטיחה לעצמי .

רגע לפני עזיבתי אני נתקלת בקרן רחוב צר בחתול סיאמי המתפנק בקרני השמש החורפיות.  עיניו התכולות המסתוריות ננעצות בי בסקרנות.דלת נפתחת בחריקה מאחד הבתים ואישה גבוהה קוראת לו באנגלית. היא מברכת אותנו לשלום ומספרת שהיא אנגליה מעיר קטנה על יד אוקספורד ויש לה בית נוסף בכפר סן פול דה ואנס בו היא מתגוררת לפרקים. היא תישאר לחג המולד ותחגוג עם בני משפחתה שיצטרפו אליה.

היא מזמינה אותנו לקפה בעודה אוחזת בחתול אבל מפאת קוצר הזמן אי אפשר להיענות להזמנה. אני נפרדת ממנה לשלום וגם מהכפר שמשאיר עלי חותם עמוק.

קאן

אם הביקור בכפר סן פול דה ואנס הציף אותי בנוסטלגיית עבר הרי קאן הייתה קפיצה בזמן לכאן ועכשיו.

 אם על סן פול דה ואנס ישנה הילה של כוכבי העבר בשחור ולבן כשחושבים על קאן ישר עולים בדמיון הפייטים והניצוצות.השטיחים האדומים המקבלים את כוכבי הקולנוע,הים הכחול במרחק נגיעה..

שמחתי לגלות את קאן בחורף ולמרות ששוב השמיים התקדרו וירד גשם רב בשהות הקצרצרה שלי עדיין גיליתי עיר יפה להפליא. צבעיה המגוונים בשילוב עצי הדקל הנטועים לאורך כל הטיילת הארוכה ""la Croisette מזכירים מיד למבקר בה שמדובר בעיר אלגנטית ביותר ,מסוגננת וטומנת בתוכה היסטוריה תרבותית עשירה.

"אני מתוודעת לבתי המלון המהודרים לאורך הטיילת נכנסת לכמה מהם,מתבוננת באנשים היושבים בלובי או במסעדת המלון מול אח מבוערת וחושבת לעצמי "לה דולצ'ה ויטה"

אמנם  לקאן יש מסורת של יוקרה ומותגים. החנויות לאורך הטיילת הן בראש ובראשונה של מעצבי האופנה הידועים.שם גם ניצב ה"פלה דה קונגרס" שאת מדרגותיו מקשטים השטיחים האדומים כל ימות השנה. אבל לא צריך ללכת הרבה כדי לגלות גם קאן עממית ונגישה יותר כמו הרחוב המקביל לטיילת שהוא ארוך ובלתי נגמר,גדוש בחנויות מכל הרשתות בשם אנטיב. כמו העיר עליה כתבתי בבלוג הקודם.

בערב אני אוכלת במסעדה  גסטרונומית אופנתית ובעיקר מעולה בשם "le Tube" קהל הלקוחות הוא צעיר וניכר שאלו "המקומיים של קאן" העיצוב הססגוני של המסעדה היא חלק מההנאה בישיבה בה.

גם בית המלון בו לנתי מרוהט באופן לא שגרתי וצבעוני.החדר שלי למשל הוא בנושא הג'ונגל והמוטיבים העיקריים בו הם ציורי היער הפראי בצהוב וירוק. המלון הנושא את השם Verlaine  ורלן הוא מגדול משוררי צרפת של ה119 הוא אחד משלושה בתי מלון של אותם בעלים בעלי שמות השייכים לעולם האמנות סזאן ורנואר הציירים האימפרסיוניסטים. המלונות היפים שעוצבו בהשראת הBelle Epoque".שייכים למשפחת בוקו Bouceau .אחד מהיוצרים האהובים עליי גי דה מופסאן,משכנו האחרון היה בקאן. ביתו היום משמש בית מלון עממי ונגיש Chalet de l"isére

אני מתחילה להתאהב בקאן. שמעתי הרבה סיפורים שהזוהר שלה הוא בתקופת האביב ושיאו הוא בפסטיבל הקולנוע העולמי במאי ובחורף הרבה פנסיונרים מגיעים אליה בגלל השמש. אבל קאן מתגלה כמלאת חיים ודינאמית גם  בחורף ויש לה אוכלוסיה צעירה ובעיקר שהיא עיר מאוד יפה ומרשימה.

 למחרת בבוקר בעוד אני הולכת לכיוון  העיר העתיקה של קאן ל"סוכה"   Suquet הנמצאת מעל גבעה.בדרך לוכד את תשומת ליבי פסל,אציל משיש שעל ראשו נחה יונה. הוא ניצב במרכז הכיכר. יורד גשם שוטף והפסל על רקע הבתים הצבעוניים נראה כאישיות של מנהיג המשקיף על הנעשה מסביב.

אני מקבלת הסבר שהוא דמות מפתח בהיסטוריה של העיר קאן. הלורד ברוהאם לורד וקנצלר רב השפעה מאנגליה הגיע באמצע ה119 לעיר שהייתה אז,כפר צפוף ומוזנח על מנת שבתו החולה תתחזק באזור המוצף בשמש. הוא התלהב מהיופי האקזוטי,זיהה את הפוטנציאל העצום שלה וקבע בה את משכנו. שמו של הלורד אפף את קאן בהילה יוקרתית וכך אנשי אצולה וספרות נוספים התחילו להגיע כסטאנדל ,ויקטור הוגו ,מופאסן וקאן נהפכה לעיר מבוקשת ונחשקת.

ולמעלה הלב העתיק של העיר. מחכה לי כפר יפה מימי הביניים   le Suquet.(תלולית) הרחובות עתיקים וציוריים וישנו מוזיאון נהדר שהוא ירושה של אריסטוקרט הולנדי שגם הוא נשבה בקסמיה של העיר על יד חוף ים. ובמוזיאון"De la Castre"  יש מבחר של יצירות מגוונות וחשובות של עתיקות מאזור הים התיכון. יש ממנו פנורמה מקסימה על העיר קאן.

עוד כשלש שעות הרכבת שלי תחזור לפריס. התוכנית לנסוע לאיים קטנים ופראיים Îls de Lérins  שמגיעים אליהם בנסיעה קצרה במעבורת מקאן התבטלה. הגשם מצליף במלא הכוח על ההולכים בטיילת והים שוצף וקוצף. אני יושבת,נרגעת ממזג האוויר הסוער במסעדה על החוף מול הים.הגלים הכוחניים מלאי הקצף עוד רגע וישברו את חלונות הזכוכית הגבוהים

במסעדה "חוף הריביירה" המלצר מחייך בעוד הוא מגיש לי את הירקות החמים בשמן זית. "תחזרי לפה עוד שלושה חודשים?קאן בשמש תראה לך אחרת לגמרי. רק תדלגי על חודש מאי כי בזמן פסטיבל הקולנוע מפוצץ פה."

אני מתבוננת בגלים האפורים העזים המתפרצים אל קו החוף, ומדמיינת קרני שמש בוהקות, ואת ים הטורקיז באביב.

בדרך לתחנת הרכבת הגשם לא מפסיק לרדת, אני מתרחקת מהים הגועש ומאחורי שובל של זכרונות..

