33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ברלין,ברלין HKW

27/08/2018

 

 

 


 

 

 

ברלין,ברלין  HKW

 

בקור נוסף בברלין בקיץ הנוכחי ואני מגלה מחדש עד כמה העיר הזאת טובלת בירוק. זהו צבעה הדומיננטי של ברלין בקיץ בעיני. ואולי זה מה שהופך אותה לעירונית וכפרית כאחת.העיר הגדושה באגמים ועצים מציעה מרחבים אין סופיים של ירוק בכל גווניו למתבונן.

על הרבה מהבניינים מטפסים עלים המכסים כמעט לחלוטין את חזית הבית ומשווים לו טפט טבעי ומסוגנן. מאחורי הרבה בניינים מתגלה חצר שגם היא ירוקה.

ההליכה ברחובות הרחבים נעימה מאוד בזכות העצים הגבוהים המעניקים צל בימים חמים(כמו בחודש יולי האחרון שהיה חם מאוד),לא צריך להרחיק עד טיירגארטן על מנת להרגיש את השלווה של כל השפע הירוק הזה. פארקים רבים ממוקמים בשכונות הגדולות והידועות של ברלין כקרויצברג,פרדריכסיין  נויקלן נותנות אופציה של הרגעות בחיק הטבע.

כשהולכים מקרוייצברג לנויקלן חוצים תעלה בלתי נגמרת, הממוסגרת בעצים מרובים.לאורך התעלה הזאת אף פעם לא משעמם. בהתחלה נתקלים רק בחמניות יפות הנטועות בצד הדרך ובאנשים הנוסעים לאורך השביל על אופניים או יושבים על גדת הנחל  וקוראים ספרים  ואז ההליכה מקבלת תפנית מעניינת כשמגיעים לשוק המשתרע לאורך התעלה בהמשך.

 השווקים הם של מזון או חפצים. כמו שוק האוכל של הטורקים המציע ירקות מגוונים כאלה שלא תמיד מוצאים בסופר כמו פקעות בצלים סגלגלות,זיתים  ממולאים,גבינות מיוחדות ועוד או שוק של פריטים שונים יד שנייה. בו מצאתי ביורו ביוגרפיה של שופן בצרפתית ואפילו ספר ללימוד גרמנית.

לפעמים החפצים שנראים כאילו נלקחו היישר מעגלתו של "אלט זאכן" (האידיש מקורה מגרמנית "אלט זאכן" דברים ישנים.) לא מצדיקים את המחירים אבל לפעמים מדובר במציאה אמיתית שמתגלה אחרי נבירה בכל הארגזים והקרטונים. אבל בעצם אלו ממלאים תפקיד משנה. מה שתופס את העין זה כמות האנשים המסחררת שמצטופפת על יד הדוכנים.

בהליכה בשוק הזה,ברלין מתגלה לי שוב פעם כסופר קוסמופוליטית. זרם רב של אנשים צעירים שהולך משני הכיוונים משוחח בכל מגוון השפות האפשרי.עד שהגרמנית רק משתלבת בים השפות.

המוכרים המיומנים בתקשורת עם התיירים פונים בחביבות באנגלית וניכר שהם נהנים לשוחח בשפה הזאת.וגם חיטוט בכל החפצים הישנים חושף את ההשפעות של התרבויות השכנות על ברלין. אמנם רב הספרים הם בגרמנית אך תמיד אפשר למצוא ספרים באנגלית ,צרפתית ואיטלקית.כמו כן מניפות ספרדיות ועוד אי אלו חפצים ממקומות שונים בעולם.

ברלין כבר מזמן איננה עיר גרמנית מובהקת. הבום הגדול של אמצע שנות האלפיים של הגירה מסיבית של כל הצעירים שחיפשו אלטרנטיבה שפויה למדיניות הקפיטליסטית השולטת בארצם,נותנת אותותיה בעיר.

 ויש הרבה מה לכתוב ולומר על ברלין, על הנהירה של הצעירים מרחבי הגלובוס כולל הישראלים ( הרבה גם מאוסטרליה.) על המרחבים העצומים שלה,מגוון המוזיאונים, התערוכות, בתי הקפה המעודכנים,המסעדות הטובות והמעוצבות,הארכיטקטורה ,השווקים ועד  ברמה הבסיסית יותר על הסופרים הנוחים,המזמינים. {הקוטג' עדיין זול וטעים }.רק מחירי הדירות עלו וממשיכים להתייקר בהדרגה עם הביקוש הגובר להתגורר בעיר הזאת וליישר כמעט קו עם הערים היקרות מסביב.

 העיר  שידעה את ההיסטוריה האפלה והקיצונית ביותר במאה העשרים,במאה העשרים ואחת כמו התהפכה ומתבוננת בתדהמה בבבואת עצמה במראת העבר. צריך לדפדף  בדפים רבים אחורנית, בספר על מנת לגלות ברלין לאומנית המאמינה בזהות גרמנית אחת ואשר מגרשת מתוכה כל מה שלא תואם לתפיסת הלאום.

אולי רק מתוך ההרס והחורבות עיר שנבנית מחדש פתוחה וזורמת להצעות,ומניחה לכל מיני רעיונות להיטמע בתוכה. היא אינה מתהדרת בעצמה כפריס או לונדון. להפך הבלגן החינני שלה,זה מרכיב חשוב באישיות שלה, כמו העובדה שהעיר ממשיכה להיות כל הזמן בשיפוצים. השדרות הראשיות המפוארות אונטר דן לינדן, Unter den Linden נמצאות כבר שנים בחלקן בעבודות בנייה ומי יודע מתי הן יסתיימו. וכשיושבים בבית קפה ברחוב קטן ושכונתי,שומעים את הזרים שחולפים,מדברים בכל מגוון השפות האפשרי,מבינים שברלין היא מעין מרכז בבל הנוצר אחרי המבול,המתאים את עצמו לכל מי שבא אליו.

זאת עיר האלטרנטיבות! ואם מוצאים בעיר אחרת באירופה ואף בגרמניה, בר שהדלת אליו מובילה לחצר,ושנראה כמו סלון משוק הפשפשים שנקלעת אליו במקרה, או משרד שהתחפש לבר כי התחשק לו אומרים "אה זה כמו ברלין"

בברלין זאת כמעט אמירה לתת אופציות,לקחת שטח לא מוגדר ולהפוך אותו למשהו קיים.גם הפארקים בשכונות לא דוגלים דווקא בחוויה אסתטית שצריך להקפיד להתנהל בה לפי החוקים. בקרוייצברג כמו בירקון,בגורליצה פארק אפשר היה לראות ביום ראשון,הרבה מאוד משפחות טורקיות עושות על האש,מצטופפות זו בצד זו .תופעה שבפריס  למשל אי אפשר לדמיין בכלל.

ובנסיעה בכמה תחנות טראם או אובן מגיעים לשכונה מהודרת ובורגנית כמו שרלוטנבורג עם בתי קפה ומסעדות אלגנטיים ומלצרים קרירים.האווירה הקולית,האלטרנטיבית של קרוייצברג נראית מנקודה גיאוגרפית זאת,עיר אחרת.

ברלין היא סוג של דרמה קווין, עיר שמחבבת את הפרובוקציה,את הניגודים וחיה בשלום ובאהבה עם כל הסתירות הכמעט בלתי אפשריות בתוכה.

בפרספקטיבת הזמן אחרי הטראומה של מלחמת העולם השנייה של המאה שעברה,החומה בשנים שלאחר מכן שהפרידה בין המזרח למערב היא עיר אשר לא רוצה להגדיר את עצמה. ואת ההשפעות של העמים והתרבויות  שהתמקמו בה אפשר למצוא אפילו בשמות של רובעים ורחובות

כמו תחנת האובן(מטרו)  "Franzosische Strasse  "הרחוב הצרפתי" וממול התחנה נמצא סניף גלרי לפייט הצרפתי שהוא אינו בגרסה מפוארת כמו בפריס אך עדין מכובד ומגוון. בקומה למטה בצד המעדנים והדליקטסים,ישנה חנות ספרים צרפתית ובית קפה קטן ממולה.ולכל הפרנקופילים והצרפתים שבעיר (ויש הרבה כאלו)בפרץ של התקפת געגועים הם יכולים להתנחם בספר בשפת המקור עם קפה מצוין ופרלין שוקולד.

אז גם אני מצאתי את עצמי ביום קיץ חם במיוחד נהנית ממזוג האוויר חוזרת לרגע לפריס בלב ברלין,במעין עולם המרכז לתוכו בתמציתיות את תרבות צרפת.

ביולי אוגוסט,הרבה תיאטראות רשמיים ומפורסמים וגם הקטנים יותר נסגרים לרגל חופשת הקיץ הארוכה, בפרסומות במטרו אפשר רק לראות מה שיפתח את עונת הסתיו הבאה.

בינתיים ברלין הקיצית מציעה לתושבים ולמבקרים בה בלויים בפסטיבלים רבים של סרטים ומוזיקה.

כמו למשל פסטיבל עם שם שמשך את תשומת ליבי "Goodbye UkAnd Thank you for the Music"

התודה נאמרה בכוונה בהתחלה באות גדולה, ומיד כשקוראים את הכותרת מבינים את האירוניה והציניות. ברלין נפרדת בפסטיבל המוקדש לתרבות האנגלית במיוחד בצורה נוסטלגית על רקע הברקזיט העומד להתממש. הפסטיבל זה עתה הסתיים הוא היה מה27.7 עד ה18.8

הוא התרחש בבניין מהודר וגדול "House der Kulturen dem  Welt"   ובראשי התיבות  HKW= הבית של תרבויות העולם.  בכל שנה מסוף יולי עד אמצע אוגוסט מתקיים בו הפסטיבל כל פעם בנושא אחר ושמו  "Festival Wasser Musik"

בימות השנה ובמזג אויר קר  הוא בעל אופי כבד ורציני יותר ובעיקר מארח הרצאות בנושאים אקטואליים ותרבותיים ומזמין מגוון אורחים.

בדף הפייסבוק שלו  עכשיו הוא חלק כבוד לעיתונאי  אורי אבנרי שהיה בעצמו יליד גרמניה והיה אורח באחת ההרצאות שהתקיימו שם בנושא הפוליטי של הסכסוך הישראלי הפלסטיני  ב2008 בפאנל עם ישראלים ופלסטינים.

זהו בניין גדול מאוד מעוצב בצורה מודרנית,מהונדסת ומרשימה ובולט במבנה המיוחד שלו אף למרחקים,כשהולכים בטייר גארטן לכיוונו שכן הוא ממוקם על שפת הנהר.צריך לחצות גשר קטן על מנת להגיע אליו.

ההגעה אליו היא דרך הליכה בפארק לאורך הנהר מתחנת "Belle Vue"=המראה היפה. (עוד שם צרפתי לאזור מהגנים העצומים טייר גארטן.)

אפשר גם להגיע אליו עם אוטובוס 100 מאלכסנדר פלאץ

ולמרות השם האירוני משהו המעלה חיוך עגמומי לאור המצב של ההתנתקות המתקרבת של אנגליה מהשוק האירופאי המשותף, כשעולים על גג הבניין נקלעים להפנינג שוקק חיים באווירה מסורתית בריטית עליזה ומשעשעת.

וליד דוכנים שהציעו מאכלים אנגלים ידועים כפיש אנד צ'יפס,ירקות בסגנון הודי ובירות וספרים של סופרים בריטים אפשר היה להשתרע למי שתפס מקום בעוד מועד על כסא נוח לבן או לשבת באחד מהמקומות המרוחקים ולחכות לקונצרטים. ברגע שהלהקה עלתה על הבמה כולם קמו ורקדו בהתלהבות עם הזמרים על הבמה.

כל הפסטיבל הזה היה בסימן של התרפקות על עבר שנעלם ובהתאם לכך הוזמנו להקות שפחות שומעים עליהן היום אבל שהצליחו מאוד בשנות השישים כמו "The Zombies" עם להיטים ענקיים מפעם. זאת הייתה הופעה נהדרת והזמר שר במלא האנרגייה ולרגע צעירים ומבוגרים התערבבו בקהל בהרמוניה וחזרו במנהרת הזמן לשנות השישים.

נכחתי בהופעות גם של ג'אז מג'מייקה שהביא  איתו מקצבים סוחפים ומרקידים עם הרכב נגנים גדול ,ובהופעה של להקת פולק בריטית ידועה "Bright Phoebus Revisited" בה גם התארח לאורך כל ההופעה אחד מהזמרים של הלהקה המצליחה  מאוד "Arcade fire" שאותם ראיתי בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם באנטוורפן.

הם הופיעו ב"סיטדל שפנדאו" בברלין,וזה היה יום חופשי לפני הופעתם  וRichard reed Bery, אמר על הבמה שהלהקה הזאת" ."Bright Phoebus" היא הייתה הלהקה האהובה על הוריו. ולמרות גילו הצעיר ליד הזמרים והנגנים הוותיקים,הוא בצע בצורה יפה ומרגשת כמה משיריהם.

הקונצרט הזה היה בעל אופי שקט יותר ודרש ריכוז רב יותר אחרי הקונצרטים המרקידים. ועדיין בישיבה בגג הפתוח  עם הבמה המוארת בקשת צבעים מתחלפת,המוזיקה הייתה יפה ומלודית לא פחות והזכירה לקהל עד כמה הבריטים ידעו לעשות מוזיקה טובה ומגוונת.

רבים מהצופים אחזו בכוסות הבירות והיין ונהנו מערב קיץ נוסף של מוזיקה בגג הבניין הפתוח.

אחרי כל קונצרט הוקרנו גם סרטים בריטים מהשנים האחרונות ולכן הקונצרטים הסתיימו בתאום מושלם עם הסרט שיבוא לאחר מכן בשעה עשר.

 

"אז מה,Goodbye Uk?" אני שואלת במאי אנגלי שבא לגור בברלין ומחפש לעשות פרויקטים יצירתיים.

" אני מתנגד חד משמעית לברקזיט. זה מבייש שכל כך הרבה אנשים הצביעו בעד זה. זאת טעות גדולה שאנגלייה מכניסה את עצמה אליה, אבל זאת לא הסיבה שבאתי לגור בברלין."

הוא שוקע בהרהורים. "ברלין, זאת עיר שממציאה את עצמה, היא גורמת לי להיות מאוד יצירתי. אני לא צריך אפילו ללמוד גרמנית כדי להתאקלם,כולם פה מדברים מצוין אנגלית והכול עדיין פה,הרבה יותר זול  מאנגליה,אז כן בינתיים אני נשאר".

 

תמונות קרדיט ללורה פיוריו    Laura Fiorio  מ HKW

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כרמן Forever

30/06/2018

כרמן Forever

 

"האהבה היא ציפור מרדנית שאי אפשר לאלף אותה" כך שרה כרמן את שיר האהבה הידוע אולי ביותר מזה עשורים. האופרה שנכתבה על ידי המלחין הצרפתי ג'ורג ביזה  לקראת סוף המאה התשע עשרה ל"אופרה קומיק" מסרבת לנוח. היא מתעוררת לחיים כל פעם בבימוי אחר ומבוצעת על ידי זמרים שונים מרחבי הגלובוס. אופרת כרמן היא מהאופרות המוצגות והמושמעות ביותר בעולם

מה יש בה באופרה הזאת ששובה את הלב עם הצליל הראשון? אם לא יודעים שהמלחין ג'ורג ביזה היה צרפתי והמילים נכתבו במקור בשפה הצרפתית אפשר בטעות היה לחשוב שכרמן היא אופרה ספרדית לכל דבר.מיקומה של העלילה בסביליה,הדמויות ספרדיות .בראשן כרמן הצוענייה המפתה והיצרית האופרה כרמן זכתה לאין ספור עיבודים לסרטים והצגות במשך השנים. בעולם המחול הספרדי אמצו פעמים רבות את האופרה, והיא  נהפכה למופע ריקוד פלמנקו.כי מי אם לא כרמן יכולה להיטיב לרקוד את הריקוד האנרגטי והחושני.

חודש יוני זהו חודש רווי מופעי ופסטיבלי חוץ בצרפת. אחרי חודשים בהם הצרפתים נאלצו לשבת באולמות מחוממים על מנת לצפות במופע מחול או תיאטרון  בואו של הקיץ ועליית הטמפרטורות מזמינים אותם להתרווח בפארקים הרבים ולצפות באופרה או לשמוע קונצרט ג'אז.

לפארקים של פריס יש את הייחודיות שלהם. הם לא נמצאים במרכז העיר כמו בלונדון ולא תראה את הצרפתים כמו הבריטים אחרי העבודה  בסיטי משחררים את העניבה ויושבים על הדשא שותים בירה ומחסלים "קריספס". אם הפארק בלונדון מקבל תשומת לב יום יומית מצד המקומיים והתיירים עם תחילת עונת הקיץ הרי שהפארקים בצרפת דורשים סוג של התארגנות הם נמצאים לרב במרחק מה מלב העיר ובדרך כלל הולכים אליהם בסופי השבוע לערוך פיקניק עם חברים או משפחה  או שלחילופין מדובר באירועים מאורגנים כמו הצגות או קונצרט קלאסי.

אי אפשר סתם להשתרע על הדשא בכל מקום או לשכור כיסא נוח כמו בפארקים מעבר לתעלה צריך לשבת על הספסלים או  לדעת איפה להתיישב. יש איזה איפוק אלגנטי וצונן ויופי מהודר ומחושב היטב  בפארק הפריסאי וגם אם הוא דורש מאמץ מסוים להגיע אליו הרי זה בסופו של דבר מתגמל ביותר.

כמו למשל פסטיבל האופרה בחוץ  "Opera en plein air" שנערך במהלך חודש יוני בסופי השבוע בכל פעם במיקום אחר. בוויקנד האחרון הוא התקיים "בפארק סו,"parc de Sceaux"

מדובר היה ב"אופרה כרמן" שהפעם ביים אותה במאי הקולנוע ראדו מיכאליאנו  ממוצא רומני יהודי שגר תקופה מסוימת בישראל, גר ויוצר בפריס בשנים האחרונות, הוא ביים סרטים שגם הוצגו בארץ כמו,"הקונצרט", "תחייה ותראה."

היה זה מעניין לגלות איך שפת הקולנוען תתרגם את האופרה הקלאסית הזאת

כשהגענו לפארק דה סו שנמצא בפרבר מאוד יפה של פריס,אנשים כבר שתו את השמפניה בכוסות הנייר הדקות. עומדים על יד ביתנים לבנים בהם מכרו אלכוהול וחטיפים רגע לפני ההופעה.הם,והנוף מסביב נראו כחלק מההצגה שעומדת להתרחש. ברקע של קרני שמש של שעת ערב מאוחרת ,הטירה בפארק,זרחה בצבע ורוד ,קרם עתיק.

היה מסקרן לראות את  הדמויות באופרה שבאות ממעמד הפועלים,שרות על רקע הטירה המתנוססת מאחוריהן במלכותיות. אופרה על רקע טירה אמיתית נראה באמת שילוב מנצח.

באופרה כרמן יש את כל מה שצריך כדי להפוך אותה לאלמותית. מעבר למוזיקה שהולחנה בגאוניות יש את העלילה עצמה. כרמן ה"פאם פאטל" שעובדת במפעל בית החרושת ומנצלת את כוח המיניות שלה על מנת להשיג את מבוקשה. היא לא מהססת לדקור עובדת אחרת במפעל לפתות את החייל מחיל המשמר  דון ג'וזה לגרום לו לתת לה לברוח מהעונש ולשבש את סדר חייו. הוא מתאהב בה ושוכח את אמו המבוגרת בכפר את ההבטחה שלו אליה לשאת לאישה את מיכאלה. כרמן שרוח חופש הבריחה מוליכה אותה לעשות כרצונה מפתה בנוסף את אסקמיו לוחם השוורים ושוברת את לבו של דון ג'וזה.

כרמן שאפילו ניטשה הפילוסוף השכלתני התאהב בה וכתב עליה בהשוואה לואגנר ממנו הסתייג

"המוזיקה של ביזה נראת לי מושלמת. יצירה קלילה,גמישה עם נימוסים.המוזיקה הזאת היא אכזרית,מעודנת ופאטליסטית,היא נשארת בכל זאת מאוד עממית."

אז מה יש בה,בכרמן?

תככים,יריבות, קנאת נשים,תשוקה נהנתנות,קנאה רומנטית ונקמה אלו הם היצרים המובילים את חוט העלילה ועל כל אלה מנצחת כרמן הצוענייה התוססת ומלאת הטמפרמנט שאף אחד לא יכול לעמוד בפני קסמה,עד הסוף המר כשהיא נרצחת בידי דון ג'וזה.

אין שום דבר רציונאלי ברצח של כרמן כמו ביכולת הפיתוי ההרסנית שלה.ואולי זה כוח הסיפור שמועלה כל פעם מחדש על במות העולם בלי הפוגה. ספור שהוא רווי יצרים עזים כמו של כרמן לא מותיר אף צופה אדיש.

 בהפקה הנוכחית,הזמרים שרו נפלא.כמו גם התזמורת שנגנה בתיאום מושלם .בימוי האופרה בידי ראדו מיכאליאנו היה מאופק ויפה. באופן סמלי אפשר היה לראות את ההבדלים בין המעמדות בין מעמד הפועלים המיוצג היה על ידי כרמן וחבריה לעומת חיל המשמר. התאורה שיחקה תפקיד חשוב. ובעזרת אפקטים מיוחדים אפשר היה לדמיין את ההרים שכרמן בורחת אליהם .הטירה עצמה שבאור היום נראית אלגנטית וקרירה נצבעה באורות שונים ששוו לה כל פעם מראה אחר ומפתיע  והיא הייתה נוכחת במופע כמו כרמן המתעתעת שאי אפשר לצפות את מהלכיה.

האם היום עם כל המודעות לחופש האישה ולניצול המיני היה אפשר לצור אופרה כמו כרמן? אם פעם רצח על רקע רומנטי על במת התיאטרון היה לגיטימי וגם אם הוא הסעיר את הצופים זה היה יותר מסיבות של נועזות ופרובקטיביות,היום עם כל הרגישות הגבוהה שיצרה המדיה בנושא,הביקורת היא מכיוון אחר לגמרי. הייתה גם התלבטות  אפילו אם מותר להראות את דון ג'וזה נועץ בברוטאליות סכין בגופה של כרמן.עם המודעות הגבוהה שיש היום לאלימות נגד נשים אופרה כמו כרמן ספק אם היא הייתה נכתבת היום.

ראדו מיכאליאנו בחר להישאר נאמן לאופרה הקלאסית ונצמד לקווי העלילה כפי שמכירים אותה.ומצד שני הביא את נקודת מבטו. יש משחק מעניין של מעמד בין הכוחות גם בזכות השטח עליו הם שרו, בשתי במות .קומה תחתונה ועליונה. ההבדל בין המעמדות הודגש כשכרמן הבוהמיינית הלכה עם חבריה הנראו  כפליטים בלתי חוקיים,לבושים בגדים  פולקלוריסטים בעלי מוטיבים אפריקאים,נושאים על כתפיהם מסע כבד.בקומה למטה. ללא ספק הבמאי רצה להאיר את הסיפור באופן אקטואלי. 

התאורה התחלפה בגוונים שונים ושינתה כל פעם את התפאורה. האורות שיחקו  עם הדמיון של הצופה ואפשר היה "להיות עם כרמן ויתר גיבורי העלילה "בכל אותם מקומות עליהם הם שרו.

כרמן עצמה הזמרת המצרייה גלה אל חדידי היא כרמן כוחנית וחזקה בעלת מראה אוריינטלי. גם המראה העגלגל שלה מעיד על כך שכרמן לא נכנעת לצווי האופנה של נשים דקיקות ,אלא אישה יכולה להיות מלאה,בשרנית ועדיין מאוד נחשקת במובן הזה נשיות זה הרבה מעבר למה שמעצבי אופנה רוצים להכתיב  ובכלל מעבר למוסכמות חברתיות של מה שמקובל. גם במובן הזה כרמן לנצח תצית את להבת התשוקה ותשלהב את דמיונם של הצופים ולמרות שהיא נרצחת בסוף על במת התיאטרון היא "תקום לתחייה" מיד מחדש. 

בעוד אני כותבת את המאמר,ברדיו בתחנת מוזיקה קלאסית המתנגנת נשמעים הצלילים הנודעים ,הפתיחה של אופרת כרמן,זוהי פרסומת המודיעה על המשך ההופעות בפארקים נוספים בסופי השבוע בעונת הקיץ בפריס.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"נסיעה חורפית" בסוף מאי "Winterreise" , תיאטרון גורקי מברלין בפריס

06/06/2018

נסיעה חורפית במאי "Winterriese"

תיאטרון גורקי מברלין בפריס

 

כתבתי כבר על אהבתי לרובע השמונה עשרה,על כך שהוא רובע שוקק ומלא חיים ויש בו מגוון דברים שאפשר לעשות אותם.,הם נמצאים זה על יד זה ובלי מאמץ רב אפשר לעבור מאחד לשני. ובין בית קפה קלאסי או טרנדי  לחנות פרחים או ספרים ישנו גם תיאטרון חשוב ומעניין בסמיכות למטרו "Abesses " במורד הגבעה קרוב למונמארטר. התיאטרון שייך ל"Theatre de la ville" הוותיק שקיים כבר מזה שנים ברובע הראשון. זהו סניף נוסף שלו,ובעל תוכנית מגוונת ועשירה לא פחות. התיאטרון הזה מארח לאורך כל השנה מופעי מחול והצגות מכל העולם.

כמו למשל פסטיבל שמתקיים בימים אלה שנקראchantiers d'Europe  בעברית המילה Chantiers "אתרי בנייה" ואפשר להסיק מכך שזהו פסטיבל המזמין הצגות ומופעים שהם כמו יצאו ממעבדת עבודה תרבותית. .

במקרה ראיתי את הפרסומת להצגה "נסיעה חורפית" המוצגת בימים כסדרם בתיאטרון גורקי בברלין,ביימה אותה יעל רונן שהיא גם חלק מצוות הבית של תיאטרון גורקי.והצוות של השחקנים הם מהגרים ברובם מסוריה,מהשטחים ואפגניסטן הנקראים ביחד "Exil Ensemble" שם המשקף את ההוויה של ההצגה  ושל היוצרים מאחוריה,ובכלל את פועלם העכשווי. "גלות ביחד" 

שם ההצגה והנושא שלה כפי שהיו כתובים בתוכנייה סקרנו אותי. בנסיעת אוטובוס שבועיים ברחבי גרמניה,כולל עצירה לא צפויה בשוויץ המהגרים יבחנו את הארץ בה הם יבנו מחדש את חייהם. איך הם יתמודדו במהלך הנסיעה עם המראות אליהם הם יחשפו?.עם ההבדלים המנטאליים המנוגדים כמו למשל עם הנהג הגרמני שהוא גם המדריך שלהם. רקמת היחסים העדינה שתיווצר ביניהם,האם הנסיעה תקרב אותם אל המטרה שלהם, הקליטה במדינה החדשה? או להפך ומה יעלה בגורל יחסיהם זה עם זה. ההתמודדות עם הזר והשונה והקבלה שלו.

ברגע שהחושך נפל על האולם וההצגה התחילה,נוצרה החוויה התיאטרלית. עשן לבן מלא את הבמה והשחקנים בזה אחר זה עלו עם המזוודות. התמונה הראשונה הייתה חזקה ומעניינת. הם מחכים על יד מה שנראה על מסך הווידיאו כיער מעורפל. מזג האוויר חורפי והם מצפים בחשש לנהג שאמור לקחת אותם לנסיעה. הוא מתמהמה בכמה דקות. האם הוא יגיע בזמן,האם יאחר? התמונה הזאת שהזכירה לי קצת את "מחכים לגודו "של בקט  מעין אבסורד קיומי ,בישרה המשך מרתק,מותח וקצבי.

ההצגה הזאת מורכבת מכמה שכבות מעניינות,מאתגרות,מרגשות ואף מצחיקות לפרקים את המתבונן בה.

יש שילוב מצוין של סרטי הווידיאו הערוכים היטב ונותנים עומק חזותי למתרחש על הבמה. המוזיקה נהדרת. מאוד אהבתי את השיר האופראי שפתח את ההצגה יחד עם המקצבים המגוונים שבאו בהמשך. השחקנים דברו רוב הזמן באנגלית,לפעמים בגרמנית (בעיקר דמות הנהג-מדריך הגרמני) כשעל המסך למעלה היה תרגום לצרפתית

השחקנים פנו אל הצופה כאילו הם מדברים ישירות אליו.באופן טבעי ואינטימי במונולוגים שנשברו מידי פעם בדיאלוגים ביניהם.

מה שעבד בעיני מאוד,אלה השילובים בין סוגי המדיות בצורה מתוחכמת וזורמת. כמו גם האקטואליה בה מתרחשת ההצגה. נושא הפליטים המהגרים,הפלשתינאים והסורים לגרמניה הטקטסים היו פיוטיים ואנושיים, נעים בין פשטות לעומק. צוות השחקנים הגיש אותם בצורה אמינה ומשכנעת. אם בחיי היום יום המילה פליטים או מהגרים מעוררת תחושת חוסר נחת  או אפילו התנגדות הרי בזכות מדיום התיאטרון יש את פילטר הריכוך וההתקרבות ובאמצעות האמנות השואפת לנצח את הקונפליקטים מושגת ההבנה. ונוצרת קרבה ואמפטייה. מדובר בבני אדם הצמאים לחיים שקטים נורמאלים,ללא איום,ופחד מתמיד. יבשת אירופה עדיין מסמלת את התקווה עבור אותם פליטים שבארצות שלהם אין סוף למלחמה ולאלימות בלתי פוסקת.

היש תיאטרון טוב ללא אמירה נוקבת? התשובה היא בגוף השאלה. תיאטרון לא יכול להיות נחמד ובסדר. טקסט חזק המוגש באופן נגיש לצופה.מוכנות לקחת סיכונים ולא ללכת על הבטוח, הם הכרחיים להצגה דרמטית טובה! החיים בחוץ גועשים,והמחזה והשחקנים ב"נסיעה חורפית"ממחישים את הסערה באופן מדויק ופוגע. 

הקסם שנוצר בהצגה זה האווריריות שעטפה את כל המטען הכבד הזה.הדיאלוג הקיים בין הקלילות לכאב.המפגש החזיתי עם גרמניה מעמת אותם עם הסביבה,ועם עצמם ועם זהותם. כמו  בסצנת הביקור שלהם במסע הלילי במחנה הריכוז בוכנואלד .למה הם צריכים להיחשף לזה,לטראומת השואה? היא לא שייכת אליהם. נזרקת השאלה לחלל הבמה והאם אפשר אחרת? אולי גרמניה בעלת העבר האכזרי והמדמם יכלה הייתה להשתקם מהריסותיה רק בקבלת הזר לחיקה. יש שיטענו שתחת שלטון מרקל  גם באופן לא מבוקר.יש שיבקרו בציניות ויאמרו שמדובר באינטרסים כלכליים ודמוגרפים בלבד ולא מדובר בכפרה על רגשות אשם. כך או כך ההיסטוריה בעלת משמעות כבדה כי ההשלכות שלה ממשיכות להדהד בהווה.הקבוצה מתמודדת עם סוגיות שונות בדרכה.כמו גם ההיתקלות של הקבוצה הזרה עם הפגנה של פלג ימני קיצוני המתנגד לפליטים בגרמניה בביקור שלהם בדרסדן.

על ההצגה שורה רוחו של  המחזאי ברטולד ברכט. נאמר טקסט מכתביו ויש דיאלוג מעניין בין הגלות של הפליטים העכשוויים לגלות של הגרמנים האמנים שהתנגדו לנאצים ועם עליית היטלר לשלטון הגלו את עצמם לארצות אחרות. ברכט שעזב לדנמרק ואחר כך לקליפורניה בארצות הברית,שם גם כתב ממיטב מחזותיו.

"תמיד מצאתי שזה מזויף השם הזה שניתן לנו ,מהגרים.זה אומר על אלה שעזבו את ארצם.אבל אנחנו לא עזבנו מרצוננו החופשי ולא נכנסנו למדינה אחרת כדי להישאר אם אפשר שם לתמיד. הוציאו אותנו.אנחנו מוחרמים.לא בית,כי אם גולה תהייה הבית שתיקח אותנו אליה."

אפשר לשמוע בסיפורים של האנשים הצעירים האלה שעזבו את ארצם את הכאב מהניתוק. את הגעגועים הקיימים השזורים בדבריהם למה שעזבו מאחוריהם. לנוף לריחות ואפילו ליונים יש משמעות אחרת. אומר אחד השחקנים. הם נזכרים בפרטים הקטנים שקשורים לחייהם הקודמים .וזה הרבה יותר כבד ומורכב למי שעזב מציאות מסובכת לא מרצונו.

המשחק של הצוות היה כובש. היה משהו רענן ונכון בשילוב ביניהם. השחקנים היו דינאמיים ונעו בזרימה תנועתית  ומלאת חן בין מצב לשני.הטקסטים שהיו טעונים דרמטית היו מתובלים  לעתים בהומור פיקנטי ושעשעו את הצופים. ניכר היה שהייתה כימיה בין הבמאית יעל רונן לשחקנים. וההצגה הסוחפת שביימה היא פרי עבודה הדדית המבוססת על אמון בינה לבין השחקנים. סוף ההצגה היה מרגש במיוחד.

אחרי ההצגה התקיימה שיחה עם שני שחקנים  מההצגה עם עיתונאית צרפתייה ומתורגמנית.

השיחה הבהירה את הדרמה המתחוללת בחייהם גם אחרי ההצגה. האם אפשר יהיה יום אחד  להפטר "מהשק הכבד" הזה ששמו מהגר על הגב והם יוכלו לשוחח לא רק על " הגלות ביחד" אלא על היותם שחקנים של הצגה כמו "אליס בארץ הפלאות" כפי שציינה השחקנית מרים אבו חאלד,שהתחילה לשחק כבר מגיל חמש עשרה,היא למדה את אמנות המשחק בתיאטרון שנקרא "Freedol"במחנה פליטים בג'נין,אחד הפרוייקטים האחרונים שלה בו נטלה חלק הוא "אמנות,אלימות"בהשראת סיפורו של השחקן ג'וליאנו מר  שנרצח ב2011. 

היא הביעה משאלה  ואף כמיהה לשחק שוב בהצגות שאינן קשורות בהכרח לזהות שלה. והשחקן איים מאג'יד אגהה מסוריה על ידה הביע עמדה זאת בצורה אפילו יותר נחרצת. הוא ענה שוב ושוב בנחישות לעיתונאית הצרפתייה שכיוונה את שאלותיה לזהותו כמהגר מסוריה שזה לא הכיוון שאליו הוא שואף לקחת את הקריירה שלו כיוצר ושחקן. אחרי שסים את הבית ספר לאמנות היוקרתי בדמשק ,המשיך את למודי התיאטרון בארצות שונות באירופה באיטליה ואנגליה ,הוא שיחק במחזות שונים בדמשק,ביירות ומאנצ'סטר. הוא רוצה לגלם תפקידים  מגוונים בלי קשר לזהות שלו ולמקום ממנו הוא בא. 

על הבמה אפשר היה לראות חבלים דמיוניים הנמשכים בעקשנות  ובכוח בין השחקנים חדורי הלהט לעיתונאית המאופקת. שהייתה עסוקה מאוד בלנסח בקפידה את שאלותיה בלי להרגיש באמת את האנשים מולה. הן רק הקצינו יותר את שני העולמות המנוגדים כל כך.  המקובעות המחשבתית החברתית הרוצה למקם את האדם במסגרת כובלת ואילו היוצר האומן הרוצה לפרוץ אותה ברוחו החופשית חסרת הגבולות.

אחרי השיחה היה קוקטייל שהתקיים בתיאטרון. שוחחתי עם השחקנית מריים אבו חאלד. "חששנו בהתחלה שיהיו יותר מידי קלישאות. את יודעת, גרמניה, פליטים.. אבל איך אפשר להימלט מהן,מהקלישאות.?"הסכמתי אתה. צריך לעבוד אתן ולא להתחמק מהן כאילו הן לא קיימות  כי הן שם הרי בכל מקרה ולגלות תוך כדי התמודדות אתן בתהליך היצירה  אמת פנימית מפתיעה שבוקעת ומתעלה מעליהן.

 

ובנושא אחר לגמרי בימים אלה מתקיים בפריס בגני טולרי המרהיבים יריד גינות ביתיות מידי שנה לקראת הקיץ מזה כבר חמש עשרה שנה. הגנים היפים והמלכותיים הנודעים מארחים גינות קטנות שמייצגות מבחר טעמים בסידור גינות. מי שמאוהב בירוק ובפורח ייהנה מאוד בטיול בין הגינות הקטנות המסודרות בסגנון ייחודי. אפשר אף לקנות עציצים שונים ועוד כל מה שקשור לריהוט גינה בכל מיני סגנונות. מזג האוויר הנאה והאביבי מזמין גם את האנשים להתיישב על כיסאות הנוח הממוקמים בין העצים ולעשות רגע הפסקה מפריס הסואנת והקצבית, אולי אפשר יהיה לכבות את הנייד כדי לא לעקוב אחרי החדשות הזורמות כל הזמן ומבעבעות בעולם.להניח לפריחה היפה  לשטוף את המחשבות בצבע ירוק חולמני.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חוטים,טקסטיל,יצירה,נשיות ופוליטיקה בוילה דאטריס

חוטים, טקסטיל,יצירה,נשיות פוליטיקה בוילה דאטריס

Ille sur la Sorgue

 

נסעתי ביום חמישי ב17 למאי לסקר עם עוד קבוצת עיתונאים תערוכה מיוחדת המתקיימת בוילה שנקראת וילה דאטריס Fondation Villa Datris" "

יום קודם ראיתי את התמונות של המקום שנמצא בתוך סוג של אי קטן מוקף מים הנקרא "ille sur la Sorgue" זוהי הכלאה של אי ושל עיירה ציורית המוקפת במים בדרום צרפת על יד העיר אביניון,כמרחק שעה נסיעה ממנה במכונית.

התמונות העבירו אותי פיזית,לאזור המקסים של הפרובאנס,הבתים בצבע הכתום,צהבהב בהיר,הירק מסביב והסמטאות הקטנות,רצופות באבנים ומשופעות בבתי קפה וגלריות. הוילה ,בה מתקיימת התערוכה הייתה באותם צבעים רכים,מוקפת בגן  לא אותר על החוויה הזאת,החלטתי. ולמחרת כבר הייתי ברכבת בדרך לאבניון.

כשהתיישבתי במכונית שהסיעה אותנו לאי .פנתה אלי אישה בשיער חום כהה ואודם זועק שישבה על ידי. "שלום מאיזה ארץ את"? כך  בישירות ."מישראל" עניתי ואת? "מלבנון" ענתה ופניה עטו הבעה לא ברורה. היא הסבירה מיד שהיא עיתונאית פרילנס שכותבת למגזין אמנות ערבי ושהיא חיה בפריס. למרות מה שהיה מורגש כסוג של חשדנות הדדית,התחלנו לדבר,ותוך כדי שיחה היא שלפה משקפי שמש וענדה אותן. כשהוצאתי אני את משקפי השמש שלי מהתיק היא צחקה "תראי, יש לנו אותן משקפי שמש בדיוק!" האישה שישבה מהצד השיני שלי עיתונאית מארגנטינה שעד כה לא אמרה מילה חייכה וצחקה.

ואכן משקפי השמש היו זהות. אלו לא משקפיים של פירמה ידועה אבל הן מיוחדות,ממוסגרות במעין איור,עיטור של הדפס עור נחש. לא ראיתי אותן בינתיים על אף אישה אחרת חוץ מאשר על הקולגה לנסיעה,העיתונאית הלבנונית שלא הפסיקה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע שלשתינו יש את אותם משקפים.

כשהגענו לוילה, בצהרי היום שער הכניסה נפתח באיטיות ואישה בעלת שער אדמוני ,נמרצת ומלאת אנרגיה   הציגה את עצמה "נעים מאד,דניאל מרקובסי אוצרת התערוכה." אחרי שלחצנו ידיים היא לחשה  "יש לנו נציגות מישראל,לבנון וארגנטינה אולי פה יתחיל השלום העולמי"

מיד הובהר לי שהיא וטריסטאן פורטין בעלה ,שבינתיים נפטר,הקימו את הוילה לאמנות פיסול מודרני. והתערוכות בה מתקיימות באופן רציף מ2011

נושא התערוכה  הפעם הוא החוטים,אריגת החוטים באמנות.

ישבנו על יד שולחן מעץ גדול בגן הווילה  מרהיב ביופיו,הגדוש בירק.עובר בו גם נחל ועצים ממינים שונים משמשים כנוף פסטורלי. גם בגן מוצגים פסלים שונים. דניאל עמדה למעלה בגזוזטרת הווילה והציגה את הנושא ואת האמנים. כששמעתי אותה מדברת ראיתי מולי שחקנית עומדת ומניפה ידיים בתיאטרליות. יכולתי לחשוב על דמות נשית מהתיאטרון הקלאסי הפותחת את ההצגה ומזמינה את הקהל להקשיב לה. אולי יוליה של שייקספיר במרפסת העיר ורונה  מחפשת את רומיאו או אולי פנלופה המחכה כבר שנים לאודיסאוס בעלה המתמהמה בקרב בטרואה.

בפתיח של החוברת שניתנה לנו יש ציטוט של אוסקר ווילד על משמעות החוטים

"הוא ניסה לחבר את החוטים המפוזרים של חייו ולארוג מוטיב כדי למצוא את דרכו במבוך המרגש של התשוקה בה הוא נדד"

מה שלכד קודם את תשומת ליבי בתערוכה,בכניסה היו אלו שערות פשתן זהובות ארוכות מעל ראש של בובה. נזכרתי באגדה "רפונזל" מאוסף המעשיות של האחים גרים, הנערה שהייתה כלואה על ידי המכשפה בראש המגדל והורידה את שערותיה  הארוכות מהחלון כדי שהנסיך יוכל לטפס עליהן ולהגיע אליה.

המדריכה שהתלוותה אלינו הסבירה לנו שבאמת בתערוכה הנוכחית משתתפות יותר נשים יוצרות מגברים. היא ספרה שמאחורי השטיחים הארוגים והדמויות הנשיות המפוסלות מחוטים היה צורך להתחבר למיתוס הנשי כפי שהוא משתקף מהאגדות או מהטרגדיות היוניות.

תוך כדי הליכה בתערוכה וההסברים על השטיחים הארוגים, מפות ודמויות נשיות במצבים שהם ספק ארוטיים ספק מלאי כאב קיומי, התמונה התבהרה יותר ויותר. החוטים הם ארוגים זה בזה משולבים.חוטי הנשיות המינית המפתה,הפורייה והחזקה,יחד עם חוטי הסבל של ההתמודדות הבלתי פוסקת עם עול החיים ועם האספקטים הפחות קלים החובקים את הנשיות.

משך את תשומת ליבי בחדר הראשון בתערוכה מיצג של חוטים אדומים ארוגים, טוויים כרשת קורי עכביש המסתירים וחושפים כאחת מזרון המונח מאחוריהם.

האמנית האיטלקייה מנאפולי רומינה דה נובליס ביום ראשון תעשה פרפורמנס עם החוטים. היא תשב ערומה על המזרון מוסתרת  מאחוריהם ולאט לאט לתוך הלילה תפרום את הקשרים עד שהחושך יסתיר אותה לחלוטין כשהמלאכה עדיין לא הסתיימה.

דמות נשית מעניינת בתערוכה הייתה פסל של אמנית אוונה קוזאנט.זוהי דמות עשויה כולה מחוטי קש כתומים הנראית למתבונן בה כסוג של מכשפה,אך התנוחה בה היא עומדת כפופה וכנועה נותנת השראה גם לדמות מיוסרת  וחלשה הנשלטת בידי מישהו.

פסיפס מעניין וצבעוני של עגולים שמתמזגים זה בזה שאהבתי היה של האמנית סוניה דלאניי.

אומן בולט אחר בתערוכה הוא ניק קייב . שאלתי את אחד האנשים שהלכו על ידי אם מדובר באותו זמר גותי מפורסם ניק קייב,נסיך הרוק האפלולי הוא גם פסל? השתוממתי  אך הוא השיב שהוא לא חושב. המדריכה שהגיעה אחר כך הבהירה שזהו אומן מניו יורק העושה גם תלבושות ססגוניות למופעי ריקוד וחלק מהדגמים המוצגים בתערוכה שמשו גם תלבושות להופעות.ובמקרה יש להם את אותו שם.

הדמות הספק יושבת ספק רוקדת בעלת זהות מינית לא ברורה ולבושה במה שנראה כמוטיבים אפריקאים נראית לקוחה מהשראה של הציור הצעקה של מונק.

היו נוכחים גם כדורי גלובוס שהיו  מוסתרים מאחורי רקמת חוטים..הרבה צבע,טקסטיל ובדים בגזרות שונות. ורק במרתף  היצירות היו עשויות מחוטים כהים ואפלים שהרכיבו מלאכת אריגה שחורה. מושכים את ההולך בתערוכה לעולם התת מודע החשוך והמסתורי.

בגן המואר בארוחת הצהרים  על השולחן הארוך אכלנו סלט קטן אנטי פסטי בשמן זית ודג או בשר עם ירקות .כל אחד התיישב על יד המגש הקטן מהעץ בו היו מסודרות המנות.היה אפשר לבחור בין דג לבשר. העתונאית הלבנונית חיפשה מגש עם דג אלא שפתאום שנתה את דעתה. "לא מזמן ,לא אכלתי בשר. אם הוא צלוי היטב. אוכל בשר". דברנו על המיתוס של פנלופה שהייתה עסוקה במלאכת האריגה היא טוותה תכריכים לאביו המנוח של אדוסיאוס בעלה. בעצם הטוויה הבלתי נלאית היא דחתה את מחזריה העקשניים מאחר וכל לילה היא פרמה את החוטים של האריגה ושוב מחדש טוותה בעבודה סיזיפית וקשה.כך  במשך עשרים שנה עד לשובו של בעלה מהקרב ובכך יכלה לשמור לו אמונים. 

לפתע לתוך השיחה הנינוחה התפרצה העיתונאית הלבנונית. היא פנתה לאמנית שוויצרית שהציגה בתערוכה ושישבה על ידי. "בתך חיה בלבנון,נכון? תדעי לך שאם תפרוץ מלחמה היא תהייה חייבת לחזור לצרפת מידית. המצב מאוד רגיש באזור.לבנון מאוימת מאוד. חסר רק הגפרור שיצית את התבערה. זה נורא מה שקורה בסוריה. כל המבנים העתיקים  של אלפי השנים,הפכו לחורבות מי שיכול בורח  ומציל את חייו,אי אפשר להתעלם מהטרגדיה הזאת."

היא נעצה בי עיניה מבעד למשקפי השמש. "לא אשכח איך בשתי מלחמות,ישראל הרסה חלקים גדולים בלבנון"

אי אפשר היה להתעלם גם מהאיום שנשמע בקולה שלרגע חתך בסכין את האווירה הרגועה והאידלית בגן והזכיר לנוכחים מציאות לא נעימה שמתרחשת כאן ועכשיו .

"הכול פוליטיקה, והיא מנהלת את החיים של כולנו אם נרצה או לא. המנהיגים הם אלו שמושכים בחוטים ומחליטים על גורלות מאז ומתמיד. " נאנחה תוך כדי שהיא נוגסת בדובדבנים שעטרו את העוגה.

אחר כך טיילנו במרכז העיר של האי הקסום "ille sur la Sorgue"שנראה כאחיה הקטן של ונציה.(ונקרא גם נציה הקטנה) תעלות מים עוברות בכל העיר,מפלים קטנים ושכיות חמדה מתמזגים זה בזה בהרמוניה. גלידריות רבות,גלריות  ובתי קפה מסוגננים מזמינים את ההולך על ידם להיכנס.מזג האוויר האביבי והחמים של דרום צרפת צבע את השמיים בתכלת בוהק. אנשים רבים מלאו את מרפסות בתי הקפה ואכלו גלידות להנאתם.

 התערוכה שזה עתה ראיתי הזכירה לי שהאגדות המסורתיות המיתוסים שנרקמו בידי חוטי הדמיון היו מחוברים ישירות למציאות. אלה ממשיכים להטוות בהווה ואין מי שיעצור את מלאכת האריגה. החיים והאמנות תפורים בחוטים זה לזה במקשה אחת,בלתי נפרדים. 

 

www.fondationvilladatris.com

תערוכה"Tissage et Tressage" מ19 במאי עד 1 בנובמבר

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בוא האביב וArcade Fire

 

 

בוא האביב  וArcade Fire

 

האביב המיוחל נחת על פריס סוף סוף! לא רק על פריס כי אם על כל אירופה שעד לפני חודש כפי שכתבתי הייתה בחלקה הגדול מצויה תחת שלג כבד וסערת גשמים. נעדרתי מפריס לשבועים והובטח לי כשאחזור,פריס תקבל אותי בזרועות קלילות ושמשיות. ואכן כן,ההבטחה הוגשמה במלואה.

ובכל זאת אביב אירופאי  בחודש אפריל הולך יחד עם שמש אלגנטית ומאופקת. בערב עדיין יש צורך להתכסות באיזה סוודר או מעיל קל. וכמו שהצרפתים נוהגים לומר,"באפריל אל תסיר עדיין אפילו חוט ממך" En Avril ne te decouvres pas d'un filואילו בחודש מאי עשה כרצונך."

אמצע אפריל והשמש בוערת בשמים. הטמפרטורות זינקו לשלושים מעלות ומראות שרואים באוגוסט הם עכשיו בפריס. אנשים הולכים באיטיות בגופיות,מכנסיים קצרים וסנדלים. כולם מתיישבים במרפסות בתי הקפה ונהנים מכל הטוב הזה שתקף אותם בלי שום הכנה מוקדמת.מתמסרים לקרני השמש החמות כאילו הם כבר נכנסו לתוך שגרת הקיץ. עוד רגע והם נועלים את דלתות המשרד ויוצאים לוקאנס השגרתי של חודש אוגוסט.

רק שלא,עדיין לא. מוקדם.חודש אפריל.ובקיץ שנחת בלב חודש אפריל הרחקתי עד לאנטוורפן על מנת לראות קונצרט של להקה שמאוד אהובה עלי. Arcade Fire

הייתה לי כימיה מיידית עם המוזיקה שלהם כששמעתי אותם פעם ראשונה. היה זה ידיד אנגלי שאמר לי שהוא בעצמו גילה אותם דרך חבר והוא מאוד אוהב אותם. ב2006. ישבנו בגינת ביתו בצפון לונדון. אוגוסט .הוא גזם שיח פראי כשלפתע עצר במלאכתו ואמר "רגע,אני חייב להשמיע לך להקה מצוינת קנדית". אני זוכרת כששמעתי את הדיסק שלהם מפתח חלון ביתו  בעודי יושבת על כסא הקש בגינה הקטנה חשבתי שאני צריכה לשמוע את הלהקה הזאת שוב פעם.הלחנים שלהם דורשים הקשבה נוספת,מרוכזת. הצלילים שלהם נשמעו כלקוחים מעולם אחר. מוזיקה שנעה בין מיסטיות  רוחנית לפופ קליל וקצבי  מאז עברו מספר שנים,הלהקה התפתחה,זרמה לכיוונים שונים.כשראיתי אותם בלייב בפעם הראשונה, ב19 לאפריל לפני כעשרה ימים באצטדיון הענקי  " Sportpalais"באנטוורפן, זאת הייתה כמו סגירת מעגל.

כששוטטתי כמה ימים קודם על אתר הלהקה,גיליתי לשמחתי שהם במהלך סיבוב הופעות באירופה .(במקור הם ממונטריאול). בסיבוב הנוכחי שלהם באירופה הם לא מופיעים בצרפת והכי קרוב יהיה  לראות אותם בקונצרט באנטוורפן בבלגיה.

מיד כתבתי לחברה שגרה שם,אם היא רוצה להצטרף ולראות את הקונצרט."אני לא מכירה אותם,הם טובים?" נשלחה ההודעה בווצאפ. התשובה הנלהבת שלי עודדה אותה לבוא אתי.וכך בערב חמישי, חם ומהביל במיוחד נסענו בטראם עד לתחנת ספורט פלה.

הגענו מוקדם וקנינו כרטיסים. להפתעתנו נודע לנו שדרישות הלהקה היא שאסור להיכנס עם תיקים להופעה .איזה סיפור. צריך לגשת לאולם אחר בו ישנם התאים ולהשאיר את התיקים  נעולים בתא ורק לקחת את הארנק והנייד. הטרור והשלכותיו,חשבנו לעצמנו.כבר דמיינתי את ההמונים צובאים אחרי ההופעה על התאים ואת האנרכיה והבלגן שיווצרו.

הבלגים לא לוקחים סיכונים ,למרות שנאמר שזאת דרישת הלהקה. גם באנגליה סופר לי שלמרבית הקונצרטים הגדולים אי אפשר להיכנס יותר עם תיקים לאולמות.

"את צריכה להשאיר את בקבוק המים שלך בחוץ" בשר לי אחד משומרי הביטחון,איש שרירי בעל הבעה קשוחה.

"ברור לך שזאת תעשיית כסף" אמרה לי חברתי,את תראי שהם גובים על כל כוס בירה קטנה כפול מבחוץ.כשנכנסנו להיכל הספורט במראה המתכתי,גילינו דוכני אוכל ושתייה מסודרים זה לצד זה. כמו במעין יריד שעשועים. הוט דוג ופופוקרן, בצד מתקני הבירה הגדולים.

כל כוס מים קטנה החל משלושה יורו. אנשים נכנסו בזה אחר זה לאולם ועדיין כשהתיישבנו במקומותינו הטובים(שורה שנייה קדמית) הייתה תחושה של אולם חצי ריק. אפשר אולי לעבור למרכז האולם,אין הרבה אנשים חלפה בי מחשבה.המקומות שלנו היו יותר בצדדים. להקת החימום הייתה להקת ג'אז ובינתיים אנשים לא הפסיקו לזרום להיכל הספורט ובלי שהרגשנו הוא התמלא עד אפס מקום.

והנה הם נכנסו Arcade Fire צוות של כעשרה מוזיקאים כשבראשם זוג גבר ואישה בחיים כמו על הבמה Win Butler ו Regine Chassagne

דרך כניסת הלהקה לאולם הייתה כמו  של מתאגרפים לשאגות הקהל המעודד. הם הלכו זה אחרי זה כשבראשם הסולן עם מגבעת שחורה ומנופפים לקהל המשולהב. מסביב לבמה הטכנאים התקינו חבלים המזכירים זירת אגרוף. לצלילי מוזיקה קלאסית ואחרי שהם התמקמו הצוות המרשים . אות הפתיחה נורה לאוויר עם הצליל הראשון והלהקה פתחה עם הלהיט "every thing now"

הם שרו בזה אחרי זה את מיטב שיריהם מכמה אלבומים ותוך כדי ההופעה הסוחפת הבנתי את סוד הצלחתם. היה משהו מאוד מאוזן בכל מבנה הלהקה. הנגנים החליפו כלי נגינה ביניהם במהלכה. כמו כן הם נגנו לא רק על כלי נגינה קלאסיים כי אם גם על בקבוקים ועוד סוגים שונים של כלי נגינה לא שגרתיים . מה שיחודי בהם זה שיש הרמוניה ושיתוף פעולה מלא בין הגבר לאישה. פעם הוא המוביל ופעם היא. הוא בשירתו באנגלית מייצג את קנדה האמריקאית ושלה בצרפתית את קנדה הצרפתית. הזמרת בעלת  התלתלים השחורים לבשה חליפת פייטים נוצצת ובן זוגה עם המגבעת המוקיונית נראו מצד אחד כלולייני קרקס ומאידך כשחקנים המחליפים הבעות בצורה תיאטרלית. כשהם התחילו לשיר היו אנרגיה וקצב תואמים עם להקת הנגנים באופן מדויק,מקצועי ביותר ויחד עם זאת מאד מרגש ואינטימי. כל קהל האנשים הרב נע כבסחרחרת עם האפקטים הממוחשבים.מסכי וידאו ענקיים הקרינו את הנגנים  והזמרים הכריזמטים וגם כל מני קטעי וידאו מבוימים

השיא הגיע עם הלהיט של הלהקה "reflector"  שיר שאורכו כשבע דקות והוא נע משיא לשיא מבחינת קצב וקול. אין רגע דל.  מנורות ענק ירדו לעבר הקהל מפזרות שבבי אור מנצנצים כבמועדון ריקודים. כשהם לראשונה הקליטו את השיר באולפן  ההקלטות,דיוויד בואי שאהב מאוד את הלהקה ואף הופיע אתם,שר בקטע קצר מתוך השיר ואם שמים לב אפשר לזהות את קולו הייחודי של דיוויד בואי מתלווה לשני הזמרים. כשדוויד בואי נפטר הם ערכו עבורו מחווה ספונטאנית ועברו ברחוב מנגנים את שירו  באנרגיה מתפרצת כדי לחגוג את חייו ולא את מותו.

הבנתי מדוע גם דיוויד בואי התחבר אליהם. זאת להקה שאינה מתפשרת. מילות השירים הן קיומיות,מחפשות,אישיות. אין שום תחפושת או מעטה של אושר מזויף כי אם רצון לשיר את האמת שלהם. את חייהם. ושאיפה לגעת בלא נודע בחיים מעבר לעולם הגשמי בשירים כמו  Oh Orpheous ,Here comes the night time

זאת אחת הלהקות האלטרנטיביות  הנדירות העכשוויות שמצליחות למלא איצדיוני ענק באלפי אנשים בכל סיבוב הופעות שלהם בעולם.

הזמרת שרה בצרפתית מידי פעם נותנת קונטרה מעניינת לבן זוגה השר תמיד באנגלית. השירים נוגעים בפשטותם ויחד עם זאת מולחנים באופן קצבי ואנרגטי  ורקיד שבהופעה על הבמה מקבלים מימד עוצמתי.

הקהל שמלא עד אפס מקום את ההיכל (כעשרים אלף צופים) לא הפסיק לרקוד ולהריע להם. המנורות ירדו ועלו שוב.האולם נשטף בחגיגת צבעים בלתי פוסקת.

שעתיים של הופעה ובסיומה הדרמטי אחרי הדרן של כשני שירים יצאו האנשים מהאצטדיון לקבל בחזרה את תיקיהם מהתאים. הנה תעלומה,כיצד הכול התנהל בסדר מופתי. תור קטן ומסודר.למרות אלפי האנשים. החמישה יורו פיקדון מוחזרים מיד. חוץ מאישה אחת בפנים אדומות מכעס שצעקה על אחד השומרים שלא נתן לה להיכנס. אולי היא אבדה משהו,אולי היא לא קבלה את הכסף בחזרה, אין לדעת. התוכחות והצעקות היו בפלמית.

גם במטרו.מאות האנשים שמלאו את התחנה הקטנה עמדו חייכנים וסבלניים זה אחר זה כשבצידם אנשי ביטחון ששומרים שכל פעם קבוצה אחרת תרד לרציף.

כולם נראו שטופי אדרנלין, מחייכים מרוצים,אין לאן למהר,נדמה גם בתחנת המטרו הממוקמת סמוך לאצטדיון שעוד אפשר לשמוע צלילים עמומים מהמוזיקה המלהיבה שנוגנה עד לפני כמה דקות.אחרי הופעה כה מרגשת רוצים להמשיך לשבת בפאבים לשתות בירה בלגית מרווה,ליהנות מלילה קיצי וחמים שפקד את חודש אפריל.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ניבה יוסף אלא אם צויין אחרת