22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חוטים,טקסטיל,יצירה,נשיות ופוליטיקה בוילה דאטריס

חוטים, טקסטיל,יצירה,נשיות פוליטיקה בוילה דאטריס

Ille sur la Sorgue

 

נסעתי ביום חמישי ב17 למאי לסקר עם עוד קבוצת עיתונאים תערוכה מיוחדת המתקיימת בוילה שנקראת וילה דאטריס Fondation Villa Datris" "

יום קודם ראיתי את התמונות של המקום שנמצא בתוך סוג של אי קטן מוקף מים הנקרא "ille sur la Sorgue" זוהי הכלאה של אי ושל עיירה ציורית המוקפת במים בדרום צרפת על יד העיר אביניון,כמרחק שעה נסיעה ממנה במכונית.

התמונות העבירו אותי פיזית,לאזור המקסים של הפרובאנס,הבתים בצבע הכתום,צהבהב בהיר,הירק מסביב והסמטאות הקטנות,רצופות באבנים ומשופעות בבתי קפה וגלריות. הוילה ,בה מתקיימת התערוכה הייתה באותם צבעים רכים,מוקפת בגן  לא אותר על החוויה הזאת,החלטתי. ולמחרת כבר הייתי ברכבת בדרך לאבניון.

כשהתיישבתי במכונית שהסיעה אותנו לאי .פנתה אלי אישה בשיער חום כהה ואודם זועק שישבה על ידי. "שלום מאיזה ארץ את"? כך  בישירות ."מישראל" עניתי ואת? "מלבנון" ענתה ופניה עטו הבעה לא ברורה. היא הסבירה מיד שהיא עיתונאית פרילנס שכותבת למגזין אמנות ערבי ושהיא חיה בפריס. למרות מה שהיה מורגש כסוג של חשדנות הדדית,התחלנו לדבר,ותוך כדי שיחה היא שלפה משקפי שמש וענדה אותן. כשהוצאתי אני את משקפי השמש שלי מהתיק היא צחקה "תראי, יש לנו אותן משקפי שמש בדיוק!" האישה שישבה מהצד השיני שלי עיתונאית מארגנטינה שעד כה לא אמרה מילה חייכה וצחקה.

ואכן משקפי השמש היו זהות. אלו לא משקפיים של פירמה ידועה אבל הן מיוחדות,ממוסגרות במעין איור,עיטור של הדפס עור נחש. לא ראיתי אותן בינתיים על אף אישה אחרת חוץ מאשר על הקולגה לנסיעה,העיתונאית הלבנונית שלא הפסיקה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע שלשתינו יש את אותם משקפים.

כשהגענו לוילה, בצהרי היום שער הכניסה נפתח באיטיות ואישה בעלת שער אדמוני ,נמרצת ומלאת אנרגיה   הציגה את עצמה "נעים מאד,דניאל מרקובסי אוצרת התערוכה." אחרי שלחצנו ידיים היא לחשה  "יש לנו נציגות מישראל,לבנון וארגנטינה אולי פה יתחיל השלום העולמי"

מיד הובהר לי שהיא וטריסטאן פורטין בעלה ,שבינתיים נפטר,הקימו את הוילה לאמנות פיסול מודרני. והתערוכות בה מתקיימות באופן רציף מ2011

נושא התערוכה  הפעם הוא החוטים,אריגת החוטים באמנות.

ישבנו על יד שולחן מעץ גדול בגן הווילה  מרהיב ביופיו,הגדוש בירק.עובר בו גם נחל ועצים ממינים שונים משמשים כנוף פסטורלי. גם בגן מוצגים פסלים שונים. דניאל עמדה למעלה בגזוזטרת הווילה והציגה את הנושא ואת האמנים. כששמעתי אותה מדברת ראיתי מולי שחקנית עומדת ומניפה ידיים בתיאטרליות. יכולתי לחשוב על דמות נשית מהתיאטרון הקלאסי הפותחת את ההצגה ומזמינה את הקהל להקשיב לה. אולי יוליה של שייקספיר במרפסת העיר ורונה  מחפשת את רומיאו או אולי פנלופה המחכה כבר שנים לאודיסאוס בעלה המתמהמה בקרב בטרואה.

בפתיח של החוברת שניתנה לנו יש ציטוט של אוסקר ווילד על משמעות החוטים

"הוא ניסה לחבר את החוטים המפוזרים של חייו ולארוג מוטיב כדי למצוא את דרכו במבוך המרגש של התשוקה בה הוא נדד"

מה שלכד קודם את תשומת ליבי בתערוכה,בכניסה היו אלו שערות פשתן זהובות ארוכות מעל ראש של בובה. נזכרתי באגדה "רפונזל" מאוסף המעשיות של האחים גרים, הנערה שהייתה כלואה על ידי המכשפה בראש המגדל והורידה את שערותיה  הארוכות מהחלון כדי שהנסיך יוכל לטפס עליהן ולהגיע אליה.

המדריכה שהתלוותה אלינו הסבירה לנו שבאמת בתערוכה הנוכחית משתתפות יותר נשים יוצרות מגברים. היא ספרה שמאחורי השטיחים הארוגים והדמויות הנשיות המפוסלות מחוטים היה צורך להתחבר למיתוס הנשי כפי שהוא משתקף מהאגדות או מהטרגדיות היוניות.

תוך כדי הליכה בתערוכה וההסברים על השטיחים הארוגים, מפות ודמויות נשיות במצבים שהם ספק ארוטיים ספק מלאי כאב קיומי, התמונה התבהרה יותר ויותר. החוטים הם ארוגים זה בזה משולבים.חוטי הנשיות המינית המפתה,הפורייה והחזקה,יחד עם חוטי הסבל של ההתמודדות הבלתי פוסקת עם עול החיים ועם האספקטים הפחות קלים החובקים את הנשיות.

משך את תשומת ליבי בחדר הראשון בתערוכה מיצג של חוטים אדומים ארוגים, טוויים כרשת קורי עכביש המסתירים וחושפים כאחת מזרון המונח מאחוריהם.

האמנית האיטלקייה מנאפולי רומינה דה נובליס ביום ראשון תעשה פרפורמנס עם החוטים. היא תשב ערומה על המזרון מוסתרת  מאחוריהם ולאט לאט לתוך הלילה תפרום את הקשרים עד שהחושך יסתיר אותה לחלוטין כשהמלאכה עדיין לא הסתיימה.

דמות נשית מעניינת בתערוכה הייתה פסל של אמנית אוונה קוזאנט.זוהי דמות עשויה כולה מחוטי קש כתומים הנראית למתבונן בה כסוג של מכשפה,אך התנוחה בה היא עומדת כפופה וכנועה נותנת השראה גם לדמות מיוסרת  וחלשה הנשלטת בידי מישהו.