צלומים  קרדיט ( מלמעלה מימין לשמאל)
סן פול דה ואנס מראה כללי בלילה צילום  אליזבט רוסלין

שאגל וראש העיר ב1977 בסן פול דה ואנס צילום ז'אק גומו

חנות הבשמים Godetהמעוטרת בפרחים  צילום אליזבט רוסלין

בני הזוג איב מונאטן וסימון סניורה במסעדה Colombe d'Or צילום ז'אק גומו

קאן La Croisette צילום פברה

המסעדה le Tube צילום אלבן פישון

"הסוכה"le Suquet צילום פברה

פסל הלורד האנגלי ברואהם בכיכר

 בית המלון ורלן  צילום אלבן פישון

www.cotedazurfrance.com

הדרום המלכותי של צרפת Antibes, Biot

הדרום המלכותי של צרפת. אנטיב,ביוט

יש הרבה מה לכתוב על דרום צרפת שמורכבת מערים קטנות העשירות בתרבות,היסטוריה ויופי רב. ולכן אקדיש יותר מבלוג אחד לחבל ארץ זה שמציע למתבונן בו עולם ומלואו.

אנטיב

כשהרכבת מתקרבת לאנטיב,קו האופק של הים הכחול נפרש מול החלון ואפשר להתרווח על המושב ולנשום בהנאה.

הצבעים הדחוסים והקודרים של פריס בחורף נשארו הרחק מאחור ובמרחק של כמה שעות בלבד ברכבת אלו שמיים בהירים ובוהקים שמקבלים את פניך בדרום צרפת וכפי שהיא ידועה בשמה האלגנטיcôte d'azur  (הריביירה הצרפתית).כשמגיעים אליה מבינים מיד מדוע מגדולי האמנים בעולם התאהבו בה,ראו בה את המוזה לציוריהם או לכתב ידם וחלקם התגוררו בחבל ארץ זה שנים ארוכות.

הים מנצנץ אליך בתכלת כסופה זוהרת כשמתבוננים בו דרך זכוכית החלון. עצי אורן ודקלים נפרשים כמניפות מזמינות את האדם המגיע להיכנס לאזור שיופיו והדרו מעוררים את הדמיון ואת החושים.

 באמצע חודש דצמבר הגעתי במטרה לראות צדדים של העיר אנטיב שלא הכרתי. בעיקר את הפן האמנותי החזק שלה. בפעם האחרונה שהייתי בה,זה היה חודש יוני חם ושמשי. המוני תיירים הציפו את העיר העתיקה והיפה.        .

זכרתי בעיקר מרפסות בתי קפה גדושות באנשים שסימני בגדי הים ניכרים על עורם השזוף. הסתקרנתי להיות בחורף באווירה שונה לחלוטין. הדבר הראשון ששמתי לב שלמרות שאי אפשר היה להסיר את המעיל והצעיף,שהאוויר היה חמים ומתקתק והרוח הקרה של פריס הפסיקה לרדוף אחרי ונותרה הרחק.

כמה נעים היה אחרי שהפקדתי את המזוודה במלון (שאחזור לספר עליו בהמשך) לטייל,בסמטאות הציוריות של אנטיב. כמו בכל עיר אני מחפשת קודם כל קפה איכותי על מנת להתחיל את היום באנרגיות מחודשות וטובות. גם אם השעה הייתה כבר חמש וחצי (באירופה הרבה מהקופי שופ מתחילים להתקפל בערך החל מהשעה הזאת)

חיוך מסביר של מקומי שהבין ישר מה שאני רוצה,הוביל אותי לתוך רחוב קטן ונחבא. שם כמו נשלף במיוחד לרגע המתאים בית קפה אינטימי וענוג בשם La Torref de Fersen"" ברחוב  Fersen

הבחור עם השער החום והזרועות המקועקעות מאחורי הדלפק נראה לי מוכר. ואחרי כמה חיוכים מהוססים. הוא שאל "לא היית באה לפעמים ל"Ten Bells" (בית קפה קטן ומצוין על התעלה סן מרטן)

"כן זאת אני". נזכרנו שהיינו משוחחים עד כמה חשוב לעיר שיהיו בה בתי קפה הגונים. לא כמו בבראסרי הקלאסי בו הברמן שורף את הקפה אלא אנשים שמתמצאים בקליית פולי הקפה ובמקצועיות מגישים את הקפה הטוב ביותר ללקוח. וגם על סצנת בתי הקפה שמתפתחת בפריס.

הבחור בשם פרנק דמיי הפריסאי לשעבר לא רק העתיק את מקום מגוריו לאנטיב הוא פתח את בית הקפה המיוחד שם הוא קולה את הקפה אותו הוא  מוכר למקומות נוספים.

הייתה לי תחושה כמו שאומר הביטוי הנודע של "Déjà Vu"= כבר נראה. שבו חוטי העבר נקשרים להווה. ואולי כבר חוויתי את הרגע הזה בו אנחנו נפגשים ומדברים במקום אחר.הניחוח הנהדר של הקפה הנישא עם הרוח הוא זה שמחבר לרגע בין פריס עיר הבירה האפלולית,הסואנת לעיר העתיקה  אנטיב בדרומה של צרפת השוכנת בסמוך לים התיכון.

אחרי שסיימתי לשתות את הקפה המשובח ולאכול מעוגת השוקולד הביתית. הודיתי לפרנק ואפילו קבלתי ממנו כמה עצות מועילות למקומות אחרים מעניינים בעיר וגם הסבר מדויק מדוע אנטיב היא עיר כה אטרקטיבית לגור בה. "אנחנו במרחק כה קטן מההרים,באותו יום אפשר לקפוץ לעשות סקי,להמשיך לאיטליה.לגור על יד ים עושה אותי ואת ילדי מאושרים"

והכי טוב בכל זאת ללכת לאיבוד בעיר שלא מכירים וכשהיא קטנה. תחושת ביטחון נוסכת בך,בעוד מסתובבים בסמטאות בלי לדעת לאן הן יובילו. המרכז השוקק שלה הוא בלב העיר העתיקה. שם נמצאים לא רק מסעדות גורמה וסוגים אחרים אלא גם שוק ססגוני "השוק הפרובנסאל"

ביום ראשון הוא בעיקר מציע בעיקר דוכני אוכל טרי ובערב מסביב עדיין פתוחים דוכנים של חפצי נוי ובגדים.

קישוטי חג המולד הבליטו את יופייה הים התיכוני והשתלבו להפליא בגוונים הבהירים של העיר. מרחוק ראיתי מישהו גורר עץ אשוח מרושת שנראה צנוע על יד עצי הדקל המתנוססים בגאווה כל ימות השנה ונטועים לכל אורכה.

למחרת כבר צעדתי לאורך קו החוף.ההליכה הייתה לכיוון המוזיאון המפורסם של פיקאסו שהוא אטרקציה תיירותית גדולה. בדרך,הים הכחול למרגלותיי ומהצד השני יכולתי להתפעל מהבתים בצבעי התכלת והשמנת.טיפות גשם קלילות שהתחילו לרדת,לוו אותי בטיול.

ביאטריס דיויטה שהיא האחראית על אגף התיירות והתקשורת חכתה לי בזמן עם מטרייה. עיניה הכחולות חייכו מתחתיה.

"הגשם עלול להתחזק כל רגע אני מקווה שבהמשך השהות שלך השמש תחזור"" ביאטריס היא מדריכה מצוינת ובקיאה מאוד בהיסטורית העיר (אנטיב,ז'ואן לה פן,שהיא חלק בלתי נפרד מהעיר אנטיב) ובחייו של פיקאסו אשר טעמו בנשים ואהבותיו מתמזגים בכל יצירה ויצירה.

