22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פנינת צרפת – אלזס

14/01/2018

פנינת צרפת- אלזס

עוד רגע והם כבים האורות הרבים המקשטים כל רחוב בשלל ערי צרפת. חג המולד כבר מאחור וכך חגיגות השנה החדשה. אבל בחורף אפור,מעונן ולרב גשום אי אפשר כל כך מהר להיפרד מהקישוטים המנצנצים מאירים את הרחובות החשוכים, משווים להם מראה חגיגי וזוהר ומסלקים את הקדרות החורפית. מתי זה קורה? אולי באמצע ינואר או לקראת סופו. אף אחד לא רוצה עוד ממש להיפרד מהם.רק לפני רגע אנשים היו בבולמוס קניות של מתנות ברחבי העיר טרם חג המולד.מתרוצצים ברחובות מחנות לחנות.

רגע אחרי שהחגים הסתיימו.אני נזכרת בביקור האחרון שלי בערים האהובות עלי בצרפת. שטרסבורג וקולמר. דצמבר 2017. את שתי הערים האלה אני מכירה מצוין מכיוון שלמדתי שנתיים בתחילת דרכי הסטודנטיאלית בצרפת בשטרסבורג, ספרות מודרנית ותיאטרון. את קולמר אמצתי לליבי מאחר והכרתי במסיבה אישה שהיה לה מעין בית פתוח לזרים והיא הזמינה אותי רבות להתארח אצלה ובחיק משפחתה הקטנה בסופי השבוע. אני זוכרת איך התפעלתי מהבית הכפרי שלה בעל שתי הקומות. הארוחות שהיו נמשכות כשעות ותמיד נהנתי לטייל בעיר היפה והציורית הזאת.

בספרי "קפה בטעם אירופה" אני גולשת במסע הזמן לעיר שטרסבורג שקבעה את חותמה בליבי. כל פינה בה ספוגה בזיכרונות, ריחות וטעמים. הזיכרונות מקבלים חיים ואני יכולה לחוות אותם כאילו עכשיו לראשונה אף פעם אני לא שבעה מיופייה העמוק והמסתורי.

דצמבר 2017 .אני הולכת בין ההמון הנדחק בסמטאות העיר לכיוון שווקי חגי המולד המתרכזים בעיקר סביב הקתדרלה העצומה ,סמלה של שטרסבורג. וכיכר ברוגלי. לפני הפיגועים הייתה גישה קלילה ומיידית אליהם. אחריהם הכול השתנה.

בדיקות מסיביות וקפדניות של שוטרים המקיפים את העיר. חיפושים בתיקים,העברת גלאי מתכת על כל אחד מהנכנסים. מראות שבשגרה בישראל הופכים להיות חלק מצרפת של היום. ולמרות הכול אל העיר הידועה כאחת  מהערים החגיגיות והמקושטות ביותר בחג המולד באירופה. לא מפסיקים התיירים לזרום.

וכך אני מוצאת עת עצמי בין תיירים משוודיה,אנגליה וגרמניה לוגמת שוב בחדווה יין מתוק וחם, ומפצחת ערמונים קלויים.  עץ האשוח בכיכר קלבר בליבה של מרכז העיר מואר השנה באורות ירקרקים וצהובים המשווים לו זוהר מנצנץ . אני מתבוננת בו תוך כדי שיחה  ערנית עם זוג תיירים גרמנים הגרים בכפר הצמוד ליער השחור כנסיעה של ארבעים דקות לשטרסבורג.

"אנחנו לא מוותרים אף שנה על ביקור בעיר הזאת . זאת מסורת שלנו של חג המולד. פה גם אנחנו קונים את חלק מהמתנות. שטרסבורג מבחינתנו היא עדיין חלק מגרמניה למרות שאל תגידי זאת לצרפתים" אומר הגבר המשופם בצחוק בצרפתית מתובלת במבטא גרמני תוך כדי הנפת כוס הבירה הענקית.

