00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חלומות מתגשמים

קצת אחרי התקף המַנְיֵיר הראשון אי שם באמצע אלפיים ועשר, התחלתי לנטר את מצב המחלה המוזרה הזו.
מנייר למי שלא יודע היא מחלה מהסוג שבא כדי להישאר.
זה כאן לכל החיים ואין ברירה אלא ללמוד לחיות עם זה.

קצת הסברים פיזיולוגיים לפני התובנות:
חולי מנייר סובלים מפגיעה קבועה באוזן הפנימית. תעלות ניקוז נוזלי האוזן נסתמות להן מאיזו שהיא סיבה, כנראה ויראלית, ושני אברי האוזן הפנימית – השבלול ואיבר שיווי המשקל, מתמלאים בנוזלים והמערכת העצבית לא מסוגלת לקרוא מהם אותות.
אלו לא הנוזלים שקשורים לאוזן התיכונה ולהצטננויות, אי אפשר לייבש אותם באמצעים הידועים. אברי האוזן הפנימית שייכים לחלק הפנימי בגולגולת והנוזלים המדוברים הם אותו נוזל שעוטף את המוח.
הפגיעה בשבלול מבוטאת באיבוד שמיעה, בטנטון גבוה במיוחד (הצפצוף ההוא שאנחנו שומעים כשהכל שקט מסביב), ובתחושת עמימות גדולה דומה ללחץ שיש מתחת למים.
עם זה אפשר לחיות בקלות, זה רק הטנטון שיכול לגרום לשיגעון קל אבל אחרי כמה חודשים המוח המופלא שלנו מסוגל לסנן מעצמו את הרעש ולהתעלם ממנו כמעט לחלוטין.
לעומת זאת, עם הפגיעה באיבר שיווי המשקל קשה להתמודד.
כשהאוזן מתמלאת נוזלים, האיבר הזה משדר למוח מצג שוא אחר מהאוזן הבריאה. גם כאן, המוח שלנו מנסה לתקן את העיוות בין האותות, אלא שהתוצאה חמורה מאוד.
מכיוון שהמערכת העצבית לא מסוגלת להבחין מי מבין האוזניים משדרת כרגע את הנתון הנכון של היציבה, ואחת מהן (המקולקלת) משדרת יציבה בשלושת המישורים (כי הכל מלא נוזלים), המוח עושה את הדבר היחיד שהוא מתוכנת לעשות במצב כזה – להשכיב את הגוף לרצפה.
זה מגיע בצורה של ורטיגו פראי ומהיר, וסחרחורת ורטיקאלית (כזו שהעולם מסתובב לך מול הפנים, ולא סביבך כמו בסחרחורת רגילה).
מחפשים מיד במה להאחז, ואם אי אפשר, עושים את מה שמתבקש ונמרחים על הרצפה.
כמה דקות אחר כך מגיעות תופעות נוספות מופלאות לא פחות מבית היוצר של המוח הקדמוני שלנו.
בניסיון נואש להבין מה יכול היה להשתבש, המוח "חושב" שצריך להוציא את הכל כי אולי בבטן יש משהו מקולקל.
טוב עשית אם נשכבת על רצפת השירותים או זחלת לשם בכוחות אחרונים. פחות טוב אם זה היה במקום אחר. יהיה הרבה לנקות.

אחרי ההקאות והפרשות הגוף מגיעה רגיעה גדולה. אני משער שזה קשור ללחץ הפיזי שכלי הדם בכל פלג הגוף העליון עמדו בו בזמן ההתקף. באחת ההקאות יש קליק קטן בתוך האוזן וכמה דקות אחר כך כבר אפשר לקום להתקלח.
במנייר יש התראות מקדימות, אפשר לדעת שהתקף מנייר מתקרב לפי מצב האוזן והשמיעה כמה ימים קודם להתקף. בימים הללו האוזן "נסתמת" וווליום הטנטון עולה משמעותית.

אבל מַנְיֵיר היא מחלה מהסוג המבורך.

אני שייך לזן של אנשים שלא מסוגלים לנוח עד שהם לא מבינים משהו לעומק. אני גם שייך לאלו שמאמינים שאפשר לנסות לעשות הכל בחיים, שההתנסות היא אחד מערכי היסוד.
אז הלכתי לפרופרסור הזה ולפרופסור ההוא, וגם לכמה דוקטורים כאלה ודוקטורים אחרים, וכולם אמרו לי שאין מה לעשות וחייבים לנסות לשמור את כלי הדם הנימיים שיש בתוך האוזן המקולקלת פתוחים.
אלא שאת זה הבנתי לבד כבר קודם ברגע שהבנתי את המכאניזם של ההתקף.
לא קפאין, לא ניקוטין, לא מלח, לא חריף, לא לחץ נפשי, לא תבלינים חזקים, לא קור.
מאז מאי 2010 אני מנטר בקפדנות את מצבי.
אני רושם הכל בגיליון אקסל מפורט, ומשם מעביר את הכל לגרפים מפורטים, ומנתח סטטיסטיקות מכל הנתונים הנצברים, ואני חושב שהגיע הזמן לשתף בזה את מי שיגיעו במקרה לפוסט הזה.

סוף 2013 תיכף מגיע.
התחלתי לנטר באמצע 2010.
להלן המַנְיֵיר שלי במספרים:

עד היום היו לי 4 התקפים חזקים. כולם בתוך 2010, כשעוד לא ידעתי להתמודד עם זה.
מאז היו לי עוד 3 התקפים קלים. אחד באביב 2011, אחד באביב 2012 ואחרון באביב 2013.
התקף קל מאוד היה לפני שבועיים והוא קשור במישרין לקור הגדול שהיה כאן.
אחרי כל התקף חזק אני הולך לישון ליומיים שלמים יותר מ – 48 שעות. התקף חלש שולח אותי לעולם החלומות ל – 27 שעות "בלבד".
כמה ימים אחרי כל התקף מגיעה "סטלה" טבעית. נשבע לכם שאני לא מגלגל שום דבר בשבילה. היא נמשכת כמה שבועות ברציפות (בין שבועיים לחמישה), והיא לא חזקה. כמו אלכוהול עדין מאוד שמרומם את המצב המנטאלי.