היא מסבירה לי שאנטיב הייתה תחת שלטון היוונים ואחר כך הרומאים במשך שנים רבות במאות הקודמות והם אלו שעצבו את אופייה המיוחד של העיר ששמשה בעבר ככפר דייגים וברבות הזמן התפתחה גם בייצוא תבלינים ובשמים. אנחנו מתבוננות בים הכחול והגועש המתנפץ אל הסלעים.

"עיר שהיא בסמיכות לים יש לזה יתרונות אך גם חסרונות.זאת הסיבה שהיא נשלטה על ידי עמים אחרים.קל היה להגיע אליה בעבר ולכבוש אותה."

המוזיאון של פיקאסו נמצא בטירה מרשימה מאוד בעלת מבנה רומאי עתיק. בסמוך לו כנסייה בסגנון ספרדי מוארת בכתום תפוזי. המוזיאון עצמו הוא טירת משפחת גרימלדי  שאתם פיקסו התיידד וקבע  בה את סטודיו הציור שלו ב1946.הוא זכה להיות אזרח כבוד באנטיב. פיקאסו שלבו נכרך בחבל ארץ אקזוטי זה נפטר ב1973בכפר הקטן מו'זן שהוא על יד העיר קאן.

במרפסת המשקיפה לים אנחנו מטיילות בין הפסלים שנוצרו על ידי אמנים מקומיים בין צלילי הכנסייה. ביאטריס מדגישה את יחודו של המוזיאון היחיד בצרפת המשקיף לים. היצירות הן לא רק של פיקאסו אלא גם של אמנים שונים,מחווה לאמן פיקאסו ולציורי הקוביזם שלו.כשנכנסים אליו העוצמה של הצייר הנודע לופתת אותך בחיבוק חזק שלא מרפה כל עוד הולכים בין הציורים והפסלים של האמן היצרי והכריזמטי,עתיר הכישרון.

פיקאסו יצר את אמנות הקוביזם מהשראה של אמנות אפריקאית פרימיטיבית. צורות פשוטות אך מאוד מסוגננות.המוזיאון הזה מכיל מהאמנות של פיקאסו מהתקופה הקוביסטית שלו. בקומה הראשונה אלה תערוכות מתחלפות ובקומה השנייה ישנה התערוכה הקבועה.

האישה שנוכחת בתקופה הזאת בציורים היא אחת מנשותיו הראשונות אולגה חוחולובה. רקדנית בלט רוסייה,אריסטוקרטית. אחת מאמרותיו של פיקאסו בהקשר של הזוגיות אתה  "היא אוהבת קוויאר ודברים טובים ואני אוהב את היין ואת הנקניק הקטאלני"

בתקופה שפיקאסו היה נשוי לאולגה הוא נטש את סגנון החיים הבוהמי שלו שהוא חזר אליו במלא המרץ אחרי שנפרד ממנה.

למדתי מהתערוכה שפיקאסו יצר מחומרים שמצא בטבע,בהליכה מחומרים שונים על חוף הים. הייתה לו טכניקה מעולה והוא ידע כל פעם להמציא משהו אחר ומפתיע ולהרפות מהידע שרכש כדי להתפנות לסגנון יצירה חדש.

מוזה נוספת,אישה אחרת שבה היה מאוהב.מארי תרז וולטר נוכחת בחלק מיצירותיו.בדרך בה צייר אותה, אפשר לראות את המשיכה היצרית שלו אליה.

פיקאסו אהב מאוד לאכול קיפודי יםles oursins)),שמזכירים מאוד צדפות.גם בהקשר הארוטי שלהם. הם היוו עבורו השראה גדולה ונוכחים בחלק מהתמונות. והנהנתנות והתאוותנות שלו מלווים אותי גם בדרך החוצה מהטירה.

כחמש דקות הליכה מהמוזיאון מגיעים לשוק הפרובאנסל או השוק בעל אלף הצבעים והניחוחות שהוא הלב ההומה של העיר ביום ראשון בצהריים. את ביאטריס מכירים רבים מבעלי המסעדות והקפה בעיר ומציעים לה להיכנס לשתות את האפרו,או להתכבד בגבינה וכוס יין. היא מראה לי את בר האבסינת המפורסם בקומת המרתף. האבסינת,המשקה הירקרק החריף שהיה חביב על פיקאסו,אוסקר ווילד ,בודלר ועוד רבים וטובים..

פסנתר גדול באמצע החדר עמוס תמונות וציורים ומבחר מסחרר של אבסינת ושל ליקרים במבחר צבעים ואני כבר בתקופה אחרת בהיסטוריה של צרפת.

כשעולים למעלה בחזרה לאנטיב של דצמבר 2018,אני נהנית מהאווירה החורפית הנעימה של העיר שוקקת החיים ביום ראשון בצהריים. אנחנו ניגשות למאפייה "Veziano"של ז'אן פול וזיאנו. המאפייה בעל השם והמפורסמת ביותר באנטיב בזכות לחמים יוצאי הדופן שאופה ז'אן פול. הוא גבר חייכן עם אנרגיה מתפרצת ונעמד לצילום  בשמחה עם אחת מכיכרות הלחם הענקיות שלו. הוא מספר לי שהוא נוסע לשבוע האוכל הגסטרונומי הצרפתי שיתקיים בישראל

""So French So Food" מ9-13 בפברואר.

ז'אן פול מספר לי בהתלהבות שהוא מאוד נרגש לקחת חלק בפרויקט. הייתה אפילו תוכנית שהוא,ועוד אופה פלשתינאי וישראלי ילושו מאותו בצק ויאפו לחם נושא שלום אבל היא לבסוף לא תצא לפועל. וכשהוא אומר זאת הניצוץ האופטימי בעיניו לרגע נעלם אך הברק שב מיד לעיניו. "זה עוד יקרה". אני קוראת במבע עיניו.

אנחנו נפרדים מז'אן פול.הוא נותן לביאטריס ולי במתנה שתי כיכרות לחם שזה עתה יצאו מהתנור.

הניחוח המעורר תאבון שלהם מלווה אותנו בדרכנו לסמטה אחרת שם נמצאת המסעדה הגסטרונומית של השף עטור כוכבי מישלן כריסטיאן מוריסט. השם הפיוטי שלה "le figuier de Saint Esprit" בבעלותו של Christian Morisset

"עץ התאנה של רוח הקודש" .ניכר שכל פרט הושקע ותוכנן במסעדה היפיפייה.מוארת בצבעי הפרובאנס, צהוב כתמתם ושמנת המשתלבים בריהוט עתיק ומסוגנן.בגינה שבמזג אויר חם יותר אפשר לאכול בה,ישנו עץ תאנה גדול שקושט עכשיו לכבוד חג המולד.