אשתו מהנהנת בשתיקה.

שטרסבורג מתעתעת. ההולך בסמטאותיה וברחובותיה יכול לטעות לחשוב שהוא בגרמניה. יש משהו  מאוד "gemutlich"  בשטרסבורג. מונח שהגרמנים אוהבים לכנות כל מה שהוא מסוגנן  אך בצורה חמימה ומזמינה.

כך שטרסבורג. בתיה הצבעוניים בקשת מגוונת  לאורך הנהר הריין מזמינים את העובר בעיר הזאת להרגיש בנוח בין סמטאותיה וברחובותיה.  אפשר למצוא איזו אינטימיות בעיר הזאת שהמרכז שלה אינו גדול במיוחד וכיף ללכת לאיבוד בתוכו.

החלק האהוב עלי במיוחד בשטרסבורג שנמצא בירכתי העיר הוא "צרפת הקטנה". מפלי מים הנשפכים לתוך הנהר כשבגדותיו הבתים בצבעי תכלת רכים ועוד צבעים המתמזגים זה אל זה. כשקרני השמש יוצאות בצהרי היום אפשר לעמוד מעל הגשר הקטן ,להקשיב לפכפוך המים וליהנות מהרגעים האלה בה העיר אינה עיר יותר . נדמה שכל מה שפועם בעיר גדולה ועמוסה רחוק כאלפי קילומטרים מהשקט והרוגע הזה .

שטרסבורג היא רומנטית, דרמטית ולרגע לא משעממת. תושבי שטרסבורג רבים מסכימים אתי. "לא היינו עוברים לגור בעיר אחרת. יש לנו כל מה שצריך בעיר . תיאטראות,  אופרה בתי קפה טובים  ואיכות חיים גבוהה."

אני נוסעת לקולמר. ידיד צלם בשם רוברט הגר בה  לוקח אותי במכוניתו לבקר בכפרים  העתיקים והמקושטים בסביבותיה. "קייסרסברג  וריקוויר "  הקישוטים הנפלאים מנצחים את מזג האוויר האפור והסגרירי. אנחנו שותים קפה ובצהריים אוכלים את המאכל המפורסם האלזסי "שוקרוט"  כשהפעם זה "שוקרוט עם סלומון."

לפני החזרה לשטרסבורג אני עושה סבוב בקולמר היפיפיה. נעמדת כמו אחרוני התיירים על הגשר של "ונציה הקטנה" הבתים העומדים כמעט בתוך המים יוצרים את אשליית ונציה. אני מריחה את היין החם בקינמון ונזכרת בחג המולד שחגגתי לפני שנים עם אותה משפחה שהכרתי.

"זאת פינה קסומה,נכון"? קולו של רוברט מקיץ אותי ממחשבותיי.

כן. אני נזכרת במחשבות הרומנטיות שלי מעל הגשר העתיק מתבוננת עשרות פעמים בבתים הקטנים הנמזגים לתוך המים. בחשכת הלילה המים משמשים להם כמראה. האורות הצבעוניים נלקחים כמו מתוך אגדה לילדים ואי אפשר שלא להתרגש .

"אלזס היא הפנינה של צרפת" שמעתי פעם מישהו אומר כשחלף על יד הגשר.

אני נפרדת מקולמר מהר מידי. ומבטיחה בליבי לחזור אולי באביב במזג אויר חם ונעים יותר.

בחזרה לשטרסבורג אני מתיישבת בבר בשם "ארטישוק" ברחוב שנקרא בפשטות "הרחוב הגדול". אולי בגלל תחושת האורך הבלתי נגמר של הרחוב.  הבר הזה הוא סוג של בר אלטרנטיבי קצת ברלינאי. יש בו מוזיקה טובה וכורסאות רכות בצד כסאות מעץ. מראה פשוט ולא מצועצע בעליל.