ב 3 וחצי השנים הללו:
שתיתי 4486 כוסות קפה שחור. ממוצע של 3.43 כוסות ליום. כולן עם קפה בוץ וחלב. כל קפה אחר מקפיץ את המנייר. במיוחד הקפה שהכי אהבתי – נס קפה של ג`ייקוב.
אספרסו אסור גם, אבל זו לא אבדה גדולה.
עישנתי 3518 סיגריות מסוג קאמל לייט או קאמל רגיל – 2.69 סיגריות ליום.
ישנתי 12503 שעות – ממוצע של 9.56 שעות ביממה.
הזדיינתי 731 פעמים. ממוצע של 3.92 זיונים בשבוע.
אכלתי 19 פעמים סושי – כל אחת משלוש הראשונות שלחה אותי לכיוונו של התקף. אבל אחרי שהבנתי למה, יכולתי לאכול את האחרות בלי שום בעיה. אסור מלח מוגזם, ולכן נמנעתי מרוטב הסויה...
אכלתי פעמיים צ`יפס תעשייתי במקדונלדס, בשתיהן המלח קרע לי את הצורה. (אני אשם, אני הוספתי..).
טסתי פעם אחת ולא קרה לי כלום.
ישבתי מול המחשב 10751 שעות. ממוצע של 8.22 שעות ביום מול מסך (לפעמים גם בעמידה).
הטמפרטורה הכי נמוכה שנרשמה במד-החום שבמרפסת שלי הייתה 4- מעלות. זה היה בינואר 2013. הטמפרטורה הכי גבוהה באותו מדיד הייתה 43 מעלות.
צרכתי 117 ק"ג טחינה. ממוצע של קצת יותר מקופסה בשבוע. אני לא יודע למה, אבל טחינה עושה למנייר שלי טוב. כשהכמות ירדה האוזן צלצלה יותר חזק. אני אוכל רק טחינה לבנה שמיוצרת בשכם. כל האחרות פחות טובות לי.
גמעתי 91.3 ליטרים של שמן זית. כמעט חצי ליטר בשבוע.
שתיתי 2537 ליטרים של מים. מים פשוטים מהברז. כמעט שני ליטרים ליום. מים עושים טוב למצב האוזן, ונראה לי שזה קשור להורדת רמת המלחים בגוף.
הייתי 37 פעמים בעיסוי. פעם בחודש וחצי בממוצע.
השלתי 7.6 ק"ג ממשקלי, אני שוקל כעת 65.4 ק"ג.

למעט פעם אחת אי שם באלפיים ועשר, לא השתמשתי בטיפול התרופתי (
כדורי בטיסטין) שניתן לי על ידי הרופאים למקרה של התקף. בפעם ההיא הכדור עזר מאוד והרגיע את ההתקף באופן מיידי.

הנה כמה תובנות ברורות לאיך לחיות עם המחלה המבורכת הזו:
לישון הרבה. להזדיין הרבה. לאהוב הרבה. להבין שהעולם לא מונח לנו על הכתפיים ולהרגע. את אלו הכי חשוב לעשות וכמה שיותר מהם.
להימנע מלחצים כלכליים, וזה אומר לשנות את החיים. לזרוק את כרטיס האשראי, להבין מה רוצים ומה צריכים ולהתנהל בין שני אלו בשיוויון נפש. להימנע מחובות וממינוסים. זה אפשרי.
לנהל אורח-חיים עדין ולהימנע מדרמות מיותרות.
לא להילחץ מהבוס בעבודה, מבן או בת הזוג, מהמצב בבנק. ובמילים אחרות - לקחת אחריות למצב.
להימנע מכל מה שהרופאים אומרים שאסור, אבל להבין את הגבולות השליליים. אם אוהבים משהו, לא להפסיק לאכול אותו או לשתות אותו, אלא להוריד מינון, ולחפות על זה עם יותר מהדברים הבריאים שיש בתחילת הפסקה.
אפשר יותר קפה ולאזן את זה עם יותר שינה או עם עוד סקס או עוד מקלחת חמה.
בעונות המעבר – אביב וסתיו, לישון הרבה יותר.
זאת מחלה של איזונים. וזאת אולי הברכה הכי גדולה של המחלה הזו.
לא חשוב מה קורה – תשמרו על מרכז, על אישיות, על איזון. לא חשוב איזו הודעה דרמטית אתם מקבלים – תקבלו אותה בשיוויון נפש, בבגרות, בגדלות רוח.
גם כשנדמה שהשמיים נופלים – לזכור שהאדמה תמיד מתחת לרגליים.

- - -

אל העבודה החדשה שלי אני נוסע בכל בוקר במשך שעה וחצי.
אני מאלה שלא נתקעים במקום אחד, לטוב ולרע. כשמעניין אותי משהו אני משנה מקצוע והולך להתנסות בזה, בלי לחשוב על מה איבדתי במקום הקודם. אני אוהב להתרגש מהעבודות שלי, ומחיי המקצועיים. אני אוהב לקום בבוקר בתחושה שיש לי משימות להספיק, ותסכולים להתמודד איתם.
יום העבודה שלי בעבודה הזו שונה מהותית מימי העבודה בעבודה הקודמת.
בעבודה הקודמת פענחתי צילומי אוויר – מהבית. עבודה מדיטטיבית ביותר. יכולתי לפענח צילום במשך ימים ובצד לרשום מחשבות על דברים אחרים, או לפתח רעיונות.
עכשיו אני תכנת אנדרואיד עם ערמות של תסכולי חוסר הצלחה אינסופיים ולחץ גדול בניסיון להספיק.
במקום לכתוב מילים כפי שכתבתי בכל יום בשנים האחרונות, אני כותב קוד. הרבה קוד.
אני אוהב כל רגע מהעבודה החדשה שלי. אבל זה קשור בעיקר למשהו שחבר שלי אמר עליי פעם - אני תמיד עובד בשביל עצמי גם כשזה במקום עבודה של מישהו אחר. אני חושב שככה כולנו, או לפחות מקווה כך.
האוזן מאותתת לי שהכל בסדר גם בתוך הלחץ של העבודה הזו. וההתקף הקל מאוד היה קשור לגל הקור האחרון. יצאתי לעשן במרפסת בשלג...

- - -

אני תוהה איזו דוגמא הורית ואישית אני מנחיל לילדיי.
בכל השנים האחרונות אני עסוק בשאלות הוריות בעיקר. כמעט כל העשייה שלי סבבה סביב דמות ההורה שאני.
את שדות של דחלילים כתבתי מתוך המקום הזה, את העבודות בפענוח צילומי אוויר או באפיית לחמים עבדתי כדי שאוכל להיות זמין לילדיי.
גם תכנות אפליקציות הלכתי ללמוד רק כדי שאוכל לתכנת משחקי מחשב עבורם שיהיו על הטאבלטים שלהם. לא חשבתי שזו תהפוך להיות אהבה למקצוע.

אבא, מה אתה חושב שיתאים לי לעשות כשאהיה גדולה?
אני לא יודע מתוקה, אבל אני יכול להגיד לך שאת יכולה להתחיל לחלום.
למה?
כי חלומות מתגשמים, בוביק. חלומות מתגשמים.

אני חושב שיותר מהכל זו תמצית הדברים ואולי תמצית החיים עצמם. חלומות מתגשמים.
השאלה היא מה חולמים ומה עושים עם זה.
אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מתכוון לחלומות ילדותיים של מליון דולר נופלים על הראש או פרסום וכוח וכסף ותמונות רומנטיות, אלא לכמיהות פנימיות, לסקרנות, לחקירה אישית.
הילדים שלי גדלים אל דוגמא אישית ברורה – לא מקבלים את הכל בחיים, אבל מה שמקבלים זה תמיד עם תובנות לכל החיים.