השף כריסטיאן מוריסט בעל שפם לבן מתנוסס ומרשים במיוחד נראה כמי שנלקח מאחד הציורים הקלאסיים של הציירים הצרפתים הוא גבר רזה וגבוה עומד בבגדי הטבח הלבנים ולא מפסיק לחייך לנכנסים למסעדתו. ביאטריס היא מכרה שלו ואנחנו מקבלות לשולחן מיני פינוקים שמרכיבים את ארוחת הצהריים שלנו אנינת הטעם. פעם אמרו לי שקינוח במסעדה מצביע על האיכות שלה והקינוחים שאכלתי בה הם מהטובים שאכלתי. עוגת שוקולד חמה ובצרפתית

"le fondant au chocolat" הייתה ממולאת בקרם פופקורן נימוח ומיוחד במינו. ולא מדובר בפופקורן תעשייתי מתוק יתר על המידה כי אם פופקורן המוכן במסעדה שיש לו טעם של קרמל וריבת חלב .בצד העוגה היה כדור גלידת פופקורן.גם הגלידה הייתה טעימה להפליא .

כריסטיאן מגיח מידי פעם,בודק שהכול בסדר וכוס היין מותאמת למנה אותה אנחנו אוכלות.הוא מספר שגם הוא עתיד לנסוע לישראל לאותו פסטיבל גסטרונומי בחודש פברואר ויצטרף לאופה ז'אן פול ואזינו.

הוגשו גם קינוחים קטנים לטעימה ואפילו פרלינים שוקולד שעשויים במקום .הם מציעים לי קופסא לקחת הביתה כי אין באפשרותי יותר לאכול אף קינוח אלוהי ככל שיהיה.

מזג האוויר בחוץ מוסיף להיות גשום.ביאטריס משאילה לי את המטרייה. אני ממשיכה לטייל כשבפי הטעמים עדיין מופלאים.נעים ללכת בלי צורך למהר לשום מקום כשהגשם מטפטף על המטריה ומולי רק עצי דקל וים.

למחרת בבוקר אני מסיירת בז'ואן לה פן העיירה הצמודה לאנטיב היא חלק בלתי נפרד ממנה. אם אנטיב היא הלב העתיק ז'ואן לה פן בעלת חופים,צוקים ומפרצים מרהיבים.הטיול הוא לאורךהCap d'Antibes

מלבד חנויות רבות ומסעדות ישנו גם המלון הידוע "Les belles Rives" "בל ריב" היום מדובר במלון חמישה כוכבים מפואר שהרבה מכוכבי הקולנוע משתכנים בו במהלך פסטיבל הקולנוע קאן בחודש מאי.פעם באמצע שנות העשרים  בין שתי מלחמות עולם הוא היה אחוזה פרטית בה גר הסופר סקוט פיצ'גרלד לכמה שנים עם אשתו זלדה. האחוזה והCôte d'Azur השופע אור וקסם רב הוו השראה לכתיבת שתיים מהיצירות המוכרות של הסופר "גסטבי הגדול" ו"ענוג הוא הלילה" .למרות הנשפים והמסיבות הנהנתניות באחוזה. הסופר סבל מהתפרצויות זעם ודיכאון של אשתו.למרות הנוף המושלם והפסטורלי של ים ושמי תכלת,עננים אפלים שייטו בהם.

אני נפרדת מאנטיב וז'ואן לה פן  ומהמלון בו לנתי Hotel Royal""

זהו מלון ארבעה כוכבים יפה ומושקע בעיצוב מודרני. יש בו גם ספא ומסעדה המשקיפה לים בשם Café Royal שם גם אכלתי פעם אחרת ארוחת ערב מצוינת וארוחת הבוקר המוגשת שם היא קונטיננטאלית.

ביוט

אני נוסעת לכפר בשם Biot. הכפר הוא כעשרים דקות נסיעה.

ואם לרגע הצטערתי שעזבתי את אנטיב המקסימה, הכפר שמקבל את פני הוא מקום מלא חן ויופי והוא חלק מהפסיפס המרהיב של דרום צרפת.

הכפר נמצא למעלה מעל צוקים יוצר תחושה שהוא ממוקם על הר. שמש חמימה של צהריים מבהירה את השמים ומסלקת את הקדרות האפרורית של אתמול. בכפר מחכים לי בתים צבעוניים,שפע של פרחים ועצי תפוזים ולימונים.קרני שמש מחממות וחתולים שמגיחים מידי פעם  מסמטה או מבית ומזכירים לי שאני בחבל ארץ ים תיכון.בלב הכפר יש מסעדות וחנויות לממכר מוצרים מקומיים. ההתמחות היא במפות ובדים במוטיבים של האזור,ססגוניים ופולקולריסטים.

ביוט למרות היותה כפר קטן אוחזת בכמה משאבי תיירות אטרקטיביים במיוחד. יש שם מוזיאון ליצירת זכוכית ממנה מכינים כלי בית ונוי ואף פסלים

 " la Vererrie de Biot" היה זה מעניין ביותר לצפות בדרך בה מתיכים  האמנים באש( ברקע מתנגנת מוזיקת ג'אז) את הזכוכית ויוצרים ממנה אחר כך כוסות וכלים נוספים בגדלים שונים במוזיאון יש מבחר של עבודות אורגינאליות של אמנים שעבדו עם חומר הגלם הזכוכית ויצרו ממנו גם פסלים במיני צבעים.

מוזיאון נוסף חשוב הוא המוזיאון הלאומי של הצייר פרננד לז'ר-Fernand Leger .ציוריו הענקיים והדמויות רבות העוצמההנשקפות מהן מצביעים על הקשר שהיה לו עם פיקאסו וההשפעה ההדדית.

כשאני עוזבת את ביוט השמים כבר חשוכים. אני עוד לא נפרדת מחבל הארץ הקסום והמואר הזה. מחר אסע לסנט פול דה וינס..

קרדיט לתמונות

למעלה צלום האופה  ז'אן פול וזאינו

מרפסת מוזיאון פיקאסו- ז'או לואי אנדריי

אנטיב מראה כללי- קלוד פיוט

מוזיאון פיקאסו -העירייה של אנטיב

באמצע צלום הכפר ביוט

ג'אז הוא הצבע החם של החורף,"jazzycolors"

'

ג'אז הוא הצבע החם של החורף,Jazzy Colors

פריס וג'אז זה ספור אהבה,מאז ומתמיד.גשר בין מוזיקאי הג'אז מכל העולם והצרפתים. וודי אלן עשה מחווה לפריס בשנות העשרים שלה  "פריס בחצות" וחלק ניכר מהסרט מתרחש במועדונים אפלוליים עם הרבה עשן ומוסיקת ג'אז. הבמאי המאוהב באירופה בעצמו נגן קלרינט והופיע בהרבה הרכבי ג'אז בניו יורק. הרבה מוזיקאים מרחבי אירופה וארצות הברית באים במיוחד לפריס לנגן באחד ממועדוני הג'אז הנודעים שלה  כמו ""Caveau de la Huchette  

או Duc du Lombard" .(הרבה מהמועדונים האלה מרוכזים ברובע הראשון סביב Chatelet אבל פריס מציעה לכל אוהבי המוזיקה הזאת גם אופציות אחרות במקומות פחות מוכרים שעומדות באותם הסטנדרטים של המקומות הותיקים בעלי השם.

כדי להסתגל לידיעה שהחורף כבר כאן. לשמיים מעוננים ולטמפרטורות נמוכות. חודש נובמבר בפריס מתמלא בפסטיבלים. פסטיבלי סרטים ומוזיקה,אחד מפסטיבלי המוזיקה היפים בהם הוא פסטיבל ג'אז המתרחש כל שנה בחודש נובמבר לכל אורכו.