גבר יושב שם ורושם בקדחתנות בעט במחברת גדולה. הוא מספר לי שהוא סופר ומחזאי משפחתו מכפר קטן על יד שטרסבורג והוא מגיע לעיר הזאת לבלות עם משפחתו בחג המולד. אני פריסאי כבר שנים אבל חלק גדול מחיי העברתי בעיר הזאת ואני מבין מאוד את ההתלהבות שלך מחג המולד באלזס."

אני מספרת לו שהעיר הזאת מהווה עבורי השראה לכתיבה. הדמיון מתלקח  כל פעם כשאני מבקרת בה. במיוחד כשאני עומדת מול הקתדרלה העצומה בגודלה העוטה כמו תחרה בצבע נחושת מעליה. או ב"צרפת הקטנה."

"יכול להיות שזה שאת לא גרה פה יותר ואת תיירת זה מה שנותן את התבלין הזה. כשאנחנו לא לוקחים כמובן מאליו את העיר בה אנחנו לא מתגוררים יותר.כשאין שגרה אז הראייה שלנו חדה יותר וברורה.גם אני חווה עכשיו את שטרסבורג. מתפעל ממנה מחדש ואני מקווה להתקדם ביצירה שלי בשבוע שאהיה פה"

אנחנו נפרדים. הוא ממשיך לכתוב במרץ במחברת שלו. הוא מספר לי שקודם הוא זקוק לכתוב בעט ולחוש פיזית את תהליך הכתיבה ורק אחר כך הוא עובר  להקליד במחשב .אני יוצאת לאוויר הקפוא שמחכה לי בחוץ. חובשת את כובע הצמר ואת הכפפות והולכת לכיוון הקתדרלה. אני נכנסת לסמטה קטנה בסמוך אליה שם מתגלה כיכר קטנה ששכחתי מקיומה. היא נראית לי מוכרת כאילו בקרתי בה עשרות פעמים.טיפות אור כמו נמזגות על העצים נדלקות,כבות שוב נדלקות,גולשות מעל הענפים ומאירות את בית הקפה - המאפייה הוותיק "קריסטיאן" בפינה המתעגלת של הכיכר. אני  מיד נזכרת. בו בקרתי פעם ראשונה  בבוקרו של היום השני למגורי בשטרסבורג. הייתה זאת מכרה של אימי שלקחה אותי לשם."את חייבת לטעום את קרואסון השוקולד הטעים ביותר בעיר הזאת" עוד רגע אפתח את שנת הלימודים הראשונה שלי בשטרסבורג.

בית הקפה סגור עכשיו וחשוך אבל הטיפות המוארות שזולגות מהעצים מציתות בו אור.

"חג מולד שמח" אני שומעת אנשים שחולפים על ידי מברכים זה את זה.

הם מחפשים מעל דלת הקפה הסגור את שעות הפתיחה.

"נחזור לפה מחר בבוקר" הם אומרים.

אני נפרדת גם מהטיפות המנצנצות הזולגות מעל העצים והולכת עם שביל האנשים בחזרה לעבר הקתדרלה המוארת גם באפלת הלילה..השעה כבר תשע אשתה עוד כוס יין חם  לפני שדוכני חג המולד יסגרו.

 

Colmar's photos   Robert Stantina

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שמפיין זה לא רק שמפנייה - פסטיבל הצילומים הבין לאומי לבעלי חיים ולטבע במונטייה

29/11/2017

 

שמפיין זה לא רק שמפנייה.

 

נסעתי לאזור שמפנייה בשבוע שעבר.אמצע נובמבר על מנת לבקר בתערוכת צילומים בין לאומית המוקדשת לבעלי חיים ולטבע.

כשחושבים על אזור שמפנייה חושבים בעיקר על המשקה המבעבע בצבע ורוד קרם בכוסית דקיקה מזכוכית. תיארתי לעצמי  משטחים ירוקים ורחבים ועצים רבים. הצרפתים קוראים לזה "  La Campagne" ופריסאים רבים משתוקקים בסופי שבוע לנוח בבית בכפר,הרחק מההמולה של פריס.