פסיפס מעניין וצבעוני של עגולים שמתמזגים זה בזה שאהבתי היה של האמנית סוניה דלאניי.

אומן בולט אחר בתערוכה הוא ניק קייב . שאלתי את אחד האנשים שהלכו על ידי אם מדובר באותו זמר גותי מפורסם ניק קייב,נסיך הרוק האפלולי הוא גם פסל? השתוממתי  אך הוא השיב שהוא לא חושב. המדריכה שהגיעה אחר כך הבהירה שזהו אומן מניו יורק העושה גם תלבושות ססגוניות למופעי ריקוד וחלק מהדגמים המוצגים בתערוכה שמשו גם תלבושות להופעות.ובמקרה יש להם את אותו שם.

הדמות הספק יושבת ספק רוקדת בעלת זהות מינית לא ברורה ולבושה במה שנראה כמוטיבים אפריקאים נראית לקוחה מהשראה של הציור הצעקה של מונק.

היו נוכחים גם כדורי גלובוס שהיו  מוסתרים מאחורי רקמת חוטים..הרבה צבע,טקסטיל ובדים בגזרות שונות. ורק במרתף  היצירות היו עשויות מחוטים כהים ואפלים שהרכיבו מלאכת אריגה שחורה. מושכים את ההולך בתערוכה לעולם התת מודע החשוך והמסתורי.

בגן המואר בארוחת הצהרים  על השולחן הארוך אכלנו סלט קטן אנטי פסטי בשמן זית ודג או בשר עם ירקות .כל אחד התיישב על יד המגש הקטן מהעץ בו היו מסודרות המנות.היה אפשר לבחור בין דג לבשר. העתונאית הלבנונית חיפשה מגש עם דג אלא שפתאום שנתה את דעתה. "לא מזמן ,לא אכלתי בשר. אם הוא צלוי היטב. אוכל בשר". דברנו על המיתוס של פנלופה שהייתה עסוקה במלאכת האריגה היא טוותה תכריכים לאביו המנוח של אדוסיאוס בעלה. בעצם הטוויה הבלתי נלאית היא דחתה את מחזריה העקשניים מאחר וכל לילה היא פרמה את החוטים של האריגה ושוב מחדש טוותה בעבודה סיזיפית וקשה.כך  במשך עשרים שנה עד לשובו של בעלה מהקרב ובכך יכלה לשמור לו אמונים. 

לפתע לתוך השיחה הנינוחה התפרצה העיתונאית הלבנונית. היא פנתה לאמנית שוויצרית שהציגה בתערוכה ושישבה על ידי. "בתך חיה בלבנון,נכון? תדעי לך שאם תפרוץ מלחמה היא תהייה חייבת לחזור לצרפת מידית. המצב מאוד רגיש באזור.לבנון מאוימת מאוד. חסר רק הגפרור שיצית את התבערה. זה נורא מה שקורה בסוריה. כל המבנים העתיקים  של אלפי השנים,הפכו לחורבות מי שיכול בורח  ומציל את חייו,אי אפשר להתעלם מהטרגדיה הזאת."

היא נעצה בי עיניה מבעד למשקפי השמש. "לא אשכח איך בשתי מלחמות,ישראל הרסה חלקים גדולים בלבנון"

אי אפשר היה להתעלם גם מהאיום שנשמע בקולה שלרגע חתך בסכין את האווירה הרגועה והאידלית בגן והזכיר לנוכחים מציאות לא נעימה שמתרחשת כאן ועכשיו .

"הכול פוליטיקה, והיא מנהלת את החיים של כולנו אם נרצה או לא. המנהיגים הם אלו שמושכים בחוטים ומחליטים על גורלות מאז ומתמיד. " נאנחה תוך כדי שהיא נוגסת בדובדבנים שעטרו את העוגה.

אחר כך טיילנו במרכז העיר של האי הקסום "ille sur la Sorgue"שנראה כאחיה הקטן של ונציה.(ונקרא גם נציה הקטנה) תעלות מים עוברות בכל העיר,מפלים קטנים ושכיות חמדה מתמזגים זה בזה בהרמוניה. גלידריות רבות,גלריות  ובתי קפה מסוגננים מזמינים את ההולך על ידם להיכנס.מזג האוויר האביבי והחמים של דרום צרפת צבע את השמיים בתכלת בוהק. אנשים רבים מלאו את מרפסות בתי הקפה ואכלו גלידות להנאתם.

 התערוכה שזה עתה ראיתי הזכירה לי שהאגדות המסורתיות המיתוסים שנרקמו בידי חוטי הדמיון היו מחוברים ישירות למציאות. אלה ממשיכים להטוות בהווה ואין מי שיעצור את מלאכת האריגה. החיים והאמנות תפורים בחוטים זה לזה במקשה אחת,בלתי נפרדים. 

 

www.fondationvilladatris.com

תערוכה"Tissage et Tressage" מ19 במאי עד 1 בנובמבר

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בוא האביב וArcade Fire

 

 

בוא האביב  וArcade Fire

 

האביב המיוחל נחת על פריס סוף סוף! לא רק על פריס כי אם על כל אירופה שעד לפני חודש כפי שכתבתי הייתה בחלקה הגדול מצויה תחת שלג כבד וסערת גשמים. נעדרתי מפריס לשבועים והובטח לי כשאחזור,פריס תקבל אותי בזרועות קלילות ושמשיות. ואכן כן,ההבטחה הוגשמה במלואה.

ובכל זאת אביב אירופאי  בחודש אפריל הולך יחד עם שמש אלגנטית ומאופקת. בערב עדיין יש צורך להתכסות באיזה סוודר או מעיל קל. וכמו שהצרפתים נוהגים לומר,"באפריל אל תסיר עדיין אפילו חוט ממך" En Avril ne te decouvres pas d'un filואילו בחודש מאי עשה כרצונך."

אמצע אפריל והשמש בוערת בשמים. הטמפרטורות זינקו לשלושים מעלות ומראות שרואים באוגוסט הם עכשיו בפריס. אנשים הולכים באיטיות בגופיות,מכנסיים קצרים וסנדלים. כולם מתיישבים במרפסות בתי הקפה ונהנים מכל הטוב הזה שתקף אותם בלי שום הכנה מוקדמת.מתמסרים לקרני השמש החמות כאילו הם כבר נכנסו לתוך שגרת הקיץ. עוד רגע והם נועלים את דלתות המשרד ויוצאים לוקאנס השגרתי של חודש אוגוסט.