אין כמו ג'אז על מנת להתחמם,לשכוח מהקור בחוץ ולהיכנס לאווירה מרגיעה אך קצבית עדיף כמובן עם כוס יין אדום. הצלילים של הסקסופון,התופים או הפסנתר מתחברים ישירות לחושים וממלאים את הלב במלודיה נוגעת.

הפסטיבל האהוב עלי בחודש נובמבר הוא פסטיבל JazzyColors"" " מדובר בקונצרטים רבים המפוזרים בכל מיני מכוני תרבויות המייצגות ארצות שונות כמו אירלנד,גרמניה,הונגריה ,צ'כיה,דנמרק ועוד. הן מארחות להקות מארצות שכנות וכך יש לא רק חוויה של  קונצרט ג'אז אלא גם מפגש בין תרבותי בין המארחים לאורחים ולקהל הבא לצפות בהם.זהו פסטיבל מסובסד במחירים הוגנים. מארגני הפסטיבל  הוא Ficep = פורום של מכוני התרבות הזרים בצרפת. אולם מי שאחראי על בחירת המוזיקאים הם המכונים הזרים עצמם. ההופעות בדרך כלל הן של נגנים מצוינים בכל סוגי הג'אז מהקלאסי למודרני המשולבים לעתים גם עם זמרים.

אחד הדברים היפים בפסטיבל זוהי האפשרות לצפות בלהקה באולם שמעביר לנו את הצבעים,ניחוחות של הארץ אותה הוא מייצג. כמו למשל המרתף של מכון צ'כיה ברובע השישי בפריס. מי שביקר בפראג יודע שרב הקונצרטים מתקיימים במעין מרתפים סמויים מהעין. יש צורך תמיד בירידה תלולה במדרגות על מנת לגלות את האולם הקטן עם הבמה הקומפקטית. ולג'אז אכן מתאים מאוד להיות באיזה חדר קטן קצת דחוס שבו השולחנות כמעט נוגעים זה בזה. ואנשים שותים בירה מכוסות ענקיות, ונהנים בו זמנית מקונצרט באווירה אינטימית. השנה מכון התרבות הצ'כי ארח  את הזמרת האירית ריונה סאלי הרטמן ולהקתה. זה היה קונצרט של מוסיקת פולקלור אירית עם נגיעות עכשוויות של ג'אז מודרני

או למשל הכנסייה של מכון תרבות אירלנד שנמצאת גם ב"רחוב האירים" ""la rue des Irlandis מדובר על רחוב קטן שחבוי לא הרחק ,מאחורי רחוב מופטאר המפורסם ובקרבת הפנתיאון. בלילה כשהולכים אליו תמיד צריך "ללכת קצת לאיבוד" עד שמוצאים אותו שוב. אולי בסוג של הומור אירי הרחוב הזה יודע להסתתר ולהתגלות ברגע שכבר לא זוכרים איפה הוא. (כן לא תמיד צריך להפעיל את הגוגל מפס. לעתים עדיף כמו פעם פשוט ללכת ולמצוא רחוב בלי קיצורי דרך )

לפחות כמו הג'אז שזאת מוזיקה שהיא לעולם לא דוהה ומתיישנת ואין לה תאריך תפוגה.וכוחה טמון בכך שהיא לעיתים נותנת תחושה של אין סוף.(המוזיקאים בקושי רב עוזבים את הבמה,צליל מפיק צליל נוסף שפותח שיר אחר המזמין שיר נוסף..)

הכנסייה של מכון אירלנד מפתיעה ביותר כמו המקום עצמו שעבר גלגולים שונים.במאה התשע עשרה בזמן מלחמת פרוסיה צרפת הוא שמש כבית חולים שקלט חיילים פצועים ואחר כך נהיה  לסמינר פולני מ1945 עד 1997. החצר גדולה ומרשימה ובקיץ מתקיימים שם קונצרטים רבים בחוץ האוספים את כל חובבי המוזיקה האירית,ויש הרבה כאלו שבאים לטעום את החוויה האירית בפריס ולרגע הם כבר אולי בדבלין באחד ממיני הקונצרטים המתרחשים בפאבים השוקקים.

"The Chapel" =הקפלה  היא מקום מיוחד שנהדר לשמוע בו קונצרטים.יושבים על דרגשי עץ בכנסייה קטנה ויפה .האקוסטיקה מעולה והנגנים משתלבים בה להפליא. יש שילוב של רוחניות ומיסטיקה עם מוזיקה שחובקת את כל הדתות ללא סייגים וגבולות.

ולמרות שמדובר בספסלי עץ,כשמתיישבים עליהם ומקשיבים לנגנים נדמה שמדובר בכורסאות מרופדות.עד כדי כך נוח ונעים לשבת שם ולהאזין לקונצרט.

ראיתי  השנה במסגרת הפסטיבל נגנים מהונגריה  שנגנו "Bartok Impressions""  הם שאבו את השראתם לנגן וריאציות של ג'אז מהמלחין הקלאסי ההונגרי הנודע "בלה ברטוק". שלשת המוזיקאים המצוינים ,מתיאס לוי(כינור), מיקלוש לוקס(צימבלום,כלי הקשה הנפוץ בעיקר בהונגריה ורומניה) ומתיאס סנדל (צ'לו)

המוזיקה הייתה שלוב של צלילים בלקניים,באווירת ריקודים ושירי חג מולד רומניים. והאולם הקטן המאופק בגוונים קרירים ומקושט בתמונות של ציורים קלאסיים ממאות קודמות הפך לחגיגת צלילים וצבעים חמים שהלמו ביותר את שם הפסטיבל "ג'אז בצבעים".

קונצרט אחר בסגנון שונה לגמרי ולא פחות וירטואוזי ראיתי שבוע לאחר מכן של נגנים צעירים מאיסלנד בשם TITOKS"" הטריו מוכרים באיסלנד למרות גילם הצעיר הם כבר הספיקו לנגן הרבה קונצרטים.

הם נגנו מלודיות של מלחין איסלנדי ידוע כריימונד וולגר וגא'נגו ריינהאדרט. מוזיקאי ג'אז צועני.

שלשת הנגנים הכריזמאטיים בעלי המראה הסקנדינבי העבירו את הקהל לשנות החמישים העליזות וסחטו מחיאות כפיים סוערות.

הקונצרטים ימשיכו עד סוף נובמבר להיות במכוני התרבות השונים ברחבי פריס.

ובין אלה ממשיכים האולמות הקטנים האלטרנטיביים של העיר חובבת הג'אז גם הם להזמין מוזיקאים טובים כמו למשל אולם הופעות קטן שנמצא ברחוב פחות מוכר rue Abel למקום קוראים POP UP Label ,שגיליתי לגמרי במקרה. בימי שלישי הוא מארח להקות ג'אז. ובעוד אני לוגמת מהיין שמעתי קונצרט נהדר עם שלושה מוזיקאים, מתופף,קונטרבסיסט ופסנתרן שניגנו ממבחר הרפרטואר של שירי ג'אז מפורסמים

הפסנתרן  הוירטואוז המחונן  בעל השמיעה האבסולוטית ניגן באופן כובש והקהל לא הפסיק להריע לו בראבו. הוא ירד מהבמה בהפסקה ושוחחנו והתברר שהוא בחור ישראלי בשם יקיר ארביב שחי שנים רבות באיטליה ועכשיו הגיח לתקופה לפריס.

