33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פריס בין חורף לאביב

18/03/2018

דמיינו לכם דמות זה יכול להיות גבר או אישה. הדמות הזאת יושבת במרפסת בית קפה בפריס. למעלה יש תנור קטן מחמם. הדמות פושטת את מעיל הצמר ,מסירה את הכובע ואת הכפפות ומתבוננת בחלון הזכוכית הגדול המתכסה בטיפות גשם.

זה עדיין לא אביב. היא מהרהרת. השמים אפורים ולא חם. צריך להמשיך להתכסות בשכבות.

ואז בלי שום הודעה מוקדמת קרני השמש מאירות מגיחות מבעד לעננים האפורים וצובעות את השמים במכחול צהוב ואופטימי.

המלצר מכבה באחת את התנורים. יושבי בית הקפה מחייכים. הם אפילו ממהרים לבקש חשבון ולצאת לרחוב שטוף שמש אבל היי כעבור שעה השמים התכולים מתכסים שוב בעננים אפורים והגשם יורד בחוזקה. והדמות בבית הקפה לובשת שוב בטקסיות את המעיל, זורקת מעליה בנושלאנטיות את הצעיף וחובשת את הכפפות.

אלה הם ניצני אביב פריזאי ואולי אירופי בכללו. החורף שעבר היה קשה במיוחד. חודש פברואר היה קר מאוד,האוויר היה קפוא והיה זה אתגר להסתובב ברחובות העיר.

השלג שירד עטה את העיר במעטפת לבנה וחגיגית. "פריס לבנה" זה לא מראה שבשגרה ואנשים ניסו לחשב מתי ראו פעם אחרונה את פריס מושלגת. "לפחות חמש שנים או שש " אמרו מנסים לחשב מתי השלג כיסה את העיר . 

קיים ביטוי שהצרפתים אומרים כשאין הרבה נושאים לשיחה"parler de la pluie et du beau temps " לדבר על הגשם ועל מזג האוויר היפה. רק שבשיחות האחרונות, אי אפשר היה להימנע מלא לדבר על מזג האוויר הסוער. הוא דרש תשומת לב מלאה כמו גיבור המשחק תפקיד ראשי בהצגה ונוכחותו בעלת כוח ושליטה.

 

בארצות השכנות הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס וסופת שלגים השתוללה בגרמניה,אנגליה ועוד. השכנה מנאפולי אמרה לי שהיא דוחה את החופשה באיטליה כי קר וגשום ואפילו ברומא יורד שלג.

נותר רק להתחיל ליהנות מהקור. הנפוליטאנית צחקה כששאלתי אותה איך היא מתמודדת. "זה לא מצב שגרתי. זאת סיטואציה מיוחדת קור כזה אז בגלל זה אני דווקא אוהבת את זה. זאת הזדמנות אפילו לעשות יותר ספורט"

ובינתיים בכל מקום הפריזאים קטרו שהם מתים לקצת שמש שתפשיר את הקיפאון. ובחופשת החורף של פברואר הם או נסעו ליעדים רחוקים וחמים הרחק מאירופה הקרה או דווקא לעשות סקי בהרים ולהתמזג עם החורף כפי שהוא אמור להיות. כלומר חורף במלא הדרו.הטמפרטורות מתחת לאפס, השלג יורד ללא הפסקה ופסגות ההרים לבנות. אפשר גם לצפות בנוף המרהיב הזה תוך כדי שתיית יין חם ב"chalet" מחומם היטב.

"chalet " זה הביטוי שהישראלים מכירים אותו כצימר. אך לא בהכרח עם פינוקים. אלו מגורים המיועדים להרים. בדרך כלל אלו בקתות מעץ  ובחודשי החורף והאביב הן מושכרות לתיירים השואפים לשהות בהרים ולהרגיש בו זמנית שהם בבית משלהם.

פעם ראיתי סרט צרפתי על בחורה פריזאית מפונקת שבוחרת לגור באיזה כפר מבודד על צלע הר. היא מתנתקת בכוונה מחבריה,מאהובה ולומדת להסתדר בבית העץ הגדול לבדה כשמסביבה סביבת הרים לבנה וקומץ שכנים. מה שנראה היה כבלתי אפשרי הופך בהדרגה לסיפור התקשרות ואהבה. היא לומדת לגלות את עוצמתו של הטבע ואת העובדה שהיא לא זקוקה לחומריות העיר על מנת להיות מאושרת.

נזכרתי בסרט הזה בימים הקרים מאוד שהיו בפריס. ואת העובדה שעיר בשלג ובקור זאת חוויה מיוחדת אך עיר זאת עיר ועדיין אנשים נשאבים לחנויות, למסעדות ולבתי קפה ולשפע של תרבות הצריכה.

וביום אחד. אני לא יכולה להצביע על התאריך המדויק לפני כעשרה ימים הקור הפסיק,בבת אחת. הייתה זאת מעין תחושה כמו של  להיות במטוס שצלל בפתאומיות מתחת לעננים ושוב הוא משייט מעליהם בנחת והאוויר התאזן.

הרוח הקפואה שנשבה, כך אמרו החזאים  היייתה מסיביר והיא זאת שהייתה אחראית  לדרמה הגדולה כלומר לקרה הבלתי צפויה ולהורדת הטמפרטורות בקיצוניות ברחבי אירופה. הרוח הזאת פסקה ביום אחד.

הטמפרטורות טפסו למעלה וכדי לחגוג את קרני השמש שחזרו וגרמו להפוגה בקור היה צריך לצעוד ביום ראשון ב"קנאל סן מרטן" הנמצא ברובע העשירי.

הצרפתים והתיירים התיישבו  על ספסלים בשתי הגדות של הנחל המאורך. מתמסרים לאוויר שהתחמם וליטף את פניהם.

היו מי שאחזו בקבוק יין או תרמוס קפה. היו מי ששלבו ידיים ביניהם והיו מי שקראו ספר להנאתם בלי הצורך המיידי להיכנס לבית קפה ולהיות מוגנים מהקור.

"canal Saint Martin" בשמו הלועזי הוא אחד מאותם מקומות שעברו עדנה ופריחה בשנים האחרונות.  לפני חמש עשרה שנה היו רק בודדים שזיהו את הפוטנציאל המסחרי שלו ופתחו חנויות ובתי קפה.  ולמרות זאת,הוא היה עדיין שומם וריק. כיום הוא עמוס בכל טוב.

מבתי קפה קטנים, למסעדות מסוגים שונים של גלריות. אפשר לומר שהוא מתחרה בחשיבותו במה שהיה פעם מעוז האטרקציה התיירותית "Saint Michel" ו "Saint Germain"

התיירים הצעירים מבקשים לשכור דירות אירבינבי על יד הנחל ברובע העשירי. הוא המקום ה"קול" החדש של פריס שמתחרה ב"פרנצלאורברג" של ברלין או בשכונת שורדי"ץ (בריק ליין) בדרום לונדון.