והנה אני נוסעת ברכבת כשעתיים עד שהגעתי לעיר קטנה  " ויטרי לה פרנסואה" אחת מהערים הקטנות שמרכיבות את כל האזור "המזרח הגדול" כך קוראים לו הצרפתים שחולש גם  על הערים הידועות כמו שטרסבורג, נאנסי ומץ.

מקבל אותי בחור גבוה הלבוש בקפידה ובטעם. "יש לנו נסיעה כשל חצי שעה עד שנגיע לתערוכה שנמצאת בלבו של הטבע". שמו מקסים והוא אחראי על יחסי הציבור של תיירות האזור. " חשוב להראות שלמרות שזה רחוק מלהיות אולי תוסס כמו עיר גדולה. יש לנו הרבה מה להציע לתיירים"

אני מספרת לו שבמטוס ישבתי על יד זוג ישראלים שגרים בארץ אבל יש להם בית בנורמנדי. הם אוהבים מאוד את הטבע בצרפת ומנסים להגיע כמה פעמים בשנה לנפוש בבית שלהם וליהנות מהשקט מסביב.

"אני לא הייתי מסוגל לחיות בפריס" אומר מקסים "נוח לי לגור במקום רגוע ובעיקר לספוג את הטבע. אני גר לא רחוק מכאן"

אנחנו מגיעים לתערוכה שנמצאת בעיר קטנה בשם "מונטייה" ומקסים מכניס אותי ישר ללב העניינים .הוא מספר לי שעשרים שנה רצופות התערוכה של הצילומים מתקיימת. זה הפנינג שנמשך כמה ימים ואנחנו קוראים לזה פסטיבל של צילומי טבע ובעלי חיים נדירים. למעשה אין לנו מתחרים ואנחנו ייחודיים בהתמחות שלנו ולכן מושכים המוני מבקרים ולא רק מצרפת."

"בתערוכה הזאת מציגים צלמים מכל העולם ואת גם תוכלי לדבר אתם. הם עומדים בביתנים שלהם שם מוצגים הצילומים"

עדיין לא ממש התעוררתי. קמתי בחמש בבוקר על מנת להספיק להגיע לרכבת שיצאה בשבע. אני יושבת בחברת מקסים והאסיסטנט של  נשיא הפסטיבל.

אנחנו יושבים בתוך מאהל ענקי שם מוצגים הצילומים בפינת "הקפה". אני נוגסת בקרואסון שלא מזכיר בטעמו את הקרואסונים הפריכים של המאפיות בפריס והקפה מצליח להעיר אותי סוף סוף.

"מוכנה"? שואל אותי הגבר המזוקן  והגבוה עוזר הנשיא. מקסים נפרד מאתנו לשעתיים.

אנחנו מטיילים בין הביתנים שמציגים צילומים של טבע מארצות כמו אתיופיה,מונגוליה, אלסקה ועוד.. צילומים של ציפורים נדירות ומגוונות. צבעים עזים. אני נזכרת שמקסים ספר לי שמי שנשאר ללון פה קם בחמש בבוקר על מנת לצפות באלפי ציפורים המגיעות לאגם מלאכותי שיצרו בלב הטבע. זה מראה מרהיב  וחד פעמי לראות אותן מגיעות בהמוניהן בזריחה.

כיוון שברשותי רק יום אחד אני רק יכולה לדמיין את המראות האלה בעוד אני מהלכת בין האנשים ומתבוננת בציפורים היפות בתמונות. המאהל עצמו נראה כחלק מהטבע  טובל בצבעים חום וירוק כשהתקרה מקושטת בנורות מנצנצות המשוות לו מראה חגיגי.