רק שלא,עדיין לא. מוקדם.חודש אפריל.ובקיץ שנחת בלב חודש אפריל הרחקתי עד לאנטוורפן על מנת לראות קונצרט של להקה שמאוד אהובה עלי. Arcade Fire

הייתה לי כימיה מיידית עם המוזיקה שלהם כששמעתי אותם פעם ראשונה. היה זה ידיד אנגלי שאמר לי שהוא בעצמו גילה אותם דרך חבר והוא מאוד אוהב אותם. ב2006. ישבנו בגינת ביתו בצפון לונדון. אוגוסט .הוא גזם שיח פראי כשלפתע עצר במלאכתו ואמר "רגע,אני חייב להשמיע לך להקה מצוינת קנדית". אני זוכרת כששמעתי את הדיסק שלהם מפתח חלון ביתו  בעודי יושבת על כסא הקש בגינה הקטנה חשבתי שאני צריכה לשמוע את הלהקה הזאת שוב פעם.הלחנים שלהם דורשים הקשבה נוספת,מרוכזת. הצלילים שלהם נשמעו כלקוחים מעולם אחר. מוזיקה שנעה בין מיסטיות  רוחנית לפופ קליל וקצבי  מאז עברו מספר שנים,הלהקה התפתחה,זרמה לכיוונים שונים.כשראיתי אותם בלייב בפעם הראשונה, ב19 לאפריל לפני כעשרה ימים באצטדיון הענקי  " Sportpalais"באנטוורפן, זאת הייתה כמו סגירת מעגל.

כששוטטתי כמה ימים קודם על אתר הלהקה,גיליתי לשמחתי שהם במהלך סיבוב הופעות באירופה .(במקור הם ממונטריאול). בסיבוב הנוכחי שלהם באירופה הם לא מופיעים בצרפת והכי קרוב יהיה  לראות אותם בקונצרט באנטוורפן בבלגיה.

מיד כתבתי לחברה שגרה שם,אם היא רוצה להצטרף ולראות את הקונצרט."אני לא מכירה אותם,הם טובים?" נשלחה ההודעה בווצאפ. התשובה הנלהבת שלי עודדה אותה לבוא אתי.וכך בערב חמישי, חם ומהביל במיוחד נסענו בטראם עד לתחנת ספורט פלה.

הגענו מוקדם וקנינו כרטיסים. להפתעתנו נודע לנו שדרישות הלהקה היא שאסור להיכנס עם תיקים להופעה .איזה סיפור. צריך לגשת לאולם אחר בו ישנם התאים ולהשאיר את התיקים  נעולים בתא ורק לקחת את הארנק והנייד. הטרור והשלכותיו,חשבנו לעצמנו.כבר דמיינתי את ההמונים צובאים אחרי ההופעה על התאים ואת האנרכיה והבלגן שיווצרו.

הבלגים לא לוקחים סיכונים ,למרות שנאמר שזאת דרישת הלהקה. גם באנגליה סופר לי שלמרבית הקונצרטים הגדולים אי אפשר להיכנס יותר עם תיקים לאולמות.

"את צריכה להשאיר את בקבוק המים שלך בחוץ" בשר לי אחד משומרי הביטחון,איש שרירי בעל הבעה קשוחה.

"ברור לך שזאת תעשיית כסף" אמרה לי חברתי,את תראי שהם גובים על כל כוס בירה קטנה כפול מבחוץ.כשנכנסנו להיכל הספורט במראה המתכתי,גילינו דוכני אוכל ושתייה מסודרים זה לצד זה. כמו במעין יריד שעשועים. הוט דוג ופופוקרן, בצד מתקני הבירה הגדולים.

כל כוס מים קטנה החל משלושה יורו. אנשים נכנסו בזה אחר זה לאולם ועדיין כשהתיישבנו במקומותינו הטובים(שורה שנייה קדמית) הייתה תחושה של אולם חצי ריק. אפשר אולי לעבור למרכז האולם,אין הרבה אנשים חלפה בי מחשבה.המקומות שלנו היו יותר בצדדים. להקת החימום הייתה להקת ג'אז ובינתיים אנשים לא הפסיקו לזרום להיכל הספורט ובלי שהרגשנו הוא התמלא עד אפס מקום.

והנה הם נכנסו Arcade Fire צוות של כעשרה מוזיקאים כשבראשם זוג גבר ואישה בחיים כמו על הבמה Win Butler ו Regine Chassagne

דרך כניסת הלהקה לאולם הייתה כמו  של מתאגרפים לשאגות הקהל המעודד. הם הלכו זה אחרי זה כשבראשם הסולן עם מגבעת שחורה ומנופפים לקהל המשולהב. מסביב לבמה הטכנאים התקינו חבלים המזכירים זירת אגרוף. לצלילי מוזיקה קלאסית ואחרי שהם התמקמו הצוות המרשים . אות הפתיחה נורה לאוויר עם הצליל הראשון והלהקה פתחה עם הלהיט "every thing now"

הם שרו בזה אחרי זה את מיטב שיריהם מכמה אלבומים ותוך כדי ההופעה הסוחפת הבנתי את סוד הצלחתם. היה משהו מאוד מאוזן בכל מבנה הלהקה. הנגנים החליפו כלי נגינה ביניהם במהלכה. כמו כן הם נגנו לא רק על כלי נגינה קלאסיים כי אם גם על בקבוקים ועוד סוגים שונים של כלי נגינה לא שגרתיים . מה שיחודי בהם זה שיש הרמוניה ושיתוף פעולה מלא בין הגבר לאישה. פעם הוא המוביל ופעם היא. הוא בשירתו באנגלית מייצג את קנדה האמריקאית ושלה בצרפתית את קנדה הצרפתית. הזמרת בעלת  התלתלים השחורים לבשה חליפת פייטים נוצצת ובן זוגה עם המגבעת המוקיונית נראו מצד אחד כלולייני קרקס ומאידך כשחקנים המחליפים הבעות בצורה תיאטרלית. כשהם התחילו לשיר היו אנרגיה וקצב תואמים עם להקת הנגנים באופן מדויק,מקצועי ביותר ויחד עם זאת מאד מרגש ואינטימי. כל קהל האנשים הרב נע כבסחרחרת עם האפקטים הממוחשבים.מסכי וידאו ענקיים הקרינו את הנגנים  והזמרים הכריזמטים וגם כל מני קטעי וידאו מבוימים

השיא הגיע עם הלהיט של הלהקה "reflector"  שיר שאורכו כשבע דקות והוא נע משיא לשיא מבחינת קצב וקול. אין רגע דל.  מנורות ענק ירדו לעבר הקהל מפזרות שבבי אור מנצנצים כבמועדון ריקודים. כשהם לראשונה הקליטו את השיר באולפן  ההקלטות,דיוויד בואי שאהב מאוד את הלהקה ואף הופיע אתם,שר בקטע קצר מתוך השיר ואם שמים לב אפשר לזהות את קולו הייחודי של דיוויד בואי מתלווה לשני הזמרים. כשדוויד בואי נפטר הם ערכו עבורו מחווה ספונטאנית ועברו ברחוב מנגנים את שירו  באנרגיה מתפרצת כדי לחגוג את חייו ולא את מותו.