- - -

רוחות החורף הזה מלטפות לי את הפנים בעוצמות שלא הכרתי קודם.
הלוואי ויש לַך עם מי להתכרבל מותק. הלוואי ומצאת לך פינות קטנות של שקט בתוך הנשמה.
אין יום שעובר בלי שדמותך תעלה בו למולי לפחות לפעם אחת. כבר שנתיים וחצי.
למדתי לחיות עם זה ולקבל גם את המצב הזה באהבה גדולה. אבל את החלום הזה אני לא מתכוון להפסיק לחלום.
המורה-מותק, הידיים שלי פתוחות לקראתך אותו דבר בדיוק. תמיד יש כאן חלון פתוח אלייך. תמיד יהיה.
ובכל זאת אולי תהיה כאן הוכחה שלא כל החלומות מתגשמים.
ככה אני. אם יש קצה קטן של ודאות, אני מוכרח לבדוק אותו ולהטיל בו ספקות. ואיתך הוודאות הזו לא הייתה קצה קטן אלא עולם שלם.
וודאות מהסוג הנדיר, מהסוג שפוגשים פעם או פעמיים בחיים.
וודאות מהסוג של מתנות שמרגישות כאילו הגיעו מחיים אחרים.
אולי לא כל החלומות מתגשמים למרות הכל, ימים יגידו.
זה לא עוצר אותי מלאהוב. כשאני לא יכול להיות עם זו שאני אוהב ושחסרה לי בלב, אני אוהב באמת ובתמים את זו שאני איתה ומאפשר לה למלא לי אותו.
גם דיכוטומיה היא מצב שיש בו אושר.

- - -

תאהב את מה שיש מתוקי.
תאהב את מה שיש כי זאת הדרך היחידה ללמוד איך לאהוב גם את עצמך.
תאהב כאילו אין מחר.
תאהב בהפתעה, בהתמסרות, בקונדסות.
תאהב מחדש בכל פעם כאילו הייתה זו הפעם הראשונה.
תאהב את הקשיים והדרך, את הרגעים היפים, את הרגעים השקטים.
תתאהב בחוויה, לא חשוב איזו חוויה זו.
תעצום עיניים ותחלום חלומות של אהבה, ואז תפקח אותן ותתחיל לנסות להגשים את מה שחלמת.
אולי לא תצליח להגשים הכל, אבל תדע שנתת הזדמנות, שניסית בכל מאודך. שאהבת את עצמך בעצם היותך מנסה להגשים את החלומות שלך.
וזה בסדר אם לא הצלחת בהכל. לפעמים לתזמון יש משקל גדול יותר מכל האהבות שבעולם ביחד.
אל תסתכל לאחור בחרטה או צער. אם יש בך כאב על מה שלא הספקת, תאהב גם אותו.
תאהב בלי להחזיק, בלי לאחוז, בלי לכבול. בלי לפחד שזה יגמר באיזה יום של הפתעה.
תאהב בלי לעוות את אלו שאתה אוהב, בלי לנסות להתאים אותם אל המציאות של חייך.
תדע שזו אהבה כשמישהו חסר בחיים שלך בלי שום יכולת להשלים את החוסר הזה.
תאהב את מה שיש בלי להסתכל על מה שאין. זה כל כך פשוט להבנה אבל כל כך קשה לביצוע.
תאהב כך שתוכל בכל רגע להגיד לעצמך – אם יבוא רגעי עכשיו, אני מוכן.

- - -

שנה טובה.

לדף הרשומה

אנטרופיה

אנשים סביבי מחפשים. אני כבר לא יודע מה יש להם לחפש כל כך הרבה.
נשים בסוף שנות העשור הנוכחי שלהן משנות את נקודות מבטן ומחפשות משמעות חדשה.
גברים בתחילת העשור שלהם עוברים משברים של זהות.
בני אדם נדמים לי לפעמים כבעלי קשיי הסתגלות תמידיים, נולדנו עם קושי מובנה למעברים ואנחנו מחפשים חפץ מעבר להאחז בו.
אולי את זה אנחנו לא מפסיקים לחפש - חפצי מעבר. נקודות אחיזה להיסמך מעט.
מנסים לעבור את הזמן עם כמה שפחות שריטות.

- - -

הכנתי לי השבוע פעמוני רוח גדולים לקראת הסתיו המתקרב.
קניתי צינור מתכת עבה, חתכתי ממנו חתיכות באורך משתנה, חוררתי ותליתי אותם על דסקת עץ בקוטר שלושים סנטי.
דיסקה קטנה יותר משמשת מטוטלת.
הצלילים של הפעמונים הללו שונים מכל מה שפגשתי עד היום. רעש עמוק של מתכת רועדת בטונים נמוכים ובדציבלים רגועים.
אני אוהב פעמוני רוח. יש בהם בשורה. הם מבשרים חילופים לא מוסברים של משהו. אני לא יודע להצביע עליו אבל ככה אני מרגיש.
זה נכון שזאת רק הרוח שמניעה אותם, אבל משהו מחולל את הלחץ הברומטרי שמניע את הרוח. פעמוני רוח הם אינדקטור מצוין להרגיש חילוף.
האורכים המשתנים שלהם הביאו אותי לחלום מעט על פערים.
לא הפערים הללו שאופנתיים כל כך בתקופה העקומה הזו בין שכבות ומוצאים או עשירונים, אלה לא מעניינים אותי אף פעם, אני סומך מאוד על כוחו של הפרט לשנות את חייו.
פערים מסוג אחר.
פערים בין מה שמשמעותי לבין מה שמשמח.
פערים בין להיות עם ילדיי לבין חווית הלבדות.
פערים בין להעניק לאהוביי לבין להתמקד ביצירתיות פנימית.
פערים בין לחוות תנועות ושינויים פנימה לבין להסתנוור מתנועות ושינויים שמחוץ לגוף.
תהיתי על כך כשבבואתי הביטה בי בעקמומיות גדולה מתוך עמודי מתכת שהסתובבו סביבי באיטיות וצלצלו לקול נקישות העץ.
הוצאתי לי לשון ועשיתי לי פרצוף.
הפערים הללו הם מי שאני, חשבתי לי בתוך מופע הליצנות שנלכדתי בו לרגע ביני לביני.
הפערים הללו הם המנוע של החיים שלי, ועם השנים החולפות הם הולכים ומתעדנים ומצטמצמים בהדרגה וההבדלים בין התחומים כבר לא גדולים כל כך.
הפערים הללו הם כוח הצמדה לתנועה שלי. הם מה שמדביק אותי לדרך הנסתרת והפתלתלה שמוגדרת כחיי.
לראות אותי אני לא יכול, את זה כבר הבנתי.
אבל הפערים הללו הם כמו שערים קטנים שדרכם אני יכול לראות מה נשאר אחרי שהלכתי.
חלונות להסתכל דרכם על הנוף בו אני צועד קדימה ואחורה. חרכים שנכנסים דרכם ריחותיי שלי ורעשיי החרשיים ביותר.