אפשר למצוא שם את השווקים מיד שנייה (לפעמים ביום ראשון בו אנשים מוכרים כל מיני פריטים עתיקים בקשת של מחירים) מה שאופייני מאוד לשכונות אותן ציינתי למעלה.האווירה בו  רגועה ויחד עם זאת טרנדית. בעיקר הקפה הוא קפה עדכני כמו שעושים עכשיו במרבית בתי הקפה החדשים של פריס . אלה צצו כמו פיטריות ביער אחרי הגשם מסעדות  חדשות בהם מכינים אוכל שהוא ערבוב  של צרפת וים תיכון. כמו מסעדה קטנה בשם   IMA שנמצאת  על שפת הקנאל וניתן לאכול שם אפילו שקשוקה מקורית במיוחד עם קישואים ותרד.

ביום ראשון שעבר בבוקר,האביב הניח את זרועותיו העדינות והארוכות מעל כל מי שפסע בצידיי הנחל הארוך או ישב באחד מבתי הקפה ברחובות הקטנים בסמוך. השמש הגיחה בשמים האפורים חייכנית וחמימה ופיזרה באחת את העננים. למרות שהעצים עדיין ערומים ניתן היה לדמיין את האביב משליך עליהם את אבקת הקסמים ועוד רגע הם יתכסו בעלים ירוקים ובפריחה צבעונית.

אתמול קרני השמש שוב צבעו את פריז באותו גוון עליז של אביב של סוף מרץ אך לא צריך להתלהב יותר מדי. החורף העקשן יכול לחזור ובסוף השבוע הזה השמים יהיו קודרים מחדש והגשם יטפטף לפרקים ומלכת השלג תכסה שוב את העיר בלבן.

ואסיים כפי שהתחלתי, דמיינו לכם דמות,זה יכול להיות גבר או אישה. היא פושטת את מעיל הצמר, מסירה את הכפפות, את הצעיף החם רק לכמה רגעים כשהשמש המתעתעת מחממת את מרפסת בית הקפה והנה הגשם חזר, הטמפרטורות ירדו, השמיים כוסו בעננים. המלצר ממהר להדליק מחדש את תנורי החימום הקטנים המפיצים אור כתום והאנשים חוזרים לדסקס על "הגשם ועל מזג האוויר היפה"

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ממוזיאון מונמארטר – תערוכה של "ואן דונגן" ועד "סימפל מיינדס"

בוקר ערפילי וגשום. אני נוסעת במטרו דרך ארוכה  עד תחנת מרק קולנקור.

"המעלית מקולקלת" אומרת לי אישה שהולכת בכיוון שלי. אחרי ששאלתי אותה איך מגיעים למוזיאון מונמארטר. היא  מציעה לי לנסוע תחנה אחת אחורה ולקחת אוטובוס כדי לא לעלות את כל המדרגות. "אין לי בעיה לעלות הרבה מדרגות ברגל" אני עונה לפריזאית הממהרת ליום עבודה. היא מראה לי ביציאה אחרי הטיפוס הממושך במדרגות הלולייניות,איך ללכת למוזיאון.

כדי להגיע למוזיאון מונמארטר,יוצאים למסע קטן. הוא נמצא למעלה על הגבעה וצריך לעלות מדרגות ושוב לעלות. הדרך מפותלת וכל הזמן בעלייה. על ידי מתנשפת גברת בכובע מנומר ובמעיל צמר כתום. "את גם הולכת למוזיאון מונמארטר לתערוכה של ואן דונגן? היא שואלת. "איזו דרך מעייפת ואיזה יום גשום." היא רוטנת. ואני לא יכולה שלא להסכים.

ההזמנה לפתיחה של תערוכה במוזיאון מונמארטר היא,של אחד מהציירים ההולנדים שפעלו מסוף המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה הנוכחית.  קס ואן דונגן שאינו מפורסם כמו ואן גוך או רובנס הפלמי אך צייר ציורים רבים נהדרים שאותם אגלה עוד כמה דקות הליכה.

הרחוב "rue de Saules" המוביל בעלייה למוזיאון נראה מנותק מפריס הרועשת והעמוסה. אני אפילו שומעת ציוצי ציפורים. בצד הרחוב ישנו יקב ובו מגדלים גפנים. ועל ידו מבנה בצבע ורוד מעוטר בצמחייה הנראה שומם במהלך היום ובלילה מקבל חיים. הקברט "le lapin agile"  מי שפוסע במונמרטר מרגיש שהזמן לרגע נעצר מלכת ואפשר לראות אם מאמצים קצת את הדמיון את האמנים שחיו,אהבו ויצרו ברובע הבוהמי והציורי הזה..

הקברטle lapin agile"l" בעברית "הארנב הזריז" (במקור השם היה הארנב של מישהו בשם ז'יל) ועם הזמן זה התחבר ושינה את המשמעות.

הקברט ארח יוצרים רבים ומפורסמים מפיקאסו,אפולינר ועד ברסנס וגיינזבורג. מעין מאורה אפלה רווית אלכוהול ושירה. פיקאסו הקדיש לו ציור הנושא את שם הקברט .הסיפור מאחורי התמונה בעל אופי טראגי. הדמות הנשית המצוירת הייתה מקור אהבתו הנכזבת של ידידו של פיקאסו שהתאבד בגללה. הציור שימש השראה למחזה אמריקאי שכתב סטיב מרטין בו מתואר מפגש דמיוני בין פיקאסו לאיינשטיין בביסטרו בפריס בתחילת המאה כששניהם היו צעירים ואנרגטיים.

כל המקומות האלה ספוגים  באין ספור זיכרונות,חוויות ורשמים המזכירים להולך על ידם את עושרה של פריס ואת כך שאפילו בתקופה של האייפונים והאינטרנט ותרבות ה"אינסטנט" אי אפשר למחוק את כל העוצמה התרבותית  שנטוותה במלאכת מחשבת, שנים על גבי שנים.

מוזיאון מונמארטר ממוקם ברחוב צדדי בשם קוטו "rue cotot". וכשמגיעים אליו  מתנשפים מהדרך שנמצאת במסלול עלייה. מגלים את שכיית החמדה הזאת המזמינה  ליהנות ממוזיאון לא גדול במיוחד אך אינטימי ויפה. ובעל גן גדול שם ישב רנואר ונהג לצייר.

בגן,באווירה חורפית, גשם מרענן יורד.אני עומדת בו כמה דקות ונרגעת בתוך כל הירוק הזה שעוטף אותי.