הבנתי מדוע גם דיוויד בואי התחבר אליהם. זאת להקה שאינה מתפשרת. מילות השירים הן קיומיות,מחפשות,אישיות. אין שום תחפושת או מעטה של אושר מזויף כי אם רצון לשיר את האמת שלהם. את חייהם. ושאיפה לגעת בלא נודע בחיים מעבר לעולם הגשמי בשירים כמו  Oh Orpheous ,Here comes the night time

זאת אחת הלהקות האלטרנטיביות  הנדירות העכשוויות שמצליחות למלא איצדיוני ענק באלפי אנשים בכל סיבוב הופעות שלהם בעולם.

הזמרת שרה בצרפתית מידי פעם נותנת קונטרה מעניינת לבן זוגה השר תמיד באנגלית. השירים נוגעים בפשטותם ויחד עם זאת מולחנים באופן קצבי ואנרגטי  ורקיד שבהופעה על הבמה מקבלים מימד עוצמתי.

הקהל שמלא עד אפס מקום את ההיכל (כעשרים אלף צופים) לא הפסיק לרקוד ולהריע להם. המנורות ירדו ועלו שוב.האולם נשטף בחגיגת צבעים בלתי פוסקת.

שעתיים של הופעה ובסיומה הדרמטי אחרי הדרן של כשני שירים יצאו האנשים מהאצטדיון לקבל בחזרה את תיקיהם מהתאים. הנה תעלומה,כיצד הכול התנהל בסדר מופתי. תור קטן ומסודר.למרות אלפי האנשים. החמישה יורו פיקדון מוחזרים מיד. חוץ מאישה אחת בפנים אדומות מכעס שצעקה על אחד השומרים שלא נתן לה להיכנס. אולי היא אבדה משהו,אולי היא לא קבלה את הכסף בחזרה, אין לדעת. התוכחות והצעקות היו בפלמית.

גם במטרו.מאות האנשים שמלאו את התחנה הקטנה עמדו חייכנים וסבלניים זה אחר זה כשבצידם אנשי ביטחון ששומרים שכל פעם קבוצה אחרת תרד לרציף.

כולם נראו שטופי אדרנלין, מחייכים מרוצים,אין לאן למהר,נדמה גם בתחנת המטרו הממוקמת סמוך לאצטדיון שעוד אפשר לשמוע צלילים עמומים מהמוזיקה המלהיבה שנוגנה עד לפני כמה דקות.אחרי הופעה כה מרגשת רוצים להמשיך לשבת בפאבים לשתות בירה בלגית מרווה,ליהנות מלילה קיצי וחמים שפקד את חודש אפריל.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פריס בין חורף לאביב

18/03/2018

דמיינו לכם דמות זה יכול להיות גבר או אישה. הדמות הזאת יושבת במרפסת בית קפה בפריס. למעלה יש תנור קטן מחמם. הדמות פושטת את מעיל הצמר ,מסירה את הכובע ואת הכפפות ומתבוננת בחלון הזכוכית הגדול המתכסה בטיפות גשם.

זה עדיין לא אביב. היא מהרהרת. השמים אפורים ולא חם. צריך להמשיך להתכסות בשכבות.

ואז בלי שום הודעה מוקדמת קרני השמש מאירות מגיחות מבעד לעננים האפורים וצובעות את השמים במכחול צהוב ואופטימי.

המלצר מכבה באחת את התנורים. יושבי בית הקפה מחייכים. הם אפילו ממהרים לבקש חשבון ולצאת לרחוב שטוף שמש אבל היי כעבור שעה השמים התכולים מתכסים שוב בעננים אפורים והגשם יורד בחוזקה. והדמות בבית הקפה לובשת שוב בטקסיות את המעיל, זורקת מעליה בנושלאנטיות את הצעיף וחובשת את הכפפות.

אלה הם ניצני אביב פריזאי ואולי אירופי בכללו. החורף שעבר היה קשה במיוחד. חודש פברואר היה קר מאוד,האוויר היה קפוא והיה זה אתגר להסתובב ברחובות העיר.

השלג שירד עטה את העיר במעטפת לבנה וחגיגית. "פריס לבנה" זה לא מראה שבשגרה ואנשים ניסו לחשב מתי ראו פעם אחרונה את פריס מושלגת. "לפחות חמש שנים או שש " אמרו מנסים לחשב מתי השלג כיסה את העיר . 

קיים ביטוי שהצרפתים אומרים כשאין הרבה נושאים לשיחה"parler de la pluie et du beau temps " לדבר על הגשם ועל מזג האוויר היפה. רק שבשיחות האחרונות, אי אפשר היה להימנע מלא לדבר על מזג האוויר הסוער. הוא דרש תשומת לב מלאה כמו גיבור המשחק תפקיד ראשי בהצגה ונוכחותו בעלת כוח ושליטה.

 

בארצות השכנות הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס וסופת שלגים השתוללה בגרמניה,אנגליה ועוד. השכנה מנאפולי אמרה לי שהיא דוחה את החופשה באיטליה כי קר וגשום ואפילו ברומא יורד שלג.

נותר רק להתחיל ליהנות מהקור. הנפוליטאנית צחקה כששאלתי אותה איך היא מתמודדת. "זה לא מצב שגרתי. זאת סיטואציה מיוחדת קור כזה אז בגלל זה אני דווקא אוהבת את זה. זאת הזדמנות אפילו לעשות יותר ספורט"

ובינתיים בכל מקום הפריזאים קטרו שהם מתים לקצת שמש שתפשיר את הקיפאון. ובחופשת החורף של פברואר הם או נסעו ליעדים רחוקים וחמים הרחק מאירופה הקרה או דווקא לעשות סקי בהרים ולהתמזג עם החורף כפי שהוא אמור להיות. כלומר חורף במלא הדרו.הטמפרטורות מתחת לאפס, השלג יורד ללא הפסקה ופסגות ההרים לבנות. אפשר גם לצפות בנוף המרהיב הזה תוך כדי שתיית יין חם ב"chalet" מחומם היטב.

"chalet " זה הביטוי שהישראלים מכירים אותו כצימר. אך לא בהכרח עם פינוקים. אלו מגורים המיועדים להרים. בדרך כלל אלו בקתות מעץ  ובחודשי החורף והאביב הן מושכרות לתיירים השואפים לשהות בהרים ולהרגיש בו זמנית שהם בבית משלהם.