"את אוהבת פילים"? ולפני שאני מספיקה לענות אני עומדת מול צילומים מרשימים ביותר של פילים כהים  מלאי עוצמה בשחור ולבן.  על ידם  בסוג של קונטראסט צילומים של דובים לבנים מקסימים. הפילים צולמו  ביבשת אפריקה ואילו הדובים המשתובבים בשלג,בקוטב הצפוני. הצילומים נראים שצוירו  בנגיעות של מכחול . האווירה ספק ריאליסטית ספק חלומית ועד מהרה אני אכן מגלה כמה פרטים שעוזרים לי להבין יותר את התחושות שהם מעוררים. שם התערוכה הוא  "elephant dream"" והצלם מאוד מושפע מהציור.

הצלם ממוצא יווני,חי שנים בפריס אני מבחינה בו עומד בצד השולחן. הוא משדר שקט וחביבות. אנשים נגשים אליו ומבקשים הסברים וקונים את ספריו. שמו קריאקוס קאזירס. זאת ההתמחות שלו,צילומים בעלי חיים לרב בשחור לבן.

הוא מספר לי שהוא לא חי בפריס בדיוק כי הוא כל הזמן בנסיעות.  כשאני שואלת אותו למה דווקא בחר לצלם פילים ודובים. הוא אומר לי "זה הניגוד שמושך אותי. אני מנסה למצוא את האיזון הפסיכולוגי בין השחור ללבן."  כמו בין "יין ויאנג." אני מתבוננת בצילומים של הדובים הממיסים במתיקותם. כמו הצילום של האם האוחזת בבנה ברכות. "זה נראה מפתה ללטף את הגור הדובי המתוק" הוא צוחק "כמה שזה נראה תמים זה מאוד מסוכן. הם יכולים רק לרצות לשחק אבל יש להם ציפורנים כמו להב סכין  מחודדת ולא כדאי לאף אחד שהן ינעצו בו. ".

עיניו התכולות בורקות כשהוא מדבר עליהם. ואי אפשר שלא לראות את הקשר העז והמיוחד שיש לו לבעלי החיים האלה שהולכים ומתמעטים בגלל מסעות הציד. אני שמה לב שאין תמונות המציגות את הסבל שנגרם להם.  קזיראס בוחר לצלם את היופי והחיים ובצילומים שלו יש עומק והתבוננות ייחודית.  אני מודה לו וממשיכה הלאה. צילומי החיות מתחלפים בצילומי בני אדם במיוחד במאהל השני שהוא המשך התערוכה.

אני נתקלת בפורטרטים עזי מבע של דמויות  בגווני חום ושחור לבן.  הצלם לא נמצא בביתן. שמו הוא סקוט דיוויס והוא מתמחה בצילומי טבע ודמויות ובביוגרפיה המקוצרת שאני קוראת עליו כתוב שהוא מצלם עבור "הנשיונל ג'אוגרפיק" ושאלו צילומים של טבע פראי במדינות כמו נפאל, מונגוליה ועוד.

אני ממשיכה הלאה למרות שרציתי להכיר את הצלם ואף לפטפט קצת אנגלית אני יודעת שאין הרבה זמן ועלי להספיק עוד לראות.

התערוכה ממוקמת גם במרכז העיר בכל מיני אתרים. אני מצטרפת למבקרים בכנסייה ענקית ויפה אך קרה במיוחד שם מציגים צילומים של צלמים מתחרים. זהו יום חורפי בלב נובמבר וקר מאוד אני לא יכולה להישאר הרבה זמן בכנסייה הקפואה ואני ממשיכה הלאה לטיול בגן יפה סמוך לכנסייה. העלי השלכת בזהב כתמתם נערמים על האדמה והעצים הערומים  משווים לו מראה של סתיו נוגה  .