לא יכולנו להשאר לחלק השני של הערב. נפרדנו מהפסנתרן המוכשר ויצאנו ללילה קפוא פריסאי.עטופים עוד בצלילי הג'אז החמים.

תיבת האוצרות של העיר מולוז

תיבת האוצרות של העיר מולוז (Mulhouse loves Japan)

בפעם הראשונה שראיתי גן יפני היה זה בלונדון, בהולנד פארק.הגן שנושא את שם העיר קיוטו שבה את ליבי מהשנייה הראשונה שראיתי אותו. כשהתיישבתי על הספסל  והתבוננתי סביב,התחברתי מיידית לאווירת הזן והרוגע שהגן השרה עלי ולא רציתי לעזוב.המפלים הקטנים,העצים המסוגננים,האבנים הגדולות ביניהם שיצרו אנסמבל של הרמוניה בטבע. מאז שגיליתי את קסמו של הגן היפני, חיפשתי אותו גם במקומות אחרים באירופה.

מאוד שמחתי לקחת חלק בפסטיבל Folie'Flore של מולוז 2018. הפסטיבל מתרחש כל שנה בעיר מולוז מה4-14 לאוקטובר.מהותו הפריחה והטבע בשואו ענק ומושקע. הנושאים נשארים קבועים  ומתחלפים במחזוריות של ארבע שנים. אבל התערוכות נושאות כל פעם אופי אחר בהתאם להשראה .

השנה מולוז מארחת את יפן "Mulhouse loves Japan "וחושפת לקהל המבקרים את יופייה של המסורת היפנית בגנים ובעיקר בטיפוחו של עץ הבונסאי הייחודי.

לפני שבקרתי בפסטיבל,לא הייתי מודעת לכוחו והשפעתו של עץ הבונסאי היפני. כמעט בכל גן יפני יש עצי בונסאי שמהווים חלק חשוב מסגנון העיצוב האסתטי של היפנים.מדובר בעץ ננסי שיכול להיות מזנים שונים,תלוי כמובן בחבל הגיאוגרפי בו הם גדלים.מה שמאפיין אותם אלה הצורות המיוחדות .זאת אמנות לדעת לטפח ולעצב את עץ הבונסאי.בצורת מניפה,סגנון נטוי( והנפוץ בעץ הבונסאי,ענפי העץ  וגזעו מוטים לצד כמו אחרי סערה ) או ישר .כשהם נטועים בעציץ.

עצי הבונסאי הם מסורת עתיקת יומין שמקורה דווקא בסין מלפני אלפיים שנה, אך ברבות הזמן היפנים "אמצו" את עץ הבונסאי לתרבות שלהם ועצבו אותו בדרכם והוא מאוד מפורסם ביפן וברחבי העולם כולו כעץ הבונסאי היפני.

הגעתי לסוף השבוע הסוגר את הפסטיבל ביום חם במיוחד בחודש אוקטובר,בעיר מולוז .כשאני מתלווה למריבון בושר סגנית ראש העיר האנרגטית והחיונית ,לנשיא הפסטיבל  לורן  גרן (ממנו זכינו להדרכה מעמיקה ומעניינת )ולקבוצת עיתונאים קטנה.

בתוך האולם הגדול היו מוצבים עצי בונסאי מגוונים.עצי אורן,ערמונים מייפל ועוד. העצים הקטנים הנטועים בעציצים היו ללא ספק,חוויה אמנותית להתבונן בהם,בצורת עמידתם ובצבעוניות העלים. כיאה לסתיו. מה שמפליא בהם זה היותם עצים,אך כיוון שהם מיניאטוריים ומקובעים במעמד,הם נראים כפסלים חיים.

 בתערוכה היו נציגויות מכל העולם. אפשר היו לראות עצי בונסאי  מגוונים מצ'כיה,גרמניה,אנגליה,צרפת,איטליה,בלגיה,שוויץ וכמובן יפן.

כשיצאנו בצהריים  החוצה להסתובב בין הגנים בחוץ,קרני השמש להטו במיוחד "חום לא שגרתי לחודש אוקטובר ועוד באלזס" אמר לורן בעוד הוא מסתובב ומסביר לנו על הגנים השונים שראינו.מוזיקה יפה ומלודית המותאמת לכל גן לוותה אותנו והוסיפה לאווירה.ההליכה בגנים הזכירה לי גלישה במנהרה של "אליס בארץ הפלאות" איזו הפתעה אפגוש הפעם?  נושאי הגנים היו בעלי אופי של אגדות ילדים, הקוסם מארץ עוץ, עץ שמעליו תלוי ירח ודג ענק מפוסל המשתובב במים.  עצים ממינים שונים  ואפילו פרחי עץ דובדבן ורודים ארוגים מעל סככה מעץ,לקחו אותנו ליפן הרחוקה.

עד כמה התאורה משנה את האווירה ומשפיעה. למדתי כשחזרנו מאוחר בלילה. בשמים הכהים נצנצו כוכבים שהעידו על מזג האוויר החם. העצים והפרחים לאור פרוז'קטורים צבעוניים הפכו להיות תפאורה לנשף. הגנים נראו מכושפים,שונים בתכלית מהגנים בצבעי הפסטל של היום. הירח התלוי על העץ שלאור היום נראה כמלון חוור,בלילה דמה לתפוז זוהר.בסוף התערוכה חכתה לנו הצגה קטנה ומרהיבה של "עצי עננים"  העננים התלויים מהתקרה שעלו וירדו  בשלל צבעים,מוארים מלווים במוזיקה.

למחרת עשיתי טיול בעיר מולוז וגיליתי עיר בעלת מרכז עתיק ויפה עם בתים טיפוסים לסגנון האלזסי .les maisons en colombages"" בתים הבנויים מעץ ויש להם גגות הנראים כעשויים מכמה שכבות. שמפרידים ביניהן קורות מעץ. מהמרכז העתיק בו נמצא בניין העירייה בורוד עתיק,מתפצלים רחובות קטנים וציוריים שנעים מאוד לשוטט בהם.

"את חייבת לבקר במולוז" אני נזכרת בסטודנטים ידידים שפגשתי במהלך לימודי בשטרסבורג שלמדו בה אך גרו במולוז.הערים השכנות לה הן שטרסבורג וקולמאר, מהצד הצרפתי. במהלך סוף השבוע למדתי הרבה אודותיה ועל אופייה הייחודי. מולוז קרובה מאוד לשוויץ (רק עשרים דקות נסיעה  ברכבת מבאזל וגם נמצאת בסמיכות לגרמניה.)ומכאן ההשפעות הרבות בארכיטקטורה ובתרבות.

מי לא אוהב לעמוד מול תיבה,לפתוח אותה לאיטה ולגלות כל מיני אוצרות חבויים בפנים?

כך היא מולוז. עיר מפתיעה,המרכזת בתוכה מבחר שכיות חמדה מקסימות .

כמו למשל מוזיאון "הבוזאר "Beaux arts" המאגד בתוכו מבחר יצירות מימי הביניים וממאות מאוחרות יותר.המוזיאון עצמו יפיפה ומעוצב בטוב טעם. או גן החיות המשולב עם גנים בוטאניים,הם בין הגנים המרהיבים שראיתי מעודי.