פעם ראיתי סרט צרפתי על בחורה פריזאית מפונקת שבוחרת לגור באיזה כפר מבודד על צלע הר. היא מתנתקת בכוונה מחבריה,מאהובה ולומדת להסתדר בבית העץ הגדול לבדה כשמסביבה סביבת הרים לבנה וקומץ שכנים. מה שנראה היה כבלתי אפשרי הופך בהדרגה לסיפור התקשרות ואהבה. היא לומדת לגלות את עוצמתו של הטבע ואת העובדה שהיא לא זקוקה לחומריות העיר על מנת להיות מאושרת.

נזכרתי בסרט הזה בימים הקרים מאוד שהיו בפריס. ואת העובדה שעיר בשלג ובקור זאת חוויה מיוחדת אך עיר זאת עיר ועדיין אנשים נשאבים לחנויות, למסעדות ולבתי קפה ולשפע של תרבות הצריכה.

וביום אחד. אני לא יכולה להצביע על התאריך המדויק לפני כעשרה ימים הקור הפסיק,בבת אחת. הייתה זאת מעין תחושה כמו של  להיות במטוס שצלל בפתאומיות מתחת לעננים ושוב הוא משייט מעליהם בנחת והאוויר התאזן.

הרוח הקפואה שנשבה, כך אמרו החזאים  היייתה מסיביר והיא זאת שהייתה אחראית  לדרמה הגדולה כלומר לקרה הבלתי צפויה ולהורדת הטמפרטורות בקיצוניות ברחבי אירופה. הרוח הזאת פסקה ביום אחד.

הטמפרטורות טפסו למעלה וכדי לחגוג את קרני השמש שחזרו וגרמו להפוגה בקור היה צריך לצעוד ביום ראשון ב"קנאל סן מרטן" הנמצא ברובע העשירי.

הצרפתים והתיירים התיישבו  על ספסלים בשתי הגדות של הנחל המאורך. מתמסרים לאוויר שהתחמם וליטף את פניהם.

היו מי שאחזו בקבוק יין או תרמוס קפה. היו מי ששלבו ידיים ביניהם והיו מי שקראו ספר להנאתם בלי הצורך המיידי להיכנס לבית קפה ולהיות מוגנים מהקור.

"canal Saint Martin" בשמו הלועזי הוא אחד מאותם מקומות שעברו עדנה ופריחה בשנים האחרונות.  לפני חמש עשרה שנה היו רק בודדים שזיהו את הפוטנציאל המסחרי שלו ופתחו חנויות ובתי קפה.  ולמרות זאת,הוא היה עדיין שומם וריק. כיום הוא עמוס בכל טוב.

מבתי קפה קטנים, למסעדות מסוגים שונים של גלריות. אפשר לומר שהוא מתחרה בחשיבותו במה שהיה פעם מעוז האטרקציה התיירותית "Saint Michel" ו "Saint Germain"

התיירים הצעירים מבקשים לשכור דירות אירבינבי על יד הנחל ברובע העשירי. הוא המקום ה"קול" החדש של פריס שמתחרה ב"פרנצלאורברג" של ברלין או בשכונת שורדי"ץ (בריק ליין) בדרום לונדון.

אפשר למצוא שם את השווקים מיד שנייה (לפעמים ביום ראשון בו אנשים מוכרים כל מיני פריטים עתיקים בקשת של מחירים) מה שאופייני מאוד לשכונות אותן ציינתי למעלה.האווירה בו  רגועה ויחד עם זאת טרנדית. בעיקר הקפה הוא קפה עדכני כמו שעושים עכשיו במרבית בתי הקפה החדשים של פריס . אלה צצו כמו פיטריות ביער אחרי הגשם מסעדות  חדשות בהם מכינים אוכל שהוא ערבוב  של צרפת וים תיכון. כמו מסעדה קטנה בשם   IMA שנמצאת  על שפת הקנאל וניתן לאכול שם אפילו שקשוקה מקורית במיוחד עם קישואים ותרד.

ביום ראשון שעבר בבוקר,האביב הניח את זרועותיו העדינות והארוכות מעל כל מי שפסע בצידיי הנחל הארוך או ישב באחד מבתי הקפה ברחובות הקטנים בסמוך. השמש הגיחה בשמים האפורים חייכנית וחמימה ופיזרה באחת את העננים. למרות שהעצים עדיין ערומים ניתן היה לדמיין את האביב משליך עליהם את אבקת הקסמים ועוד רגע הם יתכסו בעלים ירוקים ובפריחה צבעונית.

אתמול קרני השמש שוב צבעו את פריז באותו גוון עליז של אביב של סוף מרץ אך לא צריך להתלהב יותר מדי. החורף העקשן יכול לחזור ובסוף השבוע הזה השמים יהיו קודרים מחדש והגשם יטפטף לפרקים ומלכת השלג תכסה שוב את העיר בלבן.

ואסיים כפי שהתחלתי, דמיינו לכם דמות,זה יכול להיות גבר או אישה. היא פושטת את מעיל הצמר, מסירה את הכפפות, את הצעיף החם רק לכמה רגעים כשהשמש המתעתעת מחממת את מרפסת בית הקפה והנה הגשם חזר, הטמפרטורות ירדו, השמיים כוסו בעננים. המלצר ממהר להדליק מחדש את תנורי החימום הקטנים המפיצים אור כתום והאנשים חוזרים לדסקס על "הגשם ועל מזג האוויר היפה"

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ממוזיאון מונמארטר – תערוכה של "ואן דונגן" ועד "סימפל מיינדס"

בוקר ערפילי וגשום. אני נוסעת במטרו דרך ארוכה  עד תחנת מרק קולנקור.

"המעלית מקולקלת" אומרת לי אישה שהולכת בכיוון שלי. אחרי ששאלתי אותה איך מגיעים למוזיאון מונמארטר. היא  מציעה לי לנסוע תחנה אחת אחורה ולקחת אוטובוס כדי לא לעלות את כל המדרגות. "אין לי בעיה לעלות הרבה מדרגות ברגל" אני עונה לפריזאית הממהרת ליום עבודה. היא מראה לי ביציאה אחרי הטיפוס הממושך במדרגות הלולייניות,איך ללכת למוזיאון.

כדי להגיע למוזיאון מונמארטר,יוצאים למסע קטן. הוא נמצא למעלה על הגבעה וצריך לעלות מדרגות ושוב לעלות. הדרך מפותלת וכל הזמן בעלייה. על ידי מתנשפת גברת בכובע מנומר ובמעיל צמר כתום. "את גם הולכת למוזיאון מונמארטר לתערוכה של ואן דונגן? היא שואלת. "איזו דרך מעייפת ואיזה יום גשום." היא רוטנת. ואני לא יכולה שלא להסכים.