- - -

דובי לא-לא לא מצליח להבין מה זה להיות.
הוא יושב על אדן החלון בקומה העשרים וחמש של מגדל העצבות שלו ומנדנד את הרגליים שלו מעל הרחוב.
דובי לא-לא כבר שכח איך לשמוח מבפנים וכל חיוך שלו נראה כאילו נלקח מתוך הצגה בתאטרון למתחילים שהשחקנים בו עדיין לא למדו משחק.
כשפוגשים דובי לא-לא אפשר להרגיש איך הוא עטוף בכדור בלתי נראה של רגשות מהסוג הקשה ביותר. אל תגעו בי, אל תתקרבו אליי, אין דרכים אל מה שבפנים.
הבעיה הגדולה עם דובי לא-לא היא שהוא בעצמו לא מאמין כבר שיש משהו בפנים.
איך תזהו דובי לא-לא ברחוב?
הוא יעשה לכם הצגה של הכל שמח וכיף גדול להיות איתו, אבל בשניה הראשונה שתנסו להתקרב תרגישו קור שהגיע מאנטרטיקה.
דובי לא-לא לא נותן אמון בכלום. אם אתה בא אליו עם כוונות טובות הוא ישר שואל את עצמו שאלות כמו מה אתה באמת רוצה ממנו, כמו מה אתה מסתיר, כמו למה מגיע לו כל הטוב הזה.
אתה יושב מולו ומחייך אליו, והוא נותן בך מבט עצוב של מי שהחיים עדיין לא גמרו לזיין לו את הצורה.
תחסכו מעצמכם את המאמץ. לדובים לא-לואים אין מה להציע לכם. הם שכחו מזמן שלהיות זה לא משהו לעשות, וזה לא משהו להשיג, וזה לא משהו להחזיק בו.
היי דובי, אין כל משמעות בלהיות, אבל יש בזה המון שמחה.

- - -

אנטרופיה הולכת לפרק אותנו לחלקים קטנים, כבר עכשיו היא מרחיקה אותנו זה מזה ואין לנו אלא להסתכל בהשתאות לעבר הפערים הגדלים. אני לא יודע אם גם אתם מרגישים כמוני או לא.
במסע הנפלא של החיים שלי, אני מגלה שככל שהדברים רופפים ככה כוח ההצמדות שלהם מחזיק יותר זמן. הכוחות לא מתכלים כשמחזיקים ידיים ומלטפים, אבל נגמרים במהירות כשמנסים לחבק חזק-חזק.
אני מאלה שלא מחזיקים חזק אף פעם, אבל האצבעות שלי לא מפסיקות ללטף כשמתקיימת קרבה.
חבל שאין מכונה כזו שמאפשרת לשנות את מהלך הזמן ואת כוח המשיכה.
בטח הייתה קמה איזו חברה בינלאומית בסדר גודל של מותגי העל שמנהלים את חיינו, והיית יכול להגיע ולרכוש כרטיס למהלך זמן אחר.
הייתי נוסע אל המתקן שלהם, שכנראה היה יושב בקומה העשרים וחמש של איזה מגדל, ועוד קודם הייתי מתכונן ובוחר באיזו מהירות אני מעוניין שהזמן יחלוף לי, ואיזו מידה של כוח משיכה אני רוצה שתהיה לי.
אה, שלום דדי, ברוך הבא למשרדינו. אנו שמחים שבחרת להשתמש בשירות שערי הזמן שלנו.
שלום, אני שמח גם.
מתרגש?
קצת.
טוב, יש לך על מה. אתה הרי הולך לשנות את המהירות שבה יחלפו חייך. ואתה הולך במקביל לשנות את האופן שבו תוכל להצמיד אליך אנשים. כבר בחרת באחד מהמסלולים שלנו?
כן. חשבתי על זה הרבה ואני יודע מה אני רוצה.
אתה מודע לזה שאם תבקש שהחיים יחלפו מהר מידי, יכול להיות שלא תוכל לשנות את מהירותם שוב, כי לא בטוח שהחברה שלנו תתקיים בעתיד, נכון?
מודע לזה. זה קרה לי גם עם אוטו חשמלי שקניתי פעם. החברה פשטה רגל ונשארתי עם גוף מתכת וארבעה גומיים שאי אפשר להזיז אותם לשום מקום.
אם כך, מה תרצה?
אני רוצה שחיי יחלפו במהירות הגבוהה ביותר שאתם יכולים לאפשר. ואני רוצה שלא תהיה לי שום מידה של כוח משיכה.
זאת בקשה מוזרה אתה הראשון שמבקש דבר כזה, לצערינו המכונה שלנו לא מתוכננת לבטל באופן מלא את יכולת המשיכה של הלקוחות שלנו. אתה יודע למה אתה רוצה את זה ככה?
כן. זאת הדרך היחידה עבורי להגיע במהירות המירבית ובלי לסטות אל מורה שחסרה לי עמוק בתוך הלב.
סליחה, אבל אנחנו לא מצליחים להבין. אתה רוצה להגיע אל מורה מהעבר שלך? זאת לא מכונת זמן, אתה לא יכול לנסוע איתנו אל העבר שלך, זאת מכונה שמזרזרת את מהלך הזמן.
אני יודע. אני רק רוצה לדעת כמה שיותר מהר אם אלטף את שערה של המורה הזו או אנעים את גבה בכף ידי, או אוכל להביט שוב עמוק אל תוך עיניה.
ואתה מוכן שחייך יחלפו במהירות רק בעבור התשובה לשאלה הזו?
חיי חולפים כרגע עם משמעויות מתחלפות ושמחה גדולה, אבל עמוק בפנים יש ויברציה של סקרנות גדולה. כמו חתיכה חסרה בפאזל או פיקסל שחור ומקולקל במסך מחשב, המוח משלים מעצמו את התמונות והכל יפה מאוד, אבל אתה בכל זאת מת לדעת איך נראית תמונה שלמה לגמרי. מה, אף אחד לא ביקש את זה קודם?
לא. בדרך כלל אנשים מבקשים את ההפך הגמור. הם רוצים להיות מושכים כמה שיותר, ומעוניינים שהזמן יחלוף כמה שיותר לאט.
עצוב לשמוע. אבל אלה החיים שלהם, שיעשו מה שהם רוצים. המכונה מוכנה?
כן המכונה מוכנה. אולי תרצה למרוח את עצמך באחד מהקרמים המופלאים שלנו כדי שהריח שתיקח איתך אל העתיד החולף יהיה נעים במיוחד.
זה מה שיפה בכם, אתם אף פעם לא מפסיקים לנסות לדחוף עוד מוצרים. תודה, אבל לא תודה. רק תכוונו בבקשה את המכונה.
וככה אעלה על מיטת מתכת, כמו אלו שנוסעות אל תוך מכונת סי.טי. וקפסולה של ניאונים מרצדים תיסגר מעליי, ואתחיל להירדם לאיטי. עוד רגע המורה, רק עוד רגע, השיעור עדיין לא נגמר, ההפסקה עדיין לא החלה.
דדי, אתה מוכן?
מוכן. יא בני זונות. תפעילו את זה כבר ותפסיקו לשאול שאלות.
אנו מצטערים להטריד אותך, אבל זאת בהחלט הבקשה המוזרה ביותר שאי פעם לקוח ביקש מאיתנו. תגיד, מה היא לימדה אותך המורה הזו?
קשה לענות על זה כי זה לא משהו שהיא לימדה בפועל, ובכל זאת אפשר לסכם את זה בכמה מילים פשוטות, היא לימדה אותי לחיות בתוך געגוע, לנשום אויר של תקווה, לראות מראות של יופי, לחפש את מה שטוב. אבל הכי חשוב, דרכה למדתי אותי, דרכה למדתי להודות. ועכשיו תפעילו את זה כבר.
נשמעת מורה מעניינת.
היא מורה ככל המורים, אישה ככל הנשים, אדם ככל האנשים. אין בה שום דבר שהוא יוצא דופן במיוחד. אבל עבורי היא קצת כמו המכונה שלכם, שער אל עצמי. קשה לי שלא להרגיש בחסרונה בכל רגע שחולף.
ומה אתה עבורה?
לא יודע, מכאן הסקרנות הגדולה. אולי גם אני יכול להיות שער שלה אל עצמה, אולי תלמיד חולף, אולי גרגר חול נודד מתרחק ברוחות הזמן.
לאור הדברים, אנו חייבים רק להזכיר לך שמשיכה כלשהיא עדיין תתקיים.
אז תעשו אותה הכי קלה שאפשר, שתהיה דקה יותר מעוביו של קור עכביש שנתפס בזיפי הזקן בין שיחים. משיכה כזו שתאפשר לי לא להחזיק באף אחת אחרת זולת המורה הזו.
נשתדל. להתראות ותודה שחלפת בשער שפתחנו עבורך.

העיניים עצומות ורוחות הזמן מלטפות את פניי במרוצת הרגעים החולפים. המכונה ההיא כבר מזמן נשברה, ואני כבר לא יכול להאיט.
השנים עוברות עבורי במהירות גדולה, אבל החוויה שלי, עד כמה שזה נשמע מוזר, נשארת יציבה. אני שמח אותו דבר, ומרגיש אותה התפעלות, ומביט ביופי שנשקף מהחלון באותה סקרנות. הפערים הלכו והצטמצמו והיום הם בעובי דק של קור מתוח ביני לבין אלה שאני אוהב, וביני לבין מי שחסרים בחיי. ויש קור אחד שקצהו המרוחק ממני נע בתנועות הרוח ומלטף בתנועתו זו את גבה. אותה רוח שמניעה את הפעמונים ההם שבמרפסת, אותה רוח שרומזת על שינויים, אותה רוח.
היי המורה, הנה עוד שנת לימודים התחילה. תיכף חגים, ואחר כך שגרה, ואז יבוא הגשם שאת כל כך אוהבת.
והכל חולף לו במהירות, עונה רודפת עונה, שנים רודפות אחת אחר רעותה, הדקות עפות כמו מספרים מתחלפים בקאונטר ממוחשב.
אנטרופיה מושכת אותנו אל מרחבים של שיממון, אל התחום האפור של ההיפרדות.
תלמידים ומורים שוכחים זה את זה, פנים מוסיפות קמטים, שיער מאפיר ומלבין.
גורל כל הדברים להיפרד, גורל כל הקשרים להיפרם, גורל כל המבנים להתפרק, גורל כל הכוכבים לכבות, אני יודע שבבית הספר מלמדים שצריך לבנות ולהיבנות, אבל לא מלמדים שאחרי שבונים, העבודה לשמר את מה שבנוי רק מתחילה והיא היא כל העניין, ובה מושקעת הכי הרבה אנרגיה, ולמעשה היא החיים עצמם.
לא נדרש כל מאמץ כדי להיות, רק לא להחזיק חזק את אלו שאוהבים כדי שהכוחות לא יגמרו ולהפנים את העובדה שהדברים הנאמרים חשובים כקליפת השום לעומת האדם אליו נאמרו.
כל השאר כבר יתפורר מעצמו, מי שישאר שם אחר כך יהיה בודאות מי שרוצים.

 

לדף הרשומה

מילה אחת

טוב, מה, לא חשבתם שהשנה האזרחית תעבור בלי פוסט איחולים, אה?
בכל זאת יש לפינת האינטרנט הנידחת הזו מסורת קטנה של שש שנים עוד רגע.

לפעמים נדמה לי שאת הכל ניתן היה לתמצת למילה אחת.
שירה טהורה שאוצרת בתוכה את כל הדברים בעולם, את כל המילים, את כל התחושות, את כל הקשרים.
לא פעם אני מחפש את המילה הזו. זו האמת. קשה להודות בזה כי יש בזה נאיביות גדולה עד כדי טמטום. אבל הי, אף אחד לא אמר שאסור להיות מטומטם או נאיבי אם כך זה מצטייר לעומד מהצד בזמן שאתה מחפש לתמצת את הדברים.

אלו הילדים שלי, והנשים בחיי, וגם החברים הקרובים שמראים לי שכמעט ואי אפשר למצוא מילה אחת כזו. מהתבוננות בהם אני יכול לומר בודאות - אין כזה דבר. אין מילה מתמצתת.
את כל המילים הנדושות שאמורות על פי ההגיון הבריא לספק את הסחורה אפשר לבטל באחת.

לא, זאת לא "אהבה" כי יש דברים שגם אהבה לא יכולה להם.
ולא זה לא "אלוהים" כי תיכף ומייד אפשר לראות שהדברים כאן לא ממש בפיין-טיונינג.
ולא, זאת גם לא המילה הכללית והלא מוסברת "הכל", כי "חסר" לא פחות חזקה ממנה, אולי אפילו יותר.
זאת גם לא "שלום" כי ל"מאבק" יש לא פחות כוח משחרר.
ואם תיכף קם מישהו מכם לצעוק את ה"אני" או את ה"מואר" של העידן החדש או העידן האבוד, כדאי שישב בשקט לפני שאני מנצל את זה להנחתה.

אולי, רק אולי, יש סדרה של מילים שמתחילות להתקרב לרעיון.
אף אחת מהן לא מדוייקת, אבל את הכיוון שאליו אני מכוון אפשר להרגיש בהן.
"אמא", "אבא", "מאמי", "לב", "נשמה", "אהובה", "מותק".
ועוד מלא מילים דומות שמעוררות תחושות של סבלנות והכלה ונשימה ארוכה כזאת שבאה מהעומק של הבטן.
משהו במילים הללו לוקח אותי למקומות בריאים יותר, מקומות של יציאת הלב לקראת אדם אחר, לקראת תחושה של קבלה, מקומות של רצון פנימי לעשות עבודה כדי להתאים, כדי להשתנות. ולו במעט.
אלו מילים עם טוב פנימי. מילים שמכוּונות כדי לשבור את חומות הבדידות או צלקות הכאב.
אתה לא "אי" בעולם הזה ילד. אתה לא "אי".

אולי, רק אולי, צריך בכלל לשנות כיוון ולצאת מהמילים הטובות ולעבור למילים סתומות, כי אם כבר יוצאים מהמקום הטוב, זה יהיה לא נכון לעבור אל ההופכי שלו. אז הכיוון של "רוע" יוצא מהמשוואות ברגע שהכיוון של "טוב" יצא מהן קודם.
וככה, אני עובר ברחוב, כמו נוסע אבוד בשדרות הזמן האינסופי, מחפש את מה שאי אפשר למצוא, והנה גם בכיוון החדש הזה אני מצליח למצוא נקודות אחיזה.
"אפס", "ריק", "כלום", "מתפוגג", "נטמע". מילים שהצליל שלהן יכול לקחת בבת אחת גם אל הטוב והמחובר וגם אל השלילי והמיותר. מילים שהפרשנות שלהן מותירה בידי השומע את ההחלטה.
משפט כמו – "תראו את האפס הזה עובר עכשיו ברחוב", מכיל בתוכו את הקונפליקט הזה. כי מי העובר, ומי הפוסק.
חכה רגע, ילד, לפני שאתה "שופט". יהירות ופחדים לא יובילו אותך למקומות שאליהם אתה מבקש להגיע.

ואולי, רק אולי, כדאי בכלל לחפש צלילים ולא מילים.
ועכשיו נכנס לכאן כיוון מפחיד שתוקע אצבע משולשת לשפה בכללותה – כל שפה.
כמו צלילי ה"אהה" הראשונים של ילדינו.
אתה נוסע ברכב, בבוסטר מאחור יושב תינוק בין כמה חודשים, ופתאום הדבר הזה אומר לך "אהה". והנה באו להן דמעות שנוזלות מהעניים שלך בלי שתבין מה עבר עליך עכשיו.
אתה יושב עם סבתא שלך שמחוברת לצינורות ומכשירים, ובין "ביפ" ל"ביפ" שומע את הנשימות שלה, ואז ברגע בלתי ברור יש לחישה שקטה – שוב אותו "אהה", אלא שהפעם לא יהיו יותר אחריו, והנה באו להן דמעות בלי שתבין מה עבר עליך.
אתה מתעלס ובין גניחה לגניחה הריתמוס משתנה, והגוף מתחיל לדבר אחרת, וברגע בלתי צפוי מגיע שוב אותו "אהה", ושוב הדמעות הללו, מאיפה הן באות.
לפעמים, ילד, לא צריך להגיד שום מילה ועדיין הנשימה נעתקת.

וככה השנים חולפות והזמן כבר נותן אותותיו בצבע שערותיי, ומילים, מילים, מילים, עוטפות מכל כיוון, מלטפות, סוטרות, משנות, מקבעות, מבלבלות, מבהירות.
אולי, רק אולי, צריך בכלל בכל הבליל האינסופי הזה משהו מעולם המוחלט. מילים ברורות שמראות שיש כיוון, ויש תנועה, והמים לא עומדים.
"כן", "לא", "שם" (עם אצבע מורה כיוון), "עכשיו", "בואי". וכבר האוויר מתמלא בחדוות עשיה ותקווה לאופק חדש.
ועד כמה שהכיוון הזה מביא איתו רעננות, הוא "לא", ואין בו את היכולת לחבק את הכואב, להתאפק עבור החלש, לראות את המבוצר, לגעת בפצוע, להמתין לאהוב שיעשה צעד, "לחמול".
אל תתבלבל ילד, מנהיג אף פעם לא שולט. לפני שאתה הולך לשים פתק בקלפי תזכור את זה. אף אחד שם הוא לא מנהיג, אתה לא בוחר שם מנהיג שינהיג אותך, אלא שליט שישלוט בך.

וכבר אמרתי נואש. אין מילה כזו ילד. אין.
ולא אחת הסתובבתי בחיים האלה סביב עצמי, בודק ומחפש וחופר, וצוחק, ובוכה, ולא מוצא.
אולי, רק אולי, כי אין כל צורך לחפש.
וכבר באו להן מילים של חקירה והתפתחות והציפו את ראשי מכל עבר - "שאלה", "חידה", "הרפתקה", "תשובה", "סקרנות", "שובבות", "הומור", "התרגשות". מילים שכולן התבוננות טהורה מונעת מעומק הגוף והנשמה.
ודווקא הן, דווקא המילים הללו הפכו להיות שער.
והנה, הנה אני קרוב כל כך, מתעורר עם זה כבר כמה שנים בכל בוקר מחדש בלי לשים לב, וחי את זה מרגע לרגע, ומנחיל את זה לילדיי וסובביי ואהוביי, משתמש ולא רואה.
תרשום את זה ילד, בכל שנה אני אומר לך לרשום דברים ואתה אף פעם לא רושם.
אז תרשום. אתה רושם?
הכי קרוב שמצאתי למילה אחת שיש בה הכל ושאין לה הופכי. "תודה". רשמת?


ועכשיו אפשר לסכם את הפוסט הזה. סתם עוד אחד מיני רבים, בסתם פינה נידחת ומעלת אבק באינטרנט, נים מזערי וזניח בשדרת התקשורת האנושית.
תרשום ילד, אתה רושם?
החיים שלך ושל כל מי שנמצא כאן, החיים האלה הם תודה אחת ענקית. לא תמיד רואים אותה, ולא תמיד היא זוהרת או בולטת.
בדרך כלל אפשר לזלזל בה או להתכחש ולהגיד שהיא לא קיימת, בעיקר כי קושי מציף כמעט כל חלקה טובה.
ובכל זאת ילד, בכל זאת, אני נשבע לך שיש חסד ותודה, ואתה לא תוכל למצוא אותם כי הם כבר שם, רק תפסיק לחפש. כל התנועה שלך עושה כל כך הרבה רעש ובלאגן, וככה אי אפשר לראות כלום.
הכי קשה ילד, זה להפסיק ללכת במעגלים. הכי קשה.
הכי אמיץ ילד, זה לצאת מהביצורים והחומות.
זה מפחיד להרים את הראש ילד, אני יודע, האמן לי אני יודע.
אבל כך או כך, גם אם לא עשית אף אחד מהללו, אני עדיין עומד כאן ואומר תודה. ואמשיך לעמוד ולהודות.
תודה לך ולי ולכל מה שיש וגם למה שאין.
תודה.

ואולי, רק אולי, שתהה לכולנו שנה אזרחית טובה.
תודה לכם, שוב, בפעם המי יודע כמה.

31/12/12

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

העולם החדש

 

שני המתוקים שלי מתכוננים לשנה האזרחית החדשה. בכל סוף דצמבר הבתים מתחילים להתמלא באווירה של מתנות.
עד לפני שנתיים היו למתנות הללו גוונים של אדום, ירוק וזהב, ולרוב היה להן גם טעם מתוק של שוקולד.
היום כבר לא.
היום יש להן צורות.
היום בכל מתנה צריך שיהיו חבויות מתנות נוספות ורצוי שתהיה להן דמות אפליקציה – אחרת היא לא נחשבת.

החורף הנפלא הזה שמשתולל כאן בחוץ מערבל לכולנו את הצורה. מבין השנים האחרונות, אני חושב שלזו יש את הדרמה הכי גדולה בסופה.
אלפיים ושתיים עשרה הולכת להיפרד מאיתנו בקול תרועת רעמים, אם לא בגרסה הנוצרית שלה, אז לפחות בגרסה המקסיקנית.
כך לפחות הבטיחו לנו בטלוויזיה.

אני יושב עם הגדולה בחדר שלה ובין דפי שיעורי הבית אפשר גם לדבר על דברים מעולמות אחרים.
אבא, אתה מאמין כמו המאיה שסוף העולם יגיע עוד רגע?
את רוצה שהוא יגיע, בוביק?
לפעמים כן, אבל לא סוף של מוות, רק של התחלפות.
זה טוב לשמוע, מתוקה. מה את רוצה שיתחלף?
זה לא מה, אבא, זה מי.
אז מי?
אני לא חושבת שאני רוצה לספר לך.
זה חדש.
נכון.
תמיד סיפרת לי הכל.
נכון.
זה בסדר, בוביק, הכל בסדר.

בחדר שלו זה יותר קל. כמעט אין שיעורי בית ויש בעיקר ישירות. בן-בן.
אבא.
כן מתוקי.
אני יודע מה אני רוצה שתקנה לי.
גם אני יודע מה לקנות לך.
כן?
אהה. אבל אני עדיין מתלבט קצת.
אז אולי תספר לי?
אני מתלבט בין פלסטיק עם אלקטרוניקה, לפלסטיק עם זמן.
הגלגלים שיש לו בראש התחילו להסתובב כי למילה זמן יש יכולות גדולות יותר מלמילה אלקטרוניקה. ההבטחה גדולה יותר.
אבא, מה זה פלסטיק עם זמן?
פלסטיק שיש לו היסטוריה, שהוא היה שם קודם ויהיה שם אחר כך. פלסטיק שכשאתה נוגע בו, הזמן שלך הוא רק שלך. פלסטיק שנותן לך זמן תוך כדי שהוא לוקח לך אותו.
יש פלסטיק כזה?
בטח. יש אפילו כמה סוגים של פלסטיקים כאלה.

- - -

דרך הילדים אני נזכר בילדות שלי. אי אפשר אחרת ואני לא חושב שיש בעולם הזה הורה שזה לא קורה לו.
גיל ארבעים ושלוש תופס אותי מוכן לשינויים. אולי השינויים הכי דרמטיים שהיו עד היום בחיי.
שינויים עם טעם מתוק. עם טעמים של עוד.
עמוד השדרה שלי כבר מגובש והאישיות יציבה. אני מזמן כבר לא דמות שבירה מזכוכיות מלוטשות שרואים דרכן את הרכיכה שבפנים.
עכשיו אפשר לראות שהגולם שהייתי צימח כנפיים בתוך כדור הזכוכית שבתוכו צמחתי. בשנה הקרובה הכנפיים הללו הולכות לקחת אותי וכל מי שיהיה סביבי למחוזות חדשים.
למדתי לעוף.
ממעוף הציפור אני רואה את הנוף החדש פרוס לפנינו, את האזורים הצחיחים שמהם כדאי להימנע, את שדות המרעה שבהם אפשר לצמוח, ובעיקר את המתנות שאוכל לקטוף עבור אהוביי.
הלב שלי שלמד עם הזמן איך לכאוב בעצמו יכול כבר להכיל כאבים של אחרים, הסבלנות שלי יכולה כבר להטמיע שינויים, הכוח שבי מסוגל לצעוד לבד למרחקים כדי להביא משם שמחה, ושנים של רחמים עצמיים בתוך כדור זכוכית לימדו אותי לחמול.

- - -

נו אבא, איזה פלסטיק זה?
פלסטיק טיל או פלסטיק טאצ`. אני עוד לא יודע מתוקי.
מה יותר יקר?
הם בערך אותו דבר, אבל למחיר אין כאן חשיבות.
אז מה חשוב?
חשוב לאן הפלסטיק הזה יוכל לקחת אותך. חשוב אם הוא יקח אותך רחוק ממני או שיקח אותך קרוב אליי.
אבא, אני לא מבין מה אתה אומר.
נכון מתוקי. אני יודע. אבל זה שאתה לא מבין מה אני אומר, לא צריך למנוע ממני מלהגיד את זה.
אבא, אתה מותח לי את הסקרנות. נו, מה זה יהיה?
עוד לא החלטתי.
אז תחליט כבר.

- - -

אסור לזרום בחיים האלה. זה משהו שכבר למדתי.
אסור לזרום.
לא להשתמש בביטוי הזה, לא להתייחס אליו. לדחות אותו בשאט נפש ברגע ששומעים אותו מתעופף בחלל.
אסור לזרום.
כשזורמים השרירים נרפים, המחשבה מתעופפת, תשומת הלב נעלמת, הסחף מוביל למקומות לא רצויים והכאב חולף למראית עין כשבאותו זמן הפצע שבתוך הלב מתפתח.
בעולם הישן זרמנו.
זרמנו במורד החיים. זרמנו תוך כדי שינה, זרמנו תוך כדי ביטחון מדומה.
זרמנו בלי לשים לב שהנחל היפה שבתוכו זרמנו בהתחלה הפך את עורו ועכשיו אנחנו זורמים בתוך צינור ביבים.
הזרם אותו זרם, העוצמה אותה עוצמה, העיניים עדיין עצומות מתחושותיה הנפלאות של ההתחלה, אבל הריח כבר לא אותו דבר, וההרגשה על העור שונה מאוד.

- - -

אבא, הוא לא רוצה אותי יותר.
וכמה זמן הוא כן רצה אותך?
כמה שבועות.
ואת רוצה אותו?
כבר לא.
באמת לא?
לא. לא באמת. אם הוא ירצה שוב אני אגיד לו כן.
הוא ירצה שוב אם הוא יחשוב שאת לא רוצה, בוביק. הוא ירצה שוב אם הוא יראה שאת עם מישהו חדש. הוא ירצה שוב כשהוא יראה שהוא הפסיד אותך לטובת בן אחר.
למה?
כי ככה זה בנים ברוב הפעמים. הם רוצים את מה שאין להם, ולא רוצים את מה שיש להם.
אז מה לעשות?
מה את רוצה באמת בוביק. התשובה שלי תשתנה לפי מה שתרצי באמת.
אני לא יודעת. אני מבולבלת.
לדעת להקשיב ללב שלך ולהגיד לעצמך פנימה, כן או לא, זה הכי חשוב מתוקה. הכי חשוב. אפשר להתלבט, ואפשר לכעוס, ואפשר לרצות שהוא יתחלף, אבל זה לא עובד ככה עם בנים.
למה?
כי אנחנו אחרים. בנים ובנות זה שני דברים שונים.
איך אתה יודע?
אוהו, בוביק. למדתי את זה על הבשר. הלב שלי היה במקום הכואב של הלב שלך מלא פעמים בחיים.
אז מה עשית?
בהתחלה חשבתי שאין מה לעשות, אחר כך פחדתי לאבד, אחר כך הייתי חרא ומכרתי חלומות, אחר כך הייתי חבר, אחר כך התחלתי לשחק, בסוף למדתי להגיד לא וכן ברורים.
והיו לך ידידות?
את מתכוונת לחברות בנות שזאת אהבה כמו של אחים?
כן.
היו. וזה אף פעם לא נגמר טוב. למה, הוא רוצה שתהיו ידידים?
אני חושבת שכן. ככה הוא אמר.
אל תהיו, בוביק. אל תהיו ידידים. הוא אמר את זה כי לא נעים לו שתיפגעי. אבל את לא צריכה לשמר את המצב הדחוי שלך. הפוך, בוביק, את צריכה להראות לעצמך שהכל או כלום ולא מתפשרים. כשהוא יראה שזה ככה, הוא יבהל ממך, הוא יתחיל להיות פחדן. השריטה תעבור אליו.
ואז?
אם את רוצה אותו ממש, תוכלי לגרום לו לקנא. תשתמשי במישהו אחר, ועד כמה שזה נשמע נורא זאת הדרך הכי טובה להראות לאנשים מה הם הפסידו, לפחות בגיל שלך.
ואם לא?
אז אל תספרי אותו ממטר. אל תסתכלי עליו, אל תחייכי אליו, אל תחליפי איתו מבט, אל תיזכרי בו, אל תחפשי אותו בהפסקות. אל תתיחסי אליו.
ואז?
בשני המצבים הוא ירצה בחזרה. אבל במצב השני לא פוגעים במישהו שלישי שלא קשור. והכי חשוב זה שבמצב הזה הלב מגובש.
אז מתי הוא לא ירצה?
הוא כבר לא רוצה, בוביק, אבל זה לא קשור אלייך. זה שלו. לא שלך. הכי חשוב שלא תרדפי אחריו עכשיו. כשרודפים אחריהם בהתחלה הם הכי לא רוצים.

- - -

נו, אבא, החלטת?
כן מתוקי. הזמנתי לך לגו טיל חלל, ערכה שלמה שבתוכה יש אפילו אסטרונאוט.
יש! מתי זה יגיע?
לא יודע, תוך כמה ימים בטח, קניתי באינטרנט דרך הטאבלט, לפני שהספקת להרוס לו את כפתור ההדלקה. אל תדאג, זה יהיה כאן לשנה החדשה.
ומה עם הטאבלט?
הוא בתיקון.
אתה כועס?
מה פתאום. זה רק פלסטיק טאצ`. לא כועסים מכזאת שטות. אם זה היה בכוונה, אולי הייתי קצת כועס. גם אז תלוי ממה הכוונה באה.

- - -

בתוך כדורי זכוכית למניפולציות יש הרבה מקום.
את משחקי השליטה אני יודע לשחק גם, והכלים שלי משוכללים מאוד.
אבל כל זה קורה בתוך עולם של זכוכיות שהכל בו קר ושביר וחד.
בתוך כדורי זכוכית הרוח זורמת במעגל סגור. האוויר לא מתחלף.
אני לא רוצה להיות יותר בעולם הישן וגם לא בתוך כדור זכוכית.
אני רוצה עולם חדש.
עולם חם, עולם של רגשות, עולם של נופים מתחלפים, עולם שרוחות נושבות בו.
בעולם החדש שאבנה מהיום לא תהיה פוליטיקה של השכל.
לא אשכנע אהוב לבוא להיות בו, רק אודיע שאני רוצה שיבוא, יחליט מה שיחליט.
כדורי זכוכית יתגלגלו בו ובתוכם אהוביי שבאו, יצמיחו כנפיים משל עצמם.
ואני ארחף לידם, וכשאחד יגיד אני רוצה לעוף גם, מייד אלמד אותו לעוף לצידי, ואתן לו את עצמו.
בעולם החדש לא יהיו ידידים, אף אחד לא יזרום בו בזרם לא לו. תהיה בו מנוחה גדולה.
הכל הולך לצמוח שם, כי למדתי כבר איך להשקות ולטפח, איך לתמוך ולכוון את העלים אל האור, איך לחזק שורשים, איך לנקש עשבים שוטים כדי שלא יפוצלו הכוחות שלא לצורך.

לפחדים יהיה בו מקום כדי שנוקיר אהבה.
לריחוק יהיה משקל כדי שקרבה תתקיים.
לבדידות יהיה שם זיכרון כדי שיהיה חיבור.
חרדת נטישה תתפתח שם כדי לדעת לאחוז.
כעסים יובעו כדי להכילם.
כאבים יצופו כדי לראות שהכל חולף.
יבואו מי שיבואו, יהיה מה שיהיה.

- - -

ברוכים הבאים לעולם החדש.
21/12/12

לדף הרשומה

שדות של דחלילים

 



זה לקח קצת זמן
4 שנים.
קצת במונחים של עץ זית.

על ההוצאות-לאור דילגתי בקלילות, זאת יכולה הייתה להיות מסכת מפרכת של הרגשת ניצול ורמיסה.
זילות מזויינת.
אני כאן כדי להרגיש טוב עם עצמי, לא כדי להיות ידוע או למכור הרבה או להגיע לקהל רחב אם הללו באים על חשבון ההרגשה.
ביני לביני, ויתרתי בחיוך שקט על הרעיון להוציא לאור דרך מי מהן.


אז הוצאתי לבד בעזרתם של טובי אנשי המקצוע.
314 עמודים, כריכה רכה, 87 ש"ח לא כולל עלויות משלוח (גג שבעה עשר שקלים בדואר רשום...).
עריכה - יונה דורון.
הגהה - עופר זהר.
עימוד והכנות לדפוס - נעמה פריד.
עיצוב עטיפה וצילום - מיכל צדרבאום.
דפוס - קורדובה.

אפשר לקנות ולראות קצת יותר ממנו באתר האינטרנט:
http://deddyoron.wix.com/deddyoron
אין לי אלא לקוות שמי שיאהב אותו, יכתוב עליו, יקשר לשם, יגיב כאן או שם ויקבל תשובות אם יהיה צורך.
והעיקר יספר על אודותיו בפייסבוק שלו.


deddyoron@gmail.com
שנה טובה שתהה לכולנו.

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דדי אורון אלא אם צויין אחרת