גם שם אפשר היה להתרשם מתצוגה של עצי הבונסאי,הפעם בטבע חשופים ומשתלבים עם שאר הצמחים.  בכניסה הייתה פינה ובה שולחן ארוך סביבו עבדו האמנים השונים מעצבים את העצים,מלפפים במתינות ובריכוז את חוטי הנחושת סביב העצים ומפסלים אותם.

את הטיול ערכתי עם עיתונאי מהעיתון "לה מונד" לוסיין ג'דאב המתמחה בגנים. הוא הסביר לי שאין צורך במפה כשמסתובבים בגנים,גדולים עד כמה שיהיו. הגילוי האמיתי נעשה דרך ההליכה לאיבוד,דווקא אז חווים באמת את הגן על כל נפתוליו ופינותיו הלא צפויות. וכל הדרכים מתחברות זו לזו בזרימה עם הטבע. ואכן כל דרך הובילה כמו מעצמה לאזור אחר ויפהפה בגן. עלי השלכת על העצים היו כשטיח רקום פורח מיד הדמיון בשלל צבעים ובדרך אפשר היה לחזות בכל מיני חיות כזברות,טווסים,פלמינגואים ורודים ואף זאבים שהשתלבו בתוך כל הנוף הפסטורלי הזה.

"למולוז יש באמת הרבה מה להציע לאורך כל השנה. זאת עיר  גדושת אירועים ופסטיבלים"  אמרה לי מריבון בערב גאלה חגיגי ונוצץ במיוחד,במוזיאון המכוניות המפורסם של מולוז שאגד את כל האורחים הרבים חובבי עץ הבונסאי.מסתבר שיש הרבה כאלו,שהגיעו במיוחד ליריד מרחבי העולם. מיפן ,קוריאה,סין(בה יתקיים שנה הבאה פסטיבל הבונסאי)עד לאוסטרליה ושוויץ.

אי אפשר היה  שלא להתפעל ממבחר מרשים וענק של תצוגת מכוניות יוקרה לאורך כל המאה העשרים: מבוגטי, רולס רויס ועד פורשה ומרצדס. המוזיאון עצמו נוצר סיפור מעניין, הוא שייך לאחים שלומף ממולוז שאספו בעמלנות ובשקידה את המכוניות כמפעל חייהם.וכשנקלעו לקשיים כלכליים,האוסף הופקע מהם על ידי הסתדרות הממשלה. הכבוד האמיתי הוחזר להם רק אחרי מותם. בתוך המוזיאון אפשר למצוא תמונות שלהם ואפילו של אמם. המוזיאון מעוצב בטוב טעם והינו מרתק. ארוחת ערב גסטרונומית  ותזמורת המנגנת משירי הביטלס בלב ליבו של מוזיאון המכוניות החשוב ביותר באירופה במולוז פינקו את אורחי הפסטיבל.

יין אלזאסי מקומי וסאקה יפאני נמזגו לכוסות פעם אחר פעם. אולי זה האלכוהול או המוזיקה המלהיבה ,הרשמיות התמוססה לאיטה.ובעוד התזמורת מנגנת ,אני רואה את כל האורחים קמים זה אחר זה  ורוקדים לפי המוזיקה הקצבית,גם נשיא הפדרציה של עץ הבונסאי בצרפת פרנסואה ז'קאר . ניגש אלי סגן נוסף של ראש העיר  ומספר לי שעיריית מולוז מקיימת קשר קרוב עם ישראל. "כל שנה אני שם,עם צוות,בטכניון חיפה,אנחנו לומדים מהטכנולוגיה המתקדמת של ישראל וגם למולוז יש הרבה מה להציע בנושא" הוא אומר לי בחיוך ועיניו בורקות כשהוא מספר לי על רשמיו  מביקורים במצדה וים המלח"

למחרת יום ראשון בבוקר ה14 לחודש ,דלתות הפסטיבל ינעלו בלילה.

השמש שלחה שוב קרניים יוקדות,לא אופייניות לאוקטובר.העיתונאי מ"לה מונד" מהר לקחת את רכבת הצהריים,לי נותרו עוד שלש שעות בעיר,אני נפרדת ממריבון ומודה לה על אירוח כיד המלך ועל החוויות הנהדרות.

"ועוד לא היית פה בחג מולד,את חייבת לחזור",היא מצביעה על הרחוב העולה מתחנת הרכבת ומוביל למרכז העיר,"הוא מקושט וזוהר כמו במנהטן" ואני רק יכולה לנסות לדמיין  ביום קייצי זה,את מולוז חורפית,מקושטת באורות מנצנצים, בחג המולד,מתחרה עם שכנתה המפורסמת בשווקי החג המולד שלה,שטרסבורג.

 אני שומעת לעצתה של מריבון והולכת למוזיאון הטקסטיל של מולוז שמספר את ההיסטוריה של העיר. בחשיבותה בתעשיית הטקסטיל, בעצוב בדים והדפסים עליהם. זהו מוזיאון שמארח בנוסף תערוכות מתחלפות בנושא הבדים ועיצובם.

ובזמן שנותר לי,אני משוטטת בסמטאות היפות השקטות ומגיעה לגן קטן ויפה.בלב הגן הפורח בפרחים סגולים נמצא פסלו של הקצין  המפורסם דרייפוס היהודי.דרייפוס שנולד במולוז  למשפחה אמידה ובורגנית שעבדה בתעשיית הטקסטיל ,הואשם בפרשת ריגול,שהסעירה את צרפת  ב119 שעליו כתב הסופר זולה את המניפסט הידוע"J'accuse" "אני מאשים" על הקצין שנתפרה עליו עלילה שקרית והוגלה לאי השדים.  לפני שנתיים נחנך פסל מרשים לזכרו בלב ליבה של מולוז.

היה זה מרגש לראות את הפסל של הקצין האמיץ שנלחם על האמת שלו,ועל חפותו. בהמשך,במשפט חוזר והרבה בזכות התערבות הסופר זולה.הצדק יצא לאור והוא הוכח כחף מפשע. הפסל החשוף הבודד בלב הגן הירוק והפורח,דמותו של דרייפוס יצוקה ועולה מתוך אבן כסמל לכוח ההישרדות שלו מול החברה האטומה שביקשה לעצום את עיניה ,הזכיר לי עץ בונסאי בתערוכה שבלט מאחר ועל יד כל העצים המפוארים,ענפיו היו ערומים ומתחתיו ציטוט של אמרה יפנית

"בקיץ אתה יכול להבחין בגלימה של העץ ובחורף בנשמה שלו"

בחזרה לפריס ,צפיתי בתיאטרון בובות מסורתי יפני  במוזיאון לתרבות יפן. זוהי שנת הJaponism  לכינון160 שנה של יחסים דיפלומטים בין צרפת ויפן. יהיו שפע של אירועים מיפן בצרפת במסגרת חגיגות אלה.

נזכרתי בסוף השבוע הגדוש רשמים מהעיר מולוז שהציעה לי קפיצה למחוזות יפן רק בזכות הידע וההשקעה בפסטיבל ההפנינג המושקע " Mulhouse loves Japan "

שנה הבאה בהפנינג הענק בFoli'flore הנושא יהיה פרות וירקות ומי יודע איזו מוזה תהיה הפעם למעצבים.