ההזמנה לפתיחה של תערוכה במוזיאון מונמארטר היא,של אחד מהציירים ההולנדים שפעלו מסוף המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה הנוכחית.  קס ואן דונגן שאינו מפורסם כמו ואן גוך או רובנס הפלמי אך צייר ציורים רבים נהדרים שאותם אגלה עוד כמה דקות הליכה.

הרחוב "rue de Saules" המוביל בעלייה למוזיאון נראה מנותק מפריס הרועשת והעמוסה. אני אפילו שומעת ציוצי ציפורים. בצד הרחוב ישנו יקב ובו מגדלים גפנים. ועל ידו מבנה בצבע ורוד מעוטר בצמחייה הנראה שומם במהלך היום ובלילה מקבל חיים. הקברט "le lapin agile"  מי שפוסע במונמרטר מרגיש שהזמן לרגע נעצר מלכת ואפשר לראות אם מאמצים קצת את הדמיון את האמנים שחיו,אהבו ויצרו ברובע הבוהמי והציורי הזה..

הקברטle lapin agile"l" בעברית "הארנב הזריז" (במקור השם היה הארנב של מישהו בשם ז'יל) ועם הזמן זה התחבר ושינה את המשמעות.

הקברט ארח יוצרים רבים ומפורסמים מפיקאסו,אפולינר ועד ברסנס וגיינזבורג. מעין מאורה אפלה רווית אלכוהול ושירה. פיקאסו הקדיש לו ציור הנושא את שם הקברט .הסיפור מאחורי התמונה בעל אופי טראגי. הדמות הנשית המצוירת הייתה מקור אהבתו הנכזבת של ידידו של פיקאסו שהתאבד בגללה. הציור שימש השראה למחזה אמריקאי שכתב סטיב מרטין בו מתואר מפגש דמיוני בין פיקאסו לאיינשטיין בביסטרו בפריס בתחילת המאה כששניהם היו צעירים ואנרגטיים.

כל המקומות האלה ספוגים  באין ספור זיכרונות,חוויות ורשמים המזכירים להולך על ידם את עושרה של פריס ואת כך שאפילו בתקופה של האייפונים והאינטרנט ותרבות ה"אינסטנט" אי אפשר למחוק את כל העוצמה התרבותית  שנטוותה במלאכת מחשבת, שנים על גבי שנים.

מוזיאון מונמארטר ממוקם ברחוב צדדי בשם קוטו "rue cotot". וכשמגיעים אליו  מתנשפים מהדרך שנמצאת במסלול עלייה. מגלים את שכיית החמדה הזאת המזמינה  ליהנות ממוזיאון לא גדול במיוחד אך אינטימי ויפה. ובעל גן גדול שם ישב רנואר ונהג לצייר.

בגן,באווירה חורפית, גשם מרענן יורד.אני עומדת בו כמה דקות ונרגעת בתוך כל הירוק הזה שעוטף אותי.

אחר כך אני לוגמת קפה המוגש לי להפתעתי אפילו עם חלב. בפריס בקוקטייל של ארוחת בוקר הקפה המסורתי הוא אספרסו. ועכשיו אחרי שהשארתי את המטרייה הרטובה בתא,  אני מתפנה לראות את הציורים של קס ואן דונגן.

 אלה ציורי נשים בעיקר אך גם של בתי הקפה והמרזח, נופים גדושים ברומנטיקה צבעונית. פיקאסו אף "השאיל " את אהובתו  פרננד אוליביה  לואן דונגן שצייר אותה.

התמונה של פרננד אוליביה היא גם זאת שנבחרה להיות על הפוסטר של התערוכה שמודבק בכל רחבי תחנות המטרו.

מה יש באישה הזאת שלכדה את עיניו של הצייר ואן דונגן והייתה מושא תשוקתו של פיקסו? בעלת חזות ספרדית מובהקת. שיער בצבע שחור פחם עם פוני. עיניים שלא ברור אם עצומות  או פקוחות ושפתים משוחות בליפסטיק אדום עז.היא עומדת  אוחזת במגבת המכסה בקושי את חזה  וכל כולה משדרת חושניות מהולה באדישות מתריסה למתבונן בה. בכיתוב על יד הציור בתערוכה נאמר שנוצר מתח בין שני הציירים ואף סוג של יריבות אחרי שואן דונגן צייר אותה.

ואן דונגן צייר גם את המולן רו'ז, אישה ערומה עם ביריות וכובע, אישה שיכורה המוטלת ברחוב כשלידה מוטלת גולגולת חובשת כובע, ליצן זקן ועוד..

כשמתבוננים בציוריו נשאבים לאווירה של פריס מפעם ,הבוהמית ונטולת המעצורים.. ממונמארטר למון פארנס טובלת ביין ,עשן סיגריות ויצרים. גברים במגבעות מתבוננים בחשק בנשים  פלרטטניות. "ופריס היא חגיגה" כמו בספרו של המינגויי..

ואן דונגן ההולנדי שנמשך ודאי לחיוניות ולכוח האמנותי שלה.קבע מושבו בפריס והיה אחד מהציירים שציירו באטלייה" " המפורסם "au Bateau Lavoire" בו ציירו פיקסו, מאטיס,מודליאני ועוד ציירים רבים.

ואן דונגן עצמו נראה בצילומים כהיפסטר עכשווי עם זקן ארוך ומבט שובב בעיניו.

כשעוזבים את המוזיאון מתבוננים בעיניים רכות  בבתים הקטנים הכפריים שבסביבה,בצבעי הפסטל ובכל הנוף הפסטורלי הזה של הגבעה הציורית ביותר בפריס  המציתה את הדמיון ומזכירה את העבר המפואר. נזרקים לרגע לאחור שוב  במנהרת הזמן.

 

מה שמעניין ברובע השמונה עשרה  שהוא מתפצל לרחובות שונים העולים ויורדים ומתחברים זה לזה למרות הכול כעכביש מרבה רגליים.

הרבה אבני דרך תרבותיות נמצאות שם כמו אולם הקונצרטים "לה סיגל" והכנסייה הנודעת "סקרה קר" . המוזיאון של החיים הרומנטים  שנמצא גיאוגרפית אמנם ברובע התשיעי אבל הוא משיק לרובע השמונה עשרה.ועוד.( ובכלל לא תמיד זה כה ברור איפה מתחיל רובע אחד ואיפה הוא מסתיים). קופי שופ עדכניים בצד בתי קפה ותיקים. גלריות קטנות ומבחר מאפיות עם ריחות מפתים במיוחד. אחד הרחובות היותר מלבבים לטעמי הוא rue de martyrs"" -"רחוב מרטיר"  שנמצא על התפר של שני הרובעים הללו.זהו רחוב מרתק. לכל אורכו הוא מציע את המיטב שפריס יכולה לתת למקומיים ולתיירים.