אחר כך אני לוגמת קפה המוגש לי להפתעתי אפילו עם חלב. בפריס בקוקטייל של ארוחת בוקר הקפה המסורתי הוא אספרסו. ועכשיו אחרי שהשארתי את המטרייה הרטובה בתא,  אני מתפנה לראות את הציורים של קס ואן דונגן.

 אלה ציורי נשים בעיקר אך גם של בתי הקפה והמרזח, נופים גדושים ברומנטיקה צבעונית. פיקאסו אף "השאיל " את אהובתו  פרננד אוליביה  לואן דונגן שצייר אותה.

התמונה של פרננד אוליביה היא גם זאת שנבחרה להיות על הפוסטר של התערוכה שמודבק בכל רחבי תחנות המטרו.

מה יש באישה הזאת שלכדה את עיניו של הצייר ואן דונגן והייתה מושא תשוקתו של פיקסו? בעלת חזות ספרדית מובהקת. שיער בצבע שחור פחם עם פוני. עיניים שלא ברור אם עצומות  או פקוחות ושפתים משוחות בליפסטיק אדום עז.היא עומדת  אוחזת במגבת המכסה בקושי את חזה  וכל כולה משדרת חושניות מהולה באדישות מתריסה למתבונן בה. בכיתוב על יד הציור בתערוכה נאמר שנוצר מתח בין שני הציירים ואף סוג של יריבות אחרי שואן דונגן צייר אותה.

ואן דונגן צייר גם את המולן רו'ז, אישה ערומה עם ביריות וכובע, אישה שיכורה המוטלת ברחוב כשלידה מוטלת גולגולת חובשת כובע, ליצן זקן ועוד..

כשמתבוננים בציוריו נשאבים לאווירה של פריס מפעם ,הבוהמית ונטולת המעצורים.. ממונמארטר למון פארנס טובלת ביין ,עשן סיגריות ויצרים. גברים במגבעות מתבוננים בחשק בנשים  פלרטטניות. "ופריס היא חגיגה" כמו בספרו של המינגויי..

ואן דונגן ההולנדי שנמשך ודאי לחיוניות ולכוח האמנותי שלה.קבע מושבו בפריס והיה אחד מהציירים שציירו באטלייה" " המפורסם "au Bateau Lavoire" בו ציירו פיקסו, מאטיס,מודליאני ועוד ציירים רבים.

ואן דונגן עצמו נראה בצילומים כהיפסטר עכשווי עם זקן ארוך ומבט שובב בעיניו.

כשעוזבים את המוזיאון מתבוננים בעיניים רכות  בבתים הקטנים הכפריים שבסביבה,בצבעי הפסטל ובכל הנוף הפסטורלי הזה של הגבעה הציורית ביותר בפריס  המציתה את הדמיון ומזכירה את העבר המפואר. נזרקים לרגע לאחור שוב  במנהרת הזמן.

 

מה שמעניין ברובע השמונה עשרה  שהוא מתפצל לרחובות שונים העולים ויורדים ומתחברים זה לזה למרות הכול כעכביש מרבה רגליים.

הרבה אבני דרך תרבותיות נמצאות שם כמו אולם הקונצרטים "לה סיגל" והכנסייה הנודעת "סקרה קר" . המוזיאון של החיים הרומנטים  שנמצא גיאוגרפית אמנם ברובע התשיעי אבל הוא משיק לרובע השמונה עשרה.ועוד.( ובכלל לא תמיד זה כה ברור איפה מתחיל רובע אחד ואיפה הוא מסתיים). קופי שופ עדכניים בצד בתי קפה ותיקים. גלריות קטנות ומבחר מאפיות עם ריחות מפתים במיוחד. אחד הרחובות היותר מלבבים לטעמי הוא rue de martyrs"" -"רחוב מרטיר"  שנמצא על התפר של שני הרובעים הללו.זהו רחוב מרתק. לכל אורכו הוא מציע את המיטב שפריס יכולה לתת למקומיים ולתיירים.

כמה ימים אחרי, אני הולכת לראות הופעה באולם פלייל la salle pleyel)) של הלהקה הידועה משנות השמונים "סימפל מיינדס". הלהקה משיקה אלבום חדש  "walk between worlds"

הזמר "ג'ים קר" מפליא בקול חזק ואנרגטי . הלהקה שמנגנת כולל זמרת, מצויינת ונותנת הופעה מחשמלת. באמצע הקונצרט הארוך שכולל גם להיטים מהאלבום החדש ומהעבר ,נערך ראיון קצר  עם הסולן ג'ים קר והגיטריסט צ'רלי ברצ'יל.( הוא הנגן היחיד הנשאר מההרכב המקורי) כשנשאל ג'ים קר מתי הגיע לראשונה לפריס הוא ענה בהומור סקוטי. "הייתי בן שש עשרה לקחתי טרמפ ללונדון עם חברים לשמוע קונצרט של "הסקס פיסטולס" אבל מסתבר שהנהג נסע לפריס.אז אמרנו,נשנה כיוון. כך הגעתי במקרה לפריס והתלהבתי."

בהמשך הראיון הוא ספר שהוא הקליט עם לו ריד פעם אלבום בפריס ובשבילו לו ריד הוא פיקאסו והוא לא יכול היה שלא לעקוץ בחביבות את הצרפתים. "אנחנו אוהבים את הצרפתים כי הם  נוהגים בדרכם"

אם יש רובע המגלם בתוכו לטעמי את תמצית "הפריזאיות" הוא הרובע השמונה עשרה שיש בו גם שיק עירוני וגם כפריות וכל פיתוליו ורחובותיו המסתעפים העולים ויורדים במורד הגבעה דורשים  מאמץ מסויים על מנת לגלות את קסמיו החבויים.הוא כמו מהתל בכם "קחו אותי כמו שאני, או עזבו.."

 


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פינוקיו הוי פינוקיו

11/02/2018

פינוקיו, הוי פינוקיו

כשחושבים על פינוקיו מיד עולה הדמות של בובת העץ הקטנה עם האף המתארך. פינוקיו שכל שקר שלו עולה לו בתוספת לאפו.

ולמרות שפינוקיו זאת אגדת ילדים מוכרת ואהובה לא רואים הרבה עיבודים תיאטרליים לסיפור הנודע.

בביקור האחרון בלונדון בסוף דצמבר מאוד שמחתי לגלות שמעלים את פינוקיו בתיאטרון המפורסם The national theater שנמצא על גדות התמזה.

הכרטיסים אזלו אמרו לי בקופה ובכל זאת עמדתי והמתנתי בסבלנות. לונדון ותיאטרון זאת אהבה גדולה שלי ואני לא מתכוונת לסגת גם אם אין יותר כרטיסים בקופה.תמיד צצה הפתעה משום מקום וכרטיס נשלף כמו במיוחד עבורי.

אני נגשת לקופה פעם נוספת אחרי כארבעים דקות ואחת מהמוכרות אומרת לי בחיוך. "good news מישהו ביטל את הגעתו ואת יכולה לקבל את המקום שלו"

כשאני נכנסת לאולם,אני שמחה לגלות שמקום הישיבה הוא באחת מהשורות הקדמיות באולם למטה(יש גם קומה עליונה)

כשהמסך עולה מתרחש הקסם החד פעמי הזה שתיאטרון יכול להעניק לצופים שלו ויש לציין שהתיאטרון הבריטי,לעתים נדירות ביותר אכזב אותי.

ההצגה פינוקיו שראיתי הייתה אף היא מעבר לכל הציפיות שלי.הצופים נלקחים למסע לאגדת הילדים פינוקיו בחגיגת דמיון וצבעים מתמשכת. דרך ההצגה למדתי רבות על פינוקיו ועל האגדה.דמות השחקן המגלם את פינוקיו נראה בעצמו כבובה חיה. את  מגלף בובות העץ ומי שבונה אותו ג'פטו מגלמת מריונטה ענקית אותה אוחזים שלושה שחקנים שאחד מהם מדבב אותה.

היחסים בין השחקנים,חלק מהדמויות הראשיות למריונטות מרתקים ונראים על הבמה סוריאליסטים. בהמשך יבואו עוד מהבובות הענק האלה כבעל תיאטרון הבובות השחור או הפייה ביער וגם של מי שלוקח את הילדים לאי המושחת בו הם כולם הופכים לחמורים אם הם לא מצייתים לו, המנהיג המניפולטיבי המדבר לילדים בצורה חלקלקה גם הוא בובה ענקית ג'ינג'ית המדברת עם מבטא סקוטי.

פינוקיו בתיאטרון הבריטי הוא ילד אנגלי מתמרד ששונא מסגרות וחוקים וכל מה שהוא רוצה זה חופש. לעשות מה שמתחשק לו אבל אז הוא מגלה את המחיר האיום שהוא צריך לשלם. עולם התענוגות המפוקפק המובטח לו בידי מנהל תיאטרון הבובות או הילדה שמשכנעת אותו להצטרף לאי הקסום (שעושים בו רק מה שאוהבים)מתגלים כסיוט שאין בו טיפת אנושיות וחמלה. פינוקיו מבין בזכות המודעות,בובת צרצר המלווה אותו בעקשנות לאן שלא ילך שהוא לא יכול להתעלם מהמצפון שלו ושלכך יש השלכות מסוכנות ביותר.

השיח בין פינוקיו לבובת הצרצר שהיא המודעות מעניין ביותר. מהי המודעות? ולמה אי אפשר להתעלם ממנה.

הילדים מבינים וגם המבוגרים שאנחנו תמיד צריכים להחליט ולבחור בין המוסר לבין היצר המיידי ולעתים הדברים המפתים הם לא יותר מאשליה. יחד עם זאת המעניין הוא שכמו בכל אגדת ילדים אי אפשר להימנע מהפיתוי ומהחוויה של הרע כמו בחיים. ורק דרך הייסורים פינוקיו מוצא את הדרך לגאולה ,דרך בטנו של הכריש שבלע את ג'פטו שיצא לחפש אחריו בים. בתוך בטן הדג הוא פוגש את אביו שבנה אותו.

מלבד הפעלולים הטכניים המבריקים של ההצגה כמו בובות הענק המוצגות בתאום מושלם עם השחקנים שמלווים אותם. תפאורת תיאטרון הבובות,האי המושחת,הדג העצום בגודלו תלת המימד ועוד..הכובש באדפטציה האנגלית הזאת זה  ללא ספק המגע האנגלי.

האגדה האיטלקית של היוצר קרלו קולודי  שנוצרה בפירנצה בצפון איטליה מקבלת חיים לא פחות סוערים בממלכה הבריטית.  פינוקיו כנער שיכול היה להיות בפנימייה קשה וקפדנית ומחפש כל דרך להשתחרר ממנה.

גם ג'פטו נראה כפועל אנגלי חביב קשה יום הבונה בובות במקצועיות ושגורלו לא שפר עליו. הוא חי לבד ואין איש שקרוב לליבו. הקונדסיות של פינוקיו "הילד הרע" מזכירה את ילדי הפאנק האבודים. שביקשו לבעוט במוסכמות,בכל המהוגנות החברתית. להתפרע ולעשות דווקא.

הפאנק מת מזמן. רחובותיה של לונדון משופעים ברשתות החוזרות זו אחר זו.באותן שמות כפס יצור בכל שכונה כמעט. הברים הקטנים העצמאים נסגרו אף הם בזה אחר זה, כי בעליהם ודאי לא יכלו לשלם את השכירות הגבוהה ופינו מקומם לכל אותן מסעדות בעלות שמות זהים. חללים מעוצבים בסגנון מהונדס וסטרילי.  שיטוט במרכז לונדון והעיר בעלת אלפי הסמטאות האפלות הפכה להיות  בעיקר נהנתנית ומסחרית. אי אפשר שלא להיגרר אחרי תרבות הצריכה המטורפת של אחת מהערים החזקות והמבוססות  בעולם. נותרו רק הפאבים האנגלים העממיים שנשארו נאמנים למקורותיהם.  למרות המוזיקה הטובה שמזכירה לך את התרבות העשירה של לונדון,משהו בצבעוניות הדרמטית התעמעם ופינה מקומו לקהל שמרני ומהוגן שלוטש עיניו במסכי הנייד בעודו אוכל את ההמבורגר הגורמה עם הצ'יפס

ובחזרה לפינוקיו, גם ביצירה המקורית וגם בגרסה התיאטרלית פינוקיו לא מפסיק ללמוד על החיים, על היצר הרע שמוביל אותו למקומות שנראים רק לכאורה מפתים ומתוקים ומתבררים בהמשך כשער לגיהינום.

האף המתארך בהצגה אכן מופיע לפרקים כשפינוקיו משקר,בעזרת פעלול טכני מרשים,אפו של השחקן מתארך ונהייה למקל  המתארך עוד ועוד..אבל למרות שהשקרים של פינוקיו מתגלים דרך אפו ולמרות שהוא לא משיג דרכם שום תמורה  עדין בסוף ההצגה בזכות השקרים ואפו המתארך הוא מצליח לדגדג את גרונו של הכריש שפולט אותו ואת ג'פטו ואפילו את הסירה עליה הם נמצאים.

אולי זאת קריצת העין של הבמאי הבריטי שבחר להראות בגרסה זו שאולי לפעמים אין ברירה וצריך לדעת לשקר. כי השקר הציל את חייו של פינוקיו ושל אביו הבונה אותו ג'פטו.

בספר המקורי מופיעים הרבה מאוד בעלי חיים המלווים את העלילה ,נחש שועל חתול חמור וצרצר..

בהצגה אין להם ממש נוכחות מלבד הצרצר שהיא בעצם צרצרית והחמור (הילדה שמשכנעת את פינוקיו להצטרף לאי הבטלנים= ארץ השעשועים נהפכת בהדרגה לחמור.)

ואי אפשר שלא להמנע מאיזכורים של התרבות האיטלקית בגירסה המקורית של קולודי, ג'פטו אומר לפינוקיו בבטן הכריש שהוא בלע אותו כמו רביולי מבולוניה.

ובכל זאת המשותף להם הוא הבסיס שגם פינוקיו לא חפץ להיות עשיר הוא רק רוצה להיות בשר ודם,להיות כמו כל הילדים. ילד אמיתי גם אם זה אומר שהוא יהפך להיות בן תמותה.

בסוף ההצגה פינוקיו נהפך לילד אמיתי וגם ג'פטו המריונטה הענקית נעלמת ובמקומה מופיע שחקן הדומה דמיון רב לבובה שבוואדי נוצרה בדמותו.

המצפון הטוב ניצח את הרע ולמרות הכול פינוקיו ואביו האוהב אותו ג'פטו לא הפכו להיות עשירים מופלגים,הם רק יהיו מאושרים כי סוף סוף נוצרה הרמוניה ביניהם וביחד הם יצליחו לגבור על הרע.

פינוקיו הוא תיאטרון האכזריות במיטבו. בגרסה המקורית של הספר אף הרבה יותר מההצגה.המתופף רוצה לעשות מעורו תוף, הדייג לטגן אותו, פינוקיו עובר עינויים לאין ספור עד הסוף הטוב,הפיה שאותה הוא פוגש מחליטה שבזכות אומץ ליבו וההכרה בצורך שלו לאהבת ג'פטו הוא יהפוך לילד אמיתי.

 בסוף ההצגה הקהל מחה כפיים בהתלהבות מלווה בשריקות של בראוו לשחקנים שהשתחוו מספר פעמים. ועיני הנוכחים הרבים דמעו.

בדרך החוצה מהnational theater  הילדים נראים משולהבים אוחזים בידי הוריהם הולכים לתחנת הרכבת התחתית . אני עולה על הגשר המוביל אותי לתחנת הרכבת צ'רינג קרוס. מתחת לגשר הנהר נצבע בצבע הלילה אורות הפנסים הרבים מובילים אותי בבטחה.העיר תוססת והרחובות גם בלילה חורפי וגשום זה ,גדושים באנשים. עדין אני תחת השפעת הקסם הרב של ההצגה שראיתי.מריונטות הענק פוסעות מולי כבחלום, הריקודים והשירים מרצדים בראשי, אני שומעת את קולו המתוק והמיתמם של השחקן המגלם את פינוקיו.

האגדה שנכתבה לקראת סוף המאה התשע עשרה בידי היוצר האיטלקי  קרלו קולודי נולדה מחדש בגרסה בריטית של שנות האלפיים  והיא רלוונטית מתמיד.ללא ספק לונדון זקוקה לפינוקיו משלה,בובת עץ כעסנית אך מלאה במרץ ואנרגיה. שיהיה כריזמטי,סקרן ובעל חשיבה מקורית.שיבעט במוסכמות ויצליח לעורר את ההמון האדיש והשבע.

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

פנינת צרפת – אלזס

14/01/2018

פנינת צרפת- אלזס

עוד רגע והם כבים האורות הרבים המקשטים כל רחוב בשלל ערי צרפת. חג המולד כבר מאחור וכך חגיגות השנה החדשה. אבל בחורף אפור,מעונן ולרב גשום אי אפשר כל כך מהר להיפרד מהקישוטים המנצנצים מאירים את הרחובות החשוכים, משווים להם מראה חגיגי וזוהר ומסלקים את הקדרות החורפית. מתי זה קורה? אולי באמצע ינואר או לקראת סופו. אף אחד לא רוצה עוד ממש להיפרד מהם.רק לפני רגע אנשים היו בבולמוס קניות של מתנות ברחבי העיר טרם חג המולד.מתרוצצים ברחובות מחנות לחנות.

רגע אחרי שהחגים הסתיימו.אני נזכרת בביקור האחרון שלי בערים האהובות עלי בצרפת. שטרסבורג וקולמר. דצמבר 2017. את שתי הערים האלה אני מכירה מצוין מכיוון שלמדתי שנתיים בתחילת דרכי הסטודנטיאלית בצרפת בשטרסבורג, ספרות מודרנית ותיאטרון. את קולמר אמצתי לליבי מאחר והכרתי במסיבה אישה שהיה לה מעין בית פתוח לזרים והיא הזמינה אותי רבות להתארח אצלה ובחיק משפחתה הקטנה בסופי השבוע. אני זוכרת איך התפעלתי מהבית הכפרי שלה בעל שתי הקומות. הארוחות שהיו נמשכות כשעות ותמיד נהנתי לטייל בעיר היפה והציורית הזאת.

בספרי "קפה בטעם אירופה" אני גולשת במסע הזמן לעיר שטרסבורג שקבעה את חותמה בליבי. כל פינה בה ספוגה בזיכרונות, ריחות וטעמים. הזיכרונות מקבלים חיים ואני יכולה לחוות אותם כאילו עכשיו לראשונה אף פעם אני לא שבעה מיופייה העמוק והמסתורי.

דצמבר 2017 .אני הולכת בין ההמון הנדחק בסמטאות העיר לכיוון שווקי חגי המולד המתרכזים בעיקר סביב הקתדרלה העצומה ,סמלה של שטרסבורג. וכיכר ברוגלי. לפני הפיגועים הייתה גישה קלילה ומיידית אליהם. אחריהם הכול השתנה.

בדיקות מסיביות וקפדניות של שוטרים המקיפים את העיר. חיפושים בתיקים,העברת גלאי מתכת על כל אחד מהנכנסים. מראות שבשגרה בישראל הופכים להיות חלק מצרפת של היום. ולמרות הכול אל העיר הידועה כאחת  מהערים החגיגיות והמקושטות ביותר בחג המולד באירופה. לא מפסיקים התיירים לזרום.

וכך אני מוצאת עת עצמי בין תיירים משוודיה,אנגליה וגרמניה לוגמת שוב בחדווה יין מתוק וחם, ומפצחת ערמונים קלויים.  עץ האשוח בכיכר קלבר בליבה של מרכז העיר מואר השנה באורות ירקרקים וצהובים המשווים לו זוהר מנצנץ . אני מתבוננת בו תוך כדי שיחה  ערנית עם זוג תיירים גרמנים הגרים בכפר הצמוד ליער השחור כנסיעה של ארבעים דקות לשטרסבורג.

"אנחנו לא מוותרים אף שנה על ביקור בעיר הזאת . זאת מסורת שלנו של חג המולד. פה גם אנחנו קונים את חלק מהמתנות. שטרסבורג מבחינתנו היא עדיין חלק מגרמניה למרות שאל תגידי זאת לצרפתים" אומר הגבר המשופם בצחוק בצרפתית מתובלת במבטא גרמני תוך כדי הנפת כוס הבירה הענקית.

אשתו מהנהנת בשתיקה.

שטרסבורג מתעתעת. ההולך בסמטאותיה וברחובותיה יכול לטעות לחשוב שהוא בגרמניה. יש משהו  מאוד "gemutlich"  בשטרסבורג. מונח שהגרמנים אוהבים לכנות כל מה שהוא מסוגנן  אך בצורה חמימה ומזמינה.

כך שטרסבורג. בתיה הצבעוניים בקשת מגוונת  לאורך הנהר הריין מזמינים את העובר בעיר הזאת להרגיש בנוח בין סמטאותיה וברחובותיה.  אפשר למצוא איזו אינטימיות בעיר הזאת שהמרכז שלה אינו גדול במיוחד וכיף ללכת לאיבוד בתוכו.

החלק האהוב עלי במיוחד בשטרסבורג שנמצא בירכתי העיר הוא "צרפת הקטנה". מפלי מים הנשפכים לתוך הנהר כשבגדותיו הבתים בצבעי תכלת רכים ועוד צבעים המתמזגים זה אל זה. כשקרני השמש יוצאות בצהרי היום אפשר לעמוד מעל הגשר הקטן ,להקשיב לפכפוך המים וליהנות מהרגעים האלה בה העיר אינה עיר יותר . נדמה שכל מה שפועם בעיר גדולה ועמוסה רחוק כאלפי קילומטרים מהשקט והרוגע הזה .

שטרסבורג היא רומנטית, דרמטית ולרגע לא משעממת. תושבי שטרסבורג רבים מסכימים אתי. "לא היינו עוברים לגור בעיר אחרת. יש לנו כל מה שצריך בעיר . תיאטראות,  אופרה בתי קפה טובים  ואיכות חיים גבוהה."

אני נוסעת לקולמר. ידיד צלם בשם רוברט הגר בה  לוקח אותי במכוניתו לבקר בכפרים  העתיקים והמקושטים בסביבותיה. "קייסרסברג  וריקוויר "  הקישוטים הנפלאים מנצחים את מזג האוויר האפור והסגרירי. אנחנו שותים קפה ובצהריים אוכלים את המאכל המפורסם האלזסי "שוקרוט"  כשהפעם זה "שוקרוט עם סלומון."

לפני החזרה לשטרסבורג אני עושה סבוב בקולמר היפיפיה. נעמדת כמו אחרוני התיירים על הגשר של "ונציה הקטנה" הבתים העומדים כמעט בתוך המים יוצרים את אשליית ונציה. אני מריחה את היין החם בקינמון ונזכרת בחג המולד שחגגתי לפני שנים עם אותה משפחה שהכרתי.

"זאת פינה קסומה,נכון"? קולו של רוברט מקיץ אותי ממחשבותיי.

כן. אני נזכרת במחשבות הרומנטיות שלי מעל הגשר העתיק מתבוננת עשרות פעמים בבתים הקטנים הנמזגים לתוך המים. בחשכת הלילה המים משמשים להם כמראה. האורות הצבעוניים נלקחים כמו מתוך אגדה לילדים ואי אפשר שלא להתרגש .

"אלזס היא הפנינה של צרפת" שמעתי פעם מישהו אומר כשחלף על יד הגשר.

אני נפרדת מקולמר מהר מידי. ומבטיחה בליבי לחזור אולי באביב במזג אויר חם ונעים יותר.

בחזרה לשטרסבורג אני מתיישבת בבר בשם "ארטישוק" ברחוב שנקרא בפשטות "הרחוב הגדול". אולי בגלל תחושת האורך הבלתי נגמר של הרחוב.  הבר הזה הוא סוג של בר אלטרנטיבי קצת ברלינאי. יש בו מוזיקה טובה וכורסאות רכות בצד כסאות מעץ. מראה פשוט ולא מצועצע בעליל.

גבר יושב שם ורושם בקדחתנות בעט במחברת גדולה. הוא מספר לי שהוא סופר ומחזאי משפחתו מכפר קטן על יד שטרסבורג והוא מגיע לעיר הזאת לבלות עם משפחתו בחג המולד. אני פריסאי כבר שנים אבל חלק גדול מחיי העברתי בעיר הזאת ואני מבין מאוד את ההתלהבות שלך מחג המולד באלזס."

אני מספרת לו שהעיר הזאת מהווה עבורי השראה לכתיבה. הדמיון מתלקח  כל פעם כשאני מבקרת בה. במיוחד כשאני עומדת מול הקתדרלה העצומה בגודלה העוטה כמו תחרה בצבע נחושת מעליה. או ב"צרפת הקטנה."

"יכול להיות שזה שאת לא גרה פה יותר ואת תיירת זה מה שנותן את התבלין הזה. כשאנחנו לא לוקחים כמובן מאליו את העיר בה אנחנו לא מתגוררים יותר.כשאין שגרה אז הראייה שלנו חדה יותר וברורה.גם אני חווה עכשיו את שטרסבורג. מתפעל ממנה מחדש ואני מקווה להתקדם ביצירה שלי בשבוע שאהיה פה"

אנחנו נפרדים. הוא ממשיך לכתוב במרץ במחברת שלו. הוא מספר לי שקודם הוא זקוק לכתוב בעט ולחוש פיזית את תהליך הכתיבה ורק אחר כך הוא עובר  להקליד במחשב .אני יוצאת לאוויר הקפוא שמחכה לי בחוץ. חובשת את כובע הצמר ואת הכפפות והולכת לכיוון הקתדרלה. אני נכנסת לסמטה קטנה בסמוך אליה שם מתגלה כיכר קטנה ששכחתי מקיומה. היא נראית לי מוכרת כאילו בקרתי בה עשרות פעמים.טיפות אור כמו נמזגות על העצים נדלקות,כבות שוב נדלקות,גולשות מעל הענפים ומאירות את בית הקפה - המאפייה הוותיק "קריסטיאן" בפינה המתעגלת של הכיכר. אני  מיד נזכרת. בו בקרתי פעם ראשונה  בבוקרו של היום השני למגורי בשטרסבורג. הייתה זאת מכרה של אימי שלקחה אותי לשם."את חייבת לטעום את קרואסון השוקולד הטעים ביותר בעיר הזאת" עוד רגע אפתח את שנת הלימודים הראשונה שלי בשטרסבורג.

בית הקפה סגור עכשיו וחשוך אבל הטיפות המוארות שזולגות מהעצים מציתות בו אור.

"חג מולד שמח" אני שומעת אנשים שחולפים על ידי מברכים זה את זה.

הם מחפשים מעל דלת הקפה הסגור את שעות הפתיחה.

"נחזור לפה מחר בבוקר" הם אומרים.

אני נפרדת גם מהטיפות המנצנצות הזולגות מעל העצים והולכת עם שביל האנשים בחזרה לעבר הקתדרלה המוארת גם באפלת הלילה..השעה כבר תשע אשתה עוד כוס יין חם  לפני שדוכני חג המולד יסגרו.

 

Colmar's photos   Robert Stantina

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שמפיין זה לא רק שמפנייה - פסטיבל הצילומים הבין לאומי לבעלי חיים ולטבע במונטייה

29/11/2017

 

שמפיין זה לא רק שמפנייה.

 

נסעתי לאזור שמפנייה בשבוע שעבר.אמצע נובמבר על מנת לבקר בתערוכת צילומים בין לאומית המוקדשת לבעלי חיים ולטבע.

כשחושבים על אזור שמפנייה חושבים בעיקר על המשקה המבעבע בצבע ורוד קרם בכוסית דקיקה מזכוכית. תיארתי לעצמי  משטחים ירוקים ורחבים ועצים רבים. הצרפתים קוראים לזה "  La Campagne" ופריסאים רבים משתוקקים בסופי שבוע לנוח בבית בכפר,הרחק מההמולה של פריס.

והנה אני נוסעת ברכבת כשעתיים עד שהגעתי לעיר קטנה  " ויטרי לה פרנסואה" אחת מהערים הקטנות שמרכיבות את כל האזור "המזרח הגדול" כך קוראים לו הצרפתים שחולש גם  על הערים הידועות כמו שטרסבורג, נאנסי ומץ.

מקבל אותי בחור גבוה הלבוש בקפידה ובטעם. "יש לנו נסיעה כשל חצי שעה עד שנגיע לתערוכה שנמצאת בלבו של הטבע". שמו מקסים והוא אחראי על יחסי הציבור של תיירות האזור. " חשוב להראות שלמרות שזה רחוק מלהיות אולי תוסס כמו עיר גדולה. יש לנו הרבה מה להציע לתיירים"

אני מספרת לו שבמטוס ישבתי על יד זוג ישראלים שגרים בארץ אבל יש להם בית בנורמנדי. הם אוהבים מאוד את הטבע בצרפת ומנסים להגיע כמה פעמים בשנה לנפוש בבית שלהם וליהנות מהשקט מסביב.

"אני לא הייתי מסוגל לחיות בפריס" אומר מקסים "נוח לי לגור במקום רגוע ובעיקר לספוג את הטבע. אני גר לא רחוק מכאן"

אנחנו מגיעים לתערוכה שנמצאת בעיר קטנה בשם "מונטייה" ומקסים מכניס אותי ישר ללב העניינים .הוא מספר לי שעשרים שנה רצופות התערוכה של הצילומים מתקיימת. זה הפנינג שנמשך כמה ימים ואנחנו קוראים לזה פסטיבל של צילומי טבע ובעלי חיים נדירים. למעשה אין לנו מתחרים ואנחנו ייחודיים בהתמחות שלנו ולכן מושכים המוני מבקרים ולא רק מצרפת."

"בתערוכה הזאת מציגים צלמים מכל העולם ואת גם תוכלי לדבר אתם. הם עומדים בביתנים שלהם שם מוצגים הצילומים"

עדיין לא ממש התעוררתי. קמתי בחמש בבוקר על מנת להספיק להגיע לרכבת שיצאה בשבע. אני יושבת בחברת מקסים והאסיסטנט של  נשיא הפסטיבל.

אנחנו יושבים בתוך מאהל ענקי שם מוצגים הצילומים בפינת "הקפה". אני נוגסת בקרואסון שלא מזכיר בטעמו את הקרואסונים הפריכים של המאפיות בפריס והקפה מצליח להעיר אותי סוף סוף.

"מוכנה"? שואל אותי הגבר המזוקן  והגבוה עוזר הנשיא. מקסים נפרד מאתנו לשעתיים.

אנחנו מטיילים בין הביתנים שמציגים צילומים של טבע מארצות כמו אתיופיה,מונגוליה, אלסקה ועוד.. צילומים של ציפורים נדירות ומגוונות. צבעים עזים. אני נזכרת שמקסים ספר לי שמי שנשאר ללון פה קם בחמש בבוקר על מנת לצפות באלפי ציפורים המגיעות לאגם מלאכותי שיצרו בלב הטבע. זה מראה מרהיב  וחד פעמי לראות אותן מגיעות בהמוניהן בזריחה.

כיוון שברשותי רק יום אחד אני רק יכולה לדמיין את המראות האלה בעוד אני מהלכת בין האנשים ומתבוננת בציפורים היפות בתמונות. המאהל עצמו נראה כחלק מהטבע  טובל בצבעים חום וירוק כשהתקרה מקושטת בנורות מנצנצות המשוות לו מראה חגיגי.

"את אוהבת פילים"? ולפני שאני מספיקה לענות אני עומדת מול צילומים מרשימים ביותר של פילים כהים  מלאי עוצמה בשחור ולבן.  על ידם  בסוג של קונטראסט צילומים של דובים לבנים מקסימים. הפילים צולמו  ביבשת אפריקה ואילו הדובים המשתובבים בשלג,בקוטב הצפוני. הצילומים נראים שצוירו  בנגיעות של מכחול . האווירה ספק ריאליסטית ספק חלומית ועד מהרה אני אכן מגלה כמה פרטים שעוזרים לי להבין יותר את התחושות שהם מעוררים. שם התערוכה הוא  "elephant dream"" והצלם מאוד מושפע מהציור.

הצלם ממוצא יווני,חי שנים בפריס אני מבחינה בו עומד בצד השולחן. הוא משדר שקט וחביבות. אנשים נגשים אליו ומבקשים הסברים וקונים את ספריו. שמו קריאקוס קאזירס. זאת ההתמחות שלו,צילומים בעלי חיים לרב בשחור לבן.

הוא מספר לי שהוא לא חי בפריס בדיוק כי הוא כל הזמן בנסיעות.  כשאני שואלת אותו למה דווקא בחר לצלם פילים ודובים. הוא אומר לי "זה הניגוד שמושך אותי. אני מנסה למצוא את האיזון הפסיכולוגי בין השחור ללבן."  כמו בין "יין ויאנג." אני מתבוננת בצילומים של הדובים הממיסים במתיקותם. כמו הצילום של האם האוחזת בבנה ברכות. "זה נראה מפתה ללטף את הגור הדובי המתוק" הוא צוחק "כמה שזה נראה תמים זה מאוד מסוכן. הם יכולים רק לרצות לשחק אבל יש להם ציפורנים כמו להב סכין  מחודדת ולא כדאי לאף אחד שהן ינעצו בו. ".

עיניו התכולות בורקות כשהוא מדבר עליהם. ואי אפשר שלא לראות את הקשר העז והמיוחד שיש לו לבעלי החיים האלה שהולכים ומתמעטים בגלל מסעות הציד. אני שמה לב שאין תמונות המציגות את הסבל שנגרם להם.  קזיראס בוחר לצלם את היופי והחיים ובצילומים שלו יש עומק והתבוננות ייחודית.  אני מודה לו וממשיכה הלאה. צילומי החיות מתחלפים בצילומי בני אדם במיוחד במאהל השני שהוא המשך התערוכה.

אני נתקלת בפורטרטים עזי מבע של דמויות  בגווני חום ושחור לבן.  הצלם לא נמצא בביתן. שמו הוא סקוט דיוויס והוא מתמחה בצילומי טבע ודמויות ובביוגרפיה המקוצרת שאני קוראת עליו כתוב שהוא מצלם עבור "הנשיונל ג'אוגרפיק" ושאלו צילומים של טבע פראי במדינות כמו נפאל, מונגוליה ועוד.

אני ממשיכה הלאה למרות שרציתי להכיר את הצלם ואף לפטפט קצת אנגלית אני יודעת שאין הרבה זמן ועלי להספיק עוד לראות.

התערוכה ממוקמת גם במרכז העיר בכל מיני אתרים. אני מצטרפת למבקרים בכנסייה ענקית ויפה אך קרה במיוחד שם מציגים צילומים של צלמים מתחרים. זהו יום חורפי בלב נובמבר וקר מאוד אני לא יכולה להישאר הרבה זמן בכנסייה הקפואה ואני ממשיכה הלאה לטיול בגן יפה סמוך לכנסייה. העלי השלכת בזהב כתמתם נערמים על האדמה והעצים הערומים  משווים לו מראה של סתיו נוגה  .

אני הולכת בין האנשים ומתבוננת בצילומים המסודרים במעגל כמעגליות החיים. הנושא הוא הדבורים והכוורת בכל מיני מקומות בעולם. דווקא בחוץ חם יותר ואני מתחממת רק מצבע הדבש של התמונות.

בביסטרו קטן סמוך אני שותה קפה ואוכלת קרם ברולה ונחה קצת מהקור ומההליכה.קבוצת  תיירים בלגים מבוגרים יושבים בסמוך אלי ומפטפטים. כנראה שגם הם ממבקריי התערוכה.

בחזרה למאהל הראשי הערב כבר ירד ואני ממשיכה להתבונן בתמונות של הפרחים והצמחים הנדירים. מספר האנשים הולך ומתמעט השעה כבר שש ובשבע נסגרת התערוכה.

אני מגיעה לדוכן של צילומים של צפון אתיופיה שנראים כלקוחים מסרט של מדע בדיוני. הצלם אוליבייה גרונואלד. נדמה לי שאני צופה בסרט עתידני בה האנושות נכחדת וכל מה שנותר זה שטח אדמה ענקי מבעבע כמו בלבה רותחת. שם התערוכה "דלול ,בגבולות החיים".  יש מעין הרגשה של איום בתמונות ובאמת הן משמשות כמו מעין תמרור הזהרה למקומות שיכחדו מהעולם וינוצלו למטרות תעשייתיות.

אני עוברת לראות תמונות של ינשופים. עיניהם הערניות והחכמות מתבוננות בי בסקרנות מבעד לתמונות. הן נראות כה חיות אחרי הצילומים של הטבע הנכחד  ומשדרות אופטימיות.

קבוצת אנשים מתגודדת כעת על יד שולחן. ישנה איזו הרמת כוסית ומישהו מזמין אותי להצטרף. חוגגים לכבוד עורכת עיתון שעבדה עם לא מעט צלמי טבע ובעלי חיים. היא יוצאת לפנסיה. שק של מתנות נערם לידה ומגישים לכל אחד מהנוכחים כוס שמפנייה. אני נזכרת שיום שלם ביליתי במה שנקרא מחוז השמפניה ועוד לא יצא לי לשתות ממנה וזה הרגע  לחגוג.

טעמה מתוק ומעודן.אני נהנית לשוחח עם האנשים ולשמוע סיפורים ואנקדוטות משעשעות על ההרפתקאות בטבע.

רגע לפני שהמיניבוס מחזיר את אלו שבאו מפריס לתחנת רכבת. גבר גבוה בעל שער בלונדיני קופצני וחיוך זוהר  מגיע להגיד שלום לאחת מהנוסעות. בסוף מצטרף אלינו לנסיעה. אני מזהה אותו מתמונת הפורטרט שלו . זה הצלם האמריקאי שלא ראיתי אותו  בתערוכה ,סקוט דיוויס.  אני אומרת לו שאהבתי את תמונותיו והוא מגלה סקרנות לגבי ישראל שעדיין לא ביקר בה ושמע רבות על תל אביב. אנחנו מדברים קצת על מנטליות צרפתית לעומת אמריקאית. סקוט מאוד אוהב את אירופה בעיקר את צרפת ואיטליה והוא מבקר בהן הרבה.

לדבר באנגלית זה פתאום כמו לפתוח בקבוק שמפנייה אני חושבת לעצמי עד כמה השפה הזאת  תקשורתית ותוססת ועד כמה היא שונה מצרפתית מאופקת ומסוגננת ,אך איך אפשר להיות קולניים בה? אני משתפת את סקוט במחשבותיי והוא מחייך בחשיכה.

 

אני נוסעת כעת ברכבת המהירה חזרה לפאריס ולנגד עיני מרצדים עוד נופים פראים ורחוקים ובעלי חיים מופלאים שחיים אי שם בעולם הולך ונעלם.

 

 

מאת ניבה יוסף

www.photo-montier.org

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ניבה יוסף אלא אם צויין אחרת