אני הולכת בין האנשים ומתבוננת בצילומים המסודרים במעגל כמעגליות החיים. הנושא הוא הדבורים והכוורת בכל מיני מקומות בעולם. דווקא בחוץ חם יותר ואני מתחממת רק מצבע הדבש של התמונות.

בביסטרו קטן סמוך אני שותה קפה ואוכלת קרם ברולה ונחה קצת מהקור ומההליכה.קבוצת  תיירים בלגים מבוגרים יושבים בסמוך אלי ומפטפטים. כנראה שגם הם ממבקריי התערוכה.

בחזרה למאהל הראשי הערב כבר ירד ואני ממשיכה להתבונן בתמונות של הפרחים והצמחים הנדירים. מספר האנשים הולך ומתמעט השעה כבר שש ובשבע נסגרת התערוכה.

אני מגיעה לדוכן של צילומים של צפון אתיופיה שנראים כלקוחים מסרט של מדע בדיוני. הצלם אוליבייה גרונואלד. נדמה לי שאני צופה בסרט עתידני בה האנושות נכחדת וכל מה שנותר זה שטח אדמה ענקי מבעבע כמו בלבה רותחת. שם התערוכה "דלול ,בגבולות החיים".  יש מעין הרגשה של איום בתמונות ובאמת הן משמשות כמו מעין תמרור הזהרה למקומות שיכחדו מהעולם וינוצלו למטרות תעשייתיות.

אני עוברת לראות תמונות של ינשופים. עיניהם הערניות והחכמות מתבוננות בי בסקרנות מבעד לתמונות. הן נראות כה חיות אחרי הצילומים של הטבע הנכחד  ומשדרות אופטימיות.

קבוצת אנשים מתגודדת כעת על יד שולחן. ישנה איזו הרמת כוסית ומישהו מזמין אותי להצטרף. חוגגים לכבוד עורכת עיתון שעבדה עם לא מעט צלמי טבע ובעלי חיים. היא יוצאת לפנסיה. שק של מתנות נערם לידה ומגישים לכל אחד מהנוכחים כוס שמפנייה. אני נזכרת שיום שלם ביליתי במה שנקרא מחוז השמפניה ועוד לא יצא לי לשתות ממנה וזה הרגע  לחגוג.

טעמה מתוק ומעודן.אני נהנית לשוחח עם האנשים ולשמוע סיפורים ואנקדוטות משעשעות על ההרפתקאות בטבע.

רגע לפני שהמיניבוס מחזיר את אלו שבאו מפריס לתחנת רכבת. גבר גבוה בעל שער בלונדיני קופצני וחיוך זוהר  מגיע להגיד שלום לאחת מהנוסעות. בסוף מצטרף אלינו לנסיעה. אני מזהה אותו מתמונת הפורטרט שלו . זה הצלם האמריקאי שלא ראיתי אותו  בתערוכה ,סקוט דיוויס.  אני אומרת לו שאהבתי את תמונותיו והוא מגלה סקרנות לגבי ישראל שעדיין לא ביקר בה ושמע רבות על תל אביב. אנחנו מדברים קצת על מנטליות צרפתית לעומת אמריקאית. סקוט מאוד אוהב את אירופה בעיקר את צרפת ואיטליה והוא מבקר בהן הרבה.

לדבר באנגלית זה פתאום כמו לפתוח בקבוק שמפנייה אני חושבת לעצמי עד כמה השפה הזאת  תקשורתית ותוססת ועד כמה היא שונה מצרפתית מאופקת ומסוגננת ,אך איך אפשר להיות קולניים בה? אני משתפת את סקוט במחשבותיי והוא מחייך בחשיכה.

 

אני נוסעת כעת ברכבת המהירה חזרה לפאריס ולנגד עיני מרצדים עוד נופים פראים ורחוקים ובעלי חיים מופלאים שחיים אי שם בעולם הולך ונעלם.

 

 

מאת ניבה יוסף

www.photo-montier.org

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ניבה יוסף אלא אם צויין אחרת