כמה ימים אחרי, אני הולכת לראות הופעה באולם פלייל la salle pleyel)) של הלהקה הידועה משנות השמונים "סימפל מיינדס". הלהקה משיקה אלבום חדש  "walk between worlds"

הזמר "ג'ים קר" מפליא בקול חזק ואנרגטי . הלהקה שמנגנת כולל זמרת, מצויינת ונותנת הופעה מחשמלת. באמצע הקונצרט הארוך שכולל גם להיטים מהאלבום החדש ומהעבר ,נערך ראיון קצר  עם הסולן ג'ים קר והגיטריסט צ'רלי ברצ'יל.( הוא הנגן היחיד הנשאר מההרכב המקורי) כשנשאל ג'ים קר מתי הגיע לראשונה לפריס הוא ענה בהומור סקוטי. "הייתי בן שש עשרה לקחתי טרמפ ללונדון עם חברים לשמוע קונצרט של "הסקס פיסטולס" אבל מסתבר שהנהג נסע לפריס.אז אמרנו,נשנה כיוון. כך הגעתי במקרה לפריס והתלהבתי."

בהמשך הראיון הוא ספר שהוא הקליט עם לו ריד פעם אלבום בפריס ובשבילו לו ריד הוא פיקאסו והוא לא יכול היה שלא לעקוץ בחביבות את הצרפתים. "אנחנו אוהבים את הצרפתים כי הם  נוהגים בדרכם"

אם יש רובע המגלם בתוכו לטעמי את תמצית "הפריזאיות" הוא הרובע השמונה עשרה שיש בו גם שיק עירוני וגם כפריות וכל פיתוליו ורחובותיו המסתעפים העולים ויורדים במורד הגבעה דורשים  מאמץ מסויים על מנת לגלות את קסמיו החבויים.הוא כמו מהתל בכם "קחו אותי כמו שאני, או עזבו.."

 


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פינוקיו הוי פינוקיו

11/02/2018

פינוקיו, הוי פינוקיו

כשחושבים על פינוקיו מיד עולה הדמות של בובת העץ הקטנה עם האף המתארך. פינוקיו שכל שקר שלו עולה לו בתוספת לאפו.

ולמרות שפינוקיו זאת אגדת ילדים מוכרת ואהובה לא רואים הרבה עיבודים תיאטרליים לסיפור הנודע.

בביקור האחרון בלונדון בסוף דצמבר מאוד שמחתי לגלות שמעלים את פינוקיו בתיאטרון המפורסם The national theater שנמצא על גדות התמזה.

הכרטיסים אזלו אמרו לי בקופה ובכל זאת עמדתי והמתנתי בסבלנות. לונדון ותיאטרון זאת אהבה גדולה שלי ואני לא מתכוונת לסגת גם אם אין יותר כרטיסים בקופה.תמיד צצה הפתעה משום מקום וכרטיס נשלף כמו במיוחד עבורי.

אני נגשת לקופה פעם נוספת אחרי כארבעים דקות ואחת מהמוכרות אומרת לי בחיוך. "good news מישהו ביטל את הגעתו ואת יכולה לקבל את המקום שלו"

כשאני נכנסת לאולם,אני שמחה לגלות שמקום הישיבה הוא באחת מהשורות הקדמיות באולם למטה(יש גם קומה עליונה)

כשהמסך עולה מתרחש הקסם החד פעמי הזה שתיאטרון יכול להעניק לצופים שלו ויש לציין שהתיאטרון הבריטי,לעתים נדירות ביותר אכזב אותי.

ההצגה פינוקיו שראיתי הייתה אף היא מעבר לכל הציפיות שלי.הצופים נלקחים למסע לאגדת הילדים פינוקיו בחגיגת דמיון וצבעים מתמשכת. דרך ההצגה למדתי רבות על פינוקיו ועל האגדה.דמות השחקן המגלם את פינוקיו נראה בעצמו כבובה חיה. את  מגלף בובות העץ ומי שבונה אותו ג'פטו מגלמת מריונטה ענקית אותה אוחזים שלושה שחקנים שאחד מהם מדבב אותה.

היחסים בין השחקנים,חלק מהדמויות הראשיות למריונטות מרתקים ונראים על הבמה סוריאליסטים. בהמשך יבואו עוד מהבובות הענק האלה כבעל תיאטרון הבובות השחור או הפייה ביער וגם של מי שלוקח את הילדים לאי המושחת בו הם כולם הופכים לחמורים אם הם לא מצייתים לו, המנהיג המניפולטיבי המדבר לילדים בצורה חלקלקה גם הוא בובה ענקית ג'ינג'ית המדברת עם מבטא סקוטי.

פינוקיו בתיאטרון הבריטי הוא ילד אנגלי מתמרד ששונא מסגרות וחוקים וכל מה שהוא רוצה זה חופש. לעשות מה שמתחשק לו אבל אז הוא מגלה את המחיר האיום שהוא צריך לשלם. עולם התענוגות המפוקפק המובטח לו בידי מנהל תיאטרון הבובות או הילדה שמשכנעת אותו להצטרף לאי הקסום (שעושים בו רק מה שאוהבים)מתגלים כסיוט שאין בו טיפת אנושיות וחמלה. פינוקיו מבין בזכות המודעות,בובת צרצר המלווה אותו בעקשנות לאן שלא ילך שהוא לא יכול להתעלם מהמצפון שלו ושלכך יש השלכות מסוכנות ביותר.

השיח בין פינוקיו לבובת הצרצר שהיא המודעות מעניין ביותר. מהי המודעות? ולמה אי אפשר להתעלם ממנה.

הילדים מבינים וגם המבוגרים שאנחנו תמיד צריכים להחליט ולבחור בין המוסר לבין היצר המיידי ולעתים הדברים המפתים הם לא יותר מאשליה. יחד עם זאת המעניין הוא שכמו בכל אגדת ילדים אי אפשר להימנע מהפיתוי ומהחוויה של הרע כמו בחיים. ורק דרך הייסורים פינוקיו מוצא את הדרך לגאולה ,דרך בטנו של הכריש שבלע את ג'פטו שיצא לחפש אחריו בים. בתוך בטן הדג הוא פוגש את אביו שבנה אותו.

מלבד הפעלולים הטכניים המבריקים של ההצגה כמו בובות הענק המוצגות בתאום מושלם עם השחקנים שמלווים אותם. תפאורת תיאטרון הבובות,האי המושחת,הדג העצום בגודלו תלת המימד ועוד..הכובש באדפטציה האנגלית הזאת זה  ללא ספק המגע האנגלי.

האגדה האיטלקית של היוצר קרלו קולודי  שנוצרה בפירנצה בצפון איטליה מקבלת חיים לא פחות סוערים בממלכה הבריטית.  פינוקיו כנער שיכול היה להיות בפנימייה קשה וקפדנית ומחפש כל דרך להשתחרר ממנה.

גם ג'פטו נראה כפועל אנגלי חביב קשה יום הבונה בובות במקצועיות ושגורלו לא שפר עליו. הוא חי לבד ואין איש שקרוב לליבו. הקונדסיות של פינוקיו "הילד הרע" מזכירה את ילדי הפאנק האבודים. שביקשו לבעוט במוסכמות,בכל המהוגנות החברתית. להתפרע ולעשות דווקא.

הפאנק מת מזמן. רחובותיה של לונדון משופעים ברשתות החוזרות זו אחר זו.באותן שמות כפס יצור בכל שכונה כמעט. הברים הקטנים העצמאים נסגרו אף הם בזה אחר זה, כי בעליהם ודאי לא יכלו לשלם את השכירות הגבוהה ופינו מקומם לכל אותן מסעדות בעלות שמות זהים. חללים מעוצבים בסגנון מהונדס וסטרילי.  שיטוט במרכז לונדון והעיר בעלת אלפי הסמטאות האפלות הפכה להיות  בעיקר נהנתנית ומסחרית. אי אפשר שלא להיגרר אחרי תרבות הצריכה המטורפת של אחת מהערים החזקות והמבוססות  בעולם. נותרו רק הפאבים האנגלים העממיים שנשארו נאמנים למקורותיהם.  למרות המוזיקה הטובה שמזכירה לך את התרבות העשירה של לונדון,משהו בצבעוניות הדרמטית התעמעם ופינה מקומו לקהל שמרני ומהוגן שלוטש עיניו במסכי הנייד בעודו אוכל את ההמבורגר הגורמה עם הצ'יפס

ובחזרה לפינוקיו, גם ביצירה המקורית וגם בגרסה התיאטרלית פינוקיו לא מפסיק ללמוד על החיים, על היצר הרע שמוביל אותו למקומות שנראים רק לכאורה מפתים ומתוקים ומתבררים בהמשך כשער לגיהינום.

האף המתארך בהצגה אכן מופיע לפרקים כשפינוקיו משקר,בעזרת פעלול טכני מרשים,אפו של השחקן מתארך ונהייה למקל  המתארך עוד ועוד..אבל למרות שהשקרים של פינוקיו מתגלים דרך אפו ולמרות שהוא לא משיג דרכם שום תמורה  עדין בסוף ההצגה בזכות השקרים ואפו המתארך הוא מצליח לדגדג את גרונו של הכריש שפולט אותו ואת ג'פטו ואפילו את הסירה עליה הם נמצאים.

אולי זאת קריצת העין של הבמאי הבריטי שבחר להראות בגרסה זו שאולי לפעמים אין ברירה וצריך לדעת לשקר. כי השקר הציל את חייו של פינוקיו ושל אביו הבונה אותו ג'פטו.

בספר המקורי מופיעים הרבה מאוד בעלי חיים המלווים את העלילה ,נחש שועל חתול חמור וצרצר..

בהצגה אין להם ממש נוכחות מלבד הצרצר שהיא בעצם צרצרית והחמור (הילדה שמשכנעת את פינוקיו להצטרף לאי הבטלנים= ארץ השעשועים נהפכת בהדרגה לחמור.)

ואי אפשר שלא להמנע מאיזכורים של התרבות האיטלקית בגירסה המקורית של קולודי, ג'פטו אומר לפינוקיו בבטן הכריש שהוא בלע אותו כמו רביולי מבולוניה.

ובכל זאת המשותף להם הוא הבסיס שגם פינוקיו לא חפץ להיות עשיר הוא רק רוצה להיות בשר ודם,להיות כמו כל הילדים. ילד אמיתי גם אם זה אומר שהוא יהפך להיות בן תמותה.

בסוף ההצגה פינוקיו נהפך לילד אמיתי וגם ג'פטו המריונטה הענקית נעלמת ובמקומה מופיע שחקן הדומה דמיון רב לבובה שבוואדי נוצרה בדמותו.

המצפון הטוב ניצח את הרע ולמרות הכול פינוקיו ואביו האוהב אותו ג'פטו לא הפכו להיות עשירים מופלגים,הם רק יהיו מאושרים כי סוף סוף נוצרה הרמוניה ביניהם וביחד הם יצליחו לגבור על הרע.

פינוקיו הוא תיאטרון האכזריות במיטבו. בגרסה המקורית של הספר אף הרבה יותר מההצגה.המתופף רוצה לעשות מעורו תוף, הדייג לטגן אותו, פינוקיו עובר עינויים לאין ספור עד הסוף הטוב,הפיה שאותה הוא פוגש מחליטה שבזכות אומץ ליבו וההכרה בצורך שלו לאהבת ג'פטו הוא יהפוך לילד אמיתי.

 בסוף ההצגה הקהל מחה כפיים בהתלהבות מלווה בשריקות של בראוו לשחקנים שהשתחוו מספר פעמים. ועיני הנוכחים הרבים דמעו.

בדרך החוצה מהnational theater  הילדים נראים משולהבים אוחזים בידי הוריהם הולכים לתחנת הרכבת התחתית . אני עולה על הגשר המוביל אותי לתחנת הרכבת צ'רינג קרוס. מתחת לגשר הנהר נצבע בצבע הלילה אורות הפנסים הרבים מובילים אותי בבטחה.העיר תוססת והרחובות גם בלילה חורפי וגשום זה ,גדושים באנשים. עדין אני תחת השפעת הקסם הרב של ההצגה שראיתי.מריונטות הענק פוסעות מולי כבחלום, הריקודים והשירים מרצדים בראשי, אני שומעת את קולו המתוק והמיתמם של השחקן המגלם את פינוקיו.

האגדה שנכתבה לקראת סוף המאה התשע עשרה בידי היוצר האיטלקי  קרלו קולודי נולדה מחדש בגרסה בריטית של שנות האלפיים  והיא רלוונטית מתמיד.ללא ספק לונדון זקוקה לפינוקיו משלה,בובת עץ כעסנית אך מלאה במרץ ואנרגיה. שיהיה כריזמטי,סקרן ובעל חשיבה מקורית.שיבעט במוסכמות ויצליח לעורר את ההמון האדיש והשבע.

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ניבה יוסף אלא אם צויין אחרת