00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בימים האחרונים הייתי הילדה שלא אוהבים אותה. שוב.

בימים האחרונים הייתי הילדה שלא אוהבים אותה.

שוב.

והתקשיתי לקום מהמיטה.

בטני הגדולה הזדקרה לפניי, וארשת עלבון הייתה נסוכה על פניי הקטנות.

ידי האחת הייתה מורמת לכיוון מעלה, לאחוז ביד של מישהו גדול שינחה. שיוביל.

ברגע אחד זאת הייתה אחותי הגדולה.

ברגע אחר אימי.

וברגע אחר דודה פרישמן.

בארשת העלבון היו מהולים גם חשש, גם השלמה עם הגורל וגם צל דק של התרסה פראית.

כמו של חיה מאולפת, אני מניחה.

--------------------------------------

' הייתה אומרת....

אין לי כבר כוח לחשוב מה ע' הייתה אומרת.

אין לי כבר כוח להיזכר.

אין לי כוח להחלשה הזאת. ללקיחת האויר.

והכול באהבה.

בכל כך הרבה אהבה.

חמודה ובובלה ואת כמעט הילדה שלי אם הייתי יכולה הייתי מאמצת אותך ואני אוהבת אותך                                                                                                                                    עד אינסוף וחזרה כמו השמים והפרחים והחיות וההיפופוטמים.

ההיפופוטמים זה מאז שהייתה באפריקה.

והביאה לי משם מחזיק מפתחות מעץ, עליו מלופפים חרוזים צבעוניים. ירוק, אדום ושחור, אם אינני טועה.

אני אומללה. כל כך אומללה.

ברגעים האלה.

יש רגעים בהם אני בהווה, ואני בשמחת החיים, בשמחת התנועה.

אני לא רוצה לזכור.

אני לא רוצה להיזכר.

אני לא רוצה לכתוב על מה שהיה, משום שאינני רוצה להיות במה שהיה.

אבל זה רודף אחרי.

-----------------------------------------------------------------

באחת הפעמים האחרונות, כשחזרה מחוץ לארץ, כתבתי לה שיר:

"ביתי חזרה."

והיא גיחכה: "ביתי?"

מי עכשיו יקים לי בית מלבדי?

והאם יש לי מספיק כוחות?

לפעמים נדמה לי שכבר הקמתי לעצמי בית בארבע השנים שחלפו מאז.

אבל הוא כל כך מט ליפול מכל רוח. מכל סערה.

וסערה גדולה במיוחד, צונאמי גדול במיוחד, הוא העובדה שאין שום דרך לעשות צדק, אפילו לא צל צלו של צדק.

שהאישה שהפכה אותי לתינוקת במשך עשרים ושתיים שנה, שבודדה אותי כמעט  מכל נפש חיה, שכמו היפנטה אותי,                                                                                        שהשפיעה עלי לחזור לשימוש בכדורים, שמהטיפול בן עשרים ושתיים השים שהייתי אצלה יצאתי פלוס שלושים וחמישה                                                                                                 קילו, ועוד ועוד ועוד - אני לא רוצה לשקןע בזה!!!!! היא לא תשלם מחיר בשורה התחתונה.

בטח לא סוג של מחיר שיעזור לי להשתקם.

הי, האם מישהו כאן רואה שאני מנסה להשתקם?

מי יעזור לי להשתקם ממי שהייתה אמורה לעזור לי להשתקם אותי?

אפשר להשתגע!

אבל אני חייבת לא להשתגע.

ואני חייבת להמשיך.

ואני חייבת גם לשמוח.

ואני חייבת לחזור להווה.

אבל הדבר הזה רודף אותי יומם וליל.

בעיקר בליל.

בחלומותיי אני מחפשת לי בית לגור בו.

צריכה לצאת מבית הוריי.

צריכה לצאת מהבית שהייתה היא.

מרגישה משום מה שגיבבתי שטויות ודברים מבישים, שקשה לאחוז במילים.

רגע לפני שאני מתחרטת, אני לוחצת "פרסם".

ק

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הלילה חלמתי עליה

הלילה חלמתי עליה.

כמו תמיד בחלומותיי ספק נסעתי במונית-ספק נהגתי אליה ברכבי, דרך כיכר המדינה בתל אביב.

"אבל הרי זה מה שקבענו," אמרתי לה כשנכנסתי אליה לחדר הטיפולים ומצאתי אותה עם מטופלת אחרת.

אני לא זוכרת מה ענתה. זה היה משהו מעומעם. לא ישיר. לא חד משמעי. כמו בחיים בעצם. לעיתים רחוקות הייתה אומרת משהו בקול ברור, חד-משמעי. ישיר.

הייתי מטורפת מעייפות, על סף עילפון. קרסתי על המיטה שבצד ומייד חטפה אותי שינה.

כשהתעוררתי הייתה כבר שעת דמדומים והחדר היה ריק מאדם.

תהיתי איך הזמינה אותי אליה ליומיים שלמים של ערב חג וחג, והיא משאירה אותי סגורה בחדר העבודה שלה ואפילו לא דואגת לי לאוכל.