ולמרות שהם מגוונים כל שנה בעצוב חדש ומקורי,אולי יהיה אפשר בין ההפתעות וההמצאות לפגוש שוב,כמו מלפני ארבע שנים, דרקון ענק שעשוי כולו מתפוחים.

www.parcexpo.fr

פריס בסתיו

העונה האהובה עלי בפריס היא הסתיו. הסתיו הולם אותה מאוד.במיוחד חודשי ספטמבר אוקטובר. העיר מתעוררת באיטיות מתוקה מתרדמת הקיץ. הצרפתים גם אם הם אהבו מאוד את חופשת הקיץ במידה ויכלו לצאת לנפוש,אוהבים גם את החזרה לעיר שמקבלת אותם בחזרה בחיבוק חמים עדין.

אפשר לחוש את הסתיו אם זה בהליכה ברחוב כשקרני השמש המלוות אותך נותנות תחושה שהן לא פה כדי להישאר. הימים יכולים להיות שמשיים ויפים להפליא. המרפסות בתי הקפה גדושות באנשים שנהנים ללגום קפה ועדיין להיות בחוץ ובכל זאת אי אפשר להימנע מהמחשבה שהחורף רובץ בפתח ומחכה להזדמנות הראשונה להתפרץ לתוך השלווה האידילית הזאת.

ישנה גם ההתלבטות הקטנה הזאת,האם לכרוך על הצוואר צעיף או אולי רק מטפחת דקה. והאם ללבוש מעל החולצה, סריג או כדאי כבר מעיל מחמם יותר כי אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד כמה שעות.וכשמסתובבים הרבה בחוץ צריכים תמיד לזכור שהשמש יכולה להסתלק  בכל רגע ורוח קרירה תתחיל לנשב משום מקום. יש משהו אוורירי וקסום בחוסר הוודאות הזאת.

זאת התקופה שבגני העיר,עלי העצים מתהדרים בשלל צבעים. מאדום חרוך לצהוב מדברי ולכתום עז. אני תמיד משתאה למראה העלים הצבעוניים המעטרים את העצים בחגיגיות ומבשרים את פתיחת עונת הסתיו. וזאת תקופה מאוד נעימה לעשות טיול של אחרי הצהרים המאוחרים באחד הפארקים בפריס,להתיישב באחד הכיסאות ולתת לקרני השמש הרכות ללטף את הפנים. 

הסתיו באוויר. כי גם כשיוצאים מהמטרו מריחים את הריח של הערמונים הקלויים שנעלמו בקיץ ושוב אפשר לראות את מוכרי הערמונים ועגלותיהם ניצבים בקרן פינת רחוב וגם בפתח היציאה מהמטרו. 

הסתיו הפריסאי לא צפוי ובכל שנה הוא משתנה. השנה הוא ממשיך את הקיץ שהיה ארוך וחם במיוחד. הימים ארוכים ובינתיים חמימים ונעימים אך תחזית מזג האוויר מבשרת שינוי בימים הקרובים. הטמפרטורות צפויות לרדת והגשם צפוי לחזור.

ובינתיים אחד הסמלים הצרפתים הכרוכים בתרבות צרפת נפטר.השאנסונר הוותיק שארל אזנבור בגיל 94. השאנסונים הצרפתים מתאימים מאוד לאווירת הסתיו למתיקות של סוף הקיץ המהולה בנוסטלגיה ובאיזו צביטה בלב . אחת מהאסוציאציות המתקשרות לפריס היא גם השאנסונים שחוברו בשפה הצרפתית  הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר תוכניות על חייו של הזמר האהוב והמוכר כל כך ששיריו הוו פסקול חיים לפלג הבוגר יותר באוכלוסיה הצרפתית. מותו מזכיר לרבים תקופה שלא תחזור יותר. פריס אחרת,הרבה יותר רומנטית טרום עידן האינטרנט והניידים.

ועדיין פריס היא עיר של מסורות ושל מוזיאונים נהדרים ולמי שמגיע בשבוע הקרוב לפריס מתקיימת תערוכה של "האימפרסיוניסטים בלונדון." התערוכה עד ה14 לאוקטובר ב"פטיט פלה" "Petit Palais"

התערוכה עשירה,מרהיבה וגדושה בציורים של ציירים ידועים כמונה,פיסארו,דוביני  וצייר נפלא שגיליתי בתערוכה הזאת ג'ימס טיסו.(זהו צייר צרפתי למרות השם האנגלי שהתגורר ויצר שנים רבות בלונדון )

מדובר בסוף המאה התשע עשרה 1870 הציירים הצרפתים נוטשים את פריס שנמצאת במצב של מלחמה בין צרפת וגרמניה.פריס נמצאת בשפל ואנשים חיים בדוחק. הציירים מחפשים מקלט כלכלי ופוליטי מעבר לתעלה, באנגליה. ומתגוררים בה,יוצרים ומתערים בחיי החברה והתרבות. חלק מהם תקופה של כמה חודשים וחלק שנים . הציורים נחשפים בפעם הראשונה בצרפת מאחר והם ברשותם של אספנים בעיקר מלונדון. התערוכה ספוגה מאוד בנוף האנגלי,הטיפוסי תמהיל של קדרות ואפלוליות עם  צבעוניות תיאטרלית של טיפוסים ומפגשים חברתיים בסלונים. מה שבולט בתערוכה הוא נוף נהר התמזה שהווה השראה גדולה לציירים הצרפתים. הנהר האפרפר והגלי,הסירות הגדולות והשמים המעוננים המייצגים מאוד את הנוף האנגלי. ונדמה לרגע שכבר פיזית אנחנו בלונדון אולי מבקרים בתערוכה של "הנשיונל גלרי" שגם נשקף מאחד הציורים.

איזו עיר את מעדיפה יותר לונדון או פריס? את השאלה הזאת שמעתי הרבה פעמים, וגם שאלתי אחרים והתשובה אינה חד משמעית. שתי הערים שונות לחלוטין בארכיטקטורה,בשפה בסגנון ובמהות. ונקודות החוזק של עיר אחת הן התורפה של האחרת ולהפך ולטעמי הן משלימות אחת את השנייה. אפשר להתלהב מאוד במקביל מהתרבות האנגלית והצרפתית. מהקוליות,והתיאטרליות הבריטית כמו מטוב הטעם האנין והמוקפד הצרפתי. וגם לונדון מוארת בסתיו באור רך ונוגה, ובדיוק כמו שכיף לטייל בגני טולרי בפריס כך גם בריג'נט פארק בלונדון אפשר לספוג את האווירה המיוחדת של העלים המחליפים צבעים ושל פארק פחות עמוס באנשים ויותר רגוע כמכונס בעצמו ומהרהר. 

היום עם הרכבת היורוסטאר המאפשרת שעתיים וחצי נסיעה בין לונדון לפריס, יכולים ליהנות משני העולמות ובמידת האפשר לבקר בשתיהן.

ההתפעמות של הציירים האימפרסיוניסטים הצרפתים מלונדון הערפילית המסתורית  והשוקקת חיים של סוף ה119 לא הותירה אותי אדישה וכשיצאתי מ"הפטיט פלה",למרות אור השמש הבוהק של שעה ארבע אחרי הצהריים ביום סתווי ושמשי במיוחד, חיפשתי מאחורי הגן עם העצים העטורים בעלי השלכת הצבעוניים, את נהר התמזה ואת הערפל

הציירים האימפרסיונסטים בלונדון לפי כיוון השעון

טיסו,מונה,פיסארו ותמונה של מונמארטר בסתיו