הרעב החל להציק לי.

שאלתי את עצמי מה אני עושה שם.

מה אני עושה עם האישה שאמורה להיות המטפלת שלי אבל מתנהגת אלי כמו אל בת משפחה ובעצם מפקירה אותי.

ידעתי שעלי ללכת.

ללכת ולא לחזור.

ללכת לתמיד.

ארזתי את חפציי. בגלל הרפיון שהיה שרוי בכל אבריי הדבר עלה לי במאמצים מרובים.

ואז עמדתי לצאת.

דלת החדר נפתחה. היא עמדה בכניסה, מחייכת אלי, קולה קול ציפור מתרוננת, כמו שהיה במציאות.

היא אמרה מילים של סתם לעברי, אבל קולה היפנט אותי.

היא הלכה ואני שקעתי במעין זומביות. ערה, אבל ישנה. מבחינה במה שקורה סביבי, אבל לא מסוגלת לזוז. 

ושוב, לפתע פתאום, התנערתי.

התנערתי כמו למשמע צלצול פעמון שקורא לנזירה מיומנת להתייצב לתפילה.

התנערתי למשמע צלצול פנימי בתוכי, שתבע ממני להקשיב. להתנער. לזוז. ללכת משם.

סיימתי לארוז את חפציי.

[היו לי כמה תיקים, שהלוא הייתי אמורה להישאר אצלה כל החג. אחד מהתיקים היה סל מקש. כנראה אותו סל מקש שקיבלתי מאחותי כשהייתי בת חמש עשרה. אותו סל מקש שאיתו נסעתי לטבריה בטרמפים עם יעקוב, אותו סל מקש עליו לעגה לי אחת הבוחנות בבית-הספר למשחק כשהלכתי לאודישן בגיל שבע עשרה: "מה את, כפרייה?... את הולכת לשוק?"... לעולם לא אשכח.]

כשיצאתי החוצה אל החולות שמאחורי הקליניקה של דבורה [הפסיכולוגית הזכורה לשימצה, ש"טיפלה" בי בילדותי ובנעוריי] שוב פגשה אותי שם ע', ושוב התרונן קולה כקול ציפור. היא אמרה מילות סתם, היא הציעה עזרה.

הייתי תקיפה בגבול ששמתי מולה.

"יש לי גט טקסי," אמרתי, ועמדתי להזמין מונית.

הרגשתי את כוחי.

אבל היא משכה אותי. כמו בקסם.

הלכתי אחריה.

היא אמרה מילים ובדיחות, כאילו הכול בסדר. המילים שלה הדהדו על לוח לבי בעצב חסר גבולות, מזכיר את כל השנים בהן הנחתי למילים שלה להיספג אל תוך לבי, להתמזג איתו ולהפוך חלק ממנו.

עצרתי. עמדתי במקומי.

היא המשיכה ללכת, זורקת בדיחה אחרונה, כולה מחוייכת.

לא היו לי מילים על קצה לשוני.

לא היו בי רגשות.

הייתי כמו מסוממת.

ידעתי רק דבר אחד: שעלי לגייס את כל כוחותיי כדי ללכת משם.

נעמדתי במקומי ועמדתי להוציא את הפלפון מהתיק, כדי להזמין מונית.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סופסוף ירד הגשם

סופסוף ירד הגשם.
חשבתי על האונייה בים הסוער.
חשבתי על האונייה חסרת השם בים הסוער
והאם עדיין  ניתן להציל אותה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עכשיו שאני בוכה, במקום לשיר

 

עכשיו שאני בוכה אני נזכרת איך היא אמרה לי בקול ה[כמו]חומל שלה, ה[כמו]חם שלה, שדיכאון זה מחלה.

ואני האמנתי.

ועכשיו, שאני בוכה בוכה בוכה,

במקום לעבוד,

במקום לשתות קפה עם חברה,

במקום לשיר,

אני שואלת את עצמי לאן נעלמו עשרות השנים המבוזבזות בהן האמנתי שהבכי הזה, כל הבכי הזה, הוא דיכאון בל יעבור.

מתי התחלתי להאמין שאני חסרת תקווה.

מתי התייאשתי.

מתי היא גרמה לי להתייאש.

ואיך יתכן שעל הייאוש הזה היא לא משלמת שום מחיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עשרים ושתיים שנים של טיפול קלוקל.

עשרים ושתיים שנים שמהן יצאתי מבודדת לגמרי, במצב כספי נוראי, מכורה לכדורים, בלי שהקמתי משפחה,

במצב פיזי נוראי (בין השאר עליתי כשלושים קילו) ועל סף התאבדות.

ועכשיו, אומרים עורכי הדין, אי אפשר לתבוע אותה.

מגנוני הצדק קיימים - אבל לא בשבילי.

כנראה לא בשביל אף מטופל.ת שנפגע ממטפל.ת.

ואין אף כתובת בשבילי.

אין אף כתובת לנפגעי.ות טיפולים נפשיים.

אני לבדי.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שירה כמים אלא אם צויין